שואל ומשיב/א/ב/קכז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קכז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ליניק וחכים טובא יהי' לאלפי רבבה. מה שהקשית בהא דאמרו בב"ב דף ג' וכי קנו מידן מאי הוה קנין דברים בעלמא הוא כשקנו מידן ברוחות רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק וע"ז הקשית דלמה צריכי שיחזיקו שניהם הא כאן מיירי מדין קנין חליפין כמ"ש רש"י בד"ה קנין דברים וקי"ל כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפין ולמה צריך שיחזיקו שניהם הנה אף כי טל ילדות עליך בכ"ז זכית לכוין בזה קושית קדמונים בקידושין דף כ"ח בר"ן על אלפסי ובחידושי הריטב"א הביאו קושיא זו בשם הרמב"ן וכתב דמיירי ע"ד מכירה וקא"ל חברי' לך חזק וקני ע"ש ובאמת שזה דחוק דא"כ יקשה קושית התוס' וכי דיני חזקה אתי לאשמעינן ולפמ"ש התוס' בתירוצם דאף דלא א"ל לך חזק וקני קנו דהו"ל כקנו מידם ברוחות יקשה דא"כ למה צריך חזקת שניהם ואף דיש לדחות ולישב לא נמלטנו מדוחק וראיתי ברא"ש שם שהקשה קושייתך וכתב דבאמת א"צ שיחזיקו שניהם אבל לא יישב לשון הש"ס דאמר דהחזיקו שניהם ועיין בטוש"ע חו"מ סי' קנ"ז ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין מה מועיל החזקה הא כיון דחצר השותפין היו וקי"ל חצר השותפין אין קונין זה מזה ואף דזה דוקא היכא שרוצים לקנות חפץ בתוך החצר אמרינן כיון דשותפים הם אינם קונים זה מזה אבל כאן רוצים לחלק שלא יהיו שותפים ורוצה כל אחד לקנות חלקו מ"מ יקשה מה מועיל החזקה הא כיון דעד השתא היו שותפין וכל אחד משתמש בכולו דכל אחד כשצריך להשתמש הרי הוא שלו כל החצר וכמו שהאריך הר"ן בנדרים ר"פ השותפין וא"כ מה מועיל החזקה וצ"ל כיון דכל אחד מחזיק א"כ ל"ש לומר דנעשה החצר של זה שמשתמש בו שהרי גם השני משתמש בו ואי דמר לאו דמר וא"כ בזה גופא ניכר הקנין וא"כ שפיר י"ל דקונין בחליפין ומ"מ צריך כל אחד לקנות בחזקה דאל"כ כשמשתמש האחד לבדו הוא שלו בעת תשמישו ובמה יודע איפוא שלשם קנין היא עושה ועיין ברא"ש ריש הזורק שכתב דלא סגי בנעילה דכך הי' דרכם לנעול פתחי ביתו ולכך פתחה שם כדי שיהי' ניכר לשם קנין ע"ש וא"כ אף דשם הי' מועיל פתיחה היינו משום דבאמת היה המקום של בעלה רק שדרכה לסגור מקומות של בעלה לכך לא ניכר בנעילה אבל בפתיחה עשתה קנין דאיך יכלה לפתוח מה שאינו שלה אבל כאן דבאמת היה שותפות ויכול לעשות מה שירצה והרי כלה שלו בשעת השתמשות ומה מועיל החזקה ולכך צריך שישתמשו שניהם וז"ב מאד ובזה מיושב קושית התוס' דמה קמ"ל דיני חזקה ולפמ"ש רבותא גדולה אשמעינן בזה דיהי' מועיל חזקה אף שהיו שלו מתחלה ולפ"ז מ"ש התוס' והרא"ש דכאן מועיל חזקה אף שלא א"ל לך חזק וקני לפי שהי' גם מתחלה של שניהם לפמ"ש נהפוך הוא דאדרבא כאן מהראוי שלא יועיל וכמ"ש רק לפי ששניהם החזיקו ולכך מועיל ולפענ"ד הוא מלתא דמסתברא וראיתי בספר המקנה בקידושין שם שהביא קושית הקדמונים הנ"ל וחידש דשותפין לא הועיל חליפין דנעלו בעינן דבר המיוחד וכעין דאמרו גבי חליצה ושם הוה שותפין ולפע"ד דבריו תמוהים דמלבד דמנ"ל למדרש דרשות מדעתא דנפשי' ולא נזכר בשום מקום וגם בסוגיא דמטבע נעשה חליפין הוה מצי לשנויי שם דמיירי דהי' שותפין אף גם כיון דרוצים לחלק ולהסתלק מהשותפו' שפיר מקרי חליפין והו"ל נעלו ומ"ש להקשות שם לשיטת התוס' רי"ד דהא דחליפין אינו קונין באשה הוא דוקא היכא שאינו רוצה לתת גוף הסידר בתורת שווי' אבל בתורת שוי' מקודשת בתורת ש"כ א"כ ה"ה כאן דלמה לא יחזיק רק אחד מהם ויועיל בתורת ש"כ דקרקע נקנית ולפמ"ש א"ש דאחד בלבד לא הי' יכול להחזיק ולפע"ד ראיה ברורה דגם בשותפין שייך חליפין דהרי בהא דאמרו בב"ב דף ק"ג האחין שחלקו לקוחות הן ופירשב"ם דהוה כאלו החליפו חלקו של זה בזה ומזה למדו בשו"ת צמח צדק סי' ד' ובעבוה"ג דבחליפין לא אמרינן אחריות ט"ס כמו בכל מכר דאמרינן דלא שדי זוזי בכדי בחליפין לא אמרינן ואם איתא דבשותפין ל"מ חליפין א"כ ע"כ מתורת קנין הם קונים זה מזה ולמה לא יהיה שייך בהם אחריות ט"ס כמו בכל מכר דאמרינן דלא שדי זוזי בכדי וע"כ דמתורת חליפין קנו והרי דמועיל חליפין אף בשותפין ואף דיש לדחות ראיה זו מ"מ מסתבר הדבר דאף בשותפין שייך חליפין ודו"ק עוד יש להביא ראיה דלא כמ"ש המקנה דהרי אמרינן בב"מ דף מ"ו דבי' למעוטי איסורי הנאה דכשר ואם איתא מה צריך למעט כלל א"ה והא שיטת הפוסקים דא"ה לא מקרי שלו ואנן בעינן נעלו ולא גרע ממוריקא דלא אצטריך למעט וע"כ דלא בעינן נעלו דוקא וגם תמוה דהרי המרדכי כתב דק"ס השאול פסול כיון דא"י להקדישו א"י לתנו לו והב"י חולק עליו וכתב דאין דרך ב"א להקפיד ע"ז דהרי מחזירו לו ואם איתא הא מ"מ בעינן נעלו שלו ולא שאול כדמעטינן לולב השאול מלכם וה"ה כאן דכתיב נעל וע"כ דלא דרשינן נעלו שלו וזה ראיה ברורה ובאמת מה דכתיב נעלו אינו מיעוט כלל דבעינן דוקא המיוחד לו דלר"נ אצטריך נעלו למעוטי פירי ואי הוה כתיב נעל לא ידעינן למעוטי פירי דדלמא חד מהנך קנינים נקיט וה"ה פירי לכך כתיב נעלו ולר"ש ממעט נעלו דבר שאינו מסוים כדאמרי שם בדף מ"ז וא"כ אינו ממעט דוקא שלו שוב ראיתי במהרש"א שכתב על מ"ש התוס' ד"ה קונים דבגט כשר על איסור הנאה וכתב המהרש"א דמה שפסול בק"ס א"ה הוא מדכתיב נעל ולכאורה הי' ראי' להמקנה מזה אבל באמת מלבד דא"א לומר כן וכמ"ש בכמה ראיות אף גם דא"כ הי' לש"ס למעט א"ה מנעלו וגם המהרש"א לא כתב מנעלו כ"א מדכתיב נעל והיינו דנעל הוא כלי חשוב וכמו דממעטינן מוריקא וכדומה מה שאינו חשוב מכ"ש א"ה דודאי אינו דבר חשוב וז"ב ופשוט ולפע"ד הי' נראה דבר חדש בישוב הקושיא הנ"ל של הקדמונים דהנה יש שתי מיני חליפין חליפין שאינו שוה בשוה וחליפין שוה בשוה והנה חליפין שאינן שוה בשוה דהיינו דמקבל ק"ס וע"י כך נקנה להקונה המקח ובזה שפיר יש לומר דכל שקבל הק"ס נקנה המקח ואין האחד צריך לזכות דמסתמא הוא נתרצה לזכות דהא שוה יותר אבל בחליפין דשוה בשוה דאז שתיהן צריכים לזכות כיון דזה שוה כמו זה וז"ב לפע"ד ובזה ממילא מיושב קושית הקדמונים דהרי בשטה מקובצת בב"מ דף מ"ז כתב בהא דאמרו תמורה זו חליפין דחליפין שאינן שוה בשוה דהיינו ק"ס אינם לא בפירי ולא בקרקעות אבל שוה בשוה הם בקרקעות ועבדים ופירי ע"ש ולפ"ז כאן בשותפין בחצר דבתים דיש להם דין קרקעות ועיין בחו"מ סי' צ"ה דבית דין קרקע יש לו ועיין בש"ך שם ס"ק ח' וא"כ לכך בעינן שיחזיקו שתיהם דשם בעינן שוה בשוה וז"ב לפע"ד הן אמת דצריך להבין בשוה בשוה למה בעינן שיקנה משום חליפין ות"ל משום דהו"ל שוה כסף כמ"ש התוס' רי"ד דאף באשה נקנית בחליפין בכה"ג וא"כ ה"ה בזה ל"ל הטעם משום חליפין וראיתי במקנה שהקשה ג"כ וכתב דמיירי בקרקע שאין בו שוה פרוטה או בהטעה בפלגא אבל לפי מ"ש דמיירי בחליפין שוה בשוה קשה וצ"ל דמיירי בכה"ג דאינו רוצה לקנות מתורת כסף רק מתורת חליפין ובזה נראה לפע"ד להבין טעמו של התוס' שכתבו דאף ללוי דאמר בכליו של מקנה היינו בחליפין דק"ס שאינו שוה בשוה אבל בחליפין דשוה בשוה אף לוי מודה דהוא בכליו של קונה ג"כ והדבר צריך טעם ולפמ"ש טעמו נכון דבשלמא כשאינו שוה א"כ נותן לו גוף החפץ במתנה ומקנהו לו ע"י חליפין א"כ לכך בעינן כליו של מקנה דאל"כ במה נקנה לו הא הכלי של קונה אינו שוה וגם מחזירו לו ובמה מקנה לו ולכך צריך שיהיה כליו של מקנה דבהאי הנאה דמחשיבו שמקבל ממנו מתנה מקנה לו הקרקע במתנה דאותה הנאה נחשב בעיניו למתנה רבה וכמ"ש רש"י ולפ"ז זהו כשאינו שוה בשוה אבל בשוה בשוה דהו"ל לקנות בתורת ש"כ רק שהוא רוצה להקנות בתורת חליפין בזה שפיר מה בכך דהיא בתורת חליפין הא החליפין האלו יש להם דין דמים.

והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש דמטבע שאינה עושה חליפין יהי' להיפך דבשוה בשוה לא נעשה חליפין ובאינו שוה יהי' נעשה חליפין דהרי כל עיקר הטעם דאין מטבע נעשה חליפין הוא משום דדעתא אצורתא וצורתא עבידי דבטלה וגם שייך דוקא בשוה בשוה דסומך על הצורה אבל באינו שוה ואפ"ה נותן לו החפץ בעד המטבע א"כ מה בכך שיפחות המטבע ועכ"פ ישוה איזה דבר והוא אין רוצה דוקא שוה בשוה ומ"ל שוה כך או כך מיהו למ"ד בכליו של קונה דהטעם דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה א"כ כיון דבעינן שיקנה המקנה א"כ אדעתא דצורתא וכל שצורתא עבידא דבטלה הרי לא סמך דעתו בקנייתו שיקנה עי"ז אבל למ"ד בכליו של מקנה א"כ אדרבא כשנותן לו מטבע דאפשר דבטלה ואפ"ה מקבל ממנו מתחשב עוד יותר וא"ל דאה"נ דז"א דהרי רב ולוי נחלקו אי מטבע נעשה חליפין או לא ונפשוט דלוי ס"ל דמטבע נעשה חליפין אמנם באמת לא הי' יכול לפשוט דאפשר דנחלקו בשוה בשוה דאז גם ללוי הוה בכליו של קונה וא"כ לא מצי למפשט מיניה ובלא"ה י"ל דלפמ"ש הפ"י דטעמו של ר"פ דצורתא עבידא דבטלה הוא דוקא על מה שחזר בו ואמר דאינו נקנה בחליפין וא"כ ל"ק ודו"ק.

והנה לכאורה קשה לי טובא מאי פריך הש"ס מהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין וש"מ דמטבע נקנה בחליפין ומה קושיא הא כל הטעם דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה ולא סמכה דעתה וא"כ זה שייך כשמקנה לו חפץ אבל כשמקנה לו כסף בעד הזהב א"כ כשם דזהב עבידא דבטלה כמו כן להיפוך וא"כ לכך נעשה חליפין ולכאורה רציתי לומר כיון דכספא חשוב טבעא לגבי דהבא והיינו כדסבר רבי בזקנותו דזה חריף יותר ויוצא בהוצאה טפי וא"כ י"ל דזה יהיה שוה יותר אף כשיפחות או שהמלך לא יבטלנה דהרי ישבות המסחר דזה יוצא טפי וע"כ דמטבע נעשה חליפין ואף די"ל דכאן ל"ש כ"כ דעתא אצורתא דהרי באמת דהכא חשיב פירי משום דאינו יוצא כ"כ והחשיבות הוא משום הזהב בעצמותו מ"מ זה ודאי דכשיוצא חשוב טפי וע"כ דמטבע נעשה חליפין ובזה יש לישב קושית התוס' דא"כ אמאי הכסף אינו קונה את הזהב ולפמ"ש א"ש דכסף ודאי דעתו אצורתא דעיקר חשיבותו הוא משום שיוצא בהוצאה וא"כ כל שבטל צורתו אין לו חשיבות לכך אינו קונה הזהב אבל בזהב את הכסף שפיר קונה דבזה ס"ל דל"ש כ"כ דאדעתא דצורתא וכמ"ש וכן מצאתי בשטמ"ק שכתב סברא זו בשם הרמב"ן ושמחתי ומה דפריך הש"ס אלא אי אמרת בחליפין תרוייהו לקנו היינו משום דכיון דכל הטעם משום דצורתא עבידא דבטלה וא"כ כאן ששניהם של צורה ל"ש זאת ויש להמתיק הדבר דלפמ"ש השטה מקובצת בטעם דצורה עבידא דבטלה משום דהו"ל דבר שאין בו ממש והו"ל כאותיות וא"כ זה שייך לגבי חפץ משא"כ לגבי כסף ודו"ק.

והנה לכאורה קשה לי מה פריך מהזהב קונה את הכסף הא י"ל דע"כ לא נעשה מטבע חליפין דוקא באינו שוה בשוה אבל בשוה בשוה קונה כמו דקונה בפירי לשיטת ר"ת ולמ"ד בכליו של מקנה א"ש די"ל הסברא להיפך וכמ"ש למעלה אבל אנן קי"ל בכליו של קונה וקשה מאי מקשה וא"ל דקושית הש"ס דא"כ לפשוט דלוי דאמר בכליו של מקנה ע"כ ס"ל דנעשה חליפין דלדידיה יקשה ממתניתין דז"א דלמ"ד בכליו של מקנה א"כ הסברא להיפך וכמ"ש וגם בשוה בשוה גם לוי ס"ל בכליו של קונה והיא קושיא גדולה וצ"ל דהמקשה הוה ס"ד דהזהב קונה את הכסף אף שאינו שוה בשוה כגון שיתן לו יותר כסף ומצד הסברא משמע הכי דאל"כ יכול ליתן לו בתורת מכר ולמה לי' בתורת חליפין ומקשה שפיר ובזה י"ל הא דמביא הברייתא הכסף אינו קונה את הזהב ותמהו בתוס' דמה אולמא ברייתא ממתניתין דכבר הביא זאת הפרכא ממשנה ולפמ"ש א"ש דשם מבואר דמכר דינר של זהב בחמשה ועשרים דינר כסף וא"כ ע"כ בתורת דמים מיירי דאי בתורת חליפין בודאי מהראוי לקנות דהא הו"ל שוה בשוה ודו"ק אברא דעדיין קשה מהא דפריך הש"ס מיפה דינר וטריסות ומאי קושיא הא שם מיירי בשוה בשוה ולכך מטבע נעשה חליפין ואף דנדחוק דשם כיון דנותן לו יפה דינר וטריסות הו"ל אינו שוה דנותן לו טריסות יותר אך אכתי יקשה מה פריך מכיס מלא מעות על כיס מלא מעות הא שם ל"ש צורתא עבידא דבטלה וצ"ל דשם ג"כ מקרי אינו שוה דלא ידעינן אם שווים הכיסים לגמרי ובאמת לשיטת הי"א בסי' ר"ט ס"ב דבשנים שהחליפו ל"מ דהו"ל כמשחק בקוביא יקשה גם כאן וצ"ע ולפמ"ש למעלה יש לישב ואכ"מ להאריך.

והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש בטעם דאמרינן דצורתא עבידא דבטלה דלכאורה כמו זר נחשב דמה בכך סוף סוף כעת הוא מטבע גמורה וגם בתורת מקח למה יועיל אמנם נראה דלפי שיטת ר"ח דחליפין צריכין שומא דאל"ה לא סמכא דעתא א"כ במטבע דעבידא דבטלה ול"ש שומא דמה ישום דכעת הוא מטבע רק דחיישינן שמא יבטל וא"כ שוב לא סמכה דעתא ואף לשיטת החולקים דא"צ שומא וכמו שיראי דל"צ שומא וכמ"ש הריטב"א בקידושין דף כ"ח היינו בדבר שעכ"פ יש לו שווי אחת רק שלא נודע כמה אבל כאן דיש מקום דלא ישוה כלל שתתבטל בכה"ג ודאי מודה דאינו נעשה חליפין אמנם לפי"ז יקשה מה מקשה הש"ס מהזהב קונה את הכסף ומאי קושיא הא מבואר בסי' ר"ט ובסי' ר"ג שני דיעות בחליפין שלא נודע מה יש בבתים דדעת הפוסקים דמועיל משום דאגב דבעי לקנות גמר ומקני ועיין בסמ"ע בסי' ר"ט וא"כ בשלמא בזהב עם כסף אגב דבעי לקנות גמר ומקני דבשניהם יוכל להתבטל הצורה וא"כ שניהם נכנסו בספק והיא קושיא גדולה וא"ל דבסי' ר"ג מבואר דכ"א יעמוד בשלו רק שיתן לו המותר דזה דוקא שם שיש לפנינו מותר א"כ מה נ"מ בחליפין אבל כאן דכעת שניהם מטבעות א"כ מועיל החילוף אמנם אם נימא דמיירי שאינו שוה בשוה כגון דנותן לו כסף קצת יותר מכפי השיווי א"כ ממילא שייך לומר דיעמוד כל אחד בשלו ויתן לו מה ששוה יותר ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דלכך הביא מברייתא דשם מבואר בהדיא דהוא שוה בשוה וכמ"ש בדרך הראשון ודו"ק ובאמת שלפע"ד ראיה להר"ח דצריך שומא ממה דמסיק רבא בדף מ"ז דכל חליפין מקפד קפיד אלמא דמקפיד שיהי' שוה כ"כ ולכך בעי שומא וצ"ע שוב ראיתי בנימוקי יוסף בב"מ שהרגיש בקושיא זו עוד נ"ל דבר חדש בהא דאמרו דדעתא אצורתא וכ"כ דתמוה דמנ"ל לחוש שמא תבטל ובאמת שהאשה מקודשת בכסף ולא חיישינן דלא סמכה דעתא ואף דמבואר בסי' ל"א דלכתחלה אין לקדש בכסף ומקורו מדברי הגהמ"ר שהביא מהא דצורתא עבידא דבטלה אבל גם זה גופא תמוה וכ"כ אחרונים לישב דלא יוכל לחלוק על משניות מפורשות דאשה מתקדשת בדינר שיש עליו צורה אמנם נראה דבאמת צריך להבין מה בכך דעבידא דבטלה ולא סמכה דעתא הא כבר כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז דבכל דבר דיש דעת שני ל"ש לומר אדעתא דהכי לא קניתי דהא איכא דעת אחרת דמקנה לו אדעתא דהכי ע"ש אך נראה דזה שייך בכל הקנינים דע"י שניהם בא הקנין דזה קונה וזה מקנה עד"מ כסף זה לוקח המעות וזה החפץ וכדומה בכל הקנינים אבל בחליפין שאינם שוה בשוה דזה נותן לו סודר כדי שיקנה על ידו החפץ וזה אינו רוצה לקנות הסודר רק לחזק הענין וא"כ עיקר הקנין בא ע"י המקנה החפץ וא"כ ל"ש לומר דאיכא דעת שני' דהא אינו בא רק מכח המקנה בלבד דבמה שמקבל הסודר נותן לו החפץ וא"כ כל דאיכא למימר דאדעתא דצורתא סמך וא"כ יש לומר דאדעתא דבטל צורתא לא הקניתי לך בחליפין וז"ב ובזה ממילא מיושב קושית הגהמ"ר דאמאי מתקדשת בדינר נימא אדעתא דצורתא סמכה דז"א דשם היא רצה לקדש בדינר ואיכא דעת שני' ולפ"ז בחליפין שוה בשוה יש לומר דשייך דעת שניהם ויש להאריך בכל הסוגיא ע"ד שכתבתי למעלה אך לפ"ז הי' נראה לי דבר חדש דאדרבא לקנות המטבע ע"י חליפין הי' מקום לומר שיקנה יותר אף דאינו נעשה חליפין דהרי כל הטעם היא משום דאדעתא דצורתא סמך ולפ"ז זהו כשמקבל המטבע והוא נתחייב בעדו החפץ דאז תלוי בדעתו לבד אבל כאן הוא מקבל הק"ס להקנות המטבע א"כ ל"ש לומר דסמך אצורתא דהרי שם צריך לומר דהקונה סמך אצורתא והרי המקנה נתן לו המטבע ע"י חליפין אף שהוא כעת צורה ואיכא דעת אחרת מקנה וכן אמר ר"פ למ"ד אין מטבע נעשה חליפין מ"מ דומה לפירי דאקנויי מקנה אף דלא קנה ויש סברא להיפך והרווחנו בזה קושיא חמורה שהקשו הקדמונים בהא דמביא הש"ס ראיה דאין מטבע נקנה בחליפין מהא דהיה עומד בגורן והקשו כולם כיון דאינו נקנה מכ"ש דאינו נעשה חליפין ויקשה גם למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ולפמ"ש א"ש דאדרבא י"ל דאינו נעשה חליפין אבל נקנה בחליפין ויומתק עוד יותר לפמ"ש הפ"י וכבר קדמו בשטמ"ק דר"פ דאמר דאדעתא דצורתא הוא לפי מסקנא וצריך לדמותו לפירי דאינו נקנה בחליפין א"כ י"ל דלפי הס"ד שפיר אמר ר"פ דאף למ"ד אינו נעשה מ"מ מקני אבל לפי המסקנא דחזר בו דאינו נקנה בחליפין א"כ י"ל דהסברא הוא דלכך נקנה בחליפין דאיכא דעת אחרת מקנה ולפ"ז שם דרוצה להפקיע המעשר עי"ז ל"ש דעת אחרת מקנה דהוא אינו רוצה להקנות רק להערים על החומש ולכך לא מקני המטבע שם דהמקבל לא סמך אצורתא ודעת המקנה לא נחשב לדעת אחרת דמה אכפת ליה הא הוא אינו רוצה לתת רק להפקיע המעשר וע"כ לא הוצרך ר"פ לדמותי לפירי רק לפי הס"ד דלא ידע מהא דצורתא עבידא דבטלה אבל לפי המסקנא י"ל דהסברא הוא דלכך מקנה בחליפין משום דבזה ל"ש אדעתא דצורתא מקנה משום דאיכא דעת אחרת וא"כ ל"ק משם דליכא דעת אחרת ולא נדחה דברי ר"פ מכל וכל ור"פ דהקנה אגב אסיפא הוא ג"כ מטעם זה דשם לא רצה להקנות לו באמת רק שיוכל לגבות החוב וכה"ג אין מועיל חליפין ודו"ק כי אף שהוא ע"ד הפלפול הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא וראיתי בחידושי ריטב"א בהא דאמרו אין מטבע נעשה חליפין שכתב דה"ה דאינו נקנה בחליפין והקשה דהיאך שייך דעתא אצורתא דהא הוא מקנה ליה וכתב דגם הקונה דעתו אצורתא ע"ש ות"ל שהרגשתי בזה דבאקנויי ל"ש זאת ומ"ש דדעת הקונה הוא על צורתא כ"כ דבחליפין ל"ש דעת הקונה וכמ"ש ות"ל שברוב דברים שכתבתי מצאתי אח"כ בלמדי בקדמונים שורש דבר נמצא בהם ונתתי שמחה בלבי שהנחני בדרך אמת ועד בשחק נאמן.

והנה לכאורה ק"ל בהא דאמר הש"ס תנן כל המטלטלין קונין זה את זה ואמר ר"ל אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות והיינו דש"מ דמטבע נעשה חליפין וקשה לי לפי מה דמבואר בסי' ר"ג סעיף יו"ד בהג"ה דאם החליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד די"א מיגו דמועיל אמטלטלין וקרקע מועיל גם על מעות א"כ מה קושיא הא החליף הכיס והמעות והכיסין שפיר מועיל החילוף א"כ יהיה מועיל גם על המעות וצ"ל דבאמת אטו רצו להחליף הכיסין עיקר חלופם הי' המעות ול"ש בזה לומר דקנה אגב הכיס דהכיס בטל לגבי המעות וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי לשיטת הסוברים דחליפין בקרקע לא מועיל עד שיתן דמים כמו בשטר א"כ היאך אמרו בע"ז דף ע"ב ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לך מזבנינא לה אזל זבניה לאינש אחרינא א"ר יוסף קני קמא ופירש"י דקנה בקנין וכ"כ לקמן בהך עובדא דזבין לאחד במאה ועשרים פי' ג"כ דמיירי בקנו מידו וקשה הא שם לא נתן והיאך מועיל הקנין וא"ל דהקנין לא מועיל רק לאחר שיזבין לי' ויתן דמים הא ק"ס הדרא למרי' ול"מ באומר קני לאחר שלשים ועוד דהרי הפוסקים כתבו דמיירי שקנו מעכשיו כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' ר"ו וכמ"ש הב"י וד"מ שם דאל"כ הוה אסמכתא וכן מצאתי בחידושי ריטב"א בע"ז שם ועיין בב"ח ובדרישה שם עכ"פ כולהו מודו דהקנין הי' שם מעכשיו ואיך מועיל הקנין בלי דמים והיא קושיא גדולה לדעתי. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש המהרש"א בע"ז שם ברש"י בד"ה עד שלא פסק שכתב שם שרש"י ותוס' מחולקים אם מועיל פסיקה ומדידה קודם שפרקו וצ"ע שלא ביאר אם רש"י מודה במדד הלוקח כמבואר בש"ע סי' ר' ס"ז וס"ח בחו"מ דלא קי"ל כראב"ד וכ"כ התוס' בב"ב דף פ"ה ד"ה משך דהחמריו ופועליו של לוקח אף בלא פרקן קנו הרי בהדיא דלא כהראב"ד וקצת צ"ע שם דחמריו משמע עכו"ם ועיין בע"ז דף ע"ג ברש"י שם ד"ה ופועליו והרי משך והמשיך ע"י עכו"ם ל"מ וא"כ אין ראי' מזה ועיין חו"מ סי' ער"ה וצ"ע. ומדי דברי בסוגיא דב"ב הנ"ל הלא מראש דברי אמרתי להזכיר מה ששאלני השו"ב מגריידינג הרבני מוה' ישראל יעקב ני' בהא דאמר שם נפל שאני ופירש"י שכבר נתרצו לבנות הכותל והקשה דכפי הנראה מרש"י דכוונתו שהתרצה ע"י קנין וכמ"ש המפורשים יקשה קושית הש"ס והא קנין דברים הוא וצ"ל כמ"ש שם התוס' דנתחייב בקנין ושעבד עצמו לבנות וא"כ יקשה למה קתני נפל דוקא הא כל שהתחייב עצמו פשיטא דצריך לבנות והיא קושיא גדולה ואמרתי בזה דבאמת יקשה טפי דכיון דמיירי בהתחייב עצמו א"כ למה קתני עד ד' אמות בחזקת שנתן יותר מד' אמות אינו בחזקת שנתן והא כל שהתחייב עצמו מ"ל ד"א או יותר וא"ל דמיירי שהתחייב עצמו שיעשה מחיצה בשביל היזק ראיה וע"ז אמרינן דעד ד"א בחזקת שנתן דאינו מחויב רק כדי ד"א דז"א דכיון דס"ד דהיזק ראיה ל"ש היזק א"כ א"צ למחיצה כלל רק שרצונו לעשות מחיצה ובזה אינו תלוי בד"א כלל דבשלמא כשיש היזק ראיה שיערו חז"ל ד"א אבל כל שאין היזק ראיה כלל רק שהוא רוצה לבנות למה דוקא ד"א ולא יותר ולכך משני נפל שאני והיינו דכבר התרצו על ד"א בפירוש ולכך כל שנפל אמרינן דהקנין המחיצה הי' כמו שהי' מקודם עד ד"א דוקא ולא יותר וזה דאמרו נפל שאני דהיינו דמסתמא הי' הקנין כמו שהי' ובזה יובן הא דפריך הש"ס ודקארי לה מה קארי לה והדבר יפלא דמה קשה לו דמה"ת נימא דנפל דוקא והתוס' נדחקו בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת הקושיא הוא דממנ"פ כיון דעכ"פ צריך לשנויי דמיירי בקנו מידו א"כ למה צריך לשנויי דנפל שאני ת"ל דמיירי בקנו והתחייב וע"ז משני דקמ"ל דיותר מד"א אין מחייבין דה"א כיון דקנו מ"ל עד ד"א מ"ל יותר ולכך קמ"ל בנפל והתחייב בעצמו כמו שהי' מקודם ודו"ק היטב.

והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש דלכך אמרינן דאין מטבע נעשה חליפין דדעתא אצורתא דהנה כבר נודע מ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ק"צ דקנין כסף אינו תורת קנין רק תורת שווי והט"ז חולק עליו וכבר הארכתי בזה והנה חליפין יש שתי מיני חליפין חליפי שוה בשוה וחליפי שאינו שוה בשוה כמ"ש ר"ת והנה חליפי שוה בשוה היא ג"כ מתורת שווי ועיין אבני מילואים סי' כ"ט בביאור דברי התוס' רי"ד ובחבורי יד שאול הלכות עבדים שהארכתי בזה ולפ"ז במטבע דודאי שייך יותר בתורת שווי מתורת קנין וא"כ כיון שדעתו אצורתא וצורתא עבידא דבטלה וא"כ לא יהי' כסף שווי רק קנין וחליפי שוה בשוה הוה מתורת שווי והא לא שוה לו בעצם רק ע"י הצורה אברא דלפ"ז זהו כשרוצה לקנות חפץ ע"י חליפי מטבע אבל מטבע במטבע מהראוי לקנות דשניהם הם מחמת הצורה וא"כ עבידא דבטלה ולפ"ז יקשה מאי פריך מזהב קונה את הכסף דהא בכה"ג שייך תורת שווי אמנם נראה כיון דעבידא דבטלה ה"ל רק מתורת קנין ולא שווי ואמאי יקנה וביותר נראה דבאמת חליפין שאינו שוה בשוה הם בודאי בתורת קנין א"כ כיון דס"ל מטבע אינו נעשה חליפין והיינו אף באינו בתורת שוה בשוה וא"כ הוא קנין חליפין ולא מתורת שווי ואפ"ה ס"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין והיינו דניהו דאינו שוה בשוה מ"מ היא בעצמותו יש לו שווי אף שאינו שוה בשוה וכל שצורתא עבידא דבטלה יוכל להיות שלא ישוה לו כלל וא"כ שפיר פריך מזהב קונה את הכסף והרי יוכל להיות דהזהב לא יהי' לו שיווי כלל דהיינו שיפסלו מלכות והכסף יהי' שוה וא"כ לא הוה קנין חליפין וע"ז משני בדמים והיינו לא בתורת קנין חליפין שאינו שוה בשוה רק בתורת חליפין שוה בשוה שהוא מתורת שווי כקנין דמים ובזה יש ליישב הרבה קושיות בסוגיא והרווחתי בזה מה דק"ל להפ"י בריש הזהב דלמה הזהב קונה את הכסף ואין הכסף קונה זהב דל"ש שמא יאמרו נשרף כספך דא"כ גם להיפך יכול לומר נשרף זהבך בעליה וע"כ משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע א"כ יקשה גם להיפך שייך זאת ובתשובה הארכתי בזה והפ"י הניח בקושיא ותמהני על הפ"י בדף מ"ו בתוס' ד"ה ש"מ נעשה חליפין שהאריך בזה דלפי דבריו דהוא מטעם דבכספים לא שייך שמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה א"כ למה אין הכסף קונה זהב ולפמ"ש א"ש דהטעם הוא דבשלמא הזהב הוא בתורת שווי דעצם המטבע שוה כ"כ דאינו חריף להוצאה והוא כמו פירי שייך שווי אבל בהכסף שהוא חריף להוצאה ונמצא שמצד הצורה הוא חריף יותר מכפי שווי הכסף בעצם וא"כ שוב צורתא עבידא דבטלה ול"ש להקנות עי"ז הזהב דהא יש לחוש שמא יתבטל ולא יהי' בו כ"כ שווי וכסף אינו קונה רק מתורת שווי כמ"ש הסמ"ע ובזה יש ליישב כל הסוגיא ולא נפניתי כעת.

והנה מן האמור אני תמה על פסקי מהרא"י סי' נ"ד והועתק ביו"ד סי' קס"ב ס"א דבזמנינו מותר להלות דינרי זהב בדינרי זהב וכתב דאף שהגאונים פסקו דדינרי זהב הו' פירי והוה כסאה בסאה דאסור וכתב דבזמנינו המוטבעות כסף הן מעורב עם נחושת דלא כמו שהיה בימי הש"ס ותוס' שהי' כסף מזוקק בלי שום תערובות נחשת לא חשיבא כלל לגבי דהבא והיא תימה לפע"ד דמלבד בטוש"ע חו"מ בסי' ר"ג לא מצינו חילוק זה והרמ"א לא קבע כלל שם חילוק זה דבזמנינו הזהב הוה טיבעא לגבי כסף אף גם דגוף סברתו הוא תימה דמה בכך שהכסף הוא מעורב בנחושת הלא אף כשהי' כסף מזוקק באמת הוא אינו חשוב לגבי דהבא ורק שהזהב הוה כפירא משום שאינו חריף להוציא וא"כ מה בכך שהכסף מעורב מ"מ חשוב טבעא לגבי זהב אמנם לפ"ז יקשה דא"כ גם נחושת דחריף טפי יהיו טבעא לגבי זהב ואפ"ה דעת הרא"ש ריש הזהב דהוה פירא לגבי דהבא משום דאינו חשוב וא"כ גם הכסף אף שהוא חשוב טבעא היינו משום שהוא חשוב וגם חריף אבל כל שהוא חריף לבד אבל אינו חשוב שוב הוה זהב טבעא אבל לפע"ד היא תימא דמ"מ ל"ד להך דהרא"ש דע"כ לא כתב הרא"ש רק דין נחושת לגבי דהבא אמרינן דחריפות שלו אינו מבטל החשיבות של הזהב ונחשב פירי לגבי דהבא אבל דינר זהב לגבי זהב בעצמו הרי הוא ודאי מטבע דלגבי עצמו טבעא מקרי וכדאמרו בהדיא בדף מ"ה דלב"ה הוה טבעא ואפ"ה כיון דלענין מקח וממכר הוה פירי דאמרינן הוא ניהו דזול לגבי הלואה נמי הו"ל כפירא וא"כ מה בכך שהכסף הוא מעורב בנחושת זה שייך לענין אם נחשב כפירי לגבי זהב אבל לענין אם יהיה מותר זהב לגבי זהב זה לא נחשב כמטבע רק פירי וז"ב גם מ"ש דהתוס' סברי דזהב מחשב מטבע לא ידעתי אנה מצא זאת ואדרבא הרא"ש מביא שם בשם התוס' דאף נחושת נחשב כטבעא לגבי דהבא וא"כ מכ"ש זהב לגבי עצמו ועיין תוס' דף מ"ה ד"ה לגבי ותמצא מבורר דלדידן דדהבא נחשב פירי לענין מו"מ ואסור בהלואה וראיתי בב"י בחו"מ סי' ר"ג שכתב ג"כ בשם התוס' דשמא קי"ל כילדותו של רבי דדהבא הוה טבעא אבל בשם ר"ח כתבו דדהבא הוה פירי וכוונתו להתוס' שכתבו בדף מ"ה ד"ה ושאני אבל היא תימא דהרי התוס' אסקי להלכה דדהבא פירא הוה לכל מילי וכתבו דבימי הגאונים לא הי' יוצא כלל והיה פירא וא"כ אחר שקי"ל כזקנותו דרבי כמ"ש הרי"ף והרא"ש וכן קי"ל בטור ושו"ע סי' ר"ג ועכ"פ כיון דלגבי כספא קיי"ל דהוה פירי ממילא גם לענין הלואה אסור ותדע דאל"כ מהיכן מוכח דר"ח ס"ל דהבא טבעא הוה וע"כ דכל דהוא נחשב פירי לגבי מו"מ ממילא אסור בהלואה וכמ"ש התוס' ד"ה ולגבי וא"כ ממילא לדידן ל"ש לסמוך על דברי התוס' כלל וגם בפסקי תוס' ריש הזהב מבואר דדהבא הוה פירי וגם סברת הרא"ש ל"מ נגד הלואה דינר זהב בזהב וכמ"ש ואני תמה דסברתו של הפסקי מהרא"י דכסף שלנו מעורב בנחשת באמת מבואר ברבינו ירוחם והועתק בחו"מ סי' ר"ג ס"ה בהג"ה דמעות שלנו נגד כסף צרוף מקרי טבעא לגבי כסף צרוף וא"כ מבואר להיפך דכיון שחריף בהוצאה נחשב יותר מכסף ובאמת שלפע"ד תלוי במחלוקת התוס' והרא"ש אי נחושת מקרי טבעא לגבי דהבא ובש"ע שם ס"ו הביא שני דיעות הללו ואני תמה דא"כ גם מעות שלנו כיון דמעורב בנחושת מהראוי שיגרע לגבי כסף צרוף ובפרט להרי"ו דס"ל תמיד כרבו הרא"ש א"כ מה שמעורב בנחושת היא גריעותא ואיך נעשה חשיבות ועכ"פ מבואר להיפך מסברת מהרא"י בפסקיו הנ"ל וגם לא נזכר כלל בש"ע חו"מ סברת הפסקי המהרא"י הנ"ל וכפי הנראה הרמ"א שהעתיק בסי' קס"ב הך דפסקי מהרא"י עיקר סמיכתו הי' על הטעם השני כיון דיכול לקנות בעד המטלטלין זהב הו"ל כיש לו וכן הב"י שם לא העתיק רק הטעם הזה ע"ש וכ"כ הט"ז הטעם זה אבל הש"ך כתב בסי' קס"ב ס"ק ד' טעמו של המהרא"י הלז והיא תימה וגם העתיק מ"ש התה"ד דהתוס' דעתו דלעולם דינרי זהב יש לו דין מטבע כסף ומה אעשה בוש אני מלומר שהש"ך לא יצא ידי חובת העיון והראיה שלא הרגיש במקומו של התוס' דאלו היה רואה במקומו לא הי' מסתייע מהתוס' שהם בעצמם מסקו להלכה דדהבא מקרי פירי וגם מ"ש בשם הרשב"א בתשובה שהביא ב"י במחכת"ה תמהני מאד דדמיא להאי עורבא דמייתי קיני' וכו' דאדרבא בשו"ת הרשב"א מבואר דבדינר זהב ודאי הו' כסאה בסאה כיון דלגבי מו"מ הוה כפירא ומ"ש להתיר בדינר היינו לא בדינר זהב רק בדינר שיוצא בכ"מ והש"ך העתיק דינר זהב ובמחכת"ה שם כתוב דינר זה ולא זהב רק בדינר היוצא מיירי וע"כ דברי הפסקי מהרא"י ובפרטו' דברי הש"ך צע"ג ובהא דאמרו מאי בכ"מ שהוא כמות שהוא עיין נימוק"י מ"ש בזה ובקצה"ח סי' ר"ג ס"ק ד' מה שהקשה בזה משכירות ולא הבינותי דמה ענין שכירות לקנין קנין חייב ליתן לו כמו שקנה משא"כ בשכירות אינו חייב רק לתת לו שכירות ועיקר שכירות הוא בכסף דוקא וכמדומה שכ"כ בזה וע"כ קצרתי פה.

והנה אחר איזה ימים נתתי אל לבי ורציתי לחתור אל היבשה שלא יקשה על הפסקי מהרא"י דאף דקי"ל דזהב הוה פירא לענין רבית היינו דוקא בזמן הש"ס דהי' בימיהם כסף צרוף א"כ הוה לגבי מו"מ פירא ה"ה לענין ריבית אבל בזה"ז דאין שום כסף צרוף מטבע היוצא א"כ ל"ש לומר כלל דמיגו דהוה פירא לענין כסף כמו כן הוה לענין הלואה דאינו פירי כלל ומ"ש בחו"מ בשם רי"ו דמטבע שלנו שמעורב בכסף ונחושת נחשב מטבע לגבי כסף היינו דוקא לגבי כסף צרוף דיש במעות שלנו חשיבות שיש בו כסף ג"כ וגם חריף יותר דהרי יוצא בהוצאה טפי אבל לגבי זהב שהוא חשוב הרבה במעלה גם כסף שלנו שמעורב בנחושת לא נקרא מטבע אבל ז"א דא"כ זהב קונה את הכסף ע"כ בכסף צרוף הוא דאיכא וא"כ בזה"ז לא משכחת לה להאי דינא וז"א דא"כ למה לא הגיה הרמ"א דבזה"ז לא משכחת להאי דינא ולא עוד אלא שכתב להיפך דמעות שלנו חשוב כטבעא לגבי כסף צרוף ומשמע דמשכחת לה כסף צרוף מטבע בזה"ז דא"ל דמיירי בכסף צרוף שאינו מטבע דז"א דזה ודאי נחשב פירא דאף כסף שאינו צרוף מטבע לגבי מה שאינו טבוע נחשב למטבע וע"כ דמיירי ביוצ' בהוצא' וא"כ קשה כנ"ל וע"כ דמשכחת לה במדינתינו ג"כ שיהי' מטבע כסף צרוף ושוב הוה זהב פירא לגבי כסף וגם לענין הלואה כן ומה גם דזה גופא תלוי במחלוקת שבין התוס' להרא"ש לענין נחשת לגבי דהבה וכמ"ש למעלה שדברי רי"ו במחלוקת תלוי וע"כ דברי הפסקי מהרא"י תמוהין לפע"ד.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף