שואל ומשיב/א/ג/מד

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן מד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום וכו' אל כבוד הרב הגאון החריף ובקי בנש"ק אראלים ותרשישים מוה' מאיר הורוויטץ נ"י האבד"ק זדיקיב.

מכתבו הגיעני היום אם כי אני טרוד מאד בכ"ז למען כבודו ולמען כבוד בית משפחתו אמרתי להשיבו ומד' אבקש עזר לבל אכשל בדבר הלכה. הנה שאלתו בא' שאמר לחבירו בעת רחיצתו לנ"כ ביו"ט דיא וועסט דיך אויך וואשין והשיב איך בין טאקי אכהן נאר איך האב ניט צו צאהלין קין וועש געלד שוב פעם שנית אמר ווען איך אפילו גיוועזין אכהן האב איך שוין אהן דער כהונה פאר געסין בייא מיליטער אח"כ רצה לישא אשה גרושה ואומר כי בדרך שחוק והותיל אמר כן שהוא כהן וע"ז האריך מע"ל לצדד צדדים להתיר והנה אין הזמן מסכים לעיין בדבריו וכאשר עברתי בהעברה בעלמא ראיתי כי טענותיו חלושה כאשר מעכ"ת בעצמו מרגיש בזה ומ"מ מהפך בהיתרא ולפענ"ד ג"כ להיפך בהיתרא והנה זה יצא ראשונה דהרי אף בממון דהודאת בע"ד כמאה עדים מ"מ בענין שיהי' דרך הודאה ולא דרך שיחה כמבואר בטוש"ע חו"מ ס' פ"א ס"ח ומקורו מהרמב"ם ובזה כ"ע מודים וא"כ מכ"ש בזה דכיון שלא הי' בדרך הודאה או עכ"פ אמירה מכוונת רק שזה א"ל בדרך שחוק שגם הוא יטול ידיו וע"ז השיב לו בדרך הלצה ושחוק ועכ"פ לא הי' הודאה רק דרך שיחה בעלמא ל"ש בזה שוי' נפשי' ח"ד ודוקא בדרך אמירה והודאה שייך שוי' נפשי' ח"ד ולא בזה. אך לפע"ד דרך חדש יש לי בהיתר זה וטרם יהי' כל שיח נבאר דברי הרמב"ם בפח"י מהא"ב ה"ט והראב"ד שם וז"ל הרמב"ם אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שמותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה אסורה והראב"ד כ' אעפ"י שאמר ד"ח אעפ"כ אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי (שלא) יגרשנה בעלי למה אינה נאמנות והלא לא הודת על עצמו הודאה לאסור ולא נתקבלו דברי' כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדברי' נאמנות אף בזו אם הי' קטט' ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנות עכ"ל. והנה דברי הראב"ד נפלאו דמתחילה אמר מפני שלא נתקבלו דברי' כלל ואח"כ בא מפני שנותנת אמתלא והרי משום אמתלא אף בנתקבלו דברים נאמנות כמו באמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני וכבר האריך בזה הנו"ב מה"ק חאהע"ז סי' יו"ד.

אמנם נראה דהנה בטעם דשוי' אנפשי' ח"ד נסתפק בזה בשו"ת מהר"י באסן סי' פ' אי הוא מתור' נדרא דאיסור ואף שאינו ממש כנדר דאית' בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנזירות שמשון א"ד מתורת הודאות בע"ד היא והמרי"ט נראה דחשב שהוא מתורת נדרא איסור וכן נראה מהח"ץ בתשו' אבל הנו"ב בהמ"ת האריך דאינו מתור' נדר רק מתורת הודא' בע"ד והדברים עתיקים וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות ואין כאן מקומו. ומעתה נ"ל דכוונת הראב"ד היא כך דהנה הה"מ תמה דמה זו אמתלא דהא כיון דהבעל אינו מחויב להאמין לה א"כ לא חשוב אמתלא יעו"ש אמנם נראה דהראב"ד בא לומר דל"ש בזה שוי' אנפשי' ח"ד דל"ש שני הטעמים דמשום הודאת בע"ד לא שייך בזה דזה דוקא היכא דנתקבלו דברי' לאיזה דבר שייך לומר דלגבי עצמה נאמנת משום דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים אבל כאן בעת שאמרה טמאה אני לך דהיינו נאנסתי לא נתקבלו דברי' ולכך ל"ש הודאת בע"ד אז כיון דלא ניתן נאמנות לה אז ולכך ממילא גם אחר מות בעלה ל"ש להאמינה דכבר נתבטלה הודאתה ולא אמון בה וע"ז אמר הראב"ד דאף א"נ דמטעם נדרא איסור אתאן לה וא"כ מה בכך דלא נתקבלו דברי' מ"מ איסור שאסרה על נפשה מהראוי שיתקיים ואף דלא מהני לאסרה עצמה לגבי בעל אבל על עצמה יכולה לאסור עצמה וע"ז אמר דלענין זה מועיל אמתלא אף דל"ח אמתלא דדלמא בעלה לא יאמין לה ולא יגרשנה מ"מ באמת כל ענין אמתלא באיסור נלפע"ד עפ"י מה דבארתי בהא דכת' הרמב"ן והרשב"א דבלבשה בגדי נדות לא מהני אמתלא והטור ביו"ד סי' קפ"ה חולק ע"ז דמה נ"מ בין אמרה טמאה אני דנאמנות לחזור באמתלא ומ"ש בלבשה בגדי נדות ובאמת הרשב"א מחלק בין מעשה לדיבור דדיבור מקרי ואמרה משא"כ מעשה לא עבדה וכמ"ש הב"י והאחרונים שם אבל אכתי לא נודע דמה טעם יש בדבר ולפע"ד נראה דענין אמתלא באיסור הוא כיון דכל עיקר שוי' אנפשי' ח"ד היא מתורת נדרא איסור ואף שאלה לא מועיל דעשוהו כנ"ש כמ"ש המר"י באסן והח"ץ ז"ל כמש"ל ולפ"ז זהו בשהי' כבר חלות להנדר ואח"כ רוצה לשאול ולהתחרט ע"ז אמרינן כיון דאמר כבר שזה אסור במאמר פסיק ומוחלט שוב החמירו דלא מהני שאלה כמו בנ"ש אבל כשנותן אמתלא לדבריו שמה שאמר אז שהוא אסור הי' בשביל אמתלא זו א"כ הוה לי' כנדרו ופתחו עמו דלא התחיל הנדר כלל ולכך מועיל אמתלא ול"ש שוי' אנפשי' ח"ד דעכ"פ זה הוה כמו שנדרו ופתחו עמו ומועיל השאלה שלא יהי' חלות לנדרו וז"ב יעיין בח"מ סי' קט"ו שמסתפק אי מועיל אמתלא בממון ויעיין נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז ס' סמך מ"ש בזה ובתשובה אחרת כתבתי דכבר נסתפקו בזה מהר"ש הלוי ח"א סי' כ' וכ"א ומהר"א חסון וע' קצה"ח ס' פ' ובתשובה הארכתי לישב כל קושיות מהר"א חסון אך לפמ"ש כעת ל"ש כלל אמתלא בממון ודוקא בשוי' אנפשי' ח"ד הוא דשייך אמתלא דהו"ל נדרו ופתחו עמו ודוק ועכ"פ נלפע"ד דזהו החילוק בין לבשה בגדי נדות לאמרה טמאה אני דכבר נודע מ"ש הש"ך בחו"מ ס' רנ"ה בטעם דל"מ שאלה כשמסר ליד גזבר משום דאף דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ אהי דיבור ומבטל דיבור משא"כ כשמסר לגזבר דהו"ל מעשה ולא אתיא דיבור דשאלה ומבטל להמעשה ע"ש ולפ"ז גם כאן ניהו דאמתלא הוה כנדרו ופתחו עמו ומועיל בזה הפתח כאלו נשאל על נדרו ועיקר הנדר היינו משום דאתיא דיבור ומבטל לדיבור אבל למעשה לא מועיל דיבור לבטלו וז"ב ובזה אמרתי לפרש הא דאמרו כתובות כ"ב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו ופירשו התוס' אי מועיל בזו אמתלא אם לא ונדחק המהרש"א דמה נ"מ בין אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דמועיל אמתלא ובאמרה טמאה אני לא מהני אמתלא ולפמ"ש א"ש דבטמאה אני דהתורה האמינתו לגבי בעלה ג"כ א"כ מה מועיל שנדרה ופתחה עמה אכתי כיון דאז נאמנת לגבי בעלה ג"כ וא"כ חל נדרה גם לגבי בעלה והרי הבעל א"י מאמתלא ומה מועיל פתחה לגבי בעל' וע"ז מסיק דאף בזו נאמנות כיון שעיקר נאמנות נצמח מכח שנאמנות על עצמה גם נאמנת לגבי בעלה וכמ"ש הרמב"ן דלכך לא ילפינן מנדה דע"א נאמן באיסורין משום דשם מתוך שנאמנות לגבי עצמ' נאמנות לבעל' וא"כ כל שלגבי עצמ' נדרי ופתח' עמה ה"ה לגבי בעלה ודו"ק היטב ועכ"פ כיון שעיקר מה דמועיל אמתלא הוא משום דהוה כנדרה ופתחה עמה דהוה כאילו לא הי' חלות להנדר דאדעתא דהכי נדרה ולפ"ז שפיר כ' הראב"ד דכל שטוענת שהי' סבורה שבעלה יגרשנה אף שביד הבעל שלא להאמינה מ"מ היא חשבה שבעלה יגרשנ' ול"ש שוי' אנפשי' ח"ד דמ"מ היא בעת נדרה הי' פתחה עמה ואדרבא אדעת' דהכי לא נדרה ואם הי' יודעת שבעלה לא ירצה להאמינה לא הי' נודרת ודו"ק היטב כי הוא כוונה עמוקה בהראב"ד ועכ"פ יהי' איך שיהי' הנה נתבאר דכל שלא נתקבלו דברי' בשעה שאמרה ל"ש הודאת בע"ד ולא משום נדר ובאמת הסברא שכ' הראב"ד דל"ש הודאות בע"ד במקום שלא נתקבלו דברי' אז כן כ' הרא"ש בשמו פ"ב דכתובות לענין אמנה והוקבע להלכה בש"ע חו"מ סי' מ"ז ס"א וע' ב"י וע' שו"ת הרשב"א ח' הולדות אדם סי' ש"ז מ"ש בשם הראב"ד ולפ"ז נלפע"ד דבר ברור דכאן ל"ש הודאת בע"ד כיון שקראו ליטול ידיו והוה כקראוהו לעלות וא"כ כל שלא עלה עובר על כמה מ"ע של נ"כ ואף אם הי' רוצה לעלות בלי נט"י עכ"פ כיון שצריך באמת ליטל ידיו הרי שלא כדין עושה והרי קיי"ל דא"א מע"ר ואף לעשות שלא כהוגן במידי דלא נפסל ע"י אמרינן דא"א מע"ר כמבואר בשיטה מקובצת כתובות י"ח גבי הא דאמרו קסבר ר"מ עדים שא"ל יהרגו ואל יחתמו שקר ע"ש דאף מה שאינו רק מידות חסידות בלבד שייך א"א מע"ר ולפי"ז כאן שאמר ער איז איז טאקי אכהן ובכ"ז לא נטל ידיו ולא עלה לדוכן א"כ אין לך לא נתקבלו דבריו כמו זה שהרי א"א מע"ר והרי באמרו שהוא כהן ואינו רוצה ליטול ידיו ולהעלות אין לך אפיקורסת גדולה מזו וא"כ ע"כ שלא נתקבלו דבריו אז ולשם שחוק והתול נתכוין ול"ש בזה שוי' אנפשי' ח"ד דלא משום הודאות בע"ד שייך בזה כיון ששקר דיבר.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף