שואל ומשיב/א/ב/קמה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קמה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בהיותי בכפר טריסקאוויטץ שנת תרי"א נשאלתי מבחור משכיל בהא דמבואר בטוש"ע חו"מ סימן פ"ז סכ"ח בנשבע היסת ואחר כך הודה במקצת דאינו נפסל לשבועה עפ"י עצמו והיינו דנשבע שנית על מה שכופר כמה שכתב הסמ"ע והש"ך שם דהרי באמת כל מודה במקצת יש לו מגו דכופר הכל ועיקר התירוץ דאין אדם מעיז וכאן שכבר העיז וכפר הכל ונשבע שוב מהראוי להאמינו במגו דכפר הכל ולמה ישבע והשבתיו דז"א דדוקא בכל מודה במקצת שלא ראינו ריעות' בטענתו אם כן שפיר קשה למה לא נאמינו במגו אבל כאן דחזינן רעותא דכפר לגמרי ואחר כך הודה מעצמו במקצת שוב מהראוי להאמין לזה התובע ואלים החזקה דאין אדם תובע שהרי אתרע טענת הנתבע כנלפע"ד ברור והנה בבואי הביתה בר"ח אב עיינתי בזה וראיתי דאם נימא כשיטת הפוסקי' דחיישינן לסמ"י וכמו שחידש אביי אם כן שוב אין שייך מיגו דכ"ה דיכול להיות דאין לו עליו רק חמשים סמ"י ולכך שוב אין כאן מיגו אך ז"א דהרי כל עיקר טעמו של אביי דמספק ממונא לא פריש אבל מספק שבועה פירש דמה יעשה אחר כך ואם כן כאן שהודה באמת שחייב מקצת חזינן דרצה לכפור שוב לא שייך דמספק שבועה יפרוש ואם כן שוב מהראוי שלא ישבע כלל וע"כ דלא קי"ל כשיטת אביי וע' לקמן סימן צ"ב ובתומים שם שחקר הנ"מ בין הטעמים ולפמ"ש יש נ"מ בין הטעמים אברא דלפי זה יקשה לשיטת אביי ודעימי' למה ישבע הלה ולפע"ד שזה טעמו של הרי"ף שכתב דהוה ליה חשוד וישבע שכנגדו ותמה הטור דאיך יחשד עפ"י עצמו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שהודה עכ"פ שבועה ל"ש דנימ' מגו דחשוד ואף שעי"ז אין צריך לשלם ולא מקרי מחושואיל"מ וכמה שכתב במפה"י דלא כהפלאה אבל עכ"פ זה ודאי דחברו ישבע ויטול וז"ב וממנ"פ לשיטת אביי ל"ש סמ"י ולרבה עכ"פ יש לו מגו רק דאתרע טענתו ואם כן מהראוי שישב' כנגדו והנה הרי"ף כתב בזה"ל נשבע היסת ואחר כך בא ע"א הרי"ז נשבע שבועת התורה לפי שהוא וכו' ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו מקצת הוה ליה חשוד ופרע מה דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל והבעה"ת שער עשירי ח"א סימן ג' כתב בזה"ל ויש לעיין למה קראו חשוד דהא ליכא עדים כנגדו שיכחשוהו ודאי משום חד סהדי לא הוה חשוד והג"ת האריך לתמוה דחד סהדי מאן דכר שמיה ופירש דמיירי דלאחר שנשבע נגד העד שוב חזר והודה ע"ש שהאריך וע' תומים ס"ק כ"ז שהאריך בדחוקים ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה יש לעיין בנשבע היסת והודה במקצת וע"א מעיד שחייב כלו היאך לדייניו ומקום הספק דהנה כבר נודע שטת הריב"ם דבעד אחד האמינה תורה לשבע כנגדו וכל שא"י לשבע כנגדו הוה ליה כשנים ולפי זה כאן דלשיטת הרי"ף נעשה חשוד אם כן א"י לשבע כנגד העד דהרי הודה במקצת ואם כן אינו מכחישו בכלו רק במקצתו ואם כן שוב נאמן כשנים בכל טענתו או דלמא למה דיכול להכחישו נאמן לשבע נגדו אך נרא' דלדידן דלא קי"ל כרי"ף ולא נעשה חשוד ורק שרצה להפסיד ממונו אם כן שוב יכול להכחיש העד ולפי זה אם לאחר שנשבע נגד העד הודה במקצת שפיר כתב הרי"ף דהוה ליה חשוד ועכ"פ כנגדו נשבע דלא שייך לומר שאינו נעשה חשוד על פי עצמו דהא עכ"פ א"י לשבע נגדו וניהו דיש לומר שרצה להפסיד ממונו ויכול לשבע שנית במה דמכחישו שוב יותר צודק דישבע שכנגדו ועל זה כתב הבעה"ת כיון דליכ' רק ע"א אם כן לא נעשה חשוד ואמרינן דהוה ליה כמפסיד ממונו במקצת ועל השאר נשבע שנית כנגדו ודוק ולפע"ד נראה דמחלוקת הרי"ף והבעה"ת תלוי במה שנחלקו המהריב"ל בטעם הודאת בע"ד דאם נימא מתורת מתנה אם כן שוב לא נעשה חשוד אבל לפי מה שכתב הקצה"ח סימן ל"ד דהוא לגבי עצמו נאמן מתורת עד אם כן שוב נעשה חשוד ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד וע' שער משפט סימן צ"ח ס"ק ד' דחידש דמי שנתחייב שבועת מודה במקצת ומת התובע דאין צריך לשבע ליורשי התובע ומטעם דהיורשים א"י רק שבאים מכח אביהם ואינם יורשים השבועה דאין בו ממש אם כן הוה ליה כאומר מנה לאבא בידך שאמר לי אבא דאינו חייב שבועה כמבואר בחו"מ סימן ע"ב סקכ"א עיין שם ודבר תימה אמר דשאני התם דהיורש תבעו מכח שאביו אמר ליה אם כן הוה משיב אבידה כיון דזה אינו תובעו בברי אבל כאן שכבר נתחייב שבועה לאביו או שצריך לשבע או שישלם וראיה ברורה דאל"כ למה לא נפרש שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשי' בכה"ג וע"כ דבכה"ג מחויבין היורשים לשבע וז"פ וברור. והנה בהא דאמרו בקידושין דף מ"ז התקדשי לי בשט"ח או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ופירש"י דכתב לה הרשאה עליהן ותמהתי לשיטת הרמב"ם דעל מלוה אין כותבין הרשאה כמבואר סימן קכ"ג והרי שם הוה מלוה ע"פ ולהס"ד דלא הי' מעמ"ש רק מלוה על פי גרידא ואף במעמ"ש עכ"פ הרשאה מה טיבו דלא מהני ואף דהטעם דל"מ הוא משום שא"ב וא"י להקנות דהוה ליה דבר שלב"ל כמו שכתב הרמב"ן במלחמות בפרק מרובה שם וכאן ר"מ סבירא ליה מקודשת והוא סבירא ליה דיכול להקנות דבר שלא בא לעולם ומכל שכן דיכול להרשות דז"א דאם כן הו"ל לאוקמא טעמא דחכמים דאינה מקודשת משום דלא מהני הרשאה והיא קושי' גדולה על הרמב"ם אך לפע"ד נר' דכל הטעם דלא כתבינן הרשאה הוא משום דבאמת הרשאה אינו נכון שיעשה הרשאה דקרינן ביה אשר לא טוב עשה בתוך עמיו ולכך לא תקנו בדבר שא"ב ולפי זה שם דמקדש בה אשה אם כן הוה כמוכר לה החוב ועל זה תקנו חז"ל דאטו מי לא יוכל המלוה למכור חובו ודוקא היכ' שמזמין בשביל המלוה אם כן לא טוב עשה ומה לו ולך ולכך תקנו שיכתוב לו חלק בזה אבל במוכר ומקדש שפיר כותב לו הרשאה וז"ב ראה זה דבר חדש לפע"ד וצריך עיון שוב מצאתי בחידושי ריטב"א בקידושין שהרגיש על לשו' והרשה עליהם ומחוורתא כמ"ש ודוק.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף