שואל ומשיב/א/ב/כח

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן כח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנה ראיתי ונתון אל לבי על מ"ש הנמוק"י הובא בב"י חו"מ סי' ל"ט הובא בסמ"ע וש"ך שם סעיף ד' דהא דקנין לכתיבה עומד הוא דוקא לגוף השטר ולא לאחריות ושאר יפויין והא דאמרינן אחריות ט"ס הוא כשהתנה ומ"ש הסמ"ע בזה דדוקא לגבי ערב נאמר דחה הש"ך ע"ש ולפע"ד לכאורה תמוה מהא דכתב הרמב"ם פ"ו מאישות דאחד הכותב שטר כתובה ואחד שהעידו עליו וקנו מידו שחייב מאה או מאתים הר"ז מותר וכתב הה"מ דהטעם דקנין לכתיבה עומד וכן הסכימו כל הפוסקים והב"י באה"ע סי' ס"ו כתב דקנין עדיף מהתפסת מטלטלין וחולק על הטור דמותר אף כשיש לו פנאי לכתוב וקשה הא בכתובה תקן שמעון בן שטח שיהי' כל נכסיו ערבאין לכתובתה והרי כאן לא מועיל אחריות ואכתי לא סמכה דעתה ולכאורה רציתי לומר דל"ד לשם דשם בהלואה או במכר שפיר יש לומר דלא הקנה אותו רק לב"ח ולא ממשעבדי וכדומה אבל כאן דכל ענין הכתובה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וגם באמת משועבד לה מתנאי ב"ד ומה שכותבין כתובה הוא להסמיך דעתה וא"כ כיון שעיקר הכתובה הוא כדי שתהי' סומכת דעת' ולא תהי' ב"ז א"כ כל שתקן שמעון בן שטח שכל נכסים משועבדים לה א"כ ודאי קנין לכתיבה עומד גם בזה וז"ב ובזה פרשתי מ"ש הר"ן בפ"ק דכתובות הובא בב"י שם דמותרת להתיחד אף שלא כתב לה הכתובה שהיא לא תשמע לו מפני שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי ב"ד יש לה ע"ש והסיום הלז אין לו מובן כלל ומה בכך שלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה ולפמ"ש א"ש כיון דכתב דלא תשמע לו שחוששת שתהא קלה בעיניו להוציאה וע"ז כתב הר"ן דאף את"ל דאשה דעתה קלה ותסמוך עליו ג"כ אין שום בית מיחוש שהרי באמת יש לה מתנאי ב"ד ועיקר הצרכת הכתובה שלא סמכה דעתה וא"כ ממנ"פ אם תסמוך דעתה שוב לא תהי' קלה בעיניו להוציאה שהרי מגיע לה מתנאי ב"ד ואם לא תסמוך דעתה שוב לא תשמע לו ודו"ק. עכ"פ דברי הנימוק"י נכונים אך לפ"ז עדיין קשה דזה דוקא כשקנו מידו שחייב לה כתובתה אבל אם קנו מידו שחייב לה מאה א"כ מצד עצם החיוב שוב הוה כהלואה ולא הוה אחריות ואיך מועיל בכתובתה ובזה נלע"ד דהוציא הטור והמהרי"ק מהרמב"ם דגם בזה צריך שיכתוב מיד שיהיו לו פנאי והב"י כתב דזה דוקא בהתפסת מטלטלי אבל בקנין דלכתיבה עומד מותר לגמרי ובאמת שמצד הסברא דבריו נכונים וגם דברי הרמב"ם מדוקדקים אבל לפמ"ש ע"כ דברי הטור והמהרי"ק מוכרחים כיון שהרמב"ם כתב קנו מידו שחייב לה מאה א"כ הוה כמו הלואה ואין אחריות ט"ס וא"כ שוב צריך לכתוב ולא מועיל רק בשעת הדחק שאין לו פנאי לכתוב דאז לא גרע מהתפסת מטלטלי שודאי אין כל אחריות נכסים עליו ואפ"ה מועיל ודו"ק ולפ"ז במקום שקבלו קנין שחייב לה מאה או מאתים בתורת כתובה שוב יהיו מועיל ולפ"ז י"ל דהרמב"ם שלא סיים ע"ז עד שיהיו לו פנאי היינו בכה"ג שהקנו לה בכתובתה אבל אם הקנו לה בסתם דברי הטור ומהרי"ק נכונים ודו"ק כי היא עצה נכונה.

והנה בהא דאמרו בכתובות דף זיי"ן ר"א שרי למבעל בתחלה בשבת א"ל והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסיה מטלטלין והקשו הר"ן וכל הקדמונים למה לא צוה שיקנו לה בקנין ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שיקנה לה בכתובתה שוב הוה כקונה קנין בשבת ואם יקנה לה סתם שוב הוה כהתפסת מטלטלין ואולי עוד גרע מיני' דשם הקנה לה והתפיס בידה המטלטלין וסמכה דעתה טפי ואם הקנה בפירוש לכתובתה זה נקרא בודאי קונה קנין בשבת שהכתובה היא מתירה להנשא ולבעול וז"ב ודו"ק והנה בהא דא"ל והא לא כתיבה כתובה לכאורה תמוה דהאיך ידעו שלא כתבו לה כתובה והיאך תלוי בזה דשרי למבעל בתחלה בשבת ולפע"ד נראה דבר נכון דהנה התוס' בגיטין דף י"ח כתבו וז"ל יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בע"ש ולחותמה במו"ש ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדלמא לית לי' קלא ולפע"ד הכוונה דהנה בסי' ר"פ באו"ח מבוא' דמותר לבעול בתחלה בשבת ודע' הג"א דאסור ע"ש בט"ז ובת"ח ולפ"ז נראה לפע"ד דבר נכון דכיון דתוס' כתובה אינו מגיע לה רק בחבת ביאה וא"כ שוב הוה מוקדם גמור דהא אם היה מת קודם שבא עליה היה פטור מתוספת ושוב העדים לא יוכלו להוציא קול ולפ"ז י"ל דזה שכתבו התוס' דכשנשאת ע"ש ואסור לבא עליה בשבת א"כ ע"כ שוב מוקדם היה וז"ש משום התוס' דדלמא לית ליה קלא ודו"ק היטב ולפ"ז ז"ש לאחר שר"א חידש הדין דשרי למבעל בתחלה בשבת אבל הם לא היו יודעים אי מותר ושוב ע"כ לא כתבו לה כתובה דהו"ל מוקדם והיו נוהגים לכתוב הכתובה והתוספת ביחד כמו שיש מקומות שנוהגים כן וע"ז שפיר אמרו והא לא כתבו לה כתובה ודו"ק היטב כי נכון הוא והנה בהא דפריך הש"ס בכתובות דף נ"ו ע"ב השתא ומה התם דדלמא פחתי חייש ר"י הכא דודאי פחתי לא כ"ש ומשני התם לא ידעה דתחיל הכא ידעה וקא מחלה והדבר תמוה דמה קושיא שם לא התחילה למחול כלל וכאן אמר ר"י דשרית למחול ומה דמיין זה לזה ונשאלתי בזה בעת למודי מתלמודי נד"ז הרב החריף מוה' אברהם ראטינבורג ני' והשבתי דזה באמת תירץ הש"ס וראיתי בקדמונים שפירשו כן אבל מ"מ צ"ב דקארי לה מה קארי לה אמנם באמת י"ל דהש"ס משמע להם אף בנתרצית לא שרי ר"י התם ושפיר מקשי אבל זה דחוק והעיקר נלפע"ד דהנה באמת התוס' הקשו דלת"ק היאך מועיל והא תקן שב"ש דכל נכסים אחראין וערבאין לה וכתבו בשטה בשם הקדמונים דמיירי כשסמכה דעתה שלא יעשה כל ביתו ריקן שהרי נתן לה המטלטלין ושפיר שרי ולפ"ז כיון דגם בזה ר"י אוסר וע"כ דאף תנאי לא מועיל דהרי גם שם סמכה דעתה וע"כ משום תקנת חז"ל דיהיו כל נכסים אחראין לה וא"כ גם מחילה לא מועיל וע"ז משני דבאמת כל דידעה ומחלה שרי ושם לא ידעה דמחלה סמכה שלא תפחות ודו"ק.

והנה בגליון הש"ע הקשיתי דהא סתם קנין לכתיבה עומד ואף דיכול לחזור בו ועד שלא קנה יכול למחות שלא נכתוב השטר כמבואר סי' ל"ט וסי' רמ"ג בחו"מ מ"מ זהו שם דיכול לומר דלא ניחא לי לאפושי שטרי אבל כאן ל"ש זאת דהרי גובות מתנאי ב"ד במקום שאין כותבין כתובה וקנין דברים ג"כ לא הוה דהא נתחייב לה שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה ושפיר דמי ולפ"ז מ"ש הסמ"ג דמיירי באין כותבין לכך סומכין על הקנין ולפמ"ש אדרבא במקום שאין כותבין בודאי לכתיבה עומד ודו"ק.

והנה הסמ"ע והש"ך ר"ס ל"ט ס"ק א' הביאו בשם הג"א דכל דלא מקנה לו דבר חדש ע"י קנין לא חל הקנין ובדה"ב חולק עליו והקשה אותי יניק וחכים כמר יעקב מענקיש ני' מלבוב דא"כ מ"פ בגיטין נ"א וכי מגרע גרעה ומה קושיא הא ודאי מגרע גרע דהא כיון דהוה תנאי ב"ד א"כ ל"צ לקנין ולא חל הקנין ולק"מ דהא הרשב"א ביאר שם דהקנין אלים טפי מכתיבה ואף דאן כתובין אצל משעבדי ע"י הקנין שעבד נפשי' טפי א"כ ודאי הקנין חל דהא אלים קנינו יותר וגם הא הוה דבר שאל"ק רק בשעת נישואין מועיל הקנין ועכ"מ פי"א ממכירה ובש"ך סי' סמ"ך וא"כ הא אלים הקנין ושפיר חל ופריך שפיר והא מגרע גרע ודו"ק והנה בגוף דברי רבינו שכתב והקנה ממנו בקנין שחייב לה מנה או מאתים שהוא מותר והטור דייק מזה דאינו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב והב"י תמה עליו דבקנין דלכתיבה עומד מותר אף שלא יכתוב כ"כ במהרה נלפע"ד דבר חדש דהנה בהא דמבואר באהע"ז סי' ס"ו סי"א בהג"ה והוא מפסקי מהרא"י שכתב בסי' פ"ט דאם קנו מידו שיתחייב לה יותר מהנהוג לכתוב בכתובות אבל בכתובה נחתם עד פסול ובאופן דלא הוה כתובה כשרה וכתב דאף דקנין לא בעי עדים היינו מיד המזכה לזוכה אבל קנין כה"ג שאינו אלא לחתום בשטר הכתובה כדי לגבות בו פשיטא דלאו מלתא הוא ע"ש ובח"מ ס"ק מ"ב תמה ע"ז דמה חילוק יש בין קנין זה לשאר קנין הא קנין לא בעי עדים וגם הב"י גמגם בזה והאיר ד' עיני ומצאתי שבפסקי מהרא"י שם סי' צ"א נשאל ע"ז והשיב שבתוס' ריש אעפ"י ד"ה מתנת שכ"מ וכוונתו לדף נ"ה ע"ב שם כתב הריצב"א שאין דעתו שיגמור הקנין אלא בכתיבת השטר ומסירתו והדבר ידוע שכל המקבל קנין על הכתיבה אין דעתו להקנות אלא בכתיבת הכתובה ובמסירתה והאשה לא סמכה דעתה אלא בהכי וביאור הדברים נלפע"ד דע"כ לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד רק כשמזכה איזה דבר או מעות אבל כאן הקנין היה שיכתוב לה כתובה וא"כ לא היה הקנין לזכות רק הכתובה וכל שהכתובה לא נכתב כהוגן לא סמכה דעתה ולא גבתה ע"ש ולפ"ז נלפע"ד דבר נכון דלפ"ז צדקו דברי הטור ומהרי"ק דכל שקנה קנין שיכתוב לה כתובה וא"כ עיקר הקנין היה רק שיכתוב לה כתובה וא"כ אינו מותר רק עד שיכתוב לה דל"ש קנין לכתיבה עומד דזה דוקא אם הקנה לה איזה דבר אבל כאן לא הקנה לה רק שיכתוב לה כתובה ואף שהרמב"ם כתב שהקנה לה מנה ומאתים ממנ"פ אם הקנה לה סתם מנה ומאתים ואינו רק מתנה בעלמא עדיין תהיה קלה בעיניו להוציאה כמ"ש לעיל וע"כ שקנה לה בתורת כתובה ושיהי' כל נכסיו משועבדים לה ושוב צריך שיכתוב הכתובה וז"ב כשמש ודברי המהרי"ק והטור נכונים מאד. ודרך אגב אבאר שיטת הרמב"ם דל"מ מחילה בכתובה אף שכותבת לו התקבלתי והב"ש הקשה דא"כ היאך אמרו בב"ק כל לגבי בעלה ודאי מחלה והא ל"מ מחילה ולפע"ד נראה דכל הטעם דל"מ מחילה בכתובה הוא משום דהרי מבואר בסי' י"ב וסי' רמ"א בחו"מ אי מועיל מחילה בתפס שטרא ולפ"ז נ"ל דאף למאן דס"ל דמחילה מועיל אף דתפס שטרא הוא משום דשטר לא חשוב כגבוי וכל שמחל נפקע השטר ולפ"ז לפמ"ש המרדכי דשטר כתובה חשוב כגבוי טפי מכל שטרות וכמ"ש בגליון הש"ע אהע"ז סי' ט' לישב קושית הב"ש ע"ש א"כ בכתובה ודאי ל"מ מחילה כל שתופסת הכתובה ולפ"ז הדבר נכון דהרי המרדכי הקשה גבי מוכר שטר וחזר ומחלו מחול דלמה יועיל מחילה הא תפיס שטר אמנם הבעל עיטור הובא בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד כתב דכל שנתן שטר לאחר שוב מועיל מחילתה ולפ"ז כאן שמכרה השטר כתובה לאחר שוב מועיל מחילתה ודו"ק ועח"מ סי' ס"ו ס"ק י"ג ובסוף סי' ק"ה ולפמ"ש שאני כתובה.

והנה זכורני שבילדותי כתבתי הטעם דל"מ מחילה בכתובה עפמ"ש התוס' בב"ק דף ק"י ע"ב ד"ה כסף שכתבו דמכאן נראה דהכהן א"י למחול דהו"ל כפרה והפ"י הקשה שם דבגזלן דעלמא קי"ל דיכול למחול אף דהקרן מעכב הכפרה וע"כ דהו"ל כאלו נטל ממנו וחזר ונתן לו וה"ה הכא וכתב הפ"י דשאני כהן דכל שלא זכה מעולם ל"ש לומר דיכול ליתן במתנה ולכך ל"מ מחילה ע"ש ולפ"ז בכתובה דלא נתנה לגבות מחיים ואיך שייך מחילה בדבר שלא זכתה בו כלל ולכך ל"מ מחילה ע"ש וכעת נראה בישוב קושית הפ"י דשאני שאר גזלן דעיקר הכפרה הוא לפי שגזלו והתורה רצתה שלא יגזול חברו א"כ הרי עיקר הכפרה לגבוה תלוי במה שבינו לחברו וכבר נודע מ"ש החוה"ל דבגזל יש שתי רעות מה שבינו לחבירו ומה שבינו למקום שהרי התורה אמרה לא תגזול ובארתי במק"א דלפעמים האיסור לגבוה הוא רק בשביל בינו לחברו וא"כ כל שמחל לו שוב נתכפר לו ג"כ דהרי עיקר הגזילה שהקפידה תורה הוא בשביל חברו אבל גזל הגר של"ש בינו לחברו דהרי הגר מת ואין לו יורשים רק דהתורה הקפידה שלא יהיה לו כפרה עד שיתן לכהן הכסף וא"כ ל"מ מחילה דאיך יוכל הכהן למחול והא לא גזל אותו כלל רק דהתורה אמרה שבזה יתכפר עונו ואיך יועיל מחילה ועיין תוס' כתובות ריש אלו נערות דכתבו דהכפרה תלוי בהפרשה וכל שכבר הפריש יכול למחול ולא נודע הטעם ולפמ"ש א"ש דכבר נודע דברי הרמב"ן דשני מצות יש ההפרשה מצוה לבד והנתינה לכהן מצוה לבד ולפ"ז איך יכול הכהן למחול מה שהתורה צוה לישראל שיפריש והא הפרשה עדן לא בא ליד כהן ומצות הפרשה הוא לבדו אבל הנתינה לכהן שהיא של הכהן יכול למחול וז"ב ובחבורי כת"י שהחילותי שנת"ר הארכתי בדברי התוס' ופ"י הנ"ל והנה אם כי פירשתי דברי התוס' שלא כהפ"י אבל סברתו נכונה דל"ש שימחול מה שלא זכה בו עוד ולפ"ז בכתובה ל"ש מחילה דעדן לא זכתה אמנם לכאורה רציתי לומר דע"כ ל"ש לומר דל"ש מחילה כל שאין לה עדן זכייה רק בדבר שאין שטר אבל בשטר דנחשב כגבוי ובפרט שטר כתובה דמוחזקת טפי א"כ שייך בזה ענין מחילה אותו הזכות שיש לה בשטר אך נראה דשוב ל"מ מחילה בתפיס שטר דאף אם נימא דמועיל מחילה אף שתפיס שטרא היינו משום דנימא דגם כח השטר נפקע אבל כאן ממנ"פ באמת ל"ש מחילה בדבר שלא זכתה רק מכח השטר קאתינן עלה וא"כ שוב כל שתפוסה שטר ל"ש מחילה ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם דשם כל שכבר מכרה השטר שוב מועיל מחילה דל"מ תפיס שטרא ודו"ק היטב ומ"מ מועיל מחילה דהא השטר קיים ביד הלוקח רק שהיא אינה תפוסה בו ודו"ק. עוד נ"ל דלכך ל"ש מחילה בזה דהא פשיטא דאינה מוחלת רק כשימות הבעל אבל אם יגרשה בודאי לא מחלה דאיך תתן חרב בידו להרגה לגרשה ולא יצטרך לתת כתובה ולפ"ז בזה בודאי תפיס שטרא מקרי דבשלמא כשמוחל לגמרי בלי שיור אמרינן דנפקע כח השטר והוה תפיסתו בשטר לא כלום אבל כל שנשאר עוד כח לה בזה שוב מקרי תפיס שטרא ול"מ מחילה ולפ"ז שם שמכרה לאחר וא"כ כל שמחלה לגבי בעלה מחלה לגמרי דלה לא יגיע כלום אף כשיגרשה ושוב מועיל מחילתה ולא מקרי תפיס שטרא ודו"ק היטב.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף