שואל ומשיב/א/ב/סב

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן סב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בשנת תרט"ז למדתי סוגיא דכתובות דם מפקד פקיד והנה ארשום בקצרה מה שראיתי בדברי התוס' שם שהקשו לפירש"י דטעמא דחבורה משום צובע דהרי לשמואל ע"כ לא שייך צובע דהרי הוא אמר משום נטילת נשמה חייב שוחט ולא משום צובע וצ"ע דלפמ"ש בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' צ"ב דלכך לא ס"ל לשמואל משום צובע משום דאין צביעה באוכלין ולכך גם הרמב"ם לא העתיק משום צובע ע"ש כי אינו לפני ולפ"ז הרי המלמ"ל פי"א משבת הביא קושיא בשם הרב מוהר"י אלפנדרי ז"ל דל"ל תקריב אפילו בשבת ת"ל דאין עיבוד באוכלין וכתבו דבעולה דלית בי' אכילה דכלה כליל שייך עיבוד ע"ש ועיין בשעה"מ הלכות יו"ט שנסתפק בחלבים דאסור באכילה דל"ש עיבוד ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' דבשלמא בשחיטה דעלמא לא שייך צביעה דאין צביעה באוכלין משא"כ במילה או בדם בתולים דלא שייך בזה אכילה שייך משום צובע וצע"ג ומשום נטילת נשמה באמת לא שייך כאן כמ"ש התוס' דא"ל להחלשה ועיין בשטה מקובצת כאן והנה בהא דאמרו מה דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הקשה הפ"י דהא הה"מ כתב דבשחיטה שייך גם משום מפרק רק דא"צ לדם וא"כ הכא דלדם הוא צריך לתסר גם ביו"ט משום מפרק והנראה בזה דהנה בהא דאמר רב מסוכריא דנזייתא אסור להדיקה ביומא טבא והוא משום סחיטה וקשה הא הבה"ג מתיר לסחוט ביו"ט וכאן מבואר דאסור ובאמת המ"א סי' תק"ה מקשה על הבה"ג דהא ר"י אמר גזרה שמא יסחוט פירות וכבר הארכתי בזה. וכעת נראה דבר חדש דזה תלוי בהא דאסור מפרק וסחיטה משום מפרק דאם נימא דמשקין מפקד פקידי ל"ש מפרק כמו בדם אם מפקיד פקיד לא שייך מפרק אבל אם מבלע בליעי שייך מפרק ולפ"ז י"ל דהבה"ג ס"ל מפקד פקיד ולכך מתיר סחיטה דפירות דלא שייך מפרק ובריש ביצה ס"ל לר"י דמבלע בלועי ולכך אסרו ובזה מובן שם מה דאמרי שם משקין מבלע בליעי והיינו דהם סוברים דבמשקין הוא דשייך מבלע בליעי משא"כ בביצה והנה התוס' האריכו כאן אי הטעם של מסוכרייתא דאסור משום סחיטה אם הוא בשביל מפרק או משום ליבון והנ"מ הוא לענין יו"ט דאם משום מפרק אפשר דביו"ט שרי ובזה עמדתי על דברי הטוש"ע שהעתיק הדין של רב בסי' ש"כ סעיף ח"י ולכאורה תמוה דהא רב נקט לה ביו"ט ומדוע שינו והעתיקו לענין שבת וגם על רב גופא קשה למה נקט ביו"ט ולפמ"ש רב רבותא אשמעינן דלא תימא דסחיטה אסור משום מפרק ואם כן אפשר דמותר ביו"ט אם נימא דפקיד ולכך קמ"ל דאסור משום ליבון ואסור אף ביו"ט ולפ"ז לפי מה דהעלו התוס' דסחיטה לא שייך משום ליבון רק במים שוב עיקר הטעם משום מפרק ואם כן לכך שינו הדין והעתיקו בהלכות שבת דאסור אף באוכל נפש ולא ביו"ט ודו"ק ולפ"ז שוב לא שייך מפרק ביו"ט ולכך שרי משא"כ בשבת ודו"ק.

והנה בהא דאמר מה דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר נמי שלא לצורך והיא תימה דאטו חדת הוא לי' דיהיה שייך מתוך בהבערה והרי ב"ה מתירין הבערה דאמרינן מתוך כדאמרו בביצה י"ב וכבר נתקשה בזה בתוס' ובשטה מקובצת אמנם נראה בהא דאמרינן מתוך באוכל נפש נראה מדברי המגיני שלמה בביצה י"ב שם וכן הוכחתי מתוך דברי השטה כאן דבאוכל נפש לא אסרה תורה כלל ולא הוה בכלל לא תעשה כל מלאכה כלל ואם כן שוב לא שייך לחלק בין צריכה ללא צריכא דהא על אוכל נפש לא כתב כלל הלאו דלא תעשה כל מלאכה ולפ"ז כיון דלא כתיב כלל הלאו א"כ אף הבערה שאינו רק מכשירי אוכל נפש שנדחק הה"מ מנלן דהותרה ולפמ"ש השיטה ישנה דבאוכל נפש לא שייך כלל הל"ת דלא תעשה כל מלאכה ואך אשר יאכל לכל נפש הוא רק לסימנא בעלמא אם כן שוב שפיר מותר גם הבערה ואמרינן מתוך וזה שהקשה מה דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך אף שאינו אוכל נפש ממש רק דחבורה דבעי לה הוה כאוכל נפש וליכא משום לא תעשה כל מלאכה א"כ גם בהבערה שייך זאת וע"ז אמר דכתיב אשר יאכל לכל נפש ובאמת הוא מלאכה אף באוכל נפש רק דהתירה התורה להך מלאכה באוכל נפש והבערה מותר משום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת ואם כן שוב בעינן עכ"פ שיהי' ראוי לאוכל נפש לכל אדם ויהי' צורך לכל נפש ובאמת צריך להבין לשיטת הה"מ דהבערה דאמרינן מתוך הוא משום דכתיב ביום השבת ולא ביו"ט א"כ יותר ראוי להתיר שלא לצורך בהבערה מבחבורה וקשה למה תלה הקושיא דוקא במה שהתורה חבורה שלא לצורך וצ"ע אמנם מדברי הראב"ד הובא בשטה כאן למדתי דהא דאמרינן מתוך בחבורה אף דאינו אוכל נפש ממש ומנ"ל דהתירה אף בצורך מכ"ש שלא לצורך ומדברי הראב"ד נראה דהטעם משום דכתיב לכם לכל צרכיכם ולכך התיר רק בדלא אפשר או מעיו"ט דלא הוה רק כמכשירי אוכל נפש דנלמד גם כן מדכתיב לכם ובזה לא זכיתי להבין מה שתמה השיטה על הראב"ד דל"ש במתוך לחלק בין אפשר ללא אפשר ובאוכל נפש לא שייך לחלק בין אפשר ללא אפשר ואני תמה על עצמי מהראב"ד בעצמו שבירר הדברים דמתוך לא שייך רק באוכל נפש ממש ולא בשאינו אוכל נפש רק הנאת הגוף ועיין בסי' תקמ"א לענין חימום ביו"ט דנחלקו בזה הר"ן ועיין ט"ז ומ"א סי' תק"א דלדעת הר"ן כל שהוא הנאת הגוף אף שאינו אוכל נפש ממש שרי ולדעת שאר הפוסקים אינו רק כמכשירי אוכל נפש וצריך לבא לתורת מכשירי אוכל נפש ושוב יש לחלק בין אפשר ללא אפשר ודו"ק.

והנה במה שהארכתי למעלה דלא אפשר ולא קמכוין מותר אף בדאורייתא בזה מיושב היטב קושית השאגת ארי' סי' כ"ט דהקשה לשטת הרמב"ם דס"ל דאסור לכה"ד ללבוש אבנט של כלאים שלא בשעת עבודה דאם כן היאך מותר להביא חטאת העוף מספק ודלמא לאו עבודה הוא ולא צריך בגדי כהונה ועובר על כלאים ולפמ"ש אתי שפיר דהוה לא אפשר ולא קמכוין דכל שעושה מפני המצוה שוב אינו מתכוין לאיסור ולא אפשר בענין אחר והוה לא אפשר ולא קמכוין דמותר ואף דהפ"י בפסחים שם חלק דהיכא דעושה מעשה אסור אף בלא אפשר ולא קמכוין כ"כ שם דלר"ש מותר אף בעושה מעשה ע"ש וא"כ לר"ש מותר עכ"פ אמנם בגוף הקושיא נראה לפע"ד דשאני עבודה דכל דאין מקום לעבודה בכה"ד רק ע"י כלאים אם כן לא נאמר הל"ת דכלאים בעידן עבודה ובכה"ג הוה כהותרה כמ"ש הקדמונים בברכות דף כ' לענין טומאת מת מצוה דשם לא נאמר הל"ת דטומאה וה"ה בכאן ובזה נראה לפע"ד דזה סברת הרמב"ם דלכך שלא בשעת עבודה לא הותר ול"ש מדאישתרי אישתרי דדוקא במקום שיש חלות להעשה בפני עצמה ולהל"ת בפני עצמה שייך לומר מדאישתרי אשתרי אבל בכאן לא שייך מדאישתרי אישתרי דבעת עבודה ע"כ לא נאמר הל"ת דכלאים כלל וזה יש לומר דגם ביבמה לא שייך כלל הל"ת דאשת אח ובזה מיושב כל הקושיות של השאגת אריה דכל שיש עבודה במקום עבודה לא נאמר כלל הל"ת ואם כן לא צריך שיהיה בעידנא כלל דדוקא במקום שיש עשה ול"ת וצריך לדחות צריך שיהיה בעידנא אבל כאן שעשה דעבודה אי אפשר בלתי כלאים אם כן בעת עבודה לא נאמר הל"ת דכלאים ואם כן לא צריך בעידנא כלל וזה לפע"ד מה דאמרו דשאני כלאים דמצותו בכך והיינו דבזה ל"ש הל"ת דכלאים ויש להאריך בזה גם בציצית בבגד פשתן דאי אפשר בלי כלאים ואם כן לא שייך בזה מדאשתרי אשתרי וגם בעידנא לא שייך בזה וצ"ע במנחות פרק התכלת דמצריך בעידנא בזה ומיהו י"ל כיון דהמצוה יוכל לקיים בצמר שוב לא מקרי מצותו בכך ודו"ק.

והנה בירושלמי פ"ג דיומא הלכה ה' רצו לומר דר' יהודה דאמר עששיות של ברזל הי' מרתיחין ביוה"כ וגם הי' מתכבין ביוה"כ דאתי כר' שמעון דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וראיתי בספר ריטב"א שנדפס באובן שם נדפס חידושים בסוגיא דמצרף בשם הגאון מוהרמ"ס שתמה על זה דהיאך ס"ד לומר כן והא משנה שלימה שנינו בשבת קכ"א ועל עקרב שלא תישך אמר ר' יהודא מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת הרי מבואר דר"י ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכן תמה על התוס' שבת דף צ"ג ד"ה אתי חתרו למצוא מקום מהיכן יצא לו לש"ס דר"י ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ולא הביאו הך דדף קכ"א וכמ"ש בה"ג פכ"ד משבת ראיה זו ע"ש שנדחק ובאמת שזה תימה גדולה ואני מצאתי ברז"ה בשבת גבי לא מן הפתילה בשביל שעושה פחם שכתב גם כן דר"י עיקרו נלמד מדף קכ"א אך לפע"ד נראה דאין משם ראיה כלל דהנה במשנה ה' פ"ב דעדיות אמרו ועל הצד נחש בשבת אם כמתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב ולפי זה שם שהיה מעשה בערב שצד נחש אבל לא נודע כוונתו אם נתכוין בשביל שלא תישך או בשביל רפואה לכך אמר ריב"ז חוששני לו מחטאת דאולי כוונתו הי' לרפואה ובזה מדוקדק מ"ש ריב"ז חוששני לו מחטאת דלשון חוששני משמע שהוא ספק והיינו דנסתפק בכוונתו לשם מה כוון ולכך אין ראיה משם ויש לי להמתיק הדברים דהנה שם לא היה עקרב רץ אחריו וכמ"ש רש"י ואם כן לא היה ברור שמתירא שלא תישך אם כן יש יותר סברא לתלות שנתכוין לרפואה ולכך אמר חוששני ולכך הוצרכו התוס' להביא ממקומות אחרות ואם כן גם דברי הירושלמי נכונים דבאמת מהמקומות שהביאו התוס' כבר כתב בשלום ירושלים דיש לדחות ומשבת דף קכ"א באמת אין ראיה אבל באמת כיון דר"י ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב יותר מסתבר דמ"ש חוששני לו מחטאת הוה גם אם נתכוין שלא תישך וכפירש"י לכך כתב הבה"ג ראיה משם ודו"ק. והנה מדי שוטטו עיני ראיתי במהר"ם בן חביב בכפת תמרים בסוכה ל"ג שם האריך בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה והביא שיטת רש"י ותוס' דרש"י ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא כל שלא ניחא לי' כלל ולא היה צריך לו רק לסלקה מעליו והתוס' ס"ל דאף בניחא ליה רק שאינו כפי הצורך שנשתמט במשכן ג"כ מקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ועל זה הקשה שם דבמשנה יש סתירה דאמר אם כמתעסק שלא ישכנו פטור דמשמע הא כדי לשחוק בו חייב ואלו בסיפא תנא אם לרפואה חייב משמע הא לשחוק בו פטור ולפע"ד נראה בזה דהנה יש לדקדק עוד בלשון אם כמתעסק למה נקט לשון כמתעסק אמנם נראה דהנה המשנה מתחיל שלשה דברים אמרו לפני ר"י סתם ולא אמר בה לא איסור ולא היתר ופירשן ר"י ב"מ ולכאורה צריך ביאור למה לא פירשן ר"י בעצמו אמנם נראה דר"י ב"מ פירש במה נסתפק ר"י והוא פירש מה שאין ספק בו אם לפטור אם לחיוב ובזה נסתפק ר"י והנה התוס' דף כ"ד הקשו ופירש"י למה במפיס מורסא כדי לעשות פה חייב הא ברצונו היה שלא היה לו מורסא כלל וע"כ הכריחו כפירושם ולפע"ד זה שנסתפק ר"י אם בכה"ג שנתכוין לעשות פה חייב לר"ש אם לא ובא ר"י ופירש דלעשות לה פה חייב כפירוש התוס' והנה כבר נודע דמתעסק היינו שלא נתכוין כלל לעשות זאת והנה לא ישכנו נחש שלפירש"י היינו לגמרי מתעסק שלא רצה כלל בזה ולא נתכוין לה ולכך פירש ר"י דדוקא במתעסק פטור הא לצחק נסתפקו כ"י וזה הי' ספיקו ולכך נקט דאם לרפואה ודאי חייב אבל לצחק ואינו לרפואה יש להסתפק ומיושב קושית המהר"מ ב"ח דבאמת גם בזה חייב והריב"מ לא פירש רק דבזה לכ"ע פטור ובזה לכ"ע חייב ובלצחק יש להסתפק ובזה מדוקדק שבמפיס מורסא נקט החיוב קודם ובצידה נקט הפטור קודם ולפמ"ש א"ש דרצה להשמיעינו במה שהי' ספקו של ר"י ואמר דבמפיס מורסא נסתפק ר"י אי בלעשות פה הוא חייב שבזה לא מסתבר לי' לשיטת רש"י ובצידה דוקא במתעסק פטור אבל כל שנתכוין לצחק חייב וכמ"ש ובזה נראה לפע"ד לפרש הא דאמרו בשבת דף ק"ז ע"ב הצדן לצורך חייב וכו' מאן תנא אר"י א"ר ר"ש הוא איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת וכו' איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת וכו' והיא תימה דמה נ"מ על איזה מהן תני והלא בכלן הטעם משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא ראיתי בהחפזי מי שעמד בזה ולפמ"ש א"ש דהנה במשנה תני סתם הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור והנה הלשון שלא לצורך סתום די"ל דאף שצדן לצחק כל שאין צריך לגופה פטור וזה דקאמר דעכ"פ ר"ש הוא דלר"י בכל ענין חייב ואח"כ מפרש דיש לומר דקאי בלמפיס מורסא דאם להוציא לחה פטור אבל בלעשות לה פה לא נודע אם חייב ועל זה אמר איכא דאמרי דקאי על הצד נחש שלא ישכנו וכמ"ש ובזה יש ליישב קושית התוס' בשבת ג' דשמואל פסק דבצידה פטור ומותר כר"ש והרי בדף מ"ב ס"ל כר"י במלאכה שאין צריך לגופה ולפמ"ש יש לומר דכל שצריך עכ"פ לדבר רק שאינו כמו שהי' במשכן ודאי מחייב ר"ש אבל בצידה שלא ישכנו פטור ובזה יש לומר דחוששני מחטאת קאי באם נסתפק אם כוון עכ"פ לצחק בו ודוק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים ת"ל ועיין במרכבת שם שרצה לחדש דלכך ביאר הרמב"ם דפסיק רישא ולא ימות היינו כשצריך ראש העוף לצחק בו קטן וחתך ראשו והערוך פירש שצריך לדם וחתך ראש העוף וכתב הוא דבכה"ג דהערוך לא נתכוין כלל לחתיכת הראש אלא להוציא הדם ובכה"ג פטור להרמב"ם ע"ש שהאריך ובאמת שכבר הבאתי הלא מראש בשם המחנה לויה שחילק כעין זה ודחיתי לעיל זאת יעו"ש ועיין בישועת יעקב סי' ש"ג וסי' שט"ז וסי' שכ"ז כתב גם כן כהמרכבת ולפמ"ש אי אפשר לומר כן והנה במרכבת שם האריך במ"ש התוס' דף צ"ד בד"ה ר"ש דסותר על מנת לבנות לא מחייב ר"ש כ"א בשהבנין האחרון יותר טוב מן הראשון ובמהרש"א הקשה דהא בדף צ"א כתבו התוס' בעצמם דאי אפשר שיהי' בנין האחרון יותר טוב מן הראשון ומ"ש בזה דהתוס' כאן סותרים למ"ש שם וס"ל דלא למדו מהקמת המשכן כלל רק ממלאכת המשכן יפה תמה בזה המרכבת שם דבש"ס שם למדו מהקמת המשכן אמנם לפע"ד נראה דהנה צריך ביאור מה דאמרו שם דר"י ס"ל דסותר על מנת לבנות במקומו הוה סתירה שלא לבנות במקומו לא הוה סתירה ולא נודע טעמו של דבר וגם מה דאמרו שם כיון דכתיב ע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו כמאן דסותר על מנת לבנות במקומו דמי והוא תימה דס"ס אינו במקומו אך נראה דשם קאי אליבא דר' יהודה דר' יוסי ס"ל כר' יהודה והנה התוס' בשבת ק"ו ד"ה חוץ כתבו בשם ר"ת דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ואפרו לפי שלא בא התיקון באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה ואחר שכלתה ההבערה בא הדם והאפר אבל בשוחט בשעתו בא לו התיקון אבל ר"ש פוטר משום מלאכת שאין צריך לגופה וקורע על מנת לתפור אף דאינו בא התיקון בעת הקלקול כיון שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שאינו יכול לעשות התיקון אלא על ידי הקלקול ע"ש ולפי זה אני אומר דבר נכון דלכך סותר שלא ע"מ לבנות במקומו לא חשיב סתירה הוא משום דכיון דבאמת בא התיקון אחר הקלקול אם כן בשלמא במקומו שאי אפשר שיהיה תיקון רק על ידי הקלקול שהרי אם לא יסתור לא יוכל לבנות במקומו אם כן אי אפשר לבא בלתי הקלקול אם כן הוה ליה כאלו התיקון בא על ידי הקלקול והוה ליה כבא בשעת הקלקול אבל בשלא במקומו כיון שהתיקון הי' יכול להיות גם בלי הקלקול שיכול לבנות במקום אחר אם כן שוב אינו התיקון בשעת הקלקול שהרי הקלקול גרם לזה התיקון שוב לא מקרי תיקון וז"ב מאוד כשמש.

ולפי זה מבואר היטב הך דהקמת המשכן דשם כיון דע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו אם כן כל המסעות והחניות כלם היו צריכים ואי אפשר שיחנו במקום אחר בלתי שיפרקו במקום הזה אם כן שוב אי אפשר לחניה בלי הפריקה ממקום הראשון ושוב הוה ליה כאלו הפריקה גרם לחנייה וז"ב מאוד ולפי זה לר"ש דבעי שיהיה התיקון יותר טוב כמ"ש בדף ק"ו ולכך הקשו לר"ש לא משכחת סותר על מנת לבנות ועל זה כתבו בדף נ"א דבסותר כיון דאי אפשר לאשכוחי שיהיה יותר טוב משלא הימ בנוי שם לעולם ע"כ דבהכי סגי ובדף צ"ד אמרו דמשכחת לה שיהיה יותר טוב ובזה נאדו ממ"ש בדף ל"א כמ"ש המהרש"א אבל לא צריכין למ"ש המהרש"א דלא נלמד מהקמת המשכן ולפמ"ש באמת לר' יהודה שפיר למדו מהקמת המשכן לענין שלא במקומו חשוב כמקומו מטעם דכתיב ע"פ ד' יחנו אבל לענין זה שיהיה טוב יותר משלא יהי' בנוי שם מעולם לזה אי אפשר ללמוד מהקמת המשכן דשם לא היה טוב יותר וע"כ דסגי בהכי ודו"ק. ויתכן עוד שלא יהיה סתירה. כלל בדברי התוס' דיש לומר דזה תלוי במה שנחלקו רש"י ותוס' דלרש"י מלאכה שאין צריך לגופה לר"ש הוא כשיותר היה ניחא ליה שלא היה בעולם אותו הדבר ולפי זה לענין סותר על מנת לבנות שפיר כתבו בדף ל"א דלא משכחת לה שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם דזה אי אפשר כלל אבל בדף נ"ד שם כתבו הפירוש כפי שיטתם דבעי שיהי' לצורך אותה מלאכה כמו שהיה במשכן ולכך הוצרכו שיהי' הבנין אחרון יותר טוב ואם כן אף שאינו ניחא ליה טפי מאלו לא היה בנוי בתחלה מ"מ כל שהבנין יותר טוב מהראשון מקרי תיקון לשיטת התוס' והוה דומיא דמשכן דאף דהפריקה והחניה היו צריכין שניהם גם יחד אפילו הכי כיון שהוא תיקון יותר שהם היו צריכים ללכת לארץ א"כ החניה יותר טוב שהם יותר מוכנים לעלות לארץ לכך חשוב תיקון ודו"ק ועיין בירושלמי פרק כלל גדול ה"ב ור"פ הבונה דאמר מה בנין הי' במשכן שהי' נותנים קרשים על גבי אדנים ולא לשעה הית' אר"י מכיון שהי' חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהיה לעולם אר"י בר בון מכיון שהי' מכניסם לארץ כמו שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה בנין ועכ"פ מבואר דהי' צריכין הפריקות והחניות וא"כ דברי התוס' מבוארים וז"ב ומובטחני שיש לו פנים בהלכה והמרכבת נדחק מאד שם בזה. והנה בירושלמי פריך על עששיות והלא קא מכבה ובש"ס דילן פריך והלא מצרף ולפע"ד נראה דדא ודא אחת היא דהנה באמת צריך להבין הא כיבוי הוה קלקול וצריך שיהיה סותר על מנת לבנות במקומו וכבר העיר בזה בשו"ת מוהר"ם סופר הנ"ל אמנם לפמ"ש אתי שפיר דכל שהקלקול גורם לתיקון הוה ליה כסותר ע"מ לבנות במקומו ולפי זה כיון דמצרף אם כן בא הצירוף על ידי שכיבה דמחמת הרתיחות תוכל להשבר רק שעל ידי המים שצונן מחזקו כמ"ש רש"י ואם כן בא על ידי זה ושוב הוה ליה התיקון בא על ידי הקלקול של הכיבוי ובכה"ג שוב הו"ל כמו סותר על מנת לבנות במקומו ולפי זה בשלא הגיע לצירוף שוב אינו בא התיקון מיד ולא שייך מכבה ולא מצרף ובמ"ש יש ליישב מה שהקשיתי זה רבות בשנים וכבר נדפס על שמי בדרוש הנקרא אמרות טהורות במ"ש התוס' דבשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציא מידי אברמה"ח והקשיתי דאם נימא מי איכא מידי וא"כ גם לישראל אסור כ"ז שמפרכסת ואם כן לא בא התיקון מיד רק אחר כך ובתשובה הארכתי בזה ולפמ"ש א"ש דכל שאי אפשר להתיקון בלתי הקלקול פשיטא דגם כשבא אחר כך גם כן מקרי תיקון וגם כאן אי אפשר להוציא מידי אבמה"ח בלתי שחיטה ובזה מקרי תיקון אף שאינו בא מיד ושאני חובל ומבעיר דהתיקון יוכל להיות על ידי אפר אחר או דם אחר רק דגם בזה הדם ואפר יש תיקון ובזה כיון שבא אח"כ לא חשוב תיקון אבל כל דהתיקון אי אפשר מבלעדי הקלקול מקרי תיקון אף שאינו בא מיד ודו"ק.

והנה בהא דפריך על ר' יהודה והלא מצרף קשה טובא דהא הרמב"ם כתב פי"ב ה"א המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב ולפי זה מאי פריך והלא מצרף הא חובל ומבעיר לרבי יהודה אינו חייב רק בצריך לכלבו ולאפרו וכאן שאין מתכוין לצרף הכלי פשיטא דמותר והיא קושיא גדולה [ולפמ"ש למעלה י"ל דעיקר הקושיא הוא דהו"ל מכבה כדמקשה בירושלמי רק דכיבוי אינו חייב רק בצריך למקומו ולכך כיון דהוה מצרף הוה כצריך למקומו שוב הו"ל מכבה] וא"ל דבאמת זה תירוצו של אביי דהוה ליה דבר שאינו מתכוין דאם כן מה מקשה מבהרת דשם לא הו"ל מקלקל דהא לר"י הוה לי' התיקון מצוה דהוה לי' תיקון כדאמרו בדף ק"י שם אמנם נראה עפמ"ש בחבורי כת"י אשר החילותי בשנת תר"ד בדף מ"ט שם ושם ביארתי דכל מקלקל פטור משום דמלאכת מחשבת בעי ופירש"י בחגיגה דזה לא כתיב בשבת רק שנלמד ממלאכת המשכן והארכתי שם דבמקום דלא נלמד ממלאכת המשכן שוב חייב גם מקלקל ולפ"ז כיון דמלאכת הצירוף לא הי' במשכן רק שכן עושים הלוטשים ברזל וכמ"ש הלח"מ שוב מהראוי לחייב אף בשאינו מתקן כלל וכל שמצרף באופן שנעשה כלי וכעששיות של ברזל שהי' של כלים כמ"ש הלח"מ אם כן מהראוי לחייבו אף שאינו מתכוין הן אמת דק"ל על הלח"מ דא"כ למה לא משני דעששיות של ברזל לא הי' של כלים ול"ק כלל אך נראה כיון דבעששיות של ברזל שהי' של כלים הוה אסור שוב גזרו אטו צירוף שהי' של כלים וכיון דמשכחת לה שיהיה אינו מתכוין אסור מדאורייתא שוב אף בצירוף דרבנן אסרו ואם כן כאן דבכלים הי' אסור מן התורה שוב אף בשאינו של כלים אסור מדרבנן ובזה מיושב דברי הרמב"ם דלכך הוכרח תת טעם דאין שבות במקדש ומה שהקשה הלח"מ על הה"מ לפמ"ש בעצמו פי"ב משבת ולפמ"ש כאן א"ש ודו"ק ומ"ש הה"מ על הראב"ד שכתב דמצרף היינו מכה בפטיש והוא תמה שאין עושין כן בגמר מלאכה לפע"ד יש לומר לפמ"ש הר"ן פרק כלל גדול ברי"ף גבי מכה בפטיש בשם הר"ח אפשר דגם כאן הוה כמחליק המתכת והוה כמכה בפטיש.

והנה דברי הערוך כתובים בכמה מקומות בתוס' וברא"ש ובר"ן פ' שמנה שרצים בסופו מביא ראיית הערוך מהך דמוכרי כסות דאף דהוה פסיק רישא שרי והר"ן דחה דשאני התם דכל שאין לו הנאה ממנו הוה ליה כנמטא דנרש דשרי ודבריו תמוהים לפע"ד דנמטי דנרש דשרי הוא רק בהצעה דאינו רק מדרבנן ולא בלבישה והעלאה כמ"ש התוס' ביומא דף ס"ט והר"ן בעצמו ביאר כן פרק במה אשה ע"ש ובאמת בתוס' בשבת כ"ט כתבו דמיירי שהוא לבוש על כמה בגדים באופן שלא הוה פסיק רישא וצע"ג. והנה בהא דפריך בזבחים דף צ"א והא קמכבה כבר כתבתי לעיל דקשה הא מדאורייתא מותר דבר שאינו מתכוין אף לר"י כמ"ש התוס' ביומא ואם כן שוב לא מצי לעקור משמעותיה דקרא דאשה וכעת ראיתי שכעין זה הקשה הבה"ז ודייק מזה דפסיק רישא באינו מתכוין אסור מה"ת אבל באמת ל"ק דבש"ס יפה הקשה דניהו דמה"ת הוא כן מכל מקום היאך מתיר שמואל והא מדרבנן עכ"פ אסור ואף לפמ"ש דעכ"פ מה"ת משמעות כן מכל מקום כל דרבנן אסרו שוב יכולים להוציא משמעות המקרא אמנם נראה דלפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דכל דהתורה פירשה בהדיא ההיתר שוב לא יכלו חז"ל לאסור וא"כ כיון דעכ"פ משמעות המקרא הוא כפשוטו כמ"ש רש"י דצריך לעקור משמעות המקרא ואם כן שוב לא מצי חז"ל לאסור והוא קושיא נפלאה אמנם נראה דהרי רש"י כתב דגם לר"ש קשה דהא הוה פסיק רישא וכתב דאפשר לזלף בטפין דקות ולפי זה שוב איני מפורש ההיתר דהא יכול לזלף בטפין דקות ושוב מצו חז"ל לאסור בשביל דאינו מפורש בתורה אברא דעדיין קשה דהא עכ"פ פסיק רישא דלא ניחא ליה מקרי דהא הוא אין צריך לשום ענין כיבוי רק דהוה פסיק רישא וכיון דאפשר בטיפין דקות שוב הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה דהוא אין צריך לו רק לקיים המצוה וקיום המצוה אפשר בטפין דקות אמנם נראה דלר"י ממנ"פ אסור דבאמת בפסיק רישא אסור לר"י מה"ת אין מתכוין ואם כן מה תאמר דעכ"פ הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה דאפשר בטפין דקות דאם כן ממנ"פ שוב אסור עכ"פ מדרבנן דאינו מתכוין אסור לר"י מדרבנן וא"ל דהתורה התירה דהא עכ"פ התורה התירה בטפין דקות דאם לא כן שוב הוה פסיק רישא ול"ש לא ניחא ליה דהא התורה התירה אף בגסות שוב א"א לדרבנן לאסור ושפיר אמרו דלר"י אסור אבל לר"ש באמת יש לומר דהתורה התירה בדקות ועכ"פ אינו מפורש בתורה דא"ל דהוה פסיק רישא דהא הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה ושוב מותר אף בגסות כיון דלא מתכוין ומותר לר"ש ושוב הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה אבל לר"י ממנ"פ אסור ובזה מבואר היטב דברי הרא"ש שלא יסתרו אהדדי דבאמת להשאלתות דס"ל דבר שאין מתכוין אסור בשאר אסורים אף לר"ש וא"כ ממילא שוב ל"מ מה דהוה פ"ר דלא ניחא ליה וכמו לר"י דאי אפשר לומר שהתורה התירה דהא באמת הוה פסיק רישא ומה נאמ' דלא ניחא ליה ומטעם דאפשר בטפין דקות דאם כן שוב לא מעקר משמעות המקרא ושוב לא התירה התורה בגסות ומקשה על שמואל דמותר ומה פריך והא קא מכבה וע"כ דדבר שאין מתכוין מותר גם בשאר איסורים ושוב הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה ושוב מותר אף בגסות כיון דלא מתכוין ואף דהרא"ש והתוס' והר"ן אסרו בפסיק רישא בשאר אסורים אף דלא ניחא ליה מ"מ א"ש דהם מוקי כר"ש דשאני כל איסורים דעכ"פ עושה האיסור דשותה סם למעקר אף דמתכוין לרפואה מ"מ הוה פסיק רשא ואף דלא ניחא ליה מ"מ גוף הפעולה שעושה ניחא ליה מה דשותה הסם אף דלא ניחא ליה שיעקר אבל במזלף על גבי האישים גוף הפעולה של הכיבוי לא ניחא ליה הוא וא"צ אלא למצוה והשאר לא ניחא ליה וכל דהיה יכול לזלף בטפות דקות היה ניחא ליה טפי הלכך אף כשאינו מצמצם כיון דאינו מתכוין כלל לכבות מותר לר"ש וע"כ לא אסר ר"ש פסיק רישא באין מתכוין בשאר איסורים אף דלא ניחא ליה היינו כשעכ"פ גוף הפעולה שעושה ניחא ליה משא"כ בזה ודו"ק היטב כי הוא קילורין לעינים ופטרה לרא"ש וכל הפוסקים ובזה יש לדחות דברי הרא"ש פרק הבונה דדחה דברי הערוך דהא אפשר ליפול על עצי המערכת באופן שלא יזלף ולפמ"ש אדרבא זה ראיית הערוך דהוה פסיק רישא דלא ניחא ליה דהא אין צריך להמצוה דהא אפשר בטפות דקות וכמ"ש ובפנים מאירות הקשה על רש"י דאם כן מאי מקשה והא קמכבה דהא אפשר בטפין דקות ולכך כתב דאף בטיפין דקות נמי הוה כיבוי רק דהוה פסיק רישא דלא ניחא ליה בכבוי ודבריו תמוהים דאם נימא דגם בדקות הוה כיבוי אם כן מה תירץ רש"י דאפשר בדקות והא מ"מ הוה כיבוי ואי משום דלא ניחא ליה אף בגסות מותרות להערוך וזה ראיות הערוך אך לפמ"ש א"ש הכל דלר"י כל דאפשר בדקות שוב אסור משום אינו מתכוין וא"ל דהתורה התירה דזה אינו דהוה פסיק רישא וא"ל דאפשר בגסות דאם כן שוב אפשר דהתורה לא התירה רק בדקות ושוב אסור בגסות משום דאין מתכוין אסור מה"ת אבל לר"ש מותר בזה וכאן לא שייך לאסור אף דהוה פסיק רישא בשאר איסורים מ"מ כאן לא מתכוין כלל לאותו פעולה ודו"ק היטב וזה דאמרו כיבוי דמצוה שאני והיינו דאין צריך כלל לאותו כיבוי ואח"כ מסיק דלר"י אסור על כ"פ מדרבנן בא"מ אבל לר"ש בודאי שרי.

ודרך אגב אזכיר מה דתמוה לי על הב"ח באו"ח סי' ר"פ והט"ז שם שהאריך דקי"ל דם מפקיד פקיד ולא ידעתי מהיכן פשיט ליה כל כך ולא עוד אלא דבשבת קל"ג ע"ב אמרו שם מהו דתימא דם מפקד פקיד קמ"ל דדם חבורי מחבר וכן קי"ל וא"כ מנ"ל בפשיטות להיפך ור"פ ס"ל באמת גם בדם בתולים חבורי מחבר כדאמרי בדף ז' בכתובות ואף דיש לחלק בין דם בתולים לשאר דם איברים כמו שנראה בכתובות דף ז' ד"ה פקיד אבל עכ"פ האגודה והשל"ה שמביא הב"ח והט"ז יש להם על מה שיסמוכו.

והנה ראה זה מצאתי דבר חדש בשו"ת מהרי"ק סימן קל"ז שכתב בהא דאמר רבא סנהדרין ע"ז נכרי דא"ל לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך לקטול ולא לקטליה ואי א"ל קטול אספסתא ושדי לנהרא ואי לא קטילנא לך לא לקטול מ"ט דלהנאת עצמו מתכוין וע"ז האריך דלמה נקט דוקא קטול אספסתא וכתב דרבותא קמ"ל דהרי בשבת בעינן מלאכת מחשבת והרי בקטיל אספסתא הוה מלאכה שא"צ לגופה ורבא פסיק כר"ש וגם לר"י כל שהיא בקרקע של חבירו יש לפוטרו בקרקע שאינו שלו וה"א דבדרבנן לא יהרג ולא יעבור קמ"ל והנה מ"ש בקרקע שאינו שלו אף לר"י פטור הוא תמוה דכפי הנראה כוון למה דאמרו בדף ק"ג לא צריכא בארעא דחבריה וזה דוקא לר"ש ועיין בתוס' שם ד"ה לא צריכא אבל לר"י מלאכה שא"צ לגופה חייב ואף גם בדבר שאינו מתכוין ואף אם נימא דדבר שאינו מתכוין אינו אסור לר"י רק מדרבנן רק בפסיק רישא אסור לר"י עכ"פ לר"י חייב דמלאכה שא"צ לגופה חייב ועוד דכאן באמת מתכוין למלאכה רק שאנוס הוא לעשות וכל כה"ג חייב מחמת איסור שבת מה"ת וא"כ שוב יהרג ואל יעבור דהוא אסור מה"ת וע"כ לפענ"ד הדבר תמוה.

אמנם עכ"פ לר"ש הוה מלאכה שא"צ לגופה ורבא פסק כר"ש כדפסק בריש הנוטל אך לפע"ד נראה דהנה מלאכה שא"צ לגופה הוא דוקא במה שעושה המלאכה ואינו מתכוין לעשות זו המלאכה לתכליתה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה ולפ"ז זהו שייך היכא שרוצה עכ"פ עפרה אבל כאן הוא אין צריך כלל לשום דבר רק שזה א"ל שיקטול ואם כן אנו דנין על גוף המלאכה שכפי מה שכופהו לעשות הוא צריך לגוף המלאכה ואם כן שוב הוה מלאכה הצריכה לגופה שהוא צריך לתלוש ולתת לחיותא או לנהרא ועכ"פ צריך לתלשו ומ"ש המהרי"ק לדמות להורג את המזיקין בשבת דמקרי מלאכה שא"צ לגופה הנה כבר בארו התוס' בשבת דף צ"ד דא"צ להמזיקים ובמשכן היה צריך לעורות אלים הנשחטים ולפי"ז גם כאן כל שזה כופהו לתלוש האספסתא ולשדי לנהרא שוב הוה מלאכה הצריכה לגופה ובשלמא לשיטת רש"י דמלאכה שא"צ לגופה מקרי מה דברצונו לא הי' בא אלי' ולא צריך לה רק שעושה כדי לסלק הנזק כמו צד נחש שלא ישכנו אם כן גם כאן ברצונו לא רצה כלל להמלאכה ואינו עושה רק לסלק הנזק שלא יהרגנו אבל להתוס' אפשר דזה מקרי צריך לגופה ובזה י"ל מה דהקשה המהרי"ק למה לא נקט רק קטול אספסתא בלבד ולמה לו לסיים לשדי לנהרא ולפמ"ש א"ש דאם לא צריך לשדויי לנהרא שוב לא צריך לגוף אספסתא והוה כמו הורג המזיקין שאין צריך לגוף המזיקין רק שלא ישכנו אבל כל שאמר ליה לשדויי לנהרא שוב הוה צריך לגופה ובזה מיושב מה דק"ל טובא דלשיטת הערוך שוב יקשה דבכהאי גוונא מותר אף מדרבנן ואם כן למה יהרג והא אינו עובר כלל ולפמ"ש א"ש דלשיטת התוס' הוה לי' מלאכה הצריכה לגופה ודו"ק היטב ותדע דאם כן כל המלאכות שהגוי אומר לישראל שיעשה לו עד"מ שא"ל בשל לי קדירה יהיה מקר' א"צ לגופה דהא אין צריך לעשות כלל ועל כרחיך דזה אינו דדוקא אם לא צריך לתכלית אבל צריך לכוונה אחרת אבל כאן ממנ"פ הוא לא צריך כלל ואם צריך בשביל שלא יקטלנו שוב צריך לעשות מלאכה זו ולכך א"ל לקטלי' לאותו פלניא ועיין יבמות קט"ו ע"ב ובסנהדרין ע"ד בתוס' שם ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד וגם גוף דברי המהרי"ק שכתב דגם באיסור דרבנן הדין דיהרג ואל יעבור תמוה לפע"ד דגם בג"ע בערוה דרבנן נחלקו הפוסקים ועיין מלמ"ל פ"ד מיסוה"ת מכ"ש בשאר איסורים וצ"ע אך לפע"ד היה נראה דבר חדש דכאן אף לר"י פטור והטעם דהנה בתוס' ישנים ביומא כתבו לפרש הך דהובערו מאיליהן דלכך נקרא דבר שאינו מתכוין דזה נתכוין לכבות או לכסות כפי גירסת התוס' ישנים ולהבין הסברא נראה לפע"ד דבר חדש דהנה במה דפליגי ר"י ור"ש במלאכה שא"צ לגופה נראה לפע"ד להבין דטעמו של ר"ש הוא כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואם כן דוקא מלאכה שעושה ברצון אבל כאן הוא צריך לדבר אחר רק שהמלאכה נעשית מאליה עד"מ חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה זה לא נעשה ברצון רק שאנוס הוא בזה בזה לא חייבה תורה ואונס רחמנא פטרה בכ"מ ול"מ לשיטת רש"י דברצונו לא הי' בא עליו אם כן הוה אונס גמור אלא אף לשיטת התוס' כל דאינו משתמש לאותו צורך שהי' במשכן אם כן לא היה רוצה עכ"פ במלאכה זו ובאה מאיליה לא חייבה תורה אך ר"י ס"ל דכל שרצונו ע"מ לעשות גומא אם כן הוא מסבב האונס עלי' ובכהאי גוונא לא מקרי אונס כמ"ש במיוחסות סי' ער"ב הובא בח"מ סי' נו"ן ס"ק ט"ז ולפי זה זהו דוקא כשעכ"פ מסבב אותה מלאכה שנתכוין עלי' אבל שם שכיוון לכבות אם כן מה שהובערו מאיליהן לזה לא נתכוין ולא רצה שיסתבב בזה פשיטא דפטור גם לר"י [רק מטעם דבר שאינו מתכוין הא חייב לר"י ולכך קרי ליה אינו מתכוין] ולפי"ז כאן שהוא לא רצה כלל רק שהעכו"ם מכריחו אם כן לא רצה לסבב כלל האונס פטור אף לר"י ובזה מיושב דברי הירושלמי הנ"ל דרצה לומר דר"י ס"ל כר"ש והקשה מהרמ"ס ז"ל ממשנה דף קכ"א ולפמ"ש בכל מלאכה שא"צ לגופה חייב לר"י אבל כאן דהוא רצה לחמם המים רק שממילא נתכבה האש אם כן הוה כוונה הפכיות פטור אף לר"י ומטעם שאינו מתכוין לא חייב דאפשר דס"ל להירושלמי דאינו מתכוין לא חייב רק מדרבנן ולא גזרו על שבות במקדש ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו בשבת דף ע"ה לר"ש דמחייב מקלקל בהבערה ולא בעי מלאכת מחשבת אם כן גם מלאכה שאין צריך לגופה חייב ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דלא בעי מלאכת מחשבת ומקלקל חייב אבל מלאכה שאין צריך לגופה דהוא אנוס גמור פטור לר"ש אף בחבורת דאונס רחמנא פטרי' ודו"ק ובזה מיושב קושית ש"ב בכסא דהרסנא סי' רנ"ח דאיך בודקין הנשים עצמם בשבת ומכניסים עצמם לספק צביעה ע"ש דאף דהוה מלאכה שא"צ לגופה הא מלאכה שא"צ לגופה אסור מה"ת ולפמ"ש א"ש דהא היא מכוונת להיפך שלא תמצא דם ולא תצבע הבגד ובכה"ג כבר כתבתי דבכה"ג לכ"ע פטור ודו"ק.

ובזה יש לישב קושית הפ"י בכתובות בסוגיא דדם מפקד פקיד ברש"י ד"ה ואת"ל הלכה כר"י שכתב דמלאכה שא"צ לגופה פטור ואינו מתכוין חייב והקשה דזה אי אפשר ולפמ"ש י"ל דא"צ לגופה הוא אנוס ופטור אבל אינו מתכוין אינו רק שוגג ושוגג חייב טפי מאנוס ודו"ק היטב אחר כמה שנים ראיתי דברי הפ"י בשבת דף ע"ב בתוס' ד"ה הניחא לאביי במ"ש שם דהוה מלאכה שא"צ לגופה וכרכר בזה ולא נזכר מדברי המהרי"ק הלז ולפמ"ש למעלה לדון על דברי המהרי"ק יש לפלפל שם גם בדברי הפ"י שם ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף