שואל ומשיב/א/ב/ח
שואל ומשיב 
א ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה להתורני המופלג מוה' פ'.
מכתבו הגיעני מגלה עפה ואני מוטרד מאד וגם הענין אינו נחוץ ובכ"ז למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיבהו והנה נסתפק מעלתו במה דקי"ל בשבת צ"ג בשנים שעשו מלאכה אחת בשבת ז"י וז"י דפטורים וילפינן מקרא דבעשותה ופטורים בזדון ממיתת ב"ד ובשוגג מקרבן איך הדין לענין העשה דתשביתו דעובר בשבת על העשה אי נימא כיון דמיעט מקרא דבעשותה שוב לא הוה בכלל מלאכה וממילא דאין כאן עשה ג"כ או דלמא כיון דעיקר קרא לא מיירי כלל מעשה ועיקר הקרא הוא לענין חטאת דאין מביאין חטאת בשגגת מעשה א"כ כיון דלולי הקרא הי' חייבים גם בל"ת דשבת רק ע"י הקרא נתמעט א"כ אמעט דוקא מל"ת אבל עשה שייך ביה וא"ל דהרי מקרא דבעשותה ממעט ג"כ זה עוקר וזה מניח והרי שם נתמעט דאינו מלאכה כלל מה"ת וה"ה בזה דז"א דבאמת לא ילפינן לאו מקרבן וכמ"ש המק"ח בהגהות סי' רס"ו רק דזה עוקר וזה מניח מצד הסברא הי' נראה לפטור דלא הוה מלאכה גמורה כמו בעושה ח"ש רק דה"א על הוצאה והכנסה קפיד קרא וכמ"ש התוס' בשבת צ"ג ד"ה ח"ד וא"כ הוה רק גילוי מלתא בעלמא דאינו נקרא מלאכה משא"כ בשנים שעשו מלאכה גמורה בז"י וז"י א"כ ניהו דמיעט מקרא דבעשותה דפטור היינו מלאו אבל לא מעשה דשבתון והאריך בזה והביא דברי הפ"י בשבת שם ודברי חידושי הריטב"א בקדושין דף מ"ג מ"ש לענין שחוטי חוץ דל"ל קרא ת"ל דממעיט מבעשותה ע"ש מ"ש בזה והאריך בזה בפלפול רב והנה באמת מצד הסברא ודאי דכל שנתמעט מקרא דבעשותה אף עשה לא נשאר דאלת"ה רק מה דמיעטה התורה בפירוש הוא דנתמעט ולא מה שלא נתמעט בפירוש א"כ אף אנו נאמר דלא נתמעט רק מקרבן דהאי קרא בחטאת מיירי אבל לאו יש בו וה"ה מיתת ב"ד במזיד וא"ל דאה"נ ובאמת בירושלמי מבואר בפ"ב מחגיגה ה"א אמר דאף בשעת עקתין הוה מטענין לון מטילין והון מתכונין מטעין תרי חד מטיל משום שנים שעשו מלאכה אחת אמר אטענינין יחידאין ופירש ביפ"מ וק"ע כדי שיפטרו ואם איתא נימא דלא מפטרי' רק מחטאת בשוגג וע"כ דכל דנתמעט מקרא דאין בו קרבן ה"ה ממיתת ב"ד ולאו אמעט וה"ה מעשה שאינו נקרא מלאכה ובאמת פשטת הענין מורה שם דלא הי' שום איסור תורה וכ"כ הק"ע בפירוש דהיו מתכוונים דלא להווי איסור תורה וכמו דהוה מתכונין מפריק בכרמלית דאינו אסור מה"ת וה"ה בזה ובלא"ה נראה ברור דאין התחלה להענין דהעשה דתשביתו אינו נוהג רק בדבר שהוא אב מלאכה וחייב כרת ומיתת ב"ד וכמ"ש רבינו יונה הובא ברשב"א וריטב"א ביבמות דף וא"ו גבי מחמר דלא הוה עשה דתשביתו רק לאו גרידא דל"ש עשה דתשביתו רק באבות מלאכות ולא בלאו גרידא וא"כ מכ"ש במקום דליכא הל"ת כלל מכ"ש דל"ש תשבותו וא"ל דיש לחלק דשאני התם דל"ש במחמר בעצם כרת ומיתת ב"ד רק לאו גרידא לכך ל"ש העשה אבל כאן דהמלאכה בעצמותה הוא מלאכה שחייב עליו כרת ומיתת ב"ד רק דכעת ששנים עשו אותה פטור אבל העשה אפשר דשייך בו דז"א די"ל דכיון דעיקר העשה דתשביתו אינו רק שלא יעשה מלאכה וא"כ במקום שאינו מלאכה שאסרה תורה שוב ל"ש העשה דתשביתו דאיך אפשר שהתורה יזהיר לשבות בדבר שאינו מצווה שלא לעשות וזה לפע"ד סברת ר"י דל"ש תשבות בדבר שאינו אב מלאכה והיינו דלא צותה תורה שיניח ולא יעשה מלאכה בדבר שאינו מלאכה וא"כ כל ששנים עשו מלאכה בשותפות פטורים איך שייך שהתורה תזהיר בעשה שישבות והשביתה אינו רק בדבר שאסור לעשות מלאכה וז"ב לפע"ד הארכתי בזה לפי שראיתי בדברי מע"ל מ"ש בענין מה שנחלקו אמוראי אי שייך ביו"ט עשה דשבתון וכתב מע"ל דתלוי במחלוקת התוס' ורבינו יונה הנ"ל דלרבינו יונה דל"ש עשה דתשבות במחמר לפי שאינו אב מלאכה ה"ה ביו"ט דל"ש ביה מיתות ב"ד וכרת רק לאו גרידא ל"ש העשה ולפע"ד כמו זר נחשב דלמה לא יהי' שייך שביתה בדבר שאינו רק לאו ועיקר סברת ר"י הוא רק בשבת דחזינן דיש אבות מלאכות דחייבין מיתת ב"ד וכרת וא"כ מחמר דאינו רק לאו גרידא ע"כ דלא מקרי מלאכה חמורה כ"כ וא"כ שפיר י"ל דאף דהתורה אסרתו מ"מ העשה דתשבות ל"ש דמסתבר דשביתה ל"ש רק ממלאכה גמורה אבל ביו"ט דכל המלאכות אינם רק בלאו פשיטא דשייך בזה העשה דשביתה ובזה הן נסתר מחמתו הרבה דברים של מע"ל עכ"פ כאן דבשנים שעשו שהתורה אמרה דליכא בו ל"ת כלל ויכולין לעשות איך שייך בזה עשה דתשבות דשביתה לא מצינו רק במה דמוזהר שלא לעשות ואף במוזהר שלא לעשות רק שאין בו כרת ומיתת ב"ד סברת ר"י הנ"ל דל"ש העשה מכ"ש בדבר שאינו מוזהר כלל וז"ב כשמש. והנה במה שהאריך מע"ל אם ביו"ט יש עשה ול"ת והביא שנחלקו בזה אמוראי בשבת כ"ד והנה הקשה על התוס' שם שכתבו דרבא אית לי' דנדונ"ד קרבים ביו"ט וע"ז הקשה מדברי הירושלמי בחגיגה פ"א בהפריש עשר בהמות והקריב חמשה ביו"ט ראשון ולענין המותר פליגי אם קריבין ביו"ט וביאר שם המפרש דכ"ע ס"ל דנדונ"ד אין קריבין ביו"ט והיינו ר' יוחנן ור"ל ועי"ז הקשה מעלתו דהא רבא פסק בכ"מ כר"י נגד ר"ל מכ"ש במה דר"י ור"ל מסכימים כאחד וא"כ למה ס"ל לרבא דנדונ"ד קריבים ביו"ט וע"ז האריך בדברי המהרי"ק דבדברים שאינם נהוגים ל"ש הכלל דהלכה כמר לגבי מר הנה נפלאת היא בעיני דמעולם לא שמענו כזאת וע"כ לא אמר רבא דהלכה כר"י לגבי ר"ל רק במה דנחלקו ר"י עם ר"ל אבל מעולם לא אמר רבא דהלכה כר"י בכ"מ ובלא"ה אני תמה דהא הפלוגתא בנדונ"ד אי קריבים ביו"ט נחלקו בזה בביצה י"ט ב"ש וב"ה וא"כ איך שייך מזה כלל דהלכה כר"י בכ"מ דלא נחלקו אליבא דנפשייהו אך בגוף הכלל אי קי"ל בדברים שאינם נהוגים הלכה כמר לגבי מר עי' שו"ת נו"ב מהד"ת חאהע"ז סי' קמ"ח ואעתיק כאן מ"ש על הגליון של הרמב"ם שלי בפי"ז מכלים ה"ו ע"ש דפסק דלא כראב"י וכתבתי שם דהדבר תמוה דהא במשנה ודאי הלכה כראב"י ועיין בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' יו"ד ובמלמ"ל פ"ג מבית הבחירה וצ"ל דמזה ראיה לדברי המהרי"ק דבדבר שאינו נהוג לא שמר הרמב"ם הכללים ולפ"ז גם הלכה כרשב"ג במשנה ג"כ לא קי"ל כן בדבר שאינו נהוג ולא כן משמע בפ"ט מט"מ ובכ"מ שם ובפ"ג מפרה הל"א וגם בזה יהי' סתירה בכמה מקומות בטומאה וטהרה ובקדשים דרבינו שמר בזה הכלל וצ"ל דניהו דאין הכלל מוכרח בזה אבל זה אם לא מסתבר טעמי' דהחולק בזה אף דכללא כייל בכ"מ דהלכה כמותו מ"מ הרשות ניתן שלא לפסוק כמותו אבל במקום דמסתבר טעמי' מה"ת שלא לפסוק כהכלל והרי בלא"ה כתבו הפוסקים דהלכה כראב"י הוא רק במקום דמסתבר טעמי' שוב ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שהאריך ג"כ דהרמב"ם לא שמר הכללים בדברים שאינם נהוגים והביא כן בשם הר"ש ולפמ"ש צ"ל דזה דוקא במקום שלא מסתבר טעמי' אך מה שאני תמה דא"כ מ"פ הש"ס בערובין דף מ"ז על כלל דר' יוסי מטומאה הא אינו נהוג טומאה ואם נימא דדיני טומאה הי' נהוג אז קצת א"כ שוב כל טומאה וטהרה אז בעת שנחלקו היו קצת דיני טומאה וטהרה נוהגים כדאמרו חברי' מדכן בגלילא א"כ שוב איך כתבו דאין הכלל בטומאה וטהרה הא היו נ"מ בעת שנחלקו והי' הלכה כר"י א"כ מדוע נעזוב אנחנו הכלל ואם נימא דעכ"פ נ"מ להכהנים בזה"ז שמוזהרים שלא לטמאות אף דטמאי מתים אנחנו והרמב"ם והראב"ד נחלקו בזה ועמלמ"ל פ"ג מאבל אכתי קשה מיבמות מ"ב דמקשה על כלל דסתם משנה מטומאה וע"כ הדבר צ"ע וא"א להחליט בזה ענין נכון מיהו בלא"ה רמב"ם פי"א מכלים הג"ד פסק כאותה משנה דטומאה ועכ"מ שם ולפמ"ש י"ל דבזה ל"ש הכלל אבל דברי הש"ס עומדים מנגד ועכ"פ מיושב קושית מע"ל על המהרי"ק והתוס' חדשים בפ"ג מכלים שכתבו דברי המהרי"ק דאין הכלל בדבר שאינו נהוג וע"ז הקשה ממנחות י"ב דהלכה כר"י לגבי ר"ש אף דהוא בדב' שאינו נהוג ולפמ"ש י"ל דדוקא במקום דלא מסתבר טעמיה הוא דאינו מוכרח הכלל אבל בסתם היכא דמסתבר טעמי' פשיטא דהכלל אמת כנלפע"ד והנה במ"ש מע"ל דזה דוקא ביו"ט אבל בשבת ודאי לכ"ע יש עשה ומטעם דכאן כתיב בהדיא תשבות והוא ציווי שינוח היטב אשר דבר בזה ואין להקשות דא"כ איך אמרו במגלה ח' אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ והא לאותן מ"ד דס"ל דביו"ט ליכא עשה א"כ יש עשה בשבת ולא ביו"ט אבל ז"א דרש"י פירש שם דלא מיירי לענין עונשין דהרי יש נ"מ לענין כרת ומיתה וא"כ גם לענין עשה יש נ"מ ביניהם רק דלא מיירי מזה אמנם עכ"פ הרווחנו בזה למה שהאריך מע"ל אם ביוה"כ שייך העשה דשבתון למ"ד דביו"ט ל"ש העשה ולפמ"ש היא משנה מפורשת שם דאמר אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו ביד"א וזה זדונו בכרת ואם איתא לחשב נמי הנ"מ לענין העשה דבשבת יש בודאי עשה דתשבות משא"כ ביוה"כ וע"כ דגם יוה"כ שוה לשבת בזה ודו"ק ואף שיש לדחות כן עיקר ומסתבר ומה שהביא מע"ל דברי הק"ע פד"מ ה"ה שרצה לחדש דלרש"י ס"ל דלא הוה עשה דתשבות עשה חיובית כלל רק כלפי שאמר ששת ימים תעבוד דהוא חובה דומיא דב"נ ששבת חייב מיתה לעומת זה אמר ביום השביעי תשבות והיינו רשות דיכול לשבות ואינו חייב בעבודה ובזה יישב קושית התוס' בשבת ע' על רש"י והנה דבריו תמוהים לפע"ד ואין ספרו אתי לעיין בדבריו דלדבריו יקשה דא"כ ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ומ"ש התוס' בסנהדרין נ"ט ד"ה ליכא דבדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן כן והרי לדבריו אינו מצוה רק רשות וע"כ דהיא מצוה וע"כ דבריו תמוהים לפע"ד ומ"ש מע"ל לחדש דלשיטת הר"י איש ירושלים דביו"ט ל"ש עשה לגבי נשים דהו"ל מ"ע שהז"ג ה"ה בשבת ליכא גבי נשים מ"ע דתשבות ואף דהשוה הכתוב אשה לאיש לענין שבות מ"מ זה דוקא לענין קידוש וכדומה אבל מ"מ העשה דתשבות ס"ל לרש"י דנשים אמעטו לפע"ד א"א לאומרו ומנא אמינא לה מש"ס סנהדרין נ"א דאמר יכול אפילו חלל השבת ופריך חלל שבת בר סקילה הוא ומשני דלר"ש דאמר שריפה חמורה ופריך מ"ש דידי' סד"א הוא דאשתרי לי' שבת לגבי עבודה היא כיון דלא אשתר' שבת לגבי עבודה אימא תדון בשריפה קמ"ל ולפי דברי מע"ל הרי לגבי נשים אשתרי טפי דהרי לגבי נשים ל"ש העשה דתשבות ולגבי אנשים מוזהרים בעשה וע"כ דגם נשים שווים לאנשים בזה וזה לפע"ד ראיה נפלאה והנה ראיתי למע"ל שהביא בשם הפרמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט ובספר מטה יוסף חאו"ח שתמהו על הרמב"ם בספר המצות דבמצוה קס"ג גבי ר"ה נקט למ"ע קרא דשבתון ובחג הסוכות קרא דמקרא קודש ובשלמא בשאר יו"ט דלא כתיב שבתון ע"כ קרא דמקרא קודש הוא למ"ע משא"כ בחג הסוכות היה לו לנקוט קרא דשבתון דהוא מבורר טפי והנה מעלתו כתב בזה דבר נחמד. ולפעד"נ בזה דבר חדש עפמ"ש התוס' בשבועות י"ג ד"ה לא שרש"י פירש דמקרא קדש היינו שלא קבלו עליו בברכותיו והתוס' דחו זאת דלא אשכחן ברכות ביוה"כ דלהויי דאורייתא וע"כ פירשו מקרא קדש היינו שב"ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קידוש היום ולא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה ע"ש ולפ"ז נ"ל דמקרא קדש הוא מבורר טפי שעושה בשביל ששובת ממלאכה מחמת קדושת היום אך בר"ה א"א לומר כן דהנה בר"ה כ"ט ע"ב אמר רמב"ח כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה ל"ק כאן בחל להיות בשבת כאן בחול הנה מבואר שם דיש מקום לומר דבחל בשבת מצות פסוקי תרועה מה"ת ועיין בבינה לעתים שהחזיק בזה וביום תרועה למהרמב"ח שהאריך בזה לפ"ז שוב יש לומר דמקרא קדש היינו פסוקי תרועה דמצינו שהן מה"ת בשבת וא"כ ניהו דבחול אין חיוב רק לתקוע מ"מ שוב אינו מבורר לשון זה לכך נקט הרמב"ם מקרא דשבתון ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים.
והנה מה שהאריך מע"ל דאחר שנתברר דגם ביו"ט שייך עשה כמ"ש הרמב"ם וכן קי"ל ומכ"ש בשבת שוב חזר למקום הספק אם נשאר העשה בשבת וכן ביוה"כ אם מקשינן לשבת וגם ביו"ט כיון דליכא רק לאו גרידא אפשר דל"ש כלל הפטור דבעשותה דלא מיירי רק בקרבן ולא יליף לאו מקרבן והאריך בפלפול נעים ובמחכת"ה האריך בענין מסובב הכל לשטתו דלא יליף לאו מקרבן אבל באמת תם אנכי לא אדע מנ"ל זה ופשיטא לפע"ד דיליף לאו מקרבן ועיקר הקושיא שהאריך המק"ח דלמה בשנים שבשלו בב"ח ביחד או שחרשו בשביעית לא מפטרי וכן בשנים ששחטו בחוץ צריך קרא אחר פ' השוחט והמעלה ולא נפקא להו מקרא דבעשותה וגם הפ"י נדחק בשבת דף צ"ג שם למה צריך קרא בש"ח ומעלתו מביא שכבר קדמם בקושיא זו הריטב"א בקידושין מ"ז אבל לפע"ד דוקא בשבת פטורין שנים ולא בדבר אחר והטעם דהנה זה עוקר וזה מניח פטור והיינו משום שלא עשה כל המלאכה ולפ"ז גם שנים שעשו מלאכה בשבת בבת אחת א"כ לא בא גמר המלאכה ע"י אחד בלבד וא"כ כל אחד לא עשה מלאכה שלימה וכיון דבשבת בעי שיעשה כל המלאכה מתחלתה ועד סופה ולכך בזה עוקר וזה מניח פטור א"כ ה"ה בזה דהגמר של המלאכה הרי נגמר ע"י האחר ואנן בעינן בשבת מלאכת מחשבת ושיהיה בא הפעולה והשלמתה ע"י זה האיש וכאן בא ע"י שנים ניהו דזה יכול וזה יכול מ"מ לא נגמר ע"י אחד והוה כזה עוקר וזה מניח וז"ב לדעתי כשמש ולפ"ז זהו בשבת אבל בבב"ח וחרישה בשביעית ושחיטה בחוץ דעכ"פ גם על ידו נעשה האיסור מה בכך שלא נגמר על ידו לבד התורה קפדה שהאיסור לא יבא על ידו והרי עכ"פ עשה האיסור אבל כאן הרי בזה עוקר וזה מניח לא חייב משום דלא בא השלמת המלאכה על ידו והרי גם כאן לא נשלם על ידו לבד והוה כלא גמר הדבר ובזה מובן היטב לשון הברייתא דאמר בעשותה העושה את כלה ולא מקצתה כיצד שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין וכו' והדבר תמוה דזה לא נקרא מקצתה והרי עשה כל אחד כל המלאכה וע"כ דגם זה מקרי עושה מקצתה וכמ"ש ועיין בשבת דף ג' בתוס' ד"ה בעשותה ולפמ"ש עושה מקצתה ושנים שעשאוהו ענין אחד הוא וכמ"ש ועיין רמב"ם פ"א משבת הל' ט"ו שם כלל יחד עושה מקצתה דזה עוקר וזה מניח ושנים שעשו בשותפות דפטורין והוא הדבר אשר דברתי דכל אחד לא עשה המלאכה בשלימות וז"ב כשמש ובתב"ש סי' ב' ס"ק נ"ב והביאו מע"ל בסוף דבריו נסתפק ג"כ אם העושה בשותפות הוה כעושה מלאכה כל אחד כל המלאכה או דהוה כלא עשה כלה ולפמ"ש הדבר ברור דהו"ל כעושה מקצתה והא דצריך תרי קראי משום דבאמת זה עוקר וזה מניח לא עשה רק חצי המלאכה בלבד משא"כ בזה יכול וזה יכול דכל אחד עשה כל המלאכה רק שכל אחד לא גמרה סד"א דלתחייב כל אחד קמ"ל דהו"ל כעושה מקצתה וכמ"ש ודו"ק ולפ"ז שוב אין מקום לשום פלפולו דפשיטא דלא נשאר שום דבר וכמו בזה עוקר וזה מניח וא"כ בין בשבת ובין ביוה"כ בין יו"ט פטור ובאמת ילפינן לאו מקרבן ורק דשאר איסורים לא ילפינן דשאני שבת דזה עוקר וזה מניח פטור דבעינן כל המלאכה ביחד משא"כ בשחוטי חוץ וכדומה וכמ"ש אבל בשבת דבעינן עקירה והנחה ובעי שיגמור המלאכה שפיר פטור בעשאוהו שנים ודו"ק היטב ובזה מיושב היטב מה דק"ל בהא דעדים זוממים דלמה לא יפטרו מכח שנים שעשאוהו ואף דבעי שנים והו"ל כזה א"י וזה א"י מ"מ באם הי' ארבעה וכדומה לפטרו מכח שנים שעשאוהו ואף אם ת"ל דבעי שיהיה בב"א מ"מ בהעידו בב"א מא"ל וגם בשתי כתות שכפרו בב"א למה לא יפטרו ולפמ"ש א"ש דזה ל"ש רק בשבת לבד וכמ"ש ודו"ק. וענין חלוק מלאכות שהאריך מעלתו אם שייך ביוה"כ ארשום בקצרה דבשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג בסופו כתב בפשיטות דיוה"כ אין חילוק מלאכות והצל"ח בפסחים מ"ז לא ראה דבריו וגם בשעה"מ פ"א משמטה ויובל ובטורי אבן לא ראו דבריו ועיין בירושלמי פ"ז משבועות ה"ד כפי מ"ש הפני משה שם מסקנת הירושלמי דאין חלוק מלאכות ביו"ט אבל בשלום ירושלים במס' שבת פ' ח' שרצים האריך לבאר דברי הירושלמי באופן אחר ואנכי חזון הרביתי בסוגיא דיבמות באיסור כולל ואכ"מ אמנם מ"ש שהאריך בתשובה להגאון מוהר"מ טוביש אם יש חלוק מלאכות בשבת לענין מלקות למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו הנה לכאורה מצד הסברא נראה דגם לענין מלקות שייך חלוק מלאכות וראיה ברורה נלפע"ד ממה דפריך בשבת דף ו' על איסי ב"י דאמר אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב אלא אחת ופריך הש"ס והתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת מנינא למה לי לא נצרכה אלא שאם עשה בהעלם אחת חייב על כל אחת ומה קושיא ניהו דלענין סקילה ל"ש לשנויי דאטו בתרי סקילה מקטלי וכמ"ש התוס' ד"ה הא לשני דמיירי לענין מלקות וע"כ כל דיש ח"מ חייב על כל אחת ואחת ולכאורה רציתי לדחות דלא מסתבר לי' לש"ס דאיסי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו דבאמת לא קי"ל כן ולכך לא מוקי לה בכה"ג לענין מלקות ובזה יש לי לומר ע"ד הפלפול דלפי מה דמסיק איסי דבאחד אינו חייב א"כ הוה לגבי' אותה המלאכה לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועיין בשבת קנ"ד ד"ה בלאו בסופו וא"כ שוב הו"ל לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ שוב יש לקיים גם הך דתני איסי דאינו חייב אלא אחת והיינו לענין מלקות ומטעם דכיון דיש א' שא"ח מיתה שוב לא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ושוב לוקה ואין חלוק מלאכות לענין מלקות וי"מ להאריך בזה אבל כיון שהוא ע"ד הפלפול לא הארכתי ועכ"פ פשטת דברי הש"ס מורה דגם לענין מלקות שייך חלוק מלאכות וכמו חילוק מלאכות של יו"ט דהוא לענין מלקות ה"ה להיפוך בשבת יש חלוק מלאכות ולפע"ד יש לומר להיפך דלמ"ד אין חילוק מלאכות לשבת א"כ ממילא אינו חייב חטאת רק על כל המלאכות ביחד וממילא גם סקילה אינו חייב רק בכלם ביחד דכל שאין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה וכדאמרו בשבת קנ"ד ולפ"ז ממילא בודאי לוקין על כל אחת דהא לא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דמיתה אינם חייבים רק על כל המלאכות ביחד וא"כ שוב בודאי לוקין ועיין מזרחי פ' ויקהל שכתב כעין סברא זו אבל אם חלוק מלאכות לשבת ממילא שוב ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין כלל אבל אם נימא דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פשיטא דגם לענין מלקות שייך חלוק מלאכות כנלפע"ד ברור והנה מ"ש בישוב קושית הגאון בעל מעין החכמה שהקשה דאם נימא דשבת דחוי' הוא אצל פ"נ וממילא הוא דחויה לכל עניני שבת אף בעבודה וא"כ למה שחיטת קדשים דוחה שבת ויו"ט הא נוכל לעשות ע"י דחויה כגון שישחטו שנים והזבח כשר כששחטאו שנים כמבואר בחולין דף כ"ט וא"כ שוב הו"ל שנים שעשאוהו ומזה העלה דעכ"פ אסור באיסור עשה וא"כ יעשו שנים איסור עשה ומוטב שיעשה אחד איסור חמור משיעשו שנים איסור קל ובאמת שמשום הא אין ראיה כלל דשבת הותרה לגבי עבודה כדאמרו בהדיא ביומא מ"ו ע"ב שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דחויה היא בציבור וכו' הרי דנגד שטומאה דחויה הוא אמר ששבת הותרה לענין עבודה ושם א"א לומר דלאו דוקא הותרה רק דחויה דא"כ אין חילוק בין עבודה לטומאה ואני תמה על מעלתו שהיה לפניו דברי הש"ס הלז ולא הרגיש בזה ואני מוסיף דכן מבואר בסנהדרין נ"א סד"א הוא דאשתרי לי' שבת לגבי עבודה הרי דהוא היתר גמור וא"כ אין מקום לכל דברי הגאון בעל מעיין חכמה אמנם אף נניח זאת נלפע"ד דבאמת המע"ח בעצמו כתב דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב אין מקום לקושיא דסוף סוף מקלקל בחבורה אלא שמעלתו דחה זאת דאם שניהם ביחד שוחטין בבת אחד אין כל אחד מקלקל ואני אומר דמ"מ הדבר נכון דלפי מה שנראה מהה"מ פ"ח משבת דבשחיטה שייך משום מפרק רק דא"צ לגופה ולפ"ז בקדשים דצריך לדם שוב שייך משום מפרק ועיין בפ"י בביצה י"ב שכ"כ בהדיא ולפ"ז לענין מפרק ודאי שכל אחד עושה בעצמו האיסור וז"ב וא"כ אין מקום להקושיא ומ"ש עוד מע"ל שאין ראי' מדברי הרמב"ם הנה פשטת לשון רבינו מורה דפטור לגמרי ומ"ש די"ל דפטור אבל מ"מ אסור מה"ת וכמו בחצי שיעור וע"ז האריך דח"ש אסור גם בשבת הנה יש לי בזה אריכות גדול ולא נפניתי כעת להעתיקו כי אני איני בע"מ אחת ויש עלי כמה ענינים וגם מע"ל מאריך ומביא מספרי אחרוני אחרונים אשר אין דרכי כלל לראות דבריהם ע"כ לא בארתי לזאת וגם אינו מעניני. והנה מ"ש למעלה די"ל דלא מיעט הקרא רק מחטאת ולא מסקילה אף דבש"ס אמרו דכל ששגגתו חטאת זדונו סקילה ועיין שבת קנ"ד מ"מ שם אמרו די"ל דאף דאין שגגתו חטאת מ"מ חייבין על זדונו סקילה ע"ש וגם במ"ש למעלה לדחות דברי הק"ע דכל שאינו רק רשות שוב שייך מי איכא מידי לכאורה יש לעיין דכיון דעכ"פ אסורין ישראל לעשות מלאכה בשביל הל"ת ל"ש מי איכא מידי דהרי ישראל מוזהר על המלאכה אך י"ל דעכ"פ בדברים שאינם מלאכה שוב קשה למה מותר לו לשבות וע"כ דהוא מצוה וא"כ כל מה ששובת טפי הוא מקיים מצוה טפי ודו"ק ובמ"ש למעלה לישב דברי הרמב"ם בספר המצות שלא נקט בר"ה מקרא קודש משום שי"ל שמקרא קדש היינו מהברכות וזכרונות של מוסף שאומרים בר"ה והיינו דבשבת הם מה"ת הנה אף אם נימא דאינן רק מדרבנן מ"מ כיון דעיקר מקרא קודש היא שתהיה הקדוש בשביל קדושת היום א"כ כיון דשם כתיב זכרון תרועה מקרא קודש ומיירי בשבת וא"כ אז לא ניכר השביתה לשם מצות שביתת ר"ה רק לשם שבת ול"ש בזה מקרא קודש ולכך הביא משבתון ועיין בב"י או"ח סי' תפ"ז שהאריך בזה אי שייך מקרא קודש ביו"ט דמ"ש מקרא קודש משאר מלאכות ובאמת מקרא קודש היינו למלאכה וכמ"ש התוס' וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ז והדברים נכונים ודו"ק ומדברי הרמב"ם ראיה ברורה לומר מקרא קדש שהרי המצוה דשביתה אינו רק ממקרא קודש ועיין בספר המצות להרמב"ם מ"ע קנ"ט כתב כל יו"ט שאמר בו שבתון הוה כאלו אמר שבות או תשבות הנה מבואר כחילוק של מע"ל בין תשבות שהוא צווי לשבתון ודו"ק שוב ראיתי שש"ס ערוך הוא בר"ה ל"ב שר"א דרש שבתון דר"ה זה קידוש היום מקרא קודש אתי לעשיית מלאכה ור"ע אמר מפני מה לא נאמר שבתון לעשיית מלאכה שבו פתח הכתוב תחלה א"כ בר"ה פתח הכתוב תחלה בשבתון לכך הביא הרמב"ם מקרא דשבתון משא"כ בסוכות דמקרא קדש פתח תחלה לכך נקט הרמב"ם מקרא קודש לעשיית מלאכה ועיין טורי אבן חגיגה דף י"ח וביוה"כ דנקט רבינו שבתון אף דמקרא קדש קדים היינו לפי דכתיב שבת שבתון וזה מבואר טפי על שביתה ועכ"פ מש"ס דר"ה וחגיגה י"ח מבואר בהדיא דמקרא קודש אתי לאסור בעשיית מלאכה ויש תימה גדולה על הב"י דלא משמע ליה כלל דמקרא קודש אתי לעשיית מלאכה ודו"ק ועיין בסמ"ג מ"ע ל"ו והנמשך שמנה גם בר"ה מקרא דמקרא קודש והיא תימה ששינה מדברי רבינו שאין דרכו לשנות בלשונו ובפרט שבש"ס מבואר כדברי רבינו ועיין בחידושי מהרש"ל שם מצוה ל"א ומזה ראיה למ"ש למעלה שיש לחלק בין לשון תשבות שהוא צווי ובין שבתון וכמ"ש השואל לעיל ועיין בספר החינוך פ' אמור שכתב ג"כ המקרא דמקרא קדש.
והנה מה שהביא מעלתו דברי ש"ב הגאון מליסא ז"ל בספרו נחלת יעקב פ' ראה שהקשה דלמא עוסק במצוה פטור ממצוה הא בצדקה יש שני לאווין ג"כ ול"מ דעוסק במצוה יפטור מל"ת והגאון נדחק מאד בזה ולפע"ד ל"ק דהרי בסוכה אמרו דאף עשה דפסח דיש בו כרת חמור מל"ת גרידא ועיין בתוס' פסחים נ"ט דעשה שיש בו כרת דחי עשה ול"צ בעידנא ואלו לדחות הל"ת צריך שיהי' בעידנא אלמא דעשה שיש בו כרת חמור מאד וכיון דעוסק במצוה פטור אף מעשה דפסח חמור דהוה בכרת ה"ה דדוחה העשה דצדקה אף שיש בו לאו ג"כ כנלפע"ד ובלא"ה נלפע"ד כיון דהל"ת דצדקה הוא ג"כ נצמח מפני שיש חיוב צדקה אמרה התורה ולא תאמץ ולא תקפוץ מאחיך האביון וכל שעוסק במצוה פטור ממילא הוא פטור ממצות צדקה והמסתעף מזה ועיקר הל"ת מסתעף מזה ולא יהא הטפל חמור מן העיקר וז"ב ובלא"ה נלפע"ד כיון דדבר שא"מ ולא אפשר ולא קא מכוין לכ"ע שרי א"כ כאן שא"א לעשות המצוה כיון דעוסק במצוה האחרת ולא מתכוין לבטל הל"ת א"כ פשיטא דלא עבר על הל"ת וכשאפשר לקיים שניהם באמת לא דחי הך מצוה מצוה אחרת ועיין בחו"מ סי' רס"ו ס"ק י"ד.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |