שואל ומשיב/א/ג/ע

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן ע   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בשנת תרי"ט הגיעני מכתב מחכם אחד ואגב כתב לי כי נ"ל טעם על שאין אומרים מגו לפטור משבועה משום דעיקר השבועה הוא כדי לפייס דעתו של חברו וא"כ גם כשיש לו מגו מ"מ אינו מפוייס דעתו של זה כי אינו נראה לעינים אף שמברר האמת ע"י המגו זהו תו"ד והנה לכאורה רציתי ליישב בזה קושית התומים בכללי מיגו ס"ק קי"ג דאם נימא דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה א"כ מה מקשה רבה למה מודה במקצת חייב שבועה הא יש לו מיגו דכ"ה והא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ולפמ"ש א"ש דהנה גוף הדבר שחידש מעלתו דכל השבועה הוא להפסת דעת הביא ראיה מתמורה דף ג' ע"ב אימא ה"מ לפייס את חברו ובאמת שזה דוקא בשבועת שומרים שהלה אינו מכיר בשקרו שהרי זה נתן לו לשמור וא"י מה קרה לו בזה א"כ מהראוי שישבע כיון שא"י ויודע שנתן לו כליו וחפיציו לשמור והלה משיב שנאנס או נשבר או נשבע וכדומה רמי רחמנא שבועה אף שעל א"י לא חייבה תורה שבועה מ"מ כל שזה יודע בודאי שמסר לו כליו מוכרח לשבע להפיס דעתו של הבעה"ב התובעו אבל שבועה מודה במקצת שהלה יודע כמו זה למה לא יתחייב שבועה לברר באמת דהא הלה טוען ברי וגם איך שייך כלל הפסת דעת אם טוען שקר למה צריך להפיס דעתו וע"כ באמת לא נזכר בש"ס הפסת דעת רק גבי שבועת שומרין דהיא א"י כלל וצריך להפיס דעתו ובזה הי' נראה דצדקו דברי הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קט"ו שדעתו דדוקא בשא"י שייך שבועת שומרים ולא כשטוען ברי והיינו מטעם שכתבתי דבזה ל"ש הפסת דעת אך אף אם נימא דלא כש"ך וחייב אף כשטוען ברי היינו משום דלא חלטה התורה כיון דעפ"י רוב הבעלים א"י בזה אבל במודה במקצת דדוקא בברי שייך השבועה פשיטא דל"צ להפסת דעת ולכך לא מצינו הך דחדשו הקדמונים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן רק בשבועת שומרים כמ"ש בפרק כל הנשבעין וגבי ב' כיסין מצאתי דהלה א"י רק ע"פ הגדתו של זה שייך הפסת דעת אבל בברי לא יתכן זה ולפ"ז שפיר פריך רבה מפני מה אמרה תורה מ"מ יתחייב שבועה הא הו"ל מגו דכ"ה והיינו דבזה ל"ש מגו לאפטורי משבועה אברא דיש סתירה גלויה לזה ממה דכתב הרמב"ם פי"ג ממלוה ה"ג ובטוש"ע סי' ע"ב סי"ז דאם חלוקים בעיקר ההלואה כמה הוה אף שיש לו מגו דלקוח ואין עדים שהוא משכון אפ"ה לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה א"כ נראה דלהרמב"ם לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה אף דל"ש הפסת דעת דזה טוען ברי כמה הלוה לו וגם אינו לקוח רק משכון אמנם גוף אריכות דברים של הרמב"ם ולא כתב בפשיטות דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה לפע"ד כוונה עמוקה כוון בזה דהנה כל שיש עדים שהוא משכון והי' מחולקים בהלואה הי' צריך לשבע שבועה בנק"ח כמ"ש הרמב"ם והרי כל שיש לו מגו דלקוח הוה המיגו כמו עדים וא"כ נאמן הוא עצמו כאלו עדים מעידין זה שהוא משכון כיון שזה אינו טוען על גוף המשכון אתה מכרתה לי או נתתי לי רק שטוען שיש לו משכון ומגיע לו כך וכך וא"כ הרי אנו מאמינים לו שהוא משכון כמו שהי' לו עדים וא"כ כל שאנן סהדי שוב ל"ש להאמינו במיגו דאם הי' עדים הי' צריך לשבע גם עכשיו ואנו מאמינים לו כמו שהי' נאמן אם הי' עדים וצריך שבועה ה"ה כאן וא"ל דאם אתה מאמינו מחמת המגו נאמינו גם בזה לזה כתב הרמב"ם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כ"א בממון וא"כ על הממון דהיינו שא"צ להחזיר המשכון ע"ז יש לו מיגו ונאמין לו שהוא משכון אבל על הלואה כמה הי' בזה לא מאמינן לו ובזה י"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ דאמרינן מגו לאפטור' משבועה רק דכל הטעם דס"ל להרא"ש דאמרינן מגו לאפטורי משבועה הוא משום דאם לא ירצה לשבע יצטרך לשלם ממון וכמ"ש הרא"ש בפ' כל הנשבעין שם ולפ"ז כאן שעכ"פ הממון דהיינו חזרת המשכון לא יצטרך ולא נ"מ רק על השבועה בעצמה ובזה ל"ש להאמינו דע"ז לא נותן לב כ"כ ובזה מיושב ומדוקדק כל דברי הרמב"ם. ובזה מובן היטב מ"ש הגאונים כיון דלא על גופא דמשכון קא טעין ומזה הביא הרא"ש ראיה דאין הטעם משום דלא אמרינין מיגו לאפטורי משבועה ולפמ"ש א"ש דעיקר הכוונה כיון דאינו טוען על גוף המשכון וא"כ שוב אדרבא כיון שיש לו מיגו הרי נאמן שהוא משכון ועל הלואה אינו נאמן במיגו דבכה"ג גם הרא"ש מודה כיון דאין נ"מ לממון הא לא יחזיר המשכון וישבע ויטול ובזה מיושב דברי הב"ח שכתב הטעם דלא אמרינן מיגו בזה דדוקא במקום שיפטר מכל וכל אמרינן מגו אבל כאן מקלה לחמורה ל"ש מגו והש"ך תמה עליו מדברי הרא"ש הנ"ל ולפמ"ש א"ש דכל דלא יבא לממון לא שייך להאמינו במיגו דמה אכפת ליה ול"ש לא טעם הסמ"ע ולא טעם הע"ש שמביא הסמ"ע והש"ך בסי' רצ"ו הנ"ל ובאמת בגוף דברי הש"ס דתמורה תמוה למה לא נקטו מקרא דונקרב בעה"ב דדרשו דקאי על שבועה ושם ל"ש להפסת דעתו כמ"ש ואולי הוה יכול לדחות דמיירי בפקדון ואין עירוב פרשיות וקאי על שומרים ודו"ק והנה במה שחלקתי דבשומרים ל"ש ברי ושייך הפסת דעת אכתי יקשה מהא דאם כפר שאינו שומר דבמקצת חייב ג"כ שבועה ויש לדחות משום לא פלוג וערמב"ן עה"ת על פסוק אשר יאמר כי הוא זה ודו"ק.

והנה במה שהבאתי למעלה דברי הירושלמי מה דאמרו הדא דתימא בקידושי שטר אבל בקידושי כסף לא ור"י אמר מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי ואינו מובן דלפמ"ש התוס' דמיירי לאחר שתקנו שבועת היסת א"כ מ"ט דר"י ולהמרדכי דמיירי קודם שתיקן היסת א"כ מ"ט דר' אבין ועיין בא"מ סי' ל"ה ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דהקשו בתוס' דלמה לא מהמני לאחר שתקנו שבועת היסת אם ישבעו וכתבו דבעינן שיהמנו בדיבורם נלפענ"ד סברת התוס' דהנה בגיטין ס"ז אמרי דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי וכתבו התוס' דדיבור שגומר המעשה עי"ז מחשב הדיבור מעשה ולפ"ז ממילא בשני עדים דדיבורם נחשב מעשה דע"י נגמר המעשה לחיוב ולפטור שוב נאמנים בדיבורם ולפ"ז כל דצריכין לשבע ובלא"ה אינם נאמנים א"כ שוב עדיין לא גמר עדן הדבר עד שישבעו א"כ לא נחשב עדותן מעשה רק דיבור גרידא ודיבור גרידא שייך מקרי ואמר ומי יימר דמשתבע וא"כ בשעה שהעידו עדן הי' דיבור בעלמא ושוב שייך מקרי ואמרו ואח"כ כשישבעו שוב לא הוה תורת עדות ושייך עביד לאחזוקי דיבורא או שבאמת לא ישבעו ועכ"פ בעת עדותם לא גמרו הדבר ושוב אין נאמנים דשייך עביד אינש לאחזוקי דיבורא וז"ב ולפ"ז גם בקידושין שייך זאת כל שקדשה בכסף ומעתה זה שאמר ר"י כל שהאמינתו תורה דמה"ת א"צ לשבע וא"כ הדיבור שלהם הי' חשיב מעשה דמה"ת מקודשת וצריכה גט א"כ חשוב מעשה שוב נאמנים אח"כ כשישבעו דהא הדיבור הראשון חשוב מעשה וז"ב כשמש.

ובזה מיושב היטב מה שהקשה המלמ"ל בה' נחלות על הריב"ש דפסק באומר אין זה בני דצריך לשבע על המזונות היסת והקשה מהך דר"י כיון דהאמינתו תורה נאמנים וגם כאן הרי מה"ת נאמן כשאומר א"ז בני ולפמ"ש כאן כוונה אחרת בזה וז"ב. והנה הרשב"א הקשה הובא בב"י בחו"מ סי' נ"ג דלהרמב"ם צריך השליח שבועת בן הבית שלא עכב כלום לעצמו וא"כ גם כאן צריך שבועת בן הבית ולפע"ד ל"ק כלל דל"ש הוראת היתר בשלח לפרוע חוב דצריך לתת להמלוה כשיעור חוב ומה יעלים ואם המלוה רוצה לוותר נגד השליח או נגד הלוה ומקבל בפחות מה אכפת ליה ללוה בזה סוף סוף נפטר מחובו וכן נראה משו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ"ב וא"כ ל"ק קושית הרשב"א אך עדיין קשה בקידושי כסף נלפע"ד דאם שלח לקדשה עד"מ במנה והשליח מעלים ומקדשה בפחות נראה לפע"ד דאינן קידושין ומטעם דאפשר דהמקדש ומכ"ש המקודשת קפדה אם ידעה שהוא שלח יותר ועיין קידושין דף ס' גבי בנתי' דבר אלישוב דאמרו דקדש ע"י שליח קפדה וא"כ י"ל אף שקבלה כל שהיתה יודעת ששלח יותר לא היתה מתרצית ולפע"ד אם נימא דקידושי כסף הוא מתורת קנין וא"כ חסר מהקנין דהרי הוא רצה שיקדשה במנה והוא חסר ואינו קנין ואף מתורת שווי יש לפקפק דמ"מ גריעותא הוא לה דאם היתה יודעת לא היתה מתרצית ושוב שייך שבועת בן הבית וא"כ אמאי מועיל לר"י הא מ"מ צריכין לשבע שבועת בעה"ב אמנם נראה דגם שבועת בעה"ב אינו רק שבועה דרבנן וא"כ עכ"פ התורה האמינם וא"כ שוב היא סמכת דעתה שבודאי לא חסרו דבר ובכה"ג שוב א"צ לשבע דל"ש מורי היתרא דהא יעשו עולה דיהי' ספק בקידושין ודוקא בסתם ממון שייך לומר דחשו דממונא איתא בחזרה ושייך מורה היתירא אבל בקידושין כל דהתורה האמינם שוב יש נ"מ רבה באם ימות המקדש וכדומה וא"כ שוב נאמנים עדים ומעתה בזה נחלקו ר"א ור"י ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת כמ"ש הראבי' ומ"מ נחלקו בסברות אלו ודו"ק היטב.

ובזה יש לישב ג"כ קושית המלמ"ל ודו"ק היטב עוד נ"ל בקושית הרשב"א על הרמב"ם דהשליח צריך לשבע שבועת בן הבית דהנה כל טעמו של הרמב"ם הוא משום דכיון שהוא שלוחו יוכל להורות היתר לעצמו ולעכב איזה סך לידו ולפ"ז אפי' אם נימא דבכל ענין צריך השליח לשבע אך זה בכשעשה שליחותו שייך לומר דמוריא היתירא אבל כאן שהמלוה אומר שלא נפרע כלל וא"כ לענין זה ודאי נאמנים העדים לומר עשינו שליחותך ופרענו ול"ש כאן שצריכין שבועה דהא כל שהמלוה טוען שלא נפרע כלל שוב ל"ש דמורה היתר דהא לא התחילו להעשות בן הבית כל דלא פרעו וא"כ כיון שעכ"פ נאמנים לומר שפרעו שוב ל"ש עד הצריך שבועה וז"ב כשמש אברא דלפ"ז לענין קידושין שוב הוה עדים הצריכים שבועה דנהי דהם נאמנים לומר שנתקדשה ומטעם שהיא טוענת שלא נתקדשה הא בקידושין אף ששניהם מודים לא סגי וצריכים ב' עדים וכיון שכאן אינן נאמנים רק מפני שהיא אומרת שלא נתקדשה אבל עדים אינם קרויים להיות עדי קידושין להיות נאמנים בדיבורם בלבד וזה הערה חדשה ושפיר אמר ר"א דבכסף אינו נאמנים והיינו אף קודם תקנת שבועת היסת ור"י אמר כיון דהתורה האמינתם והיינו דכל הטעם דעידי קידושין לא הוה אף דמודים הבע"ד משום דאוסרים הקרובים והקרובות ולפ"ז כל דמה"ת הם נאמנים וכבר נאסרו הקרובים והקרובות והרי אף דצריכים שבועת בן הבית שוב נאמנים כיון דהיא אומרת שלא נתקדשה כלל וכאן ל"ש דעידי קידושין צריכין להיות נאמנים בעצמם דז"א דהרי כבר חייבו לאחריני ושוב נאמנים מצד עצמם ושוב לא הוה עד הצריך שבועה ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק עמוק ת"ל.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף