שואל ומשיב/א/ג/כח

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן כח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לחכם אחד מה ששאלת אם לנהוג כמ"ש בשו"ת הגאון הח"ץ ז"ל בקדירה שבשלו בה חמץ ושהה יב"ח אם מותר כשבישל אח"כ אף שנטל"פ אסור מ"מ לאחר י"ב חודש שכבר כלה כל הטעם והוה כחרכו קודם זמנו הנה באמת כבר הורה זקן אא"ז הח"ץ ז"ל וכדאי הוא לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק אבל אם כי דבריו חביבים עלינו עד מאד ואנו שותין בצמא את דבריו הקדושים מ"מ לא אכחד קושט דברי אמת דמעולם הייתי תוהה בזה וחפשתי בספרים ומצאתי בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקע"ה דבשאר איסורין לא מהני ישון יב"ח ע"ש והובא בב"י סי' קכ"א בסוף הסימן א"כ הן נסתר מחמתו כל ראיית אא"ז הגאון הח"ץ ז"ל שכל סמיכתו מיי"נ דמהני ישון והרי רשב"א נעל בפנינו וכתב שלא לדמות כל האיסורים ליי"נ והיינו משום דשם תשמישו בצונן ומהני ישון משא"כ בחמין וכמו שהאריך בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ד באורך ואלו ראה דברי הרשב"א הלז הי' שמח מאד ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשל"ט שכ"כ הרשב"א שוב ראיתי בר"ן באלפסי בחולין פרק כל הבשר גבי סכין ששחט בה שכתב בהדיא דאין ללמוד מיי"נ שהכשירו משונה שמהני ישון י"ב חדש הרי בהדיא שאין למדין מיי"נ לשאר איסורים לענין ישון וראיה ברורה נראה לפע"ד דלא מועיל ישון י"ב חדש בשאר איסורים שהרי בהאי פינכא דמלח בה ר"א ותברה הקשה הר"ן לשהייה לאחר יומא ואז מותר והוכיח מזה דע"כ נ"ט לפגם אסור לכתחלה בקדירה וכתב דאכתי אמאי תברה לשתמש בה צונן וכתב דגם צונן אסור אטו חמין ע"ש ואם אית' אכתי אמאי תברה יניחנה עד י"ב חדש וע"כ דלא מהני ישון כיון שמליח הרי הוא כרותח ולא מהני ישון וכבר הקשה הפ"מ דאמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו ולא אמר דלשהינהו י"ב חדש וכתב אא"ז הח"ץ ז"ל בתירוצו הראשון דלא בא לאפוקי רק מדשמואל וא"כ כאן ל"ש זאת ומ"ש אא"ז בתירוצו דכיון שהוא מותר תוך י"ב חדש בדיעבד אין להתיר לאחר י"ב חדש לכתחלה דאתי לאחלופי באמת זה דוחק גדול דמה"ת נחוש כולי האי ובפרט בקדרה שמלח דדם שמלחו אינו רק מדרבנן לגזור כולי האי בודאי לא חיישינן וע"כ דלא מהני ישון י"ב חודש בשאר איסורים וז"ב. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית הכו"פ בסי' ס"ט לשיטת הדרישה דיש כבוש בכלים וכן הסכים המג"א באו"ח סי' תנ"א א"כ היכא מוכיח הש"ס בחולין קי"א דליתא לדרבין מהא דר"א דתבר פנכא ומאי קושיא דלמא אף דרבין ס"ל דכבוש אינו כמבושל אבל כרותח דללי הוה ושפיר נאסר הפנכא מחמת שנכבש בתוכו והוה כרותח דצלי וע"כ דאין כבוש בכלים ובחידושי כתבתי ת"ל דברים נחמדים בישוב קושיא הלז ולפמ"ש א"ש דבאמת אא"ז הח"ץ בעצמו מחלק דע"י כבוש שיוצא טפי הטעם לאחר י"ב חודש מע"י בישול ולפ"ז ע"כ מוכח מהא דתברה דהי' ע"י בישול דע"י כבוש בודאי הי' מועיל ישון ועיין בשו"ת פ"מ שם ודו"ק ובאמת שמה שהקשה הפ"מ מהך דקדירות בפסח ישברו אמאי לא אמר תקנתא דישון י"ב חדש לפי שיטת הג"א סוף ע"ז דקדרה שבשלו בה בב"ח אף שבשלו בה אחר שנעשה אב"י צריך להשליך דמי הקדירה לנהר והנה הרש"ל ביש"ש פכ"ה סי' מ"ו החזיק בזה לעיקר ועיין בש"ך יו"ד סי' צ"ד א"כ לכך קתני ישברו דעכ"פ הקדרה נאסרה בהנאה ולפ"ז מה שהקשיתי מהך דפנכא קמה וגם נצבה דשם לא נאסרה הקדרה בהנאה א"כ למה תברה וע"כ דלא מועיל ישון י"ב חודש בשאר איסורי' ומ"ש הח"ץ שם להקשות על ר"ת בע"ז דף ל"ד דכתב דדורדיא היינו לאחר שנתמדו השמרים במים וע"ז הקשה דנעלם מר"ת ש"ס ערוך במגילה דף י"ב כחמרא דיתיב על דורדייא והיא תימה גדולה והפ"מ נדחק שם ולפע"ד נראה דדורדייא הוא תרגום של שמרים אבל חז"ל דהיו צריכין לענין הדין לחלק בין היכא שלא נתמדו במים לענין נתמדו ואם יקראו שמרים או דורדייא יהי' טעות בדין ע"כ הניח שמרים למה שלא נתמדו דגם זה מקרי שמרים ודורדייא לאחר שנתמדו ומעתה הך שאמרו לאחשורוש כחמרא דיתיב על דורדיא כיון דספרו בלשון ארמית דאמרו חמרא ע"כ אמרו דורדייא דהוא תרגום של שמרים וכדמפרש טעמא דאמר ע"כ שקט על שמריו אבל באמת חז"ל לענין הדין נקטו דורדייא על שמרים שנתמדו למען לא יבואו לכלל טעות בדין וז"ב כשמש ואף דבתרגום יונתן בן עוזיאל ראיתי דהעתיק בקרא דשאנן מואב מנעוריו ושקט על שמריו ולא העתיק דורדייא אפשר דבימיו עוד לא נעתק שמריו לדורדייא אבל הש"ס נאמן עלינו בעדותו דדורדייא הוא תרגום של שמריו ולפמ"ש הפ"מ דדורדייא קראו אחר שהורגלו לתמוד בימי חז"ל במים א"ש גם התרגום יונתן ודו"ק שוב ראיתי בתהילים ע"ה בפסוק אך שמריה ימצו העתיק התרגום יונתן דרדיהא הרי דהיא תרגום של שמרים וע"כ הדבר ברור כמ"ש ועיין בהרא"ש ובטוש"ע סי' פ"ז לענין נסיובא דחלבא דאינו מי חלב ע"כ כל היכא דיש חילוק לענין דינא קראו לזה שם אחד ושם אחר לזה ומשם ראי' למ"ש ודו"ק ועיין בתרגום יונתן על פסוק בישעי' כ"ה משתה שמנים שמרים ובצפניה א' על פסוק האנשים הקפאים על שמריהם וכפי הנראה תרגם בכ"מ על ענינו לא לפי פתרונו. ונשוב לדברי אא"ז הח"ץ ז"ל אברא דבש"ע יו"ד סי' קכ"ג סט"ז מבואר דתמצית יין הנקרש ע"ג החבית מועיל ישון י"ב חדש ואין מקליפין הנקרש כיון שנתייבש כל כך כלה כל הלחלוחית שבו והוה כעפרא בעלמא הרי דאף יין בעין הנקרש מועיל ישון י"ב חודש וא"כ משם ראיה מכ"ש לבלוע שאינו בעין דנעשה כעפר ול"ש לענין בעין לחלק בין תשמישו בצונן לתשמישו בחמין אברא דצ"ע בהא דמבואר בס"ה בהג"ה דיין שנקרש אין בו משום מגע עכו"ם ומשמע דלא בעי כלל י"ב חדש ומיהו יש לדחות דשם קאי בעודו קרוש אבל אחר שנמחה יש בו משום מגע עכו"ם ועיין ש"ך ס"ק י"ב וכן אם חשב עליו למשקה יש בו משום מגע עכו"ם כמ"ש בהגהת אשר"י פ"ב דע"ז אות י"ז שם וא"כ נ"מ לאחר י"ב חדש דל"מ שום מחשבה כלל וגם לאחר שנמחה לא יהי' יין דכעפר חשוב הן אמת דמ"ש הג"א דאם חשב למשקה יש בו משום מגע נכרי הוא תימה לפע"ד דכל בעודו קרוש אף לענין טומאה דאורייתא לא מקרי אוכל ולא משקה ובטל דעתו אף שחשב עליו ומכ"ש למגע עכו"ם ועיין בפסחים מ"ד בתוס' ד"ה אפילו וברמב"ם פ"א מטומאת אוכלין הי"ט ובכ"מ ומיהו יש לומר דס"ל כשטת הראב"ד דיין תחלה אף בקרוש ע"ש ודו"ק וע"כ הושמט בש"ע ובש"ך שם ועכ"פ מבואר דלאחר י"ב חודש כבר כלה כל הלחלוחית ועיין בשו"ת הרא"ש כלל י"ט סי' וא"ו מ"ש על הרמב"ן ובר"ן סוף ע"ז מ"ש על הרמב"ן הנ"ל ודו"ק היטב ומצאתי בספר דרך הקדש שנדפס בסוף ספר מגיד מראשית להרב מוהר"ח אלפנדריא שהביא ראיה דלא פקע שם יין נסך אף דנקרש י"ב חדש דלא כרשב"א מהא דאמרו בסוכה דף מ"ט דאחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה הרי דיש בו עוד משום קדושה אף הנקרש מזמן רב והרב דרך הקדש כתב דדחה דבריו מכמה אנפין ולא הודיענו מה הי' כוונתו ולכאורה הדברים ראויים למי שאמרם שהביא ראיה זו בשם מהר"י דיבוטין ז"ל אך לפע"ד אין ראיה דל"מ להרשב"א אין קושיא דכיון דהי' מנסכין כמעט בכל יום רק שלא נתמלאו השיתין רק אחת לשבעים שנה ועכ"פ הקרושה של היין של שנה זו במלאת שבעים שנה זה לא נקרא יין קרוש וא"כ נתערב היין והוה צריך שריפה בכלה דאסור בהנאה והקדש הוה דבר שיל"מ וגם קדש במשהו ומיהו גם למה דכתב הג"א דיין שנקרש אין בו משום מגע עכו"ם ל"ד דשם בעודו קרוש נפקע יינו ואין העכו"ם מנסך דלא מקרי משקה אבל מ"מ לא נפקע קדושה שבו והו"ל יין קדוש אף שקרוש ובאמת גם לענין איסור כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב אסור כן טמא אף שלטמא אחרים אינו מטמא משעה שנפסל מאכילת אדם וכן לענין איסור באיסורו קאי ומ"מ אינו אוסר אחרים שנתבשל בו כל שנעשה אב"י כמ"ש הרא"ה דבעצמותו אסור וא"כ מכ"ש לענין קרישת היין וז"ב מאד ודו"ק ועיין ר"פ המוציא בשבת דיין קרוש בכזית אחר כמה שנים בלמדי סי' קל"ח ביו"ד עברתי במהירות על דברי אא"ז הח"ץ ז"ל והפ"מ הנה באמת לפע"ד המעיין היטב בעומק הענין יראה דבזה צדקו דברי הפ"מ שמחלק דאף דדבר בעין כל שנתישן י"ב חדש ונתקשה כעץ יבש כל הטעם מ"מ בדופני הכלי דליכא אויר האוכל שמור בתוכו לפקדון ואף שהוא נטל"פ ובקדירה שייך יותר נטל"פ מבעין מ"מ לענין שיהי' כנוס בתוכו הטעם יותר נשאר בכלי שאין אויר שולט שם ע"ש שהאריך ובזה לא מצינו בכל דברי אא"ז הח"ץ ז"ל תשובה לזה וזה דבר שהחוא והשכל מקבל' ולפענ"ד ראיה ברורה לזה דהרי באמת הפ"מ טען מהו דאמרו התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והא יש לו תקנה בישון י"ב חודש וכתב אא"ז הח"ץ ז"ל דזו אינה יציאה רק שבתוך דופני הכלי נפגם ונעשה כעפרא והפ"מ השיב ע"ז דעכ"פ כיון שנפגם ונעשה כעפרא שוב הוה כיוצא האיסור ע"ש ואני תמה דטפי היו לו להקשות דהרי מהלשון שאמרו חז"ל דא"י מידי דופי' לעולם משמע דאין לו טהרה כלל ולכך צריך שבירה והרי מצינו לו תקנה ושוב אסור לשבור והוה כמאבד כלי קודש וכשורף עצי הקדש גם עובר על בל תשחית ולמה הצריכה תורה שבירה ובלא"ה אני תמה דהרי בהך דכלי נתר שדעת הרמב"ן דדוקא מילוי ועירו ל"מ אבל ישון י"ב חודש מועיל והשיג הרשב"א שאין זה לשון עולמות ע"ש ובב"י סי' קל"ה וא"כ כאן דאמרה תורה שאינו יוצא מידי דפיו לעולם היאך ניקו ונפרוש דיש לו תקנה ע"י י"ב חדש ואף דאא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"א רצה לדחות ראיית הרשב"א אבל מ"מ הרשב"א אמרה וגם הוא לא דחה רק דע"י מעשה אדם אין להם טהרה וזה ל"ש הכא דמ"מ יקשה למה הצריכה התורה שבירה והרי יש לו תקנה אף בלי מעשה והרי כלפי לייא דמריקה ושטיפה שהאדם מבטל בידים האיסור לא חששה התורה וכמה טרחות טרחו הקדמונים בהך דאין מבטלין איסור ולראב"ד הוא מה"ת ואיך מותר להגעיל ועיין בר"ן פ' אין מעמידין ובשו"ת הריב"ש סי' שמ"ו ובישון י"ב חודש דאינו עושה מעשה הצריכה התורה שבירה ובלא"ה יישב הפ"מ ראיית הרשב"א בטוב טעם ואני תמה על דינו של אא"ז הח"ץ ז"ל דלדעתו בי"ב חודש מועיל אף בנבלע ע"י חמין א"כ הרי בירוקי דמצריף דעת הרמב"ן והרשב"א דשוה לכלי נתר ולפ"ז לדעת הרשב"א דבכ"ח לא מועיל ישון י"ב חדש גם בזה לא מועיל וכן נראה מבואר מהש"ע סי' תר"ז דירוקי דינו שוה לכלי נתר ולפ"ז צ"ל דהבליעה קשה מאד ולא מועיל ישון כלל והנה מלבד דהוא תמוה דזה ודאי דכלי נתר בעצמו אף שהן ע"י צריף לא עדיף מאלו נבלע ע"י אור ממש דמותר לאחר י"ב חודש מטעם דנעשה עפרא ומ"ש ע"י צריף דלא נעשה עפרא בעלמא ובפרט ביין דנקלש הטעם וע"כ דאינו נפגם אף גם דהרי הש"ס בדף ל"ג מקשה על מרימר מ"ש מחמץ בפסח ומשני שם תשמישו ע"י חמין וכאן תשמישו ע"י צונן ואם איתא אכתי תקשה מירוקי דאם נימא כדעת הרשב"א הי' מהראוי שיהי' שוה ככלי נתר שאינו מועיל ישון י"ב חדש כלל ואיך שרי לגמרי ולא מצי לשנויי דשאני יין דתשמישו בצונן דהרי א"כ יהי' מהיפך אל היפך דהרי בתשמישו ע"י חמין אמרינן דע"י י"ב חדש נפגם הטעם ונעשה כעפר וע"י צונן לא מועיל ישון וע"כ דכל שנבלע בכלי לא מועיל ישון אדרבא מה דמהני ביי"נ ישון הוא משום דתשמישו בצונן וכדאמרו בע"ז שם וזה לפע"ד טעם של הרשב"א דאין למידין שאר איסורים מכ"ח וז"ב. ובזה נראה לפע"ד לישב ג"כ לישנא דאין להם טהרה עולמות משמע דלא מועיל ישון י"ב חדש ואא"ז הח"ץ ז"ל כתב די"ל דאיירי דע"י פעולת אדם אין להם טהרה ולעפ"ד ראיית הרשב"א דהרי ירוקי דומה לכלי נתר וכמ"ש הרמב"ן וא"כ למה אמר שם סתם דאסורי בשביל דמצריף והרי איכא תקנה ע"י ישון י"ב חודש וע"כ דל"מ ישון ואף דלא נקט לישנא דאין להם טהרה עולמות לפע"ד בירוקי דהוא כ"ח דהתורה הצריכה שבירה א"צ למנקט דאין להם טהרה עולמות דכל דבלע שוב אין לו טהרה ובכלי נתר הוא דצריך להשמיענו זאת אבל אם נימא דגם בכ"ח ישון מועיל וא"כ מ"ש דנקט בנתר אין להם טהרה עולמית ובכ"ח ירוקי סתם דאסורי והרי יש להם דין אחד וע"כ דגם בכלי נתר לא מועיל ישון י"ב חודש וממילא בכ"ח ל"צ למנקט זאת דכ"ח התורה העידה שא"י מידי דפיו וא"כ מבואר דברי הרשב"א וראי' שלא כדברי זקיני הח"ץ ז"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' קל"ה ס"ק י"ב דלכך מועיל עירוי ביי"נ משום דמקליש הטעם וא"כ חזינן דיי"נ קיל טפי משאר איסורים ועיין בטור או"ח סי' תנ"א מ"ש בשם רבינו יואל שהתיר גם בחמץ שבלע בצונן ע"י עירוי וגם בהגעלה והטור תמה עליו והביא דברי רבינו האי דבכ"ח אף בצונן ל"מ הגעלה והנה לדבריו צ"ל דשאני יי"נ דמקלש הטעם וכמ"ש העט"ז והש"ך אבל לדעת רבינו יואל דמהני אף בחמץ בצונן הגעלה ועירוי מבואר בירושלמי דמהני א"כ מכ"ש ביי"נ דמועיל ול"צ לטעמו של הש"ך בשם העט"ז ולפענ"ד נראה ראיה דהנה הש"ס מקשה בע"ז דף ל"ג על מרימר מ"ש מחמץ ומשני דזה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן וקשה עדיין לרב זביד דלא מחלק בין יי"נ לחמץ וא"כ למה מתיר בחוורי ואוכמי וע"כ דבזה נחלקו דבאמת הוא ס"ל דביי"נ בצונן לא בלע ולכך לא בלע וגם הוא ס"ל לחלק בין תשמישו בחמין לתשמישו בצונן רק דק"ל על מרימר דמתיר אף בירוקי דמצריף וע"ז הוצרך לחלק דגם בזה כל שתשמישו בצונן שרי וז"ב לפע"ד אבל לדברי רבינו האי דס"ל דכ"ח אף בצונן אסור א"כ ע"כ עיקר החילוק הוא כמ"ש העט"ז ע"י עירוי ואכתי קשה דהרי מרימר מתיר לפי שתשמישו בצונן והוא מתיר אף בלי עירוי וא"כ מה מועיל מה דתשמישו בצונן והיא קושיא גדולה לפע"ד אך נראה דבאמת הש"ס אמר שם וכ"ת חמץ דאורייתא יי"נ דרבנן והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"ז משני דזה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן וא"כ יש לומר כיון דתשמישו בצונן א"כ אינו כעין דאורייתא דזה של חמץ היא בחמין וזה בצונן ובכה"ג ל"ש כל דתקון רבנן ושמא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן דכל דלא הי' כעין דאורייתא אין לגזור וכעין זה כתב הט"ז באו"ח סי' ק"פ ס"ק ג' ודו"ק ועיין בריטב"א בע"ז דף ל"ג שהאריך בענין מילוי ועירוי ודעתו דכ"ח בצונן לח בלע כלל ויי"נ שאני שאגב חרפיתא דיין בלע ומדברי רבינו האי לא נראה כן וע"כ מ"ש נכון לפע"ד ובלא"ה יש לי לומר דבאמת דעת העיטור הובא בטור יו"ד סי' קכ"א דבאיסור דרבנן אף בכ"ח מועיל שלשה פעמים ודיו וכ"כ הרשב"א ולפ"ז צ"ב דהיאך אמרו גם ביי"נ דרבנן דבכ"ח מה ראו שלא יועיל דחז"ל עשו כעין של תורה וצ"ל כיון דיי"נ עיקרו בתורה דיין המתנסך לפני ע"ז הוא תורה ושפיר גזרו אף ביי"נ דרבנן ולפ"ז יש לומר דעכ"פ בצונן כה"ג שפיר מקילין ועיין ש"ך סי' קל"ה ס"ק ל"ב שדעתו דאם הי' כבוש הוה כמבושל ואינו נכשר ע"י מילוי ועירוי ואא"ז חח"ץ ז"ל דחה דבריו שם ובשו"ת פ"מ מיישב דבריו אמנם מ"ש דבשאר איסורים ל"מ מילוי ועירו ודוקא ביין שמקליש הטעם באמת שכן נראה מדברי הריטב"א דיין מועיל עירוי בשביל דמקליש הטעם ע"ש בדף ל"ג אבל כבר כתבתי כי דברי הריטב"א צ"ב דנראה מדבריו דבכ"ח בצונן אין נבלע כלל וזה תלוי בפלוגתא הנ"ל בטור או"ח סי' תנ"א ובאמת לדברי הש"ך דמחלק בין כבוש מעל"ע הי' מקום לומר דר"י ורבינו האי אינם מחולקים ורבינו האי לא אמר רק בעריבות שלשין בה כל השנה וזה הוה ככבוש מעל"ע דלפעמים יהי' מונח בצק מעל"ע ממש וצ"ע ובעיקר הדין אי מועיל ישון י"ב חדש לפע"ד ראיה שלא כאא"ז הח"ץ ז"ל מהא דאמרו באבות דר"נ פי"א שלש דברים בכלי חרש בולע ואינו פולט ואינו מבאיש מה שבתוכו ולפע"ד הדברים מבוארים דאינו נעשה כעפרא דעלמא דאל"כ מה קאמר שאינו מבאיש הא מ"מ קדירות שאב"י נטל"פ אף בכ"ח דסתם קדרות הם של חרס וע"כ דהכוונה דא"י מידי דופיו ואינו מבאיש מה שבתוכו דהיינו שאינו נעשה כעפרה רק האוכל שמור לפקדון שוב מצאתי בב"י יו"ד סי' קכ"ב שהביא בשם המרדכי פרק אין מעמידין שהביא בשם מ"א דרצה ללמוד מהך דאדר"נ דבכ"ח אינו נטל"פ כלל והמרדכי דחה וכתב דהפירוש הוא דבכלי המתכות המאכל שבתוכו נעשה מר אבל בכ"ח המאכל השוהה אינו מבאיש המאכל שבתוכו אבל לא קאי על דפנו של הכלי ולפע"ד יש לומר דקאי על דפנו רק דאינו מבאיש שיהי' כעפרא בעלמא רק דשמור בתוכו לגמרי ואף דנטל"פ אבל לא נפסל ונבאש לגמרי ודו"ק היטב כי לפע"ד היא כוונה אמתית בדברי אבות דר"נ ודו"ק.

והנה לכאורה רציתי להביא ראיה דלא כאא"ז הח"ץ ז"ל מהא דכתב הטור סי' קכ"ב בשם הרשב"א בתה"ב שהאריך להוכיח דכלי איסור שנתערב יש לו ביטול ואין דנין אותו כדבר שיל"מ משום דצריך להוציא הוצאות וכן קי"ל סי' קכ"ב והש"ך הביא בשם הרא"ה דבלא"ה ל"ש ביטול דניכר האיסור דאפשר להוציא בהגעלה ע"ש ולפ"ז בכ"ח יהי' דבר שיל"מ והרש"ל כתב דלא מקרי דבר שיל"מ דלא בא ההיתר בזמן וקשה ת"ל דהו"ל דבר שיל"מ בכל הכלים דהא יכול להשהות י"ב חודש ויהי' מותרים וע"כ דאין לו היתר ע"י י"ב חדש לא בכ"ח ולא בשאר כלים כ"ז שאין מוציא הבלע ע"י הנעלה וז"ב אך גוף הדין תמוה לפע"ד לפי מ"ש הצל"ח דבטלטול ל"ש דבר שיל"מ דהא לא שייך עד שאתה תאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהא יכול להשתמש היום וא"כ איך אפשר דכלי הוה דבר שיל"מ דיכול לשמש בו היום ומחר ועכ"פ להשהות י"ב חודש אפשר דל"ש דבר שיל"מ לכ"ע דהא כל י"ב חדש הוא זמן רב והרי צריך להשתמש בו כל השנה ועכ"פ פשטת הענין מורה דלא כאא"ז הח"ץ ז"ל ודו"ק אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בכנה"ג שנדפס סביב היו"ד שהקשה בהך דירוקי שכתבו הרשב"א והטור דדינם ככלי נתר וע"ז הקשה דהא בכלי נתר אמר דאין לו טהרה עולמות וכאן אמר סתם אסורי ולפמ"ש למעלה א"ש כיון דהוא כ"ח ל"צ לאשמעינן דאסור עולמות דל"מ ישון דהא כ"ח א"י מידי דופיו אבל בכלי נתר הוצרך לאשמעינן זאת ומזה ראי' ברורה לשיטת הרשב"א דלא מועיל ישון.

והנה במה שהבאתי לעיל דברי הש"ך שחידש דבכבוש יום שלם הוה כמבושל ולא מועיל מילוי ועירוי לא בכ"ח ולא בשאר כלים רק בשאר כלים מועיל הגעלה ע"ש והח"ץ תמה עליו ולפע"ד ראי' ברורה לכאורה להש"ך דהנה התוס' הקשו בפסחים דף מ"ג לר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם איך ידענו טכ"ע בנזיר דקיל וכתבו דהרי הי' שם כלים הבלועים מיין והי' אסורין לנזיר ע"ש והדבר תמוה דהא אף בכלי חרס ובמכניס לקיום די במלוי ועירוי לענין יין ואיך אמרה תורה וכל אשר יבא באש תעבירו באש והרי צריך מילוי ועירוי וגם קשה דהגעלה לא מועיל בכ"ח רק ביין ושם מילוי ועירוי דוקא הוא והיא קושיא גדולה וע"כ דבכבוש מעל"ע ל"ש מילוי ועירוי ובכ"ח ל"מ כלל וא"כ שפיר כתב תעבירו באש והיינו בכלי מתכות דוקא הן אמת דיש לומר דשם הגעילו בשביל דחשו שמא בשלו בו וכ"כ התוס' בנזיר ל"ו בהדיא אבל עכ"פ מוכח דבבישול ל"מ מילוי ועירוי וה"ה לכבוש דהוה כמבושל ודו"ק היטב אברא דגוף הדבר תמוה לפע"ד דאיך משכחת לה נזיר כלל והרי הי' נטמאים שם לנפש אדם והצריכן הזאה והרי נזיר שנטמא סותר הכל ומיהו יש לומר דעכ"פ צריך להתחיל למנות נזירות חדש וא"כ הי' צריך הגעלה בשביל זה אמנם עדיין קשה הא התורה לא אסרה אלא קדרה בת יומא וא"כ לא משכחת לה כלל אך ז"א דלא אמרינן נטל"פ ביין כמבואר ביו"ד סי' קל"ז ס"א בהגה"ה דלא כהרמב"ן ומטעם שכל מה שמתישין בקנקן משביח טפי ואני כתבתי בגליון דהדבר מבואר במדרש שה"ש על פסוק כי טובים דודיך מיין מה יין כ"ז שמתישן בקנקן משתבח ודו"ק היטב ובאמת צ"ל הא דאמרו דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא הוא משאר קדירות שהגעילו משאר איסורים דשם ל"ש לשבח כל שאב"י וז"פ ובזה רציתי לומר דבר נחמד במה שהקשה בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' קל"ז לשטת הרמב"ן דגם ביין שייך נטל"פ כל שאינה בת יומא דאכתי קשה הא בסרוחה מעיקרא גם ר"ש מודה דמותר כמבואר בע"ז דף ס"ח והרי היין לגבי הנזיר הוה כסרוחה מעיקרא דהרי הנזיר הוה אסור גברא וא"כ אותו הגוף הי' עד השתא היתר ובשעה שבא לשתותו הוה כסרוחה מעיקרא ע"ש שמדמה לחטאת דמקרי היתירא בלע ואני אמרתי דל"ד דשם בחטאת מתחלה בעת הבישול הי' היתר ואח"כ נעשה נותר משא"כ כאן אותו נזיר שנאסר כבר ביין נאסר אף בטעם הבלוע מכלי ולא מקרי סרוחה מעיקרא דהיין בעצמו הי' מושבח כבר ונפגם כעת אך לפמ"ש עדיין מקום להקשות דהא סתר הכל ומתחיל למנות מחדש שוב הוה כסרוחה מעיקרא אך גוף דמיונו ל"ד לפע"ד דשאני חטאת דבעת הבישול הי' מותר ואח"כ נאסר אבל כאן היין בעצמו היתר הוא רק להנזיר נאסר ושמו עליו והוה כמו חמץ דל"ש נ"ט בר נ"ט דשמו עליו כמ"ש הרמב"ן והרשב"א וה"ה לענין היין דהנזיר נתחדש עליו כעת נזירות אבל היין שמו עליו כמו שהי' מיהו גם בחמץ מותר נטל"פ ואינו ב"י לדעת הרבה פוסקים ורק לענין נ"ט בר נ"ט אמרינן דשמו עליו ועיין סי' תמ"ז וסי' תנ"ב וצ"ע בזה אמנם מה דקשה לי טובא הוא דהיאך משכחת להא דנזיר והרי בלא"ה הי' טמאי מתים שהרי הי' במדבר וכבר אמרו ביבמות דף ע"א דערל מקבל הזאה ואמרו שם דטבלו כדי שיעשו פסחיהן בטהרה ופירש"י דבמדבר הי' רוב טמאי מתים והיאך משכחת לה לנזיר דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ועד שבאו לארץ לא הי' כלל במציאות ענין נזירות דהא אין נזירות לחצאין והוא תימה רבה ולחומר הנושא רציתי לומר דמשכחת לה שקבל עליו נזירות שמשון דמותר לטמא למתים ואינו נזיר רק מגפן ומתגלחת בלבד אבל גם זה דוחק דהא מלבד דקודם שהי' שמשון בעולם אפשר דלא הי' שייך כלל ענין נזירות שמשון דבתורה לא מצינו נזירות כזה אף גם דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מנזירות דנז"ש הוא לעולם וליתא בשאלה ע"ש בפי"ג י"ד א"כ שוב אין מקום לקושית התוס' כלל דמנ"ל בנזיר טעם כעיקר הא קיל דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם והרי שמשון אין לו היתר ואיסורו איסור עולם לפירש"י ואף דלפירוש התוס' ד"ה וה"ה לערלה יש לישב אבל פשטת הענין דחוק וצע"ג וראיתי בפ"י שרצה לומר דאיסורי נזיר הוא בכלל תעבירו במים דהוא מלוי ועירוי והביא שראה בלשון הר"ן דמילוי וערוי הוא בכלל תעבירו במים ולדבריו הי' מיושב מה שהקשיתי לעיל אבל מלשון התוס' בנזיר דמתעבירו באש נפקא יש ראיה ברורה לשיטת הש"ך אבל דברי התוס' תמוהים לפע"ד דלא משכחת לה נזירות כלל מיהו המעיין בנדרים דף פ"ג ימצא ברא"ש שם ד"ה דלית דמשכחת לה נזירות בלי איסור טומאה כמו נזיר שמשון אבל כבר כתבתי דנז"ש לא שייך בזה וגם בר"ן שם ד"ה אמרי משמע דוקא נז"ש או טומאה בלא נזירות אבל לא להיפך ע"ש ועיין בתוס' כתובות דף נ"ז דלא משכחת נזירות לחצאין ולכך הוה מתנה על מ"ש בתורה ע"ש ודו"ק וע"כ דברי התוס' צע"ג ודוחק לומר דכיון דטומאה הותרה בציבור מקרי נזיר עי"ז ולא ניתן להאמר כלל ואף דנדחוק דלר"ש קאי התוס' דס"ל דנזיר באחד מהם הוה נזיר רק באחד מהם דאכתי קשה לרבנן מא"ל ועיין נזיר דף מ"א וע"כ צ"ע עוד קשה לי דבלא"ה לא הי' שייך אז לומר על הנזיר שאין איסורו איסור עולם דהרי טמא מת אינו משלח קרבנותיו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מביאת המקדש הי"ב וא"כ הוה הנזיר מחוסר כפרה שא"א לו לשלח קרבנותיו והרי הוא מחוסר כפרה וא"כ אין לו היתר אברא דבמ"ק דף ט"ו אמרו דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר הי' משלחין קרבנותיהם וקשה והא הי' טמאי מתים כמ"ש רש"י ביבמות ע"א אך ז"א דקרבנות ציבור כגון תמידין וכדומה כיון דטומאה הותרה בציבור מכ"ש שמותר לשלח קרבנותיהם ורק בטמא מת יחיד אסור לשלח קרבנותיו ועיין זבחים פ"ב דף ט"ז גבי פלוגתא דזקני דרום ור"ל ועיין מלמ"ל פ"א מתמידין ה"א ובמק"א כתבתי בזה לישב קושיתו וע"כ הנזיר בודאי לא הי' רשאי להקריב קרבנותיו וא"כ לא הי' לו היתר וצ"ע שוב ראיתי שזה דבר מפורש ברמב"ם פ"ב מנזירות הלכה כ"א כ"ב ובראב"ד שם דאף בטומאת ארץ העמים שאינו רק מדרבנן אין הנזירות נוהגת וכמ"ש הכ"מ בשם פירוש המשניות לרמב"ם שם ומ"ש הכ"מ לתמוה דאף שהיא טמא למה לא יוכל לנהוג נזירות עכ"פ לאסור ביין ותגלחת לק"מ לפע"ד דכיון שאין נזירות לחצאין אינו יכול להיות נזיר לחצאין ומ"ש ראיה מנזיר והיא בבה"ק ל"ד לפע"ד דשם ראוי עכ"פ שיטהר וכדמפרש בנזיר דף י"ז ולכך חל תיכף אבל בח"ל שא"א לטהר זולת כשילך לא"י ובזה מובן השגת הראב"ד דעכשיו שגם בא"י טמאי מתים הם ואין לנו אפר פרה א"כ א"א לטהר ומה מועיל שיעלה לא"י ולא חל הנזירות כלל וז"ש דאסור להזיר בכ"מ והיינו דלמה יקבל נזירות דא"א לטהר מטומאתו והוה נדר שוא ועיין ביו"ד סי' רט"ו דגם נדר שוא אסור עכ"פ וה"ה נזירות שוא ובזה מיושב תמיהת הכ"מ עליו והן נסתר מחמתו דברי הכנסת יחזקאל סי' צ' חלק או"ח שכתב דבזה"ז שכלנו טמאי מתים משכחת לה נזיר טמא דבאמת להראב"ד לא משכחת כלל וגם להרמב"ם אינו רק קנס בעלמא בח"ל ועיין באורח מישור בסוף ספרו אבל מדברי התוס' שם בנזיר דף י"ט נראה דס"ל דמה"ת חל בח"ל הנזירות והי' מקום לישב דברי התוס' אבל גם זה אינו דזה דוקא בחו"ל דאינו רק מדרבנן וכמ"ש הכ"מ שם אבל בטומאה דאורייתא ואין מקום לתטהר כמו התם במדבר שלא הי' אפשר להטהר פשיטא דל"ש נזיר וע"כ דברי התוס' תמוהים ומצאתי בתב"ש סי' ד' גבי האומר לעולת נזירות שכתב דאף דבזה"ז לא משכחת קרבן טהרה מ"מ זה הנזיר לא ידע וצ"ע דטפי הי' לו לאקשויי דבח"ל ל"ש נזירות כלל ולשיטת הראב"ד גם בא"י ל"ש נזירות כלל בזה"ז דכולנו טמאי מתים וצ"ע.

והנה בהא דאמרו בע"ז דף ל"ב ולא הודו לו ורמינהו יין הבא ברקבאות של נכרים אסורים בשתייה ומותרים בהנאה העיד שמשון בן גודע לפני בנו של ר"ג על ר"ג ששתה ממנו בעכו והוד' לו מאי לא הודו לא דקאמר התם כל סיעתו אבל בנו הודה לו אב"א גודא לחוד וגודע לחוד והנה בספר חתם סופר סי' קל"ב מביא קושיא בשם הגאון מוהר"ם פישלעס ז"ל דמה קושיא דהא לעיל תני יין של ישראל כנוס בהן וי"ל דבכנוס בהן שהוא לזמן רב הוא דלא הודו לו אבל אם הי' בא בהן כדתני בברייתא אחרת הנ"ל יין הבא ברוקבאות של נכרים לכך התיר ע"ש שנדחק ולכאורה שאלה גדולה שאל אבל לפע"ד לק"מ דהרי לענין כבוש מעל"ע לשיטת הח"ץ ל"ש ביין צונן וא"כ מה נ"מ לבין כנוס שאינו כנוס וא"ל הכוונה דיש חילוק בין מכניסו לקיום או לא דז"א שאין חילוק בין שמכניס היין של ישראל לקיום או לא רק אם הכלי הוא דבר שמכניסו לקיום שאם היין של גוי הי' כנוס לקיום הוא דיש חילוק כמבואר סי' קל"ה וסי' קנ"ח אבל היין של ישראל מה נ"מ אם מכניסו לקיום או לא ואף את"ל שגם היין של ישראל אי מכניסו לקיום יש איסור טפי לבין הבא במקרה אכתי תקשה דזה שייך לענין ההכשר דאם מכניסו לקיום צריך הכשר טפי אבל לענין אם היין אסור בשתי' לא ידעתי מה נ"מ וכל שבא לתוך כלי שהי' בו יין של עכו"ם מהראוי לאסור בשתיה ובפרט ביין דהוא דבר חריף ובודאי הוציא מפליטת הכלי של יי"נ אף שבא באקראי בה ולראורה רציתי לומר עפ"י דברי הט"ז בסי' צ"ג ס"ק ב' במה שהביא בשם ר"י הלבן שכבר שבע מלבלוע והוא כתב של"ש שבע מלבלוע שמפלט מה שבלע כבר ע"ש אבל אכתי קשה מה נ"מ במה שמכניס כעת או שבא באקראי סוף סוף קבל טעם מיי"נ שהי' בו ובאמת צ"ל טעמו של ר"ג ששתה ממנו שס"ל שאין דרך עכו"ם כלל להכניס יין ברקבאות ולכך אף בשתיה כשר ולפ"ז אין נ"מ בין שהכניס לזמן מרובה יין כשר או שבא באקראי וא"כ שפיר מקשה הש"ס אך לפע"ד נראה דזה באמת קושית הש"ס דהרי בברייתא הוא שונה אמרו יין כנוס בהם וא"כ עכ"פ שיש לחוש שמא הי' בו יין כיון דחזינן שהישראל הכניס לתוכו יין וא"כ גם בבא באקראי הא עכ"פ דרך הכלי שיהי' בו יין וע"ז אמר דגודא לחוד ובן גודע לחוד ובזה מיושב קושית הגאון חתם סופר שם דלמה לא משני דשני בנים הי' לר"ג ואחד הודא והשני לא הודה ולפמ"ש א"ש דבאמת פשיטא דכל שהיה אחד שהעיד על שני מעשים מחולפים וא"כ גם ביין הבא באקראי ג"כ מהראוי לאסור דהא חזינן שהכניס ישראל יין וא"כ למה לא נחוש שמא הכניס בו העכו"ם יין ובפרט שאחד מבניו של ר"ג הוא רשב"ג דחייש למיעוטא וא"כ עכ"פ הי' לו להודיענו מי מבניו שהודה ומי לא הודה שמסתבר שרשב"ג לא הודה טפי מר"ח ב"ג דלא תצינו שחש למיעוטא וע"כ הוצרך לתרץ דגורא לחוד והיינו דבאמת גודע הכחיש ואמר שלא היו יין כנוס כלל רק בא באקראי ולכך לא חש ר"ג שמא היו בו יין של עכו"ם וז"ב כשמש ודו"ק שוב ראיתי הדב' מבואר בסי' קל"ז ס"א דאם הוא כלי שמכניסו לקיום אז אפילו הכניס יינו של ישראל רק לפי שעה אפ"ה אסור כמ"ש הט"ז והש"ך שם ס"ק ב' בהדיא דגזרו אפילו לפי שעה אבל בדבר שאין מכניסו לקיום בעי מעל"ע והיינו משום דכבוש כמבושל וא"כ מבואר כמ"ש הש"ך דאמרינן כבוש כמבושל אף ביי"נ ועכ"פ שוב יש מקום לדברי הגאון מוהר"מ פישלס ז"ל שי"ל דשם בכנוס בו יינו של ישראל היינו בכנוס מעל"ע דהי"ל כמבושל הוא דנאסר בשתיה אבל היין הבא דרך מקרה ולא נשתהה מעל"ע לכך שתה ר"ג אבל לשון כנוס אינו מורה ששהה מעל"ע רק כנוס לקיום ויין הבא אינו לקיום וא"כ כל שהכלי אינו עשוי לקיום אין חילוק בין אם הישראל הכניס לקיום או לא סוף סוף כל ששהה מעל"ע אסור אף שלא הכניס הישראל לקיום וכל שלא שהה מעל"ע מותר שוב ראיתי ברא"ש כאן אות כ' שכתב וז"ל רש"י פירש שהיין כנוס בהם לקיום משמע מתוך דבריו שאם אינו כנוס לקיום לרבנן מותר אפילו בשתיה כענין דלעיל העיד ר"ש בן גודא ששתה ר"ג יין הבא ברקבאות של גוים והא דמחמרינן בנכסי דרבנן לא הודו לו הרי ביאר בהדיא דרבנן לא הודו אפילו ביין הבא ברקבאות ולא כנוס בהן והנה לישב הקושיא של הגאון מוהר"מ פישלש ז"ל וכמו שבי תראי דלמה לא מחלק הש"ס דשם היה מעל"ע ולכך לא הודו לו וכאן מיירי דלא הוה מעל"ע נלפע"ד כעת לישב בדרך נאות דהנה בתוס' ד"ה והא כתבו להקשות בהא דפריך ולמ"ד רוצ' בקיומו ע"י ד"א אסור מ"ש קנקנים דשרו והא אפילו למאן דשרי היינו דוקא רוצה בקיומו ע"י ד"א וכאן הוה רוצה בקיומו לתת בתוכו יין ע"ש מה שנדחקו בזה. ולפע"ד נראה דבר נחמד דהנה ביי"נ קי"ל דאם שבע מלבלוע אינו אוסר בצונן והנה הט"ז סי' צ"ג ס"ק ב' הנ"ל חידש דמ"מ כבוש כמבושל שייך בזה ובמעל"ע אסור ומטעם דבאמת שבע מלבלוע אבל מפליט ומבליע ומפליט מעט ובועל מעט וחוזר ומפליט מעט ובולע וא"כ כל שהוא מעל"ע שפיר אסור ע"ש ודפח"ח ולפ"ז לענין רוצה בקיומו ג"כ הדין כך דל"ש שרוצה בקיומו שיפליט היין דמה נ"מ דהא כל מה שיפליט חוזר ובולע מהיין ששם בתוכו ומה נ"מ לו בין זה לזה וכעין שכתב הט"ז לענין המדה ע"ש וא"כ לק"מ דלא מקרי רוצה בקיומו שהרי באמת שבע מלבלוע ורק שמפליט ובולע וא"כ שוב אינו נהנה מהיין וזהו דקמשני התם ליתא לאיסורא בעיניה והיינו דאף שמפליט מה נ"מ לענין רוצה בקיומו הא לעומת זה בולע מזה היין שהביא בתוכו ולפ"ז נלפע"ד דיהיה גרע טפי אם יהי' בתוך מעל"ע שהרי בתוך מעל"ע אינו בולע מהיין שהביא עתה והרי רוצה בקיומו שבסוף המעל"ע יפליט ומיהו דז"א דממנ"פ בתוך מעל"ע אינו פולט ואינו מבליע ולאחר מעל"ע מה שמפליט חוזר ובולע ואינו נהנה כלל אמנם באמת הט"ז לשיטתי' דכתב בסי' ק"ה ס"ק א' דכבוש כמבושל ל"ש בשאר איסורים דאימת נעשה כבוש לאחר מעל"ע והרי נוטל"פ ומשמע דבתוך מעל"ע אין שום בליעה ופליטה אבל לפמ"ש החוות יאיר והכו"פ ריש סי' ק"ה דבאמת כל המשך זמן המעל"ע פולט רק שטעם גמור אינו מורגש רק בהמעל"ע א"כ שוב דברי הט"ז תמוהים דא"כ גם תוך המעל"ע מבליע ומפליט מעט מעט נחוזר ונאסר ואף דאינו מורגש טעם גמור עד לאחר מעל"ע מ"מ שוב לא נטל"פ ובולע ונאסר אבל לענין רוצה בקיומו אין נ"מ כלל דאם נימא דפולט מעט מעט שוב חוזר ובולע לעומת ההפלטה ולא נהנה כלל ובפרט ביין שלא שייך נטל"פ לאחר מעל"ע שאדרבא נעשה יותר משובח וכמ"ש למעלה ועפר"ח סי' ק"ה ס"ק א' ובזה יש לישב קושית הגאון הנ"ל ודברי הרא"ש לישב מקושית המע"מ אבל הפסיקני באמצע ואני טרוד מאד אך בגוף דברי הגאון ז"ל דיש חילוק בין מכניסו לקיום או לא באמת אחרי העיון א"א לאמרו דממנ"פ אם הדרדורין והרוקבאית הם מכניסין לקיום א"כ אפי' שלא בא רק לפי שעה אסור כדין כל כלי דמכניסין לקיום דאפי' לפי שעה גזרו ואם אינם מכניסן לקיום אף שכעת מכניסן לקיום אין נ"מ רק שכל ששהה ממל"ע הוא דבולע וא"כ למה נקט כנוס בהם אף שלא הי' מכניס לקיום כעת יין של ישראל כל ששהה מעל"ע אסור ואי לא לא והנה האיר ד' עיני ומצאתי בחידושי רמב"ן בע"ז דף ל"ג גבי נודות של עכו"ם גרודין מותרין שהאריך בביאור השיטות ובתוך אריכות דבריו כתב שמה שנחלקו ר"ג ורבנן בדרדורים (דכוונתו למה שנחלקו שר"ג התיר ולא הודו לו) הוא דר"ג ס"ל ככלי עץ שאין מכניסין לקיום הוא ובהדחה סגי ורבנן סברי ככ"ח הם וכל שתחלתן בשל איסור צריך הכשר עירוי כמו הגת וכמו כסי דפחרי או שנחלקו אם הם כלים המכניסן לקיום או לא ע"ש ונהניתי מאד שבאמת הי' תמוה לי על מה לא הובא ברייתא זו בכל הפוסקים ולפמ"ש הרמב"ן א"ש דאין נ"מ רק אם הוא כלי המכניסו לקיום או לא או שהוא כ"ח או שהוא כלי עץ כמ"ש הרמב"ן ולפ"ז אין נ"מ בין מכניסו כעת לקיום רק אם הי' כלי המכניס לקיום או לא או שהוא כלי עץ או לא ומן האמור תמוהים דברי הרא"ש במ"ש באות כ' על דברת רש"י דהא דמחמרינן בכסי משום דרבנן לא הודו לו והיא תימה דלרש"י כסי שאני הוא כ"ח ובולע אף שאין מכניס לקיום משא"כ נודות בשאין מכניסן לקיום שמותר וכ"כ הרמב"ן בהדיא שם וכ"כ התוס' בע"ז ל"ג ובלאו הכי דברי הרא"ש תמוהים כמ"ש המעדני מלך שם ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף