שואל ומשיב/א/ב/סו

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן סו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום אל כבוד האברך המופלג השנון מו"ה אלישע הלוי לאנדא מקאטשין נכד הגאון מוה' זאב לאנדא מטארני אחיו של אבי בעל נו"ב. מכתבו הגעני היום ואף שלא ידעתי אותו מ"מ שאלתו רצוי בענין מלאכת שבת ע"כ חשתי ולא התמהמהתי לתת עין על זה ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה. הנה שאלתו הוא חותנו הגביר קנה בית בתוך העיר מגוי ועשה בה מאנגיל ולא דר בבית הזה עוד רק משכיר הדירות והמאנגיל שייר לעצמו ודרך המאנגעלין שעובדים שם גוים אף בימות החול והם דרים שם בחדר הסמוך למאנגיל ואין שייך לו רק המפתח מהכיפה אשר יתנו שם הפשתן יש אצל נאמן הנתמנה מחותנו על זה ובכל יום יקחו הערלים הפשתן סכום קצוב למאנגיל ומכל חתיכה יקחו הערלים כל אחד א' צ"ל שיין קצוב והאנשים מהפשתן מפני שנתחייבו בקאנטראקט להוביל הפשתן ליום המוגבל לכן כל אחד חפץ פשתן שלו לגמור לכן בא השואל לשאול אם מותר לפועלים לעשות מלאכה בשבת ע"י מכירה או לא ועל זה האריך מעלתו להתיר ושאל חוות דעתי הנה מעלתו קיצר בשאלתו ולא ביאר היאך ימכור להגוי המאנגיל ואם כוונתו שימכור לו לשנה בעד כל השנה סך קצוב בין אם יעשה הרבה יותר אם מעט אין לו אלא דבר קצוב הנה אין ענינו כלל לשדה ומרחץ המושכר בסי' רמ"ג דזה בשכירות או בקבולת וכאן מוכר לו כל המאנגיל וראיתי למעלתו שכתב דמדברי המג"א סי' רמ"ד משמע דלא אסרו חז"ל שכר שבת אלא כשהוא דרך שכירות אבל לא דרך מכירה ואני אומר אחר המחילה הוא צעיר לימים ולא פסל לו עדן ארבעה טורי ולא עוד אלא גם באותו ענין שהוא עוסק לא עיין רק בפשטות הש"ע ומפרשיו ולא זו הדרך מי שבא להורות ולהביא צווארו בעול ההוראה ולשאול בזה צריך ללמוד היטב הדברים בטור וב"י השיטות והש"ס והפוסקים הנלווים ע"ז ובפרטות במקום הזה אשר הסי' רמ"ג רמ"ד רמ"ה רמ"ו הם סימנים קשים וכמה וכמה ענינים אשר יתבוללו במו אשר דמות אחת להנה ובמעט הבדל יתפרדו איש מעל אחיו ובאמת לא הבינותי אם מוכר דבר לעכו"ם איך שייך שכר שבת והנה סתם ולא ביאר איה מקומו של המ"א וכוונתו למ"ש המ"א ס"ק ח"י והנה יראה מעלתו עין בעין דהמ"א כתב דאין כאן שכר שבת דאין עכו"ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה ממנו המכס והו"ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו"ם נוטל כל הריווח רק שאסור משום מראית עין שיאמרו שהוא עושה לצורך ישראל ודוקא אם מביאי' לו עכו"ם סחורה בשבת והוא מכרה קודם השבת שהעכו"ם יקבלו בשבת וזה מותר אבל אם העכו"ם עושה מלאכה בשבת והמלאכה נעשית בשבת בזה שייך מראית עין ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש מע"ל דאף להחולקים שם היינו בדבר שאינו אצל היהודי רק בשכירות שאי אפשר למכור לעכו"ם בזש שייך שכר שבת אבל בדבר שהוא של יהודי והוא שלו שפיר יכול למכור ולא שייך שכר שבת הנה כל זה לפי הבנתו דמשום שכר שבת הוא אבל באמת לא שייך שכר שבת אם מוכר לו רק משום מ"ע ואם כן אדרבא אם אינן רק שכור אצל יהודי לא שייך כל כך מראית עין כמו אם הוא של יהודי ממש ועיין סי' רמ"ג ס"ב בהג"ה דאם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם מותר דאין שם הישראל נקרא עליו ואף דהמ"א שם ס"ק ג' מתיר אף בקנה אבל עכ"פ כל שאינו רק בשכירות אצל יהודי יותר שרי והיינו מטעם דיותר שייך מראית עין כשהיא של ישראל מכשהיה רק שכור אצלו ומ"ש מעלתו דאף בלי מכירה יש כאן יותר היתר מבשדה כיון שהוא בקבולת וכאן אם לא יעשה העכו"ם בשבת יהיה לו פסידא דיובילו למאנגיל אחר ואם כן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד נפלאתי דמכל מקום אסור במרחץ וכל דלאו לאריסותא קעביד אף שעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד מפני מראית עין ומרחץ גרע משדה וכמבואר סי' רמ"ג ואם כן אין מועיל זאת ומה שכתב דיש בכאן יותר היתר מבשדה כיון דהוא מטלטלין ואינו מחובר נפלאתי עליו איך עלה על דעתו בענינים אלו לגבב קולות מפשטת לשון הש"ע שאינו ענין לזה דשם הוא בהעכו"ם עושה מלאכה כמו חצר וכותל וקצירת שדה וכל שאינו פרהסיא ואינו מחובר שרי דלא שייך מראית עין אבל כל שהוא מפורסם אסור מפני מראית עין וגם תמה שלא הזכיר ממ"ש סי' רנ"ב דאפילו בתלוש כל שהוא עושה בביתו של ישראל אסור ודבר זה לא הזכיר כלל לא הוא ולא המ"מ ומ"ץ הגאון מוהרש"ק מבראד כלל גם מ"ש שהט"ז סי' ת"נ מתיר למכור רחנום שלו בהבלעה על חצי השנה או על שנה ופסח ושבת בנתים וכתב מעלתו שמאנגיל דין רחיים יש לו ואם כן יש היתר למכור והנכרי בשבילו עושה הכל רק דמוכר לו הישראל המאנגעל אף לימות החול רק דמתנה ליתן לו מכל חתיכה סכום קצוב ואין הגוי מוכרח לעבוד בשבת כי אם לא יעשה לא יתן לו ואם כן אם עושה העכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ונפלאתי מאד איך יזדקק להוראה מי שאינו מבין פשטת דברי הט"ז והנה ערבב מכירה בשכירות כי מכירה היינו שימכור להעכו"ם כל הדבר בעד סכום כך וכך ובזה לא שייך בהבלעה ואין צריך שהעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד דהא העכו"ם קנה הדבר ממש אבל אם אינו מוכר בעד שכר קצוב אינו רק כמשכיר לו שיתן לו מכל חתיכה סך כך וכך וזה נקרא השכרה ודברי הט"ז שכתב שימכור לו בהבלעה על כל השנה הוא לאו דוקא כמ"ש בפרי מגדים שם ובמקור חיים לש"ב הגאון מליסא ז"ל וצ"ל וישכירם בהבלעה אבל למכור שרי בכל גווני והיינו שם דאינו בביתו ואינו רק משום חשש חמץ וגם משום מראית עין ליכא כיון דהוא בתלוש ואינו בביתו של ישראל אבל כאן בביתו של ישראל אסור משום מראית עין ואף אם מוכר לו אסור משום מראית עין שיאמרו שעושה לצורך ישראל והישראל שוכרו ומזה ידע מעלתו דאינו ענין למ"ש הנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' י"ב לענין גג בקיבולת דשם הוה כשדה כמ"ש שם שנתפרסם הדבר ששוכרים בקבולת וגם ע"ז מסיים דיש חשש משום אורחים ואינו ענין לדבריו ועתה נעתיק עצמינו למ"ש בשם הגאון מ"מ ומו"ץ דק"ק בראדי שכתב בזה"ל ל"מ אם מכרו לזמן קצוב גם על ימות החול דודאי מותר אלא אף אם אינו מוכרו רק על השבת בלבד נמי מותר ואין בזה חשש הערמה ל"מ אם מלאכת המאנגיל אינו מלאכה דאורייתא דאין בו רק משום דמחזי כמתקן ובדרבנן ודאי מותר הערמה אלא אף אם הוא מלאכה דאורייתא כל שסגי במכירה לזמן אינו הערמה דלזמן באמת מוכרו בלב שלם דדוקא במכירת חמץ בפסח דהוא צריך קנין גמור לחלוטין ולא מהני קנין לזמן דהוה כקנין פירות הוא דשייך הערמה ולכך מהני גם במכירת בכור לנכרי וכמ"ש בספרי ספר החיים והרי מנהג בכל ישראל שמוזגי יי"ש שמחזיקים נכריות למכור בשבת ומוכרין לה היי"ש והשכר ואין פוצה פה והנה לולא ראיתי זאת כתוב לא האמנתי לדברים אלו והנה מ"ש אם אפשר למוכרו גם על ימות החול שרי נפלאתי על זה שהרי מכל מקום יש חשש שמא יאמרו שהישראל שוכרו ורק משום פסידא גדולה כמו במטבע הוא דשרי לפי דברי המ"א ובפרט בביתו של ישראל וגם בזה צריך למכור המאנגיל עצמו לשנה בעד כך וכך דאם לא כן הוה דבר שלא בא לעולם וכמ"ש בתוס' שבת להקשות על המ"א דמה מועיל הקנאת המכס דהוה דבר שלא בא לעולם ונדחק ועיין פרמ"ג שכתב דמפקיר המכס והפקר מועיל בדבר שלא בא לעולם וזה תמוה דאף שהב"ח כתב כן הדבר מבואר בסוגיא דצנועין ב"ק דף ס"ח דלא מהני הפקר בדבר שאינו ברשותו ועיין קצות החשן סי' רי"א ובתשובה הארכתי ליישב דברי זקני הב"ח ז"ל אבל לא קי"ל כן לדינא ועכ"פ בשבת אסור משום מראית עין ובפרט כשהוא בביתו של ישראל וגם תימה מה שהתיר למכור רק על שבת לחוד דודאי שייך מראית עין וכמ"ש בשו"ת צמח צדק סי' ל"ח ורמזו המ"א סי' רנ"ב ס"ק ט' וגם מעלתו הרגיש בדברי המ"א הנ"ל אבל לא ידע טעמו של דבר ומה שהקשה מעלתו מדברי הט"ז סי' ת"נ כבר כתבתי שהט"ז מיירי בהשכרה ולא במכירה אבל מכל מקום לענין איסור שבת לא מהני כלל גם מ"ש כאן מהערמה יפה כתב מעלתו דמה הערמה שייך במכירה שהוא מכירה באמת ורק במכירת חמץ שייך הערמה שאינו מוכרו בלב שלם ומוכרו לעני שיודע שאין לו מה לשלם אבל כאן לא שייך הערמה כלל והנה מ"ש דהערמה בדרבנן שרי אמת שכך כתב התב"ש לענין חמץ ואני מצאתי שכבר קדמו בזה התשב"ץ ח"א סי' קל"ה ובשו"ת לחמי תודה מהרב הגאון מהר"י בסאן הספרדי סי' ג' האריך הרחיב הדיבור בזה וגם ביאר שם דעל ידי השכרה שיהיה של עכו"ם לא שייך ענין הערמה כלל שהרי אינו מערים בענין ההשכרה ואם כן מכל שכן במכירה שודאי מותר ולא שייך בזה הערמה גם מ"ש לחלק בין מכירה לזמן דהוא קנין פירות לא שייך הערמה יפה כתב מעלתו דמה ענין זה לזה ויפה כתב שכ"כ בספר החיים שהרי רק ספר החיים פתוח לפני' ולא ספרי החיים והמתים שאם היה מעיין בראשונים ובאחרונים לא היה מוציא דבר זה מפיו ומה שהביא ממוזגי יי"ש תמהני דמה זו ראיה דשם מוכר לו ערב שבת היי"ש ואם כן אף מה שהיא מוכרת בשבת אינו רק שבות בעלמא ואם כן גם אם יחשדוהו שעושה עפ"י ישראל אינו רק שבות דשבות ובזה לא חיישינן כמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' כ"ט ע"ש אבל במלאכת המאנגיל ל"מ אם יש בו מלאכה דאורייתא אם כן שייך מ"ע ואף אם נימא דגוף המלאכה אינו רק דרבנן מכל מקום יש בו כמה מלאכות דאורייתא אם יתקלקל איזה דבר בהמאנגיל יתקנו בשבת וידליקו נרות וכדומה ודאי שייך מראית עין וכעין זה כתב בשו"ת צמח צדק סי' ל"ה וגם היהודי שמחזיק המפתח של כיפה הוא מוכרח לעמוד שם בשבת שיוציאו משום הפשתן ואם כן יש חשש שיסייע עמהם איזה דבר וגם חשש שמא יכתוב דעכ"פ צריכין לעשות איזה סימן איזה פשתן וכמה הוציאו משם וכמה יכנסו שנית להכיפה ויש לאסור ועיין בשו"ת לחמי תודה סי' ג' ד' שאחר כל הטרחות שטרח להתיר מכל מקום בביתו של ישראל ממש לא מצא צד להתיר וכ"כ במים רבים סי' ט"ו ט"ז י"ז דבביתו אין חילוק אף באין רואין אסור וחולק על שו"ת דברי יוסף אבל במקום שיש רואין גם דברי יוסף אוסר ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ל"ח ועיין שו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ח שמה שהבין בדעת הרמב"ם דכל שיש להישראל ריווח בזה אף שגם הגוי מרוויח אסור הנה הנו"ב סי' ל"ח לא כתב כן ודבריו נראים עיקר למעיין שם אבל גוף ההיתר שחידש הפ"מ בעצמו בזה הנה לפמ"ש יש חשש מראית עין אף במכירה וכמ"ש המ"א סי' רמ"ד ס"ק ח"י הנ"ל והנה מלאכת המאנגעל לפי מה שהגידו לי היא כעין גיהוץ המוזכר בסי' תקנ"א שמעבירין על הבגדים להחליקו כמ"ש הערוך ואם כן אפשר דיש לו דין חלוק המוזכר בסי' ש"ב ס"ה דמפשפשים בידים לרככו ואף במתכוין לצחצחו אינו רק כמלבן וליכא איסור תורה אך כפי אשר ששמעתי שמסיר הקסמים הנשארים מן האריגה ואם כן הוה כמכה בפטיש כמבואר סי' ש"ב ועיין מ"א ס"ק ח' וגם אם נתון במכבש בחזקה אסור משום שדומה לסתירה כשמתירו משם ועכ"פ לפע"ד הוא קרוב לאיסור תורה וגם יש בו כמה שבותים ויש לאסור ומכ"ש לפ"מ שהגידו לי קצת אנשים שהגוונים אדומים או שחורים וכדומה נעשה על ידי המאנגיל ודאי יש איסור תורה.

והנה נתיישבתי בדבר וראיתי בש"ע סי' רמ"ג ס"ב שכ' שאם נתפרסם הדבר שהשכירם שנה אחר שנה שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכירם כו' והוא לכאורה תימה דבמנהג המקום הצריך שיהיה מנהג להשכיר או ליתן באריסות ואלו כשמשכיר שנה אחר שנה די בזה לבד ובאמת בטור נזכר דברי ר"ה כשמשכיר שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ועל זה כתב הרא"ש בגבולינו נודע הדבר שדרך אנשי המקום להשכיר ולא הזכיר כלל מליתנם באריסות ובש"ע הוסיף זאת וע"כ נראה דהנה הט"ז בסי' רמ"ד ס"ק א' חידש דבשדה יש ב' דרכים להיתר שנתלה באריסות או בקבלנות ודרך אחד לאיסור דהיינו שעובד לישראל שכיר יום לכך מותר דמה"ת נתלה בשכיר יום והלא יש לפנינו שני דרכים להיתר אבל אם אין כאן רק דרך אחד להיתר ודרך אחד לאיסור אף בשדה אסור ע"ש ולפי זה נראה לפע"ד דזה דוקא במנהג המקום ואותו איש לא נודע איך מנהגו שפיר כתב הט"ז דבעינן שני דרכים ומשום כיון דזה לא נודע היאך מנהגו רק שתולין במנהג המקום ואם כן כל שאין לפנינו שני דרכים להיתר רק דרך אחד להיתר ודרך אחד לאיסור מה"ת לתלות בהיתר יותר מאיסור ושייך מראית עין אבל אם נתפרסם הדבר מדי שנה בשנה שזה האיש דרכו להשכיר מותר אף שאין כאן רק דרך אחד להתיר דהא נתפרסם שזה נוהג כן ואם כן דברי הש"ע מזוקקים דברישא סגי בדרך אחד להיתר ובסיפא בעי שתי דרכים ולפ"ז הי' מקום לפקפק גם על מ"ש הנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' י"ב להתיר בבנין גג בחוה"מ משום שנתפרסם שהוא בקבולת והלא מכל מקום אין כאן רק דרך אחד מיהו כיון דבאותו עיר נתפרסם ואף שיש לחוש לאורחים הבאים הא חידש שם דבחוה"מ לא שייך משום מראית עין ע"ש ולפ"ז יצא לנו דל"מ אף שהמנהג בקיבולת כל זמן שאין לפנינו שני דרכים והמעיין בטור מ"ש בשם הרמב"ן לענין תנור דיש אומרים שדינו כשדה והוא כתב דשאני שדה שעומד לאריסות ימצא שכוון למ"ש הט"ז שצריך דוקא שיהי' שני צדדים וכן נראה מהה"מ ולפ"ז יהיו דברי הרמב"ן וה"ה שיטה אחת ור"ה יש ג"כ להסכים לשיטה זו אבל הרא"ש נראה שהבין מדעת ר"ה דסגי כל שדרכו להשכיר בקבולת דהיינו שהעכו"ם מקבל בקיבולת ליקח הריווח כלו ועיין ט"ז סי' רמ"ג ס"ק א' מ"ש בשם הה"מ והר"ן דלא התירו משום דיתלו באריסות רק כשהאמת כן והיינו דאם יחקרו יאמרו להם שדרכם באריסות אז יש שני דרכים להיתר אבל אם אין דרך באריסות רק או שכיר יום או שהעכו"ם לוקח הריוח לעצמו זה אסור כנלפע"ד ברור בכוונתם ואני כתבתי על הגליון דמדברי התוס' בע"ז דף כ"א שכתבו דבבית רגילין להשכיר מדי יום יום לכאורה לא משמע כן אבל הט"ז סי' רמ"ז ס"ק ב' הנ"ל ביאר דברי התוס' כיון דאין שני הדרכים רק דרך אחד לאיסור ואחד להיתר אסור ולפ"ז מבואר דהרא"ש חולק על הרמב"ן והר"ן והה"מ שוב זכיתי לראות הדבר מפורש בפסקי הרא"ש פ"ק דע"ז שכתב באות כ"ה תנור וריחיים מותר להשכיר לשנה לדעת א"א הרא"ש ז"ל ולדעת הרמב"ן אסור בתנור ומתיר בריחיים והוא תימה דמנא לי' להטור שהרא"ש חולק על הרמב"ן הא הרא"ש מביא דברי הרמב"ן בסתם ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהרא"ש דייק מדברי ר"ה דאם מנהג המקום בהשכרה מותר אף דאינו עובד לאריסות ואם כן ע"כ גם בתנור מותר שגם תנור דרכו בהשכרה רק שלאריסות לא קיימא וז"ב מאד ולפי"ז אצטמיד פירושו שהש"ע דקדק היטב שהוא תופס שיטת הרמב"ן והה"מ ואם כן בעינן שיהי' דרכו באריסות גם כן שאז יש שני דרכים להיתר והנה רחיים דינו כשדה שגם הוא לאריסות קיימא כמבואר ברא"ש וטור וש"ע ולפ"ז מה שדימה מאנגיל לריחים אינו דומה ובזה מיושב מה דהתיר הט"ז סי' ת"נ בריחיים בהשכרה בהבלעה משום דלאריסות קיימא ואם כן מאנגעל אסור והנה עוד נשאר לבאר כיון שזה קנה מעכו"ם והשכירם אפשר להתיר כמ"ש הב"י והמ"א סי' רמ"ג ס"ק ג' אבל באמת כל הטעם הוא משום דאין שמו של ישראל נקרא עליו ולא שייך מראית עין אבל כאן כיון שקנה ונכתב בערכאות שזה הבית של ישראל וגם בכיפה יושב יהודי נאמן אם כן הכל יודעים שזה של ישראל וגם אם השכיר הדירות ליהודים גם כן ודאי נתפרסם שהוא של יהודי ואסור כנלפע"ד ועיין בתוס' שבת סי' רמ"ג ס"ק ג' שכתב גם כן דבקניית בתים איכא פרסום ודו"ק.

והנה בשושן פורים עש"ק צו הגיעני שנית דברי הנ"ל שהשיב על דברי והנה אם אמרתי להשיב מה בצע כי לא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים ורואה אני כי גם כעת עדיין מבחוץ מ"ש שיעיד חמשה עדים שלא שייך מ"ע הנה כלם עדים שקרים דמ"ש מהב"י סי' רמ"ג גבי שדה דכל שדרכו בקיבולת שרי הנה עדיין הוא מבחוץ ולא ראה דברי הט"ז סי' רמ"ד ס"ק ב' דבשדה יש שני דרכים להיתר אריסות וקבולת ומ"ש ראיה מהא דנתפרסם הדבר דמותר אף במרחץ הנה יראה מעלתו שלא כוון יפה ולמה לא דקדק דבמנהג המקום כתב הש"ע שמנהג להשכירם או לתנם לאריסות ומ"ש מהנו"ב הנה אני הבאתי לו זאת במכתבי ומה מלקיני מזה ומ"ש ממפקיר בהמתו הנה שם לא שייך מראית עין מי יודע שזה בהמתו של ישראל אטו סימנא אית לי' בגווה ומ"ש שהגאון מבראד כתב דבמכירה לא שייך מראית עין הנה יראו עיניו כי המ"א כתב בסי' רמ"ד אפכא דגם במכירה שייך מראית עין כמ"ש בס"ק י"ח גם על מ"ש דבט"ז סי' ת"נ יש ט"ס וצ"ל השכרה במקום מכירה וכתב דשם יש מראית עין הנה כותב להיפך דרחיים דרכו באריסות כמ"ש הטור והש"ע סי' רמ"ו ס"א דרחיים דינו כשדה ואם כן לא שייך מראית עין דיש שני צדדי היתר ואם כן ממילא חזרו כל הדברים שכתבתי בתשובת הראשונה על הרב הגאון מוהרש"ק שבהחפזו כתב כן ומאד תמהני דהא גם מעלתו מרגיש כמה סתירות בדבריו והנה מ"ש להוסיף על ההיתר דשכר שבת לא שייך רק בדבר רשות ובמצוה לא שייך שכר שבת כמבואר סי' ש"ו ואם כן כיון דמבואר סי' רמ"ח דכל שהולך לסחורה חשוב דבר מצוה ע"כ לא שייך שכר שבת הנה כל השומע יפלא מה ראה על ככה דלדבריו בטלת כל שכר שבת המבוארים בש"ע סי' רמ"ד רמ"ה ובכל הסימנים והא הוה לפרנסה וגם מה ענינו לשם דשם הדבר בעצמו אינו חילול שבת רק דשמא יבא לידי חילול שבת לכך מותר כל שהוא לצורך פרנסה לא תהא כזאת בישראל ואם ישמעו זאת הפורצים שכר הרבה יטול מזה ויאמרו אהני לי רבנן דשרי לן עורבא ומ"ש מעלתו דגם בנתפרסם הדבר שייך מראית עין ותמה על הט"ז שכתב דלא שייך מראית עין ועל זה כתב מעלתו דהטעם כמ"ש במגלה דף כ"ב דלאורחים לא חיישינן דמאן דנכנס שיולי שייל והוא הדין כאן מי שיבא ישראל הנה מה אשוב לדברי רוח דהרי מבואר בסי' רמ"ד ס"א דחיישינן מפני האורחים אף אם דר בין העכו"ם. וד' יודע כי מ"ש בחזקת היד על כי שיראתי פן ישמעו הדברים אלה הפורקים עול ויתעללו בדברי רוח ע"כ הגדלת הדברים. אחר שהשבתי שנית בענין זה וכתבתי הדברים נתיישבתי דיש ליישב דברי הרא"ש דגם הוא מודה למ"ש הרב המגיד רק דהרא"ש והטור דקדקו וכתבו דכל מי שיש לו מרחץ ותנור דרכם להשכיר ובזה כיון שאין שום אחד שישכיר לו פועלים דמי לנתפרסם הדבר ועוד עדיף ממנו ששם נתפרסם הוא לבדו וכאן כל העיר והגבול עושים כן אבל בש"ע דכתב רוב בני העיר ויש מיעוט שדרכם בשכירות ואותו האיש לא נודע היאך דרכו לכך צריך שיהי' שתי דרכי ההיתר באריסות ובקיבולת וכמ"ש הט"ז ולפ"ז במאנגעל שלא נודע שכל איש שיש לו מאנגעל אינו שוכר פועלים ונראה כמעט להיפך שהגוים ודאי שוכרים פועלים ליום וגם היהודים אלמלא האיסור שבת הי' עושין כן וא"כ פשיטא דאסור כיון שאין דרכו בשכירות וע' בנו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' כ"ט כמה חתירות חתר למצוא היתר בשבות דשבות ואמר להלכה ולא למעשה רק ע"י פסידת אחריות וגם זה לא יהי' שום יהודי מסייע כלל אף בחול וישכירו לעכו"ם ומלבד זה יתנו לו אחד מאלף ע"כ לפע"ד כאן קשה למצוא היתר ואני את נפשי הצלתי השומע ישמע והחדל יחדול. שבתי וראיתי והנה נפתח לפני דרך חדש דהנה שיטת הרמב"ם הוא דיעה שלישית דאף בשדה אינו מותר בקיבולת רק באריסות לבד וזהו החילוק בין שדה למרחץ ששדה דרכו באריסות וא"כ כל שהוא באמת באריסות מותר שאם נחקור אחר הדבר יודע שהוא כן אבל כל שעושה בקיבולת אף בשדה אסור דכל שיודע שאינו באריסות אסור שמא יאמרו שהוא שכיר יום ועיין ט"ז סי' רמ"ג ס"א ובמ"א שם והוא דיעה שלישית דמחמיר יותר מכלם דאף בשדה אינו מותר רק כשהוא כן באמת באריסות ולפ"ז נראה לפע"ד דנצמח מזה קולא ג"כ דאם נתפרסם הדבר שזה דרכו להשכיר או שמנהג המקום הוא כן להשכיר א"כ שוב שרי דמ"ש משדה דמותר כיון שהיה אז דרכם באריסות ל"מ מה שנשתנה המנהג לקבלנות דכל שאינו מקבל באריסות שוב נוכל לתלות בשכיר יום מ"מ במרחץ כל שמנהג רוב אנשי מקום להשכיר או לתנם באריסות והוא עושה כן אין לחוש שנתלה בשכיר יום דבשלמא בזמן הש"ס דמרחץ לא עביד לאריסות כלל וגם לא הי' מנהג רוב המקום בהשכרה רק כל אחד לפי מה שרצה שפיר אסור דכל שהוא בהשכרה יאמרו הרואים דהוא בשכיר יום אבל כל שרוב אנשי המקום עושים בהשכרה אפשר דהרמב"ם לא חשש שנתלה במיעוט דהא הוא לא מתיר רק כשהוא כן באמת ולא אמר שנתלה במנהג המקום א"כ אפשר דגם לקולא אמר כן דכל שנתפשט המנהג שרוב המקום הם בהשכרה או באריסות שוב מותר ובזה א"צ לומר דהמחבר בס"ב כוון שיהיה בהשכרה ובאריסות רק באחד מהם סגי וכל שהוא ברוב אנשי אותו המקום כן סגי וכשהוא בעצמו מנהגו להשכיר ודאי מותר ולא הוצרך להזכיר שמנהגו לאריסות דלהרמב"ם עיקר תלוי אם כשנחקור הדבר נמצא שהוא כן וכל שדרכו של זה באריסות פשיטא דשרי לדידי' לשיטת הרמב"ם ולכך לא הזכיר רק שאף שדרכו להשכיר גם כן מותר וכמנהג המקום הזכיר שתיהן וז"ב.

ובזה יש לומר דהרמב"ן שנסתפק בתנור גם הוא סובר כהרמב"ם ואינו מותר רק כשהוא מנהג המקום באריסות והוא באמת באריסות אלא שלפ"ז לא שייך לחלק בין שדה למרחץ רק באם מנהג המקום כן ובין בשדה ובין במרחץ אינו תלוי רק במנהג המקום מהו וכל שהי' מנהג המקום בין באריסות בין בהשכרה הי' מותר ואם כן הי' להם לכתוב כלל דהכל כמנהג המדינה ובאמת ברמב"ם מבואר כן בהדיא ובאמת להרמב"ם אין חילוק בין מרחץ לשדה ובין דרכו באריסות או בהשכרה בקיבולת ובפ' ששי משבת הלכה ט"ו לא הזכיר כלל חילוק בין שדה למרחץ ובין השכרה או באריסות והוא אינו מתיר רק כשדרך רוב אנשי אותו מקום להשכיר או באריסות וכ"כ הה"מ בהדיא דשדה ומרחץ לאו דוקא ואינו תלוי במהות המלאכה אלא לפי מנהג המקומות ולפ"ז המחבר שמחלק בין שדה למרחץ וכתב דתנור דינו כמרחץ ורחיים כשדה ע"כ שהוא כשיטת הה"מ שמחלק בין כשנתלה בקיבולת או בהשכרה ואחר כך בס"ב העתיק דברי הרמב"ם דתלוי ברוב אנשי המקום וברא"ש שהוא מקור הדין נזכר שהמנהג שכל מי שיש לו מרחץ ועל כן הדברים צ"ע ופשטת לשון הש"ע משמע שנמשך אחר הרמב"ם וזה אינו והעיקר לפע"ד כשיטת הה"מ והרמב"ן והפוסקים וכמ"ש הט"ז סי' רמ"ד לדעתם דכל שיש לתלות בשתי צדדי היתר הוא דמותר ודע דבשדה יש שלשה צדדי היתר דהיינו אריסות וקיבולת שמקבל כל השדה ונותן להישראל דבר קצוב או להיפך שהבעה"ב שוכר אותו בדבר קצוב לשנה בין יעבוד בשבת או ביום אחר ורק צד אחד באיסור דהיינו שכיר יום והא דלא כתב רק שני צדדים משום ששם קבולת אחת הוא ובמרחץ יש שלשה צדדים לאיסור דהיינו קיבולת שהנכרי מקבל זה אסור מדינא ושכיר יום גם כן אסור מדינא וקיבולת שמקבל כל המרחץ ונותן לישראל דבר קצוב גם זה אסור מצד מראית עין והנה בהא דאמרו פ"ק דע"ז מ"ש שדה דאמרי לאריסות קעביד מרחץ נמי לאריסותא קעביד ראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל שהקשה דהרי מכל מקום יש חילוק לשיטת מהר"י אבואב דס"ל דכשמשכיר להעכו"ם בדבר קצוב דהיינו שהישראל מקבל כל הריווח רק שנותן לעכו"ם דבר קצוב זה אסור מדינא במרחץ ועיין מ"א ס"ק ב' שהשיג על הב"ח ודבריו נכונים ואם כן שוב אף דהמרחץ גם כן לאריסות קעביד יש שני צדדים לאיסור ואסור והנה לא ביאר כל הצורך דהיה לו להקשות כיון דשקולים הם ההיתר והאיסור דהיינו האריסות וההשכרה לעכו"ם שיקבל ישראל דבר קצוב זה מותר וקבולת שהישראל נוטל כל הריווח והעכו"ם מקבל דבר קצוב ומכ"ש שכיר יום ואם כן הוה שקולים ובכה"ג אסור משא"כ בשדה יש שלשה צדדי היתר ולכך מותר ולפע"ד ל"ק דכל שהמרחץ לאריסות קעביד וגם יש היתר בקבולת שהישראל מקבל דבר קצוב אם כן כיון שגם בקבולת יש צד היתר אם כן מה"ת לתלות בצד איסור קבולת וכל שיתלה בקבולת יתלה בצד ההיתר וע"כ לא כתב הט"ז רק בבית דאין שייך אריסות אם כן מה"ת לתלות בקבולת טפי משכיר יום ויאמר שהי' שכיר יום אבל אם המרחץ לאריסות קיימא אם כן יוכל לתלות באריסות וגם בקיבולת של היתר מה"ת שיחוש שיתלה בקבולת של איסור זה לא מצינו ומה בכך שיש גם שכיר יום הא יש לפניו לתלות באריסות ובקבולת ושכיר יום הוה מיעוטא נגד אריסות וקיבולת של היתר וגם לצד קיבולת של איסור יש שני צדדים אריסות וקבולת של היתר ואם כן לכל אחד מצדדי איסור יש שתי צדדים של היתר כנגדו ושכיר יום וקיבולת של איסור הם ענינים נפרדים משא"כ בבית דאין אריסות כלל וז"ב מאד ודוק היטב כי ת"ל נפתחו שערי בינה בזה ועיין ברמב"ן בחידושיו לע"ז מבואר שסובר כשיטת הה"מ שנתלה באריסות אף שאין האמת כן ע"ש ובדברי הריטב"א בחידושיו לע"ז ראיתי דברים תמוהים שערבב השיטות לפע"ד דמ"ש להתיר בקבולת שדה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ובעל התרומות והנה לא זכיתי להבין דברי קדשו דלהרמב"ם ודאי מותר בשדה וגם במרחץ ובית מותר לשיטתו כל שבאמת הוא כן וכמ"ש הה"מ שכן הוא שיטתו והרי לא חלק בין מרחץ לשדה ובין קבולת לאריסות ולבעה"ת שאוסר בבנין בית והוא שיטת ר"י שחולק על ר"ת הנה לפמ"ש הט"ז בשדה שיש לתלות באריסות ובקיבולת ודאי מותר ומ"ש דמרחץ מותר בזה"ז שדרכו להשכיר הנה זה לשיטת הרמב"ן אבל להרמב"ם צריך שיהי' באמת השכרה ואין חילוק בין מרחץ לשדה וגם בפורני ואולי כוונתו למ"ש רב נטרונאי והרא"ש דכל שהמנהג להשכיר שרי וכוונתו שמנהג כל איש להשכיר והי' צריך שיבאר אבל מה שסיים שזה שיטת מורו שקבל מפי רבו רבינו הגדול ז"ל הנה בכל מקום שכותב כן כוונתו להרמב"ן שהי' רבו של הרא"ה שהוא רבו של הריטב"א וכבר כתבתי שמהרמב"ן בחידושיו לע"ז מבואר כשיטת הה"מ ע"ש והר"ן אף שהביא שטת הה"מ אבל הוא הסכים להרמב"ם ועכ"פ סברת הט"ז בכוונת הה"מ מבואר היטב בהר"ן והרמב"ן שם ודו"ק היטב בכל מ"ש כי נכון לבי בטוח שיש לו פנים בהלכה ונתברר כל השיטות לאשורן והט"ז שכתב דבריו על הש"ע ובאמת הש"ע כתב לשון הרמב"ם ולהרמב"ם יש שיטה אחרת היינו לפי שהש"ע הרכיב גם דעת הרמב"ם לדעת הה"מ והר"ן ע"כ כתב הט"ז דרך פירוש אבל באמת לפע"ד דעת הה"מ הוא המחוורת והוא כעין דעת שלישית המכרעת ונזכר החילוק בין שדה למרחץ ובין אריסות לקבולת בש"ס ודו"ק והנה יש כאן עוד איסור משום שביתת בהמתו כמ"ש מע"ל בשם הרב אב"ד דשם ומ"ש הרב הגאון מוהרש"ק להשיב ע"ז כ"כ לעיל.

והנה דרך אגב אזכיר לענין שביתת בהמתו ביו"ט שהמ"א האריך בסי' רמ"ו לחלוק על הרמ"א. והנה לכאורה הי' נ"ל ראיה לשיטת המ"א מהא דמבואר בב"ק דף ל"ז דמועד לשבתות אינו מועד לחול ופירש"י לפי שבשבתות בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו ולפ"ז יקשה למה לא נקט מועד לשבתות אינו מועד ליו"ט דביו"ט יכול להשכיר בהמתו לעכו"ם ואינו בטל ממלאכה ולא זחה דעתו וע"כ דגם ביו"ט מצווה על שביתת בהמתו ושפיר הוה מועד ובאמת התוס' כתבו בד"ה הרי דבשבתות לפי שמלבושים נאים וחשובים הם אינו מכירם ואם כן גם ביו"ט שייך זאת ולכך נקט רק אינו מועד לחול אך לכאורה יש לעיין דגם לרש"י איך שייך שאינו מועד ליו"ט בשביל דאינו בטל ממלאכה דאם משכיר לעכו"ם אם נימא דשכירות קניא שוב אינו בהמתו של ישראל אז ופטור וא"ל דאם כן הוה בהמתו של עכו"ם וחייב דזה אינו דעכו"ם אינו חייב בשמירה ואם כן שוב פטור ומכ"ש כשמפקירה אינו בהמתו שלו מיהו אם נימא דביו"ט אינו מצווה שוב אין צריך להשכירה ולהפקירה אבל זה אינו דבחנם ודאי אינו נותן לעכו"ם לעבוד עמה וע"כ דהשכירה ואי נימא דשכירות קונה שוב לא נעשה מועד וגם לא נעשה מועד דמסתמא לא שכיחי בני ישראל בביתו של עכו"ם בשבת ואם כן פנים חדשות באו לכאן ואינו מועד לאותן בני אדם ולאותן בהמות שראה בבית ישראל וע"כ לא תני לה ואף דבשור חמר גמל נעשה מועד לכל אבל מ"מ לא פסיקא ליה דבאם לא נעשה מועד רק לשוורים אם כן בבית עכו"ם דיש שם חמורים וגמלים לא יהי' מועד וגם במועד לישראלים אינו נעשה מועד לנכרים דכמו זרים נחשבו בעיניו והרי אינם לובשים אותן המלבושים מידי דהוה אמועד לשבתות דאינו מועד לחול להירושלמי וע"כ לא פסיקא ליה ודו"ק שוב ראיתי בשיטה מטובצת דכתב דיש נ"מ בין טעם רש"י להירושלמי לענין מועד לשבתות אינו מועד ליו"ט ודבריו סתומים ולפע"ד כוונתו למ"ש ושמחתי ועיין בב"ק מ"ד דלענין מיתה לא קי"ל כר"י בשור של הפקר ועיין לח"מ פ"ח מנ"מ ובשיטה מקובצת שם הרגיש בקושית הלח"מ ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף