שואל ומשיב/א/ג/קצה
שואל ומשיב 
א ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לחכם אחד. אשר שאלת באשה שנדרה נדר לצדקה אם בעלה חייב לשלם עבורה הנה לא ביארת אם היה הנדר קודם הנשואין או אח"כ הנה בשו"ת מהר"מ מינץ סי' ז' כתב דבעלה חייב לשלם ובאמת שדבריו תמוהים דהתוס' בב"מ דף ק"ד כתבו להיפך דבנדר אינו מחויב לשלם בעבורה דתדור בכל יום כדי להכעיס את בעלה וכבר תמה בזה הב"ש באהע"ז סי' צ"א ס"ק י"ג והנה לכאורה הבאתי ראיה ברורה לזה מהא דאמרו ריש ערכין דף ב' במשנה דהכל מעריכין ונערכין נודרין ונדרין כהנים וכו' ונשים ועבדים וכתבו רש"י ותוס' דמשלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה וכן הביאו בתוספתא דאם יש להם בזה"ז גובין מהם ואם לאו כותבין עליהם וגובין לאחר זמן והרי ערכין יש לו דין נדר מכלל נדרי הקדש כמ"ש הרמב"ם בפ"א מערכין ה"א ובגליון כתבתי מקורו ממדרש ויקרא רבה פרשה ל"ז וא"כ יתחייב הבעל לשלם עבורה וע"כ דאינו חייב לשלם נדרה וראיתי בשו"ת בית יעקב סי' קע"ג שרצה לישב דברי מהר"ם מינץ ומחלק בין נדרים שקודם נישואין לאחר נישואין יעו"ש וגם לדבריו יקשה דא"כ משכחת לה בערכין דהבעל ישלם עבורה וכגון בערכין שקודם נישואין דהבעל משלם עבורה דל"ש שתעשה להכעיס את בעלה יעו"ש איברא דראיתי ברבינו הרמב"ם שם בה"ז שכתב בעבד דאם יפדה ויהי' לו יתן ערך שנדר והוא מהתוספתא הנ"ל והכ"מ לא הערה מקורו ואלו בנשים לא כתב כן בהלכה ה' ומשמע דבזה חייב הבעל לשלם עבורה אבל אין ראיה דרבינו לא ביאר שם דין נשים רק בדרך אגב יעו"ש וא"כ דברי המהר"ם מינץ תמוהים וכן נראה מהא דאמרו דמקבל מן הנשים דבר מועט וע"כ דבהרבה א"צ הבעל לשלם עבורה ומן האמור נראה דמה דכתב לה בכתובתה אם תשתבאי אפרקינך הוא דוקא כשנשבית באונס אבל מה שנשבית ע"י פשיעתה כגון שגנבה אין הבעל חייב לפדותה דא"כ תעשה כן בכל יום כדי שיצטרך לפדותה וא"ל דכיון דאינו חייב לפדותה בפעם שנית כמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' ע"כ וא"כ לא תוכל לעשות כן רק בפעם אחד וע"ז חייב עצמו לפדותה דז"א דלשיטת הרמב"ם כל שאינו רוצה לגרשה מחויב לפדותה אף בפעם השני' וא"כ שוב תבטח ברוב אהבת בעלה ותעשה מעשים רעים וע"כ מסתברא דלא חייב לפדותה בכה"ג וז"ב לפע"ד ובלא"ה כיון דאמרו בכתובות דף מ"ז ע"ב תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי ופירש"י דשבוי' אינו מצוי וא"כ היינו שבוי באונס שזה ל"ש אבל מה שתעשה בפשיעתה שתתחייב שתהי' נשבית להקרמנאל שזה מצוי ומחסדי המלך יר"ה עלינו לענוש כל עושי עולה וא"כ הוה מצוי ולא תקנו ע"ז וז"ב מאד וראיתי בספר בית מאיר בסי' ע"ח שכתב שהרבנים הגאונים הב"ד ד"ק פפד"מ הורו כן ל"ק מעזריטש דהיכא שנשבית מכח גניבה לא חייבוהו חז"ל והוא חלק ע"ז וכתב דזה מנ"ל ואם רצו לדמותו לסי' קכ"ח בחו"מ ל"ד דכאן הטעם שלא תטמע בין העכו"ם ולפע"ד נראה דכיון שהוא בפשיעות דידה אינו בדין שהיא תגנב ותעשה מעשה רעים ועל הבעל יהי' מוטל לפדותה ותהי' אוכלת בכדי וגם כיון דפורקן הבעל במקום פורקן הציבור הנה גם הציבור פשיטא דאונס מחוייבים בעד הגנבים והפושעים ואין אנו אחראין לרמאין ועיין ביו"ד סי' רנ"א וגם מ"ש דאטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לה לא יהי' חייב לרפאותה ע"ש אני אומר דאה"נ וכן מבואר בהדיא בשטמ"ק בהא דאמר לקתה חייב לרפאותה דדוקא לקתה באונס אבל כשחלתה בפשיעתה אינו חייב לרפאותה ע"ש והרי מבואר בהדיא דה"ה לנשבית דהרי שם יש לה כתובה ואפ"ה כל שחלתה בפשיעתה אינו חייב לרפאותה מכ"ש בזה הן אמת דדברי השממ"ק בשם הריטב"א תמוהין לפע"ד דמה דדייק מדקתני לקתה ולא קתני אם חלתה ש"מ דדוקא לקתה דהרי אמרו בכתובות ס"ה ע"ב ודלמא משום דחולה היא א"כ ליתני אם היתה חולה מאי אם היתה מניקה הא קמ"ל דסתם מניקות חולות הן ולדברי הריטב"א לא מצי למתני חולה דבחלתה בפשיעתה אינו חייב רק במניקה דאשה לבנים קיימא וחייב לתת לה יותר מזונות וצ"ע עכ"פ בנשבית ע"י גרמא שלה שגנבה לפע"ד בוודאי פטור הבעל וכדין הורו הגאונים זלה"ה ועיין בשטה דף ס"פ שם ועיין בספרי הובא בהה"מ ובכ"מ פי"ד מאשות ושלחה לנפשה שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ומשמע דאף בחולה סתם דחייב לרפאותה והרי שם היא יפת תואר אף כי בבנות ישראל הקדושות כמ"ש הראב"ד והרשב"א שם ואף דהרמב"ם חולק שם וכתב דיכול לומר הרי כתובתיך תרפאי את עצמך היינו משום דנותן לה הכתובה שתוכל לרפאות את עצמה וס"ל דהספרי לשיטתו דס"ל דאין לו בה אלא מצות בעילה לבד וא"כ אין בה מצות קידושין וכתובה ובמק"א ביארתי דס"ל דדין פלגש יש לה ואין לה קידושין וכתובה אבל הרמב"ם לשטתו דס"ל שיש לה קידושין וכתובה כמ"ש בפ"ח ממלכים ועיין בכ"מ ולח"מ שם ולכך השמיט הך דספרי דהא יוכל לתת לה כתובתה ותרפא עצמה ולא עדיפא מנשים ישראל ולכך השמיט הספרי אבל עכ"פ מבואר דסתם חולה ג"כ חייב לרפאותה ועכ"פ יהי' איך שיהיה בנשבית ודאי כל דגרמה לעצמה אינו חייב לפדותה דלא קרינא בי' ואותבינך לי לאנתו והקשיתי בראשית ההשקפה דא"כ כל אשה שנשבית ניחוש שמא סופה ברצון ואף דאמרינן יצר אלבשה מ"מ היינו בשביל חזקת היתר לבעלה וכמ"ש הפ"י שם וא"כ לענין חיוב ממון אין הולכין אחרי הרוב ולא אחר חזקה ועד בשחק נאמן שמצאתי בהפלאה בחידושיו בדף נ"א בכתובות שהעיר בזה אבל לא ביאר הדברים כמ"ש וכתב דהו"ל א"י אם פרעתיך דנתחייב בעת הנישואין לפדותה והספק בפרעון והנה באמת גם במחשבתי עלתה כן בראשית העיון ולפ"ז זהו לענין פעם ראשון אבל לענין פעם שנית אז הספק אם כבר זינתה ברצון ממילא פקע החיוב הראשון ובכה"ג שוב הו"ל א"י אם נתחייבתי אמנם אחר העיון גוף הדבר שדמוהו לא"י אם פרעתיך לפע"ד הוה כא"י אם נתחייבתי דהא החיוב היה על תנאי ואותבינך לי לאנתו וכל שספק אם מותרת לו שוב הו"ל א"י אם נתחייבתי דאולי לא הי' אונס ולא נתחייב כלל אמנם יש לומר כיון דלענין ההיתר הוא מותרת לבעלה משום חזקת היתר רק שלענין ממון לא מועיל החזקה אבל עכ"פ התנאי נתקיים שיכול להחזירה וכל שאני קורא בה ואותבינך לי' לאנתו הרי הוא מחויב לפדותה ומיושב היטב הקושיא ובזה נראה לי דמ"ש הח"מ בשיטת הרמב"ם דניהו דאינו מחויב לפדותה אבל עכ"פ אחת משתי אלה צריך לעשות או שיפדנה או שיגרשנה ויתן לה הכתובה ולפמ"ש א"ש מלתא בטעמא דבאמת עיקר החיוב נצמח משום דהו"ל א"י אם פרעתיך והיינו משום שכבר נתחייב לה ולפ"ז עכ"פ יכול לגרשה ולפרוק מעליה העול רק שצריך ליתן הכתובה לה ולגרשה או לפדותה ודו"ק היטב.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |