שואל ומשיב/א/ב/קלה
שואל ומשיב 
א ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מה שנשאלתי מהרב מו"ה אברהם בער דיין ד"ק בוברקא שנת תרי"ג כ"ח אדר ב' במעשה שאירע שאחד הי' לו טראטע על אחד מהשותפין ושמו ראובן ומת ראובן והשותף השני טען שלא נשאר בהשותפות וזה טען שנשאר הרבה ובאו לעמק השוה שיתן לו כך וכך ונתן לו שותף השני ושמו שמעון כת"י שחייב לו כך וכך ובתנאי שיחזיר לו הטראטע הנ"ל ואח"כ מת שמעון ג"כ ועכשיו טען הבורר מצד היתומים אולי פרע לך שמעון והטראטע הוא טראטע אחרת והבורר הדיין רא"ד הנ"ל אמר שזה הוה כתו"ז דהרי כ"ז שלא החזיר לו טראטע לא פרע לו ואני אמרתי דאף לאביי ורבא כאן בודאי לא פרע לו דכל הטעם שלהם משום דאומר פרע כי היכא דלא לטרדן אבל כאן לא פרע בודאי דאדרבא יטרידו יותר בהטראטע ועל הטראטע לא יוכל לטעון פרעתי כמבואר בתומים סי' ס"ט דעל ח"כ ל"ש פרעתי וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק חו"מ גם מ"ש הבורר מצד היתומים דבשביל יתומים טענינן שמא זהו טראטע אחרת לפע"ד כיון דהי' כתוב הסכים כך וכך רחוק שיזדמן סך זה במכוון ש"פ והוה מלתא דל"ש ועיין מ"ש ש"ב הגאון בעל נתיבות המשפט סי' נ"ט ס"ק א' דבכה"ג לא טענינן ליורשים אף שהוא להחזיק כיון שזה א"צ לידע ע"ש ודו"ק אך לכאורה קשה לפ"ז בשטר דשייך בודאי שטרך בידי מה בעי וא"כ אף שאינו ת"ז נימא דאינו נאמן לומר פרעתי אף ביתומים דחזקה אין אדם פורע ולא לטרדן ל"ש דהא אדרבא בזה יטרדנו וע"כ דמ"מ כיון שהגיע זמנו חיישינן שמא פרע ושכח השטר וה"ה כאן אך נראה דכיון שכתוב בכת"י שלא ישלם עד שיחזיר לו הטראטע בודאי לא פרע עד שהחזיר לו הטראטע כיון דהי' כן על תנאי ונכתב בכת"י כנלפע"ד ועיין תוס' כתובות צ"ו ד"ה נכסי שהקשו דלמה נכסי בחזקת אלמנה מפי מב"ח ולכאורה תימה דשאני ב"ח דמכאן ולהבא הוא גובה אבל כאן המזונות נתחייבו מחמת האב ולכך נכסי בחזקת האלמנה אמנם מזה ראיה למ"ש הראב"ד דחיוב דמזונות הם נתחדשו בכל יום ע"ש וא"כ שפיר שייך לומר דנכסי בחזקת יורשים שאין החיוב מכבר רק מדי יום ביומו ע"ש בפכ"ג מאישות ועיין דף צ"ז בתוס' ד"ה לאתויי שכתבו דמספק פשיטא דלא הוציא מהיורשים ולכאורה אם נימא דיורשים הו"ל א"י אם פרעתיך א"כ מספק תוכל להוציא אבל לשטת הראב"ד א"ש דהו"ל ספק אם נתחייבו ודו"ק שוב ראיתי בהפלאה שהרגיש בכ"ז ואני דרך למודי בראשית ההשקפה אמרתי כן ונהניתי.
והנה בהא דאמרו בדף ק"ג התם משתעבדי לה מחיים שאל אותי החריף מו"ה מאיר בראם ני' דהרי מדור הוא בכלל מזונות ולא נשתעבד מחיים וכתבתי במק"א וכעת ראיתי בשטה מקובצת שיש לו גרסא אחרת בש"ס התם תפסו לה מחיים והיינו שהיתה דרה בחיים וכבר זכתה בהם ע"ש וא"כ א"ש דכל שכבר דרה בו מחיים א"א שידחו אותה אף שהחיוב מזונות ומדור נתחדש לאחר מיתה מ"מ זה שייך במזונות שאינן נמשכים זאח"ז אבל הדירה נמשכת והולכת ומועיל מתורת תפיסה ועיין בהפלאה דף ק"ג ודו"ק.
לחכם אחד אשר שאלת ביבמה זונה שנפלה ליבום והיבם רוצה לחלוץ והיבמה אינה רוצית באמרה כי בלא"ה לא תהי' עוד לאיש ולמה לא החליצה הנה תם אני לא אדע וכי זו שאולה היא משפטה חרוץ באהע"ז סי' קס"ה ס"ג יבמה שתבעה היבם לחלוץ והיא אינה רוצית אלא לשאר עגונה אין שומעין לה אפילו הי' היבם נשוי ודינה כמורדת ולפע"ד בכה"ג לא מקרי מורדת מחמת טענה שכתב הב"ש שם ס"ק ט' דש"ה דאמרה שהיא בושה וקשה להיות שפלה לו אבל כאן היא מתחכמת על ד"ת שרצון התורה שתחלוץ או תתיבם ובזה"ז דליכא יבום שוב מוכרחת לחלוץ ויש לה משפט מורדת גמורה אברא דלכאורה ראיה דכל היכא שאינה רוצית להנשא לא אכפת לן דהרי מבואר בסנהדרין דף י"ט ברש"י על הא דאמרו במשנה לא חולץ ולא חולצין לאשתו כתב רש"י מפני שאסורה לינשא הרי דאין חולצין לאשתו מפני שאסורה להנשא ולא אכפת לן בחליצה וה"ה בזה ולכאורה רציתי להוסיף עוד טעם לזה עפמ"ש בחידושי לתורה בפ' תצא דענין החליצה והיבום דלא מצינו בכל התורה שתתן התורה רשות במצוה שאם לא ירצה לעשות המצוה כך יעשה כך ואמרתי דענין היבום הוא שהיא זקוקה ליבם ואסורה על כל העולם כענין קידושין שמתקדשת לו ונאסרה על כל העולם ולפ"ז ביבמה שכבר נזקקה לזה אם אינה רוצה ליבם צריך לחלוץ לה שתהי' מותרת להעולם כלו מה שנאסרה ע"י הקידושין וכמו גט שמתיר הקידושין כמו כן החליצה ביבום ולפ"ז כיון דהחליצת אינה תועלת להמת כמו היבום רק שתהי' מותרת לכל העולם א"כ אינו רק לטובתה ולכך כל שאינה רוצית לחלוץ אין כופין אותה ולכך גם שם במלך כיון שאינה רשאית להנשא דהיא אלמנותו של מלך לכך אינו חולצין לה אבל באמת כ"ז הוא דרך דרוש אבל חלילה חלילה לדרוש טעמא דקרא ובפרט בדבר דנ"מ לדינא וחליצה היא מצוה כמו יבום וא"א להתיר כשאינה רשאית להנשא וראי' ברורה דחייבי עשה כגון מצרית ואדומית בת חליצה הוא אף שאינה רשאית להנשא לאיש וכמבואר ביבמות דף כ' ובסי' קע"ד הרי דחליצה לא תלוי בנשואין ולכאורה רציתי לומר בכוונת רש"י דכיון שאינה רשאית להנשא לאיש מפני שהיא אלמנותו של מלך א"כ אינה עולה ליבום דאין איש יכול ליבם אותה ממילא כל דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה והא דכתב רש"י גבי יבום דגנאי הוא לו ליבם ולא כתב כיון שאינו חולץ אינו עולה ליבום וכמ"ש הרמב"ם ורע"ב בפירוש המשנה ז"א דבאמת דבריהם תמוהים דלא מוזכר כן בש"ס ולהיפך אמרו כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה וכמ"ש התויו"ט שם ובגליון התויו"ט שלי כתבתי בזה ואעתיק כאן וז"ל צע"ג דאדרבא מצינו להיפך דאף באינו עולה לחליצה כגון קטן דאיש כתיב בפרשה ואפ"ה עולה ליבום דקי"ל דכרבנן דר"מ ביבמות ק"ט דקטן מיבם ואולי יש לחלק דשם החסרון מחמת קטנות אבל איתא במצות חליצה אבל כל דלא הטילה התורה עליו מצות חליצה כמו במלך לכך אינו ביבום ובזה יש לחלק מכמה ענינים דמצינו דאין עולה לחליצה וליבום עולה ודו"ק שוב מצאתי בתוס' יבמות דף מ"ד ד"ה ונייבם וד"ה כל שס"ל ג"כ כללו של רבינו וע"ש שמוכרח כן בסוגיא שם ועיין ב"ש סי' קס"א ס"ק א' וצ"ע שלא זכר דברי רבינו ורע"ב ועיין תוס' יבמות דף יו"ד ע"ב ד"ה החולץ עכ"ל בגליון המשניות שם עכ"פ רש"י סובר דאף דאינו עולה לחליצה עולה ליבום ולכך לא פירש רש"י כן אבל כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה זה מימרא מפורשת בכמה מקומות ולכך פירש"י שפיר דלכך אין חולצין שוב מצאתי און לי ברמב"ם בפ"ב ממלכים ה"ג שכתב וכן אם מת הוא כיון שאי אפשר ליבם את אשתו כך אין חולצין לה הרי שפירש הטעם כמ"ש משום דאינו עולה ליבום אבל באמת א"א לפרש כן דבאמת ל"ש כאן כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דכל הטעם שאינה עולה ליבום הוא מפני שאין נושאין אלמנותו של מלך וזה מכבוד המלך שום תשום עליך מלך וא"כ לא עדיף מחייבי עשה שעולה לחליצה אף שאינה עולה ליבום מכ"ש בזה אבל כוונת רבינו לפע"ד הוא כפשוטו דכמו שאינו מיבם לפי שגנאי לישא אלמנתו של מלך ולהיות לאיש אחר ולא להקרא עוד בשם אשת המלך א"כ גם בחליצה שאינה נקראת עוד בשם אשת המלך שהחליצה כמו גירושין וא"כ לכך אין חולצין וזה מדוקדק בלשון רבינו כיון שא"א ליבם לה כך אין חולצין לה אלא לעולם תשב בזיקתה והיינו דמכבוד המלך שתקרא עליה שם אשת ואלמנת המלך לעולם וז"ב לדעתי. ודברי הכ"מ תמוהים שם לפע"ד שכתב דאין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה הוא אסורה להנשא וכפי הנראה כוון לפירוש רש"י ע"פ פשטותו דכל שאסורה להנשא א"צ לחליצה ומלבד שהדבר כמו זר נחשב וכמ"ש למעלה אף גם דדברי רבינו א"א להעמיס כן גם מ"ש דגנאי הוא מלך שתהא אלמנותו חולצת מנעל א"י אם הוא טעם אחד או שהוא טעם בפ"ע אבל בין כך ובין כך הוא תמוה דלא נמצא טעם זה כלל וע"כ לפע"ד כוונת רבינו כמ"ש עכ"פ דברי רש"י תמוהים ואולי גם כוונת רש"י כן דכיון שאסורה להנשא משום שגנאי הוא שתסור מעליה שם אישות ואלמנת המלך גם בחליצה כן ודו"ק אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש בכוונת רבינו דמכבוד המלך הוא שתקרא אשתו תמיד אלמנת המלך ולכך גם חליצה אין חולצין קשה דא"כ לר"י דאמר נושא מלך אלמנותו של מלך א"כ בכה"ג רשאי ליבם ולחלוץ אם הי' אחיו של המלך מלך וא"כ גם כשהוא הדיוט יחלוץ לה שהרי ראויה להנשא למלך אחר ואמאי לא חולק ר"י גם באין חולצין לאשתו ג"כ אך לפענ"ד דל"ק דניהו דהמלך נושא אלמנותו של מלך היינו משום דהוא ג"כ מלך ואינו חייב בכבודו של ראשון אבל כאן היאך יחלוץ לה אחיו של מלך ההדיוט והרי הוא כיון שהוא הדיוט הוא פוגם בכבוד המלך וז"ב וא"ל דא"כ אם אחיו מלך יחלוץ לה זה אינו דשוב אסור לחלוץ דהוא רוקקת בפניו וגם הא ר"י אמר דאם רוצה ליבם או לחלוץ זכור לטוב שוב ראיתי בתוס' חדשים למוהרש"ח שנדפס במשניות על הגליון שהאריך להקשות על רש"י דפירש שאסור ליבם משום דבזיון הוא למלך לקום על שם אחיו דא"כ אם אחיו הי' מלך הי' מיבם דאין גנאי לאשתו ואמאי לא קתני דמיבמין לאשתו אם אחיו יהי' מלך ובמחכ"ת לא ידעתי כוונתו דאם רוצה ליבם ולחלוץ ס"ל לר"י דרשאי וא"כ לא צריך למתני' כלל הך דינא דכבר שנאו ובלא"ה דבריו אינם מוכרחים דגם אם אחיו הי' מלך מ"מ גנאי להמלך שיקים שם אחיו וגם בלא"ה כתב בעצמו דכיון דבשעת נפילה לא הי' ראוי ליבם שוב אינו עולה ליבום ומ"ש דנמשח בחיי אחיו מ"מ ממנ"פ אם לא העבירו לאחיו ממלכותו הוא אינו מלך עדן עד שימות אחיו ויקבלו מלכותו עליהם וא"כ בשעת נפילה אינו ראוי וגם פשיטא בשעת שהוא נעשה אונן אינו נעשה מלך בעת ההוא דעת צער ובכי לו וא"כ שוב אינו ראוי בשעת נפילה והרי הח"ץ סי' א' מקשה בכל אונן דפטור ממצות נקרא בי' כל שאינו ראוי ליבום אבל בזה הטיבו אשר דברו האחרונים דלא גרע מנדה דכתבו התוס' והרא"ש דמקריא ראוי' בשעת נפילה כיון דודאי חשוב להיתירה אבל כאן כ"ז שלא נתקבל למלך גמור אינו ראוי ונעשה אח"כ ראוי שוב מקרי כל שאינו ראוי בשעת נפילה ואם כבר העבירו את אחיו בעודו בחיים שוב הו"ל דין הדיוט ואחיו המלך אינו מיבם וכ"ז ע"ד הפלפול אבל מ"ש בראשונה היא העיקר דלר"י באמת רשאי ליבם אם רוצה ובמ"ש למעלה מיושב מה דבמלך הקפידו גם אחרי מותו בכבודו כ"כ ובת"ח אף דאיכא עשה דכבוד תורה מ"מ אחר מותו לא הקפידו כ"כ משום דבת"ח הקפידו משום כבוד התורה וכל שלאחר מותו אין קפידא כ"כ אבל במלך עיקר הקפידא משום שום תשים עליך מלך דהיינו שאנו מצווים להקפיד שיתחשב עלינו למלך א"כ גם לאחר מותו אסור לזלזל בכבודו ודו"ק ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין דף י"ט גבי מצות שאני מ"ש בשם הרב מהר"ד ז"ל ודו"ק. עוד נראה לפע"ד לחלק דלכך בקטן וקטנה לא שייך לומר כל שאינה עולה לחליצה אינו עולה ליבום דעכ"פ בת חליצה היא לכשתגדיל ולא מקרי מחוסר זמן דזמן ממילא קאתי ובת חליצה היא לכשתגדל משא"כ במלך שאינו עולה לחליצה כ"ז שהוא מלך וז"ב ובזה שדיתי נרגא במ"ש הב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ט דבכל הני ספיקות אם נפלה לפני יבם קטנה שהשיאה אמה ואחיה דתמאן ותחלוץ דממנ"פ אם גדולה היא החליצה הי' יפה ואם לאו הרי מיאנה ולפמ"ש י"ל דבאמת צ"ב דהיאך מועיל מה שאינה מחוסר זמן דזמן ממילא קאתי הא מ"מ מחוסר שתי שערות ומחוסר מעשה אינו ראוי מקרי ועיין מלמ"ל פ"ד מאשות וצ"ל כיון דחזקה דרבא מסייע דכל שהגיעה לכלל שנים מביאה שתי שערות אם כן מקרי אינו מחוסר מעשה דהזמן ממילא מקרי וממילא הביא שערות בתולדה וא"צ מעשה ולפ"ז כאן דיש ספק אם הביאה שתי שערות ואם היא גדולה וריעותא גדולה יש וא"כ שוב מקרי מחוסר מעשה דחזקה דרבא אתרע שהרי ספק הוא שמא גדולה ומ"מ לא הביאה שערות ועיין בב"ש שם ס"ק י"ט ודו"ק היטב ולפ"ז יש לומר דכל שלא היתה ראוי' ליבום בעת נפילה שוב אינה ראויה ליבום אף אח"כ דאינה ראוי' בשעת נפילה וא"ל דגם בעת נפילה ראויה ליבום דאם יבא אליהו ויאמר דהוא כעת גדולה היא בת חליצה דז"א דאולי יבא אליהו ויאמר דהיא קטנה וגם א"כ היאך ממאנת אח"כ והרי כשתחלוץ אח"כ ע"כ אתה צריך לומר דהיתה בעת נפילתה ראויה לחלוץ דאל"כ גם ליבום אינה עולית ואינה ראויה בשעת נפילה וא"כ הוה תרתי דסתרי ודו"ק היטב ובלא"ה כל שאפשר לבודקה אתה מצריכה כרוז לכהונה וע"כ נראה לפע"ד דאין לעשות כן מיהו בלא"ה נראה לפע"ד דאין מקום לדברי הב"ש דבזה"ז אין ממאנין כל שהיא בת יב"ש וכמבואר שם בסוף הסימן וא"כ כל שהוא ספק שמא היא גדולה שוב לא תוכל למאן וע"כ צ"ע דברי הב"ש לדינא אח"כ מצאתי בריטב"א חולין דף צ"ב גבי אית לי' כף ולא עגיל שכתב לענין איטר דאינו חולץ ומ"מ מיבם ול"ש לומר כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום מידי דהוה אאלם ונקטעה רגלו דאף שאין חולצין מיבמין ע"ש ודו"ק ודבר זה נעלם מבעל שב יעקב וכנ"סי שהדבר מפורש דבכה"ג לא שייך כל שאינו עולת לחליצה אינו עולה ליבום ועיין בישוע"י סי' קס"א ס"ק ב' שגם הוא לא הביא דברי הריטב"א הנ"ל.
והנה אחר זמן רב הייתי בכפר טריסקוויטץ הגעתי לפרק כה"ג כסדר למוד משניות ונזכרתי בדברי רש"י הללו התמוהין ולפענ"ד נראה בכוונת רש"י דבאמת חלילה לומר שבשביל שאינה ראויה להנשא לאחר לא יהי' שייך מצות יבום וחליצה אך באמת אין לחלוץ וליבם מטעם שכתב הרמב"ם דגנאי הוא למלך שתסיר שם אלמנות המלך מעליה ועכ"פ לחלוץ לה ודאי אינו ראוי' מטעם זה אך ק"ל לרש"י דעכ"פ אין זה דרכי נועם שהיא תתעגן עי"ז ולא תוכל להנשא לאחר ולהתירה לאיש זר בלי חליצה ויבום א"א שהרי היא באמת עדן זקוקה ועומדת לכך כתב רש"י שאסורה להנשא לזר מפני כבודו של מלך א"כ שוב בלא"ה אי אפשר לה להנשא ואין מעגנין אותה ושוב אין חולצין לה דגנאי היא שתסיר כבוד המלך מעלי' ומוטב לה להקרא בשם אלמנת המלך כנלפע"ד ברור עוד נראה לפע"ד בכוונת רש"י עד"ז וכעין חדתא קאמינא דהנה לכאורה צריך להבין כיון דא"א לה לא לחלוץ ולא ליבום א"כ היא מוכרחת לשבת עגונה וקשה קושיס הש"ס בב"ק דף ק"י אשה שנפלה לפני יבם מוכ' שחין נימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ולא שייך לומר דתלוי בדעת שניהם דכל לאחר מותו אין הבעל מקפיד וכמ"ש התוס' שם ובכתובות דף מ"ז ע"ב ותירוצו של הש"ס דטב למיתב טן דו לא שייך בזה דשם עכ"פ תנשא לאיש אף שהיא מוכ' שחין משום טב למיתב טן דו אבל כאן שתתעגן לגמרי מהראוי שתהי' מותרת בלי חליצה ובלי יבום אך באמת זה אינו דהא מתחלה כשנשאת נשאת אדעתא דהכי שבמות אשה לא תנשא לאיש אחר מפני כבוד המלך וא"כ ל"ש האומדנא ולפ"ז ז"ש רש"י שלכך לא חולצין שהרי אסורה להנשא לזר שלא כוון רש"י לתת טעם דמש"ה לא חולצין רק על מה צריכה חליצה וגם אם לא חולצין ולא מיבמין מהראוי שתהי' מותרת לשוק בלא חליצה ויבום ולזה כתב רש"י שהרי אסורה להנשא לזר ושוב לא שייך אדעת' דהכי ואסורה בלי חליצה ולא חולצין ולכאורה צריך ביאור בגוף הדבר דלמה צריך למיתני ולא חולצין הא באמת חליצה במקום יבום לאו כלום ועיקר החליצה הוא אם לא חפץ ליבם ולכך תריק בפניו על שלא רצה לקיים מצות יבום ועיין בשו"ת ב"י סוף הלכות חליצה ויבום מ"ש שם דודו הרב מהר"י קארי בתשובה ולפ"ז זהו במקום שיוכל ליבם אבל כאן שאסורה להנשא לזר וגם המלך אינו נושא אלמנותו של מלך לרבנן דר"י וא"כ לא שייך לומר ואם לא חפץ לקחתה דהא באמת א"א לו ליבם והיאך שייך חליצה ולזה לדעתי כוון רש"י במ"ש דאין חולצין מפני שאסורה להנשא ואם כן לא שייך טעם התורה מפני שכאן אסורה להתיבם ואף דמה"ת מותרת להתיבם מ"מ כל דחז"ל אסרו ליבם שוב גם אין חולצין וגם אפשר דמה"ת אסורה להתיבם מפני כבוד המלך.
והנה התוס' יו"ט מביא הטעם דחכמים דאין שומעין לו ליבם ולחלוץ אף שרוצה משום דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וטעמי' דר"י דס"ל מצוה שאני ולכאורה קשה לי הא באמת אמרו בכתובות דף ט"ז דינאי המלך עבר מלפני הכלה ופריך והא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני וא"כ מ"ט דרבנן דאמרו אין שומעין לו וכמדומה שהרגישו בזה בתוס' בכתובות ובשטה שם ואין לי פה שום ספר וע"כ נראה לפע"ד דהנה בחבורי יד שאול הבאתי דברי האמרי נועם דאף דאב ורב שמחלו על כבודם רשאים מ"מ זה דוקא כבודם אבל בזיונם וקלונם אינם רשאין למחול וכן נראה מהתה"ד ורמ"א סי' רמ"ב ע"ש ולפ"ז נראה לי דגם במלך אף אם נימא דלדבר מצוה יכול למחול על כבודו אבל לא מה שהוא בזיון ולפ"ז ניחא מה שאינו חולץ דהוה לו בזיון שתריק בפניו ועל בזיונו אינו רשאי למחול וא"כ גם במקום מצוה לא שרי בזיונו ובלא"ה יש לומר דניהו דהמלך רשאי למחול על כבודו במקום מצוה הא מצות יבום וחליצה אינו רק על האיש והיא אינה מצווית להקים לבעלת שם א"כ היאך אומרים לה חטא כדי שיזכה חבירך ובפרט בזה שאם לא רצה למחול אינו מחויב דניהו דיכול למחול ע"מ מלמדין אותו שלא ימחול כדי שהיא לא תצטרך לעבור על המצוה ובזה ניחא גם מה שאינו מיבם והנה ל"מ לרש"י שפירש דגנאי הוא לו להקים לאחיו שם בישראל א"כ במקום בזיון א"צ למחול ואינו רשאי למחול אלא אף לשיטת הרמב"ם והרע"ב דהטעם משום שכל שאינו בר חליצה אינו בר יבום לפע"ד נראה דגם הרמב"ם ס"ל טעמו של רש"י דגנאי הוא להקים לאחיו שם בישראל אלא שבאמת זהו כשמכוון רק לשם מצוה אבל אם מתכוין מחמת שמצאה חן בעיניו לא אכפת לן ורבנן דאבא שאול ס"ל יבמה יבא עליה מ"מ אף במכוין לשם נוי ולשם אישות וכדומה וא"כ ל"ש הטעם דמקים לאחיו שם בישראל אך נראה כיון דאינו עולה לחליצה ומטעם דבזיון אינו רשאי למחול רק על כבודו רשאי למחול במקום מצוה ולפ"ז כאן ממנ"פ אם יתכוין בשביל מצוה שוב הו"ל גנאי להקים לאחיו שם בישראל ואם לא יתכוין לשם מצוה עכ"פ כל שמיבם הוה גנאי שנראה כאלו מכוין לשם מצוה ואם אינו מכוין לשם מצוה בודאי אינו רשאי לזלזל במלכותו שלעין כל נראה שמכוין להקים לאחיו שם בישראל ודו"ק עוד נראה לי דבר חדש דמ"ש הרמב"ם והרע"ב דכל שאינו בר חליצה אינו בר יבום וכ"כ התויו"ט שלא מצינו זאת רק להיפך מי שאינו עולה ליבום שאינו עולה לחליצה אך נראה שזה תלוי במחלוקת א"ש ורבנן דלאבא שאול חליצה ג"כ מצוה כמו יבום וא"כ כשם שמי שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כמו כן להיפך מי שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דשתי מצות שוות הן או זה או זה אבל לרבנן עיקר המצוה היא יבום וחליצה במקום יבום לאו כלום היא וא"כ אף שאינו עולה לחליצה מ"מ ליבום עולה שיבום עדיף אמנם נראה דזה דוקא מי שמתכוין לשם מצות יבום באמת אבל מי שמתכוין לשם נוי ולשם אישות וכדומה רק דלרבנן לא אכפת לן ויבמה יבא עליה מכל מקום אבל כל כה"ג שוב החליצה במקום יבום אינו כלום והו"ל שוב גנאי וממנ"פ אינו עולה ליבום דאם הוא מתכוין לשם מצות יבום הו"ל גנאי ואם אינו מתכוין לשם מצות יבום שוב הו"ל יבום וחליצה שווים וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא.
והנה בליל חמשי כ"ה תשרי תרי"ד כה הראני הזקן המופלג מוה' שלמה ני' ראבין שטיין בהא דאמרו ביבמות מ"ד ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וכתבו התוס' דיש ספרים דגרסי מקודם ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמ"ק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה והתוס' דחו להך גירסא דל"צ קרא להכי כיון דחליץ לחדא א"א ליבם שני' כיון דאינו עולה לחליצה כדאמר לעיל דאינו חולץ לשניהם ועוד דאין חולץ לשתים משמע דהשניה מותרת בלא כלום וע"ז כתב המהרש"א דא"כ גם באינו מייבם לשתים משמע ג"כ דהשני' מותרת בלא כלום ומה פריך וניבם לחדא ונחלוץ לחדא וע"ז תירץ המהרש"א דגבי אינו בונה ב' בתים שפיר משתמע מהאי דרשה דמותרת לשוק כיון דאינו בונה ב' בתים א"א לחלוץ לשני' כיון דאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אבל לפי הגירסא דממעט שלא יחלוץ לחדא וליבם לחדא מדרשא אחרינא מדכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה א"כ מההיא דרשא דאינו חולץ לב' בתים לא משמע דהשני' מותרת לשוק ודברי מהרש"א מרפסין איגרי דמלבד דלא נתבאר מדבריו מה נ"מ בין הדרשא דאינו בונה ב' בתים ובין דרשא לא יבנה דלמה משמע מהאי קרא טפי מזה וכן הקשה אותי הזקן הנ"ל ואני השבתי עפ"י דברי התוס' יו"ט הנ"ל דאינו עולה ליבום א"ע לחליצה משמע מהא מאינו עולה לחליצה שאינו עולה ליבום אבל אני תמה דא"כ כלפי לייא דהדרא קושיא לדוכתה כיון דאינו בונה ב' בתים משמע דמותר לשוק א"כ מ"פ הש"ס וניבם לחדא ונחלוץ לחדא הא ממעט מקרא דאינו בונה שני בתים דמותרת השני' בלא כלום והרי התוס' כתבו להיפך דאינו חולץ לשני בתים משמע דהשניה מותרת בלא כלום והמהרש"א כתב דזה לא משמע דפטורה השניה בלא כלום. וכדי שלא יהי' דברי זקני מהרש"א ז"ל מחוסרים הבנה כ"כ יגעתי ומצאתי ת"ל לישב כוונתו דהנה באמת צריך להבין הך דממעט מבית א' הוא בונה ואין בונה שני בתים ומבית חלוץ הנעל דאינו חולץ לשני בתים היאך הכוונה אם פטור לגמרי או רק דאינו בונה ואינו חולץ לשתיהן אבל לאחת בונה ואחת חולץ או ליהפך מהיכן משמע ולפ"ז דברי המהרש"א מחוורים דהכי פירושו של התוס' דממנ"פ מה סבר המקשה דמקשה ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אף דממעט מקרא דאינו חולץ לשני בתים ע"כ דסבר המקשה דדלמא לא ממעט מקרא רק דאינו חולץ לשתיהן אבל חולץ לאחת ומייבם לאחת ולא ס"ל דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום וא"כ שוב יקשה דמה משני דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה דאכתי קשה ניהו דאותה שחלץ ולא בנה שוב לא יבנה אבל השניה למה לא יבנה וע"כ דאינו חולץ משמע דפטור לגמרי וא"כ אין התחלה לקושיא וא"ל דהכי מקשה דכיון דאינו חולץ לשתיהן ואינו עולה לחליצה שוב אינו עולה ליבום דא"כ לא מקשה כלום דאיך אפשר לייבם השניה וע"כ דזה אין סברא להמקשה וא"כ שוב לא מוכח מלא יבנה למעט מיבום כיון דהשניה לא נדחה מבנין דהא להשניה לא חלץ ובשלמא בהך דדרש מלא יבנה דאינו בונה שני בתים שפיר מקשה לי' להמקשה דאף דאינו בונה שניהם אבל מ"מ יוכל לחלוץ לאחרת כיון דלא ידע עדן מכל שאינו עולה ליבום וע"ז שפיר משני דכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וממילא שפיר ממעט מבית אחד הוא בונה דפטור לגמרי דהא א"א לומר דיבנה שניהן וחליצה נמי לא כיון דאינו עולה ליבום אבל להיפך אם נימא דמהך דאינו חולץ לשתיהם לא משתמע פטור א"כ גם מלא יבנה לא משמע דנפטרת מחליצה וע"כ אית לן למימר כיון שאינו חולץ לשתיהן ממילא משמע דפטורה השני' שוב אין התחלה לקושיא וע"כ שפיר דחו התוס' ודו"ק היטב כי הדברים ברורים בכוונת המהרש"א זכותו יעמוד לנו להליץ בעדינו אמנם בגוף קושית המהרש"א הי' נראה לפע"ד דבשלמא בחליצה כיון דהתורה מיעטה שלא יחלוץ לשתיהן א"כ הרי חליצה של הראשונה שסלק עצמו מן הראשונה הוה סילוק הזקוקה וכיון שלא צריך אף לחלוץ השניה ונסתלקה מכ"ש שלא שייך לומר שתתחייב ליבם דפשיטא דהוה אשת אח שלא במקום המצוה כיון דנסתלקה מהזקוקה ואינה יכולה לחלוץ משא"כ ביבום לראשונה דאז שפיר י"ל ניהו דהתורה מיעטה שלא ליבם לשניה היינו דוקא יבום דהשניה מהראוי שלא ליבם דזה שמיבם הראשונה חידוש הוא שהתורה התירה אשת אח וא"כ די לנו שמייבם חדא אבל השניה אינו מיבם אבל חליצה למה לא תחלוץ כנלפע"ד ליישב קושית המהרש"א והמהרש"א מסתבר לי' להיפך דהא אינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מסתבר טפי וכל שכבר ייבם אחת וקיים המצוה שוב ל"צ השניה לשום דבר ונפטרת אבל באמת יותר מסתבר כמ"ש ועכ"פ דברי המהרש"א בתרוצו נראה לעפ"ד דבר ברור ונכון בכוונתו דאף אם נדחוק לומר דכיון שלא בנה שוב לא יבנה היינו כל שחולץ לאחת שוב לא יבנה האחרת ליבם וממילא כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה דז"א דאכתי תקשה דא"כ בית חלוץ הנעל דדרשו דאינו חולץ לשתיהן למה אתי דהא כל שדרשו דשוב לא יבנה ממילא אינו חולץ לשתיהן וע"כ דלא יבנה לא אתי לזה כלל ואינו חולץ לשתיהן משמע בעצמו דהשניה נפטרת בלא כלום וא"כ ע"כ דלא יבנה לא אתי לזה ודו"ק היטב.
והנה בשנה תרט"ו ז"ך טבת לעת ערב הגיע תשובה מהרב החריף מוה' נתן הלוי[1] וכעת היא הרב דק' קילקוב[2] חתן הרב הג' מוה' שמואל נחום ני' אבד"ק ליבטשוב שכתב לישב קושית הרשב"א על הרמב"ן ריש יבמות דאם אינו עולה ליבום ע"י ד"א ג"כ אינו עולה לחליצה והקשה הרשב"א דא"כ נודרת הנאה מיבמה בחיי הבעל דאינו מיבם לא יעלה לחליצה וע"ז כתב לישב ע"פ מ"ש הריב"א דאף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ אינו לוקה באם עבר ועשה וכתב הנו"ב מהד"ק סוף ספר דהטעם הוא משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכך כשעושה ליהפך ג"כ שייך מה אולמא ע"ש ובזה ישב מעלתו קושית הפ"מ בס' שושנת העמקים דלמה קוברי המת ביו"ט ראשון הוה ס"ד דהש"ס לפסלן לולא דסברו דמצוה קעבדי והרי בלא"ה יו"ט אינו רק עשה ול"ת והרי בעי עבירה שיש בה מלקות והרי כל שעבר ודחה שוב אמרינן ליהפך מה אולמא ושוב עכ"פ מלקות אין כאן ולזה אמר כיון דעכ"פ כל הטעם רק משום מה אולמא א"כ שייך לומר ליהפך מה אולמא דעכ"פ ישנו באיסור מלקות אף דאין מלקין בפועל מ"מ עבירה דמלקות שייך בזה ושפיר מפסל וכמו בלא התרו בי' ולפ"ז אמר גם כאן הרי נדרים עשה ול"ת ולכך נדרים חלים ע"ד מצוה ולפ"ז בשלמא לענין להתיבם אמרינן מה אולמא האי עשה מהאי עשה אבל לומר דאינו עולה ליבום ואינו עולה לחליצה שוב אמרינן להיפך מה אולמא האי עשה מהאי עשה ושוב עולה ליבום וממילא עולה לחליצה ובזה יישב לנכון קושית התוס' ביבמות דף כ' ד"ה בשלמא דשפיר עולה לחליצה אף דאינו עולה ליבום זה תו"ד.
והנה לענין קוברי המת ביו"ט אף שדבר חכמה אמר מ"מ אינו נכון לפע"ד דהרי כיון דא"א להלקותו דלענין זה נימא מה אולמא וא"א במציאות להלקותו לא גרע מהתראת ספק דכתב בב"י אהע"ז סי' מ"ב בשם המ"כ דאינו נפסל ול"ד ללא התרו בו כלל דשם יש במציאות להלקות משא"כ כאן דאינו במציאות להלקות וגם לענין יבום כל שאינו עולה ליבום יהי' מאיזה טעם שיהיה שוב אינו עולה לחליצה ומה שנ"ל בישוב הדברים לענין יבום דהנה כל הטעם דעשה דוחה ל"ת ביאר הרמב"ן בתורה דיותר יקר בעיני ד' מי שעושה מצותו ממי שלא עבר על ל"ת יעו"ש ולפ"ז לענין עשה דוחה עשה שפיר אמרינן מה אולמא דגם זה מצות ד' ומקיים מצותו ובזה אמרתי דלכך עשה דקום ועשה עדיף מעשה דשב וא"ת כמ"ש המלמ"ל ופ"י בק"א לכתובות דף מ"ם משום דזה מקיים מצוה בפועל ולפ"ז נראה לי ברור דביבום וחליצה ניהי דליבום אינו עולה כל דאיכא עשה ול"ת דגם בזה יש עשה ועובר על מצות ד' אבל לחליצה שפיר עולה כיון דבזה יקיים מצות ד' ויותר יקר שיקיים ממה שלא יעבור וא"כ עכ"פ מה שאינו עולה לחליצה כל שאינו עולה ליבום לא גרע מאלו הי' ל"ת ע"ז דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מ"מ עשה עדיפא שמקיים מצות ד' בפועל ודו"ק היטב כי הוא נכון. והנה אח"כ למדתי עם תלמידי סי' קס"ב באהע"ז וראיתי שבתוס' יבמות דף יו"ד ע"ב ד"ה אותו כתבו ג"כ דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דלא כהתוס' יו"ט שהבאתי למעלה ודרך אגב ארשום מה שאמרתי אז בעת למודי דלכאורה לר"י דס"ל דבין הוא בין האחין אין חייבין לא על החליצה ולא על הצרות כרת וכן לר"ל עכ"פ הוא על החליצה אינו חייב כרת וקאי בלא יבנה ולפ"ז כיון דכתיב לא יבנה ודרשינן כיון שלא בנה שוב לא יבנה וא"כ מהראוי דכל דבא עליה לשם זנות לא יאסר דהרי לא יבנה בית אחיו משמע דוקא קידושין וכעין דאמרו בלא תהי' אשת המת החוצה דמספקא לי' אי לא תהי' הוה הוייה לשיטת רש"י יבמות דף מ"ט דוקא הוייה דקידושין וה"ה בזה ולפ"ז בבא עליה לא יהי' אסור ולפ"ז בקדשה מהראוי שלא יהי' קידושין חלין דהו"ל קידושין שא"מ לביאה דהרי בקידושין דף נ"א כתבו בתוס' דל"ד לכל ח"ל דרק ע"י הקידושין בעי שלא יהי' ראוי לביאה אבל ח"ל בלאו הקידושין אסורין והרי כאן בלי קידושין לא אסור וכמ"ש ולפ"ז יקשה דמ"פ בדף יו"ד שם ואי ח"ל אמאי אין לה עליו כלום והא הוה קידושין שא"מ לביאה ובכה"ג אף אביי מודה דלא הוה קידושין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין נ"א שם אמנם גוף הדין מבואר שם בדף י"א דאם בא על צרתה בעשה לר"י הרי מבואר דלא כמ"ש וצ"ל דשאני יבום דל"ש כלל קידושין בזה דביבמה לא שייך קידושין כמ"ש הנמוק"י פ' ר"ג ובתוס' יבמות מ"ט ד"ה הכל מודים ועיין בא"מ סי' קע"ד שהאריך וא"כ גם בביאה סתם ג"כ מקרי בונה בית אחיו והרי באמת אף בזרע פסול מקים שם לאחיו וא"כ אין מקום לכל הפלפול ודו"ק היטב.
והנה לכאורה צריך להבין דאמאי לא נימא לר"י דאהדרי' לאיסורא קמא וכמו בפסולי המוקדשין וכן לר"ל עכ"פ בחליצה עצמה אמנם נראה דשאני כאן דבעת שנפלה ליבום היתה מותרת להתיבם וכל אחת היתה ראויה וא"כ אפסקי' זמן שהיתה מותרת ולא שייך דהדר לאיסורא קמא דבשלמא התם הגיזה לא הי' לו זמן מופשט מהאיסור משא"כ בזה וז"ב וזהו דקאמר ר"י מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי חליץ להאי וכו' והיינו דהיה זמן שהיו מותרות כלם ולר"ל עכ"פ חליצה עצמה הי' זמן מופסק כן אמרתי בדרך למודי ושוב ראיתי בדרך מצותיך ח"ג שהקשה כן וכתב דיש קרא יתירא ולפמ"ש א"צ והחילוק נכון ופשוט. והנה בדרך מצותיך ראיתי שם דכתב דכל הני דפטורות אף מחליצה כגון צרת ערוה ואשת אחיו שלא הי' בעולמו ואשת סריס ואנדרוגינוס דממעט ליה מדכתיב לא ימחה שמו ואיילונית מאשר תלד כל אלו כיון שנתמעטו ממילא הם באיסורם הראשון ע"ש ולכאורה זה פשוט דהא הו"ל אשת אחיו שלא במקום מצוה אמנם איזה סריס נתמעט בזה נחלקו ר"א ור"ע דר"א ס"ל דסריס חמה חולץ וחולצין לאשתו וסריס אדם לא ור"ע ס"ל להיפך דסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר כמבואר ביבמות ע"ט וראיתי לבאר אין הדין לענין יבום בין לשיטת ר"א ובין לשיטת ר"ע והנה לר"א דס"ל דסריס חמה חולץ וחולצין ודאי דליבומי אסור דלא קרינן בי' להקים לאחיו שם בישראל דאף דראוי לרפואה אבל כל זמן שלא נתרפא ודאי אסור ויש חשש אשת אח שלא במקום מצוה וקידושין תופסין בח"ל לר"א ולר"ע בסריס חמה פשיטא דאסור ביבום והוה אשת אח ובסריס אדם הנה הוא לכאורה מהראוי שיהיה אסור ליבם דעכ"פ אינו ראוי להקים לאחיו שם בישראל והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה ובאמת הש"ס הקשה כן בדף ע"ט אקרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והא ליכא ומה דמשני א"כ אין לך אשה שכשרה ליבם תמהני דניהו דמה שבעלה נעשה סריס שעה אחת סמוך למיתתו לא זכיתי להבין דש"ה דכל דהי' לו שעת הכושר א"כ צריכה ליבם ומקרי אשת אחיו והוא יקים לאחיו שם אבל להיפך דהיבם הוא סריס סוף סוף אינו ראוי להקים לאחיו שם בישראל וצ"ל כיון דהי' ראוי להקים לאחיו שם בישראל והיה לו שעת הכושר שוב מקרי בר הקמה וסריס חמה שלא הי' לו שעת הכושר לא מקרי בר הקמה כלל ועכ"פ מבואר דכל שהי' ראוי להקים אף שעכשיו אינו בר הקמה קרינן בי' להקים לאחיו ומכ"ש כשהוא ראוי להוליד אף שאותה ביאה אינ' בר הולדה ועיין תוס' ביבמות דף כ' שהאריכו בזה והרי לפענ"ד ק"ו הוא מזה והנה בהי' הבעל סריס מיבמין את אשתו כמבואר בהדיא בברייתא שם אף דכתיב לא ימחה והרי שמו מחוי הנה לר"ע בסריס אדם ל"ש כלל שמו מחוי בזה ועיין תוס' יבמות דף כ' ע"ב ד"ה אם ואם היבם הוא הסריס בזה לכתחלה אינו מיבם משום דאינו ראוי להוליד והוה בכלל פצוע דכא אבל אם בעל קנה ובסריס חמה לא חולץ ולא חולצין ומכ"ש דאינו מיבם לאשתו משום דכתיב לא ימחה והאי שמו מחוי ואם עברו ובעלו צ"ע אי נימא כיון דעכ"פ קידושין תופסין והתורה אמרה דלא ימחה אז אהדרי' לאיסורא קמא והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה או לא ומצאתי בפרישה סי' קע"ב באהע"ז שכתב דלא ימחה קאי על המת אבל ביבם סריס קאי באשת אח שלא במקום מצוה ודלא כב"י ולא ידעתי מהיכן למד זאת מהב"י ואולי מדכתב הב"י דטעמא דסריס פירש"י משום דכתיב ולא ימחה והי' לו לבאר דרש"י לא פירש זאת על לא חולץ רק על לא חולצין לאשתו שאף שציין על לא חולץ הרי כתב וכו' והיינו בלא חולצין לאשתו דזהו משום דכתיב ולא ימחה אבל מה שאינו חולץ הוא משום דקאי בא"א שלא במקום יבום מי שהוא בכלל סריס לר"א כדאית ליה ולר"ע כדאית ליה אבל לפע"ד צ"ע כיון דנתמעט מדכתיב ולא ימחה אהדרי' לאיסורא קמא ואולי כיון דמי שמייבם ראוי להקמת שם רק דהתורה כתב ולא ימחה א"כ נתקו מכלל אשת אח ולא קאי רק בלא ימחה וצ"ע דהרי אילונית ודאי נשאר באיסורו הראשון וה"ה אשת סריס וכמ"ש הפר"ד בדרך מצותיך ודברי הפרישה צ"ע לפענ"ד ודברי הב"י נכונים דמ"ש ולא ימחה הוא כדי להורות דאינו בכלל יבום וחליצה וא"כ ממילא שוב היא בכלל אשת אחיו שלא במקום מצוה וז"ב כשמש והמיעוט הוא משום ולא ימחה שוב ראיתי בחידושי ריטב"א ביבמות שם שהקשה כן דמה ראיה מסריסות של הבעל לסריסות של המת והניח בקושיא ות"ל שזכיתי לכוין תיכף בראשית ההשקפה ואף שישבתי לעיל אבל באמת הדבר תמוה דמה מועיל מה שהי' בר הקמה כיון דכעת אינו בר הקמה ולפע"ד נראה דבר חדש ע"כ לא אמרינן דמי' שאינו ראוי להקים שם אינו עולה לא ליבום ולא לחליצה רק אם אין כאן רק זה האח בלבד שאינו ראוי ליבם ולהקים שם אבל אם יש כאן עוד אחים דאז עכ"פ נפקע מעליה איסור אשת אח דהרי עולית ליבום עכ"פ לשאר אחים א"כ אף שזה עבר ובעל שפיר קנ' ולא קרינן ביה שאינו ראוי להקים שם דהא עכ"פ איסור אשת אח נפקע כאן לגבי שאר אחים וכעין דאמרו בבא הוא או אחיו על צרתה דהוא שליחותא דאחין קא עביד ועכ"פ לחליצה ודאי ראוי דל"ש כאן כל שאינו ראוי ליבום דהא עכ"פ היתה ראוי' ליבום לשאר אחים שאינן סריסים ולפ"ז צ"ב מ"פ אקרי כאן להקים לאחיו שם בישראל דעכ"פ היא ראוי' ליבום ועכ"פ לחליצה וצ"ע דהוא דבר חדש שוב מצאתי בחבורי כת"י אשר התחלתי לכתוב שנת תר"ו שם דף קמ"ה כתבתי בזה ליישב.
- ↑ אודותיו ראו: רבי נתן רוזנפלד, אב"ד קילקוב. בלקסיקון הרבני "אישי ישראל".
- ↑ קישורים למידע על קוליקיב: ויקיפדיה, המכלול.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |