שואל ומשיב/א/ב/ז
שואל ומשיב 
א ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בשנת תרט"ו הגיע לידי שו"ת בשמים ראש ובהקדמת ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא שם ראיתי איזה דברים בענין טומאה דחויה ואמרתי לרשום בקצרה מ"ש לתמוה על דברת התוס' יומא ז' ע"ב ד"ה מכלל שהקשו מה מייתי ר"ש ראי' מיוה"כ דלמא שאני יוה"כ דא"א בציץ ע"כ טומאה דחויה הוא בציבור אף בלי ציץ וע"ז תמה הגאון דש"ס ערוך הוא בפסחים ע"ז דאמרו דכ"ע טומאה דחויה היא בציבור ובעי ציץ לרצויי הרי דתנאי מתדבק הוא דאם טומאה דחויה הוא בעי ציץ לרצויי ע"ש אני תמה על תמיהתו דאמת דהש"ס הוכיח כן מדברי ר"ש ור"י שבזה היה הפלפול שבין ר"ש לר"י אבל התוס' הקשו על ר"ש גופא דמנ"ל זאת להניח יסוד דטומאה דחוייה בעי ציץ דלמא כל דא"א בציץ טומאה דוחה אף בלי ציץ וז"פ ומ"ש לישב קושית התוס' בפסחים שם ד"ה דלא שהקשו דלמ"ד טומאה דחויה מ"ש דטומאת גברי לא בעי ציץ וטומאת בשר טעון ציץ וע"ז כתב דהנה הא דנחלקו אי טומאה דחוי' או הותרה לא נודע מאין יצא להם וע"ז כתב דזה תלוי בזה דיש שני למודים במה דפסח דוחה טומאה חד יליף מבמועדו וחד יליף מאיש נדחה ואין ציבור נדחין ולפ"ז מאן דיליף מבמועדו הוה כמו בשבת דהותרה ואף דביומא מ"ז ע"ב משמע דטומאה דחויה הוא אף למאן דיליף מבמועדו נקל לדחות ומאן דסבר דחויה יליף מאיש נדחה ושם רק דחוי' ומעתה מאן דיליף מבמועדו שם לא כתיב לא טומאת בשר ולא טומאת גברי ובכל ענין דחי אבל אם יליף מאיש נדחה שם הי' טומאת גברי וטומאת בשר מגברי לא נוכל למילף כדאמרו בחולין ק"א דטומאת בשר חמיר דלית לי' טהרה במקוה א"כ צריך לציץ דמרצה וא"כ צריך ציץ עמו דכהן טמא מטמא בשר בחבת הקדש והנה באמת מה שהקשה על עצמו מיומא מ"ו יפה הקשה וכן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שדייק מזה דשבת הותרה וטומאה דחויה ע"ש ואף שבתשובה הארכתי לענין פ"נ ומילה ואפס קצה הזכרתי בי"ש סי' רס"ו אבל זה מפורש בש"ס ואינו נקל לדחות כמו שחשב בעל כ"ד גם גוף בנינו תמוה דלמאן דיליף מבמועדו הותרה והרי בפסחים ע"ז דמפרש מבמועדו ותיכף אמר הש"ס ע"ז דכ"ע טומאה דחויה היא ומקשה על המשנה דלא כר"י והא למאן דיליף מבמועדו הותרה ותימה עליו שבעודו עסוק בסוגיא הלז לא נתעורר בזה וגם תמוה דהרי התוס' ביומא דף וא"ו ע"ב ד"ה אמר כתבו דבפסח אף למ"ד הותרה מ"מ מהדרינן אטהורים והרי למ"ד הותרה יליף מבמועדו והוה כמו שבת דהותרה לגמרי וגם לפמ"ש התוס' מנחות ט"ו ד"ה ר"י דפסח דיש בו אכילה לא הותר א"כ יקשה הא דיליף מבמועדו ועשו"ת נו"ב מהד"ב חאו"ח סי' פ"ו ומ"ש על הגליון בזה גם מ"ש דחבת הקודש מכשיר אף דדעת הרמב"ם פ"י מט"א דאינו רק מדרבנן זה דוקא בבשר דהוא פסק דמטבחיא אבל באלים דהי' מקריב מנחה ומנחה צריך שמן א"כ הי' השמן מכשיר וצ"ע.
והנה בגוף סתירת הרמב"ם מישב בכ"ד שם דבאמת צ"ב מה מקשה ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח ונימא באמת דאם הי' ביוה"כ טומאה הי' מביאין אחרת ואם לא נמצא ע"כ הי' בטילים וע"ז אמר דהנה בדף וא"ו שאל הש"ס עד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מט"מ ומשני טומאה הותרה ולכאורה צ"ב דבשלמא טומאת ביתו דלא נדחה הפרשנוהו שנדה וקרי אינו דוחה אבל טומאת מת עכ"פ דחויה היא ול"צ לחוש לזה וצ"ל דקושית הש"ס היא דכיון דטומאה דחויה היא צריך ציץ וא"כ ביוה"כ דליכא ציץ דאינו על מצחו ומה נעשה וא"כ כהן טמא מטמא הבשר ומכ"ש אם נימא כמו שנראה מן פשטת לשון הרמב"ם בביאת המקדש דגם טומאת גברי בעי ציץ ושפיר מקשה ומשני דטומאה הותרה ולא בעי ציץ ומעתה זהו קושית הש"ס מר"ש לר"י וזה אומר ר"ש לר"י דע"כ אין עודהו על מצחו מרצה דאל"כ למה לא הפרישוהו מט"מ וע"כ דהציץ מרצה וע"ז אמר ר"י משום טומאה הותרה ולפ"ז לפי מה דמשני רבינא טומאת ביתו שכיח וט"מ ל"ש אין מקום לקושית ר"ש ומעתה מיושב דברי הרמב"ם דאף דפסק טומאה דחויה ל"ק קושית ר"ש וא"כ י"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה ומה דלא משני ר"י כתירוצו של רבינא תריץ דבגיטין כ"ח ר"י ור"ש תרוייהו ס"ל דמיתה שכיחא ואף לאביי בהישן דלר"י ס"ל דחייש למיתה משום מעלה הא לא"ה לא חייש מ"מ לר"ש חיישינן למיתה לכך תירץ ר"י לר"ש אף לשיטת ר"ש ל"ק עכ"ד בקצרה ובאמת שדפח"ח אבל אני תמה דלדבריו מה מקשה הש"ס הפרישהו מט"מ והא ההפרשה הי' ז' ימים קודם יוה"כ ואז היה הציץ על מצחו ול"ח לט"מ כיון דטומאה (מיהו זה יש לדחות דמ"מ כל שיטמא טומאת ז' א"כ אח"כ ביוה"כ כשאין על מצחו יעשה בטומאה ואין שם ציץ לרצות) דחויה והי' ציץ ועי' תוס' גבי הפרישהו מט"מ וגוף קושיתו מ"ש דט"מ נדחה הנה לל"ק דכל דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב דטהורין עבדי א"כ שפיר מקשה דהרי יש טהורים אחרים ואף לל"ב דטמאין נמי עבדי היינו במקום שכלם עובדים והתורה התירה כדאמרו ט"מ בציבור רחמנא שריא אבל ביוה"כ דכל עבודות אינן רק בו לבדו א"כ למה יעשה בטומאה כל דיש כהן אחר ובפרט שהתקינו לו כהן אחר תחתיו ולמה לא יעשה האחר א"כ שפיר ראוי להפרישו ועי' רש"י שכתב דט"מ בציבור רחמנא שריא דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחין וזה סתירה לדברי בכ"ד הנ"ל דלמאן דיליף מאיש נדחה אינו רק דחויה והרי ר"נ ס"ל הותרה ובלא"ה תמוה דהרי רק ט"מ הותרה או דחויה וכמ"ש רש"י שם דזבים ומצורעים לא הותרו ובועל נדה כנדה והיינו משום דט"מ רחמנא שריא ולא שאר טומאות וזה לא נלמד רק מאיש נדחה דשם כתיב כי יהיה טמא לנפש וא"כ מבואר דלא ככ"ד הנ"ל וצע"ג ומה שהקשה דמה מקשה ר"ש דלמא באמת יביא אחרת לפעד"נ דהכי מקשה ר"ש כיון דמה דאינו על מצחו הוא בעבודת יום הפנימית שלפנים אינו נכנס בבגדי זהב וכמ"ש רש"י וא"כ שוב יקשה קושית הש"ס בגיטין נ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח והרי הש"ס מקשה ודלמא דשמעני' או דחזיני' בפשפש וא"כ מה נעשה אם יאמר לנו שנטמא ולא יהי' נאמן ודלמא באמת נטמא וכמ"ש הפ"י בגיטין שם ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דלפי האמת דע"א נאמן באיסורין או כאביי או כרבא א"כ ל"ק קושית ר"ש דהתורה האמינתו וא"כ י"ל דבאמת אינו מרצה ובלא"ה י"ל דבאמת אמרו אם הי' מקריב עומר ונטמאת מביאין אחרת תחתיו ואם אין שם אלא הוא א"ל הוי פקח ושתוק ולפ"ז באמת ל"ק דמה נעשה דהא אם אינו נאמן שוב טומאה דחויה אך לפי מה דאמרו ביומא שם דמודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וא"כ אותו שעיר הנעשה בחוץ דנאכל לערב ומה נעשה בזה דהוא יאמר דנטמא בפנים ומה יעשה עם השעיר בחוץ דאחר כל העבודות נעשה כמבואר בפ"ד מעיוה"כ וא"כ מה נעשה בזה ושפיר דייק ולפ"ז אם נימא דאף בנעשה לאכילה דחויה ל"ק קושית ר"ש ודו"ק ועיין ראב"ן דפירש במה דאמרו כה"ג ביוה"כ יוכיח דאין קושיא מפר רק מהשעיר דפר הי' משלו ובעלים נאמנים על שלהם להפסידו ובתשובה הארכתי בזה ודרשתי בשבת שובה שנת רי"א ואכ"מ שוב ראיתי בשעה"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ז דדעתו דהרמב"ם ס"ל דהציץ מרצה על טומאת הגוף ע"ש וזה כמ"ש הכ"ד והביא כן בשם הלח"מ ע"ש והנה בשאגת ארי' סי' ל"ח תמה על התוס' ביומא וא"ו ע"ב ד"ה אמר שכתבו דפסח אף דאתי בכנופיא מ"מ כיון דלאו בשותפות מייתי כ"א כל אחד לבדו לא הותרה אף למ"ד הותרה והוה כמו אילו של כה"ג וע"ז הקשה דא"כ מ"פ בסנהדרין י"ב על ר"י דס"ל הותרה מהא דס"ל דמעברין ודלמא שאני פסח ע"ש שהאריך בזה וכן הקשה בשעה"מ פ"ד מבמ"ק שם ולפע"ד פשוט דניהו דכיון דלא אתי בשותפות מהדרינן אטהורים היינו משום דכל דאפשר בטהרה טפי עדיף אבל לעבר השנה ולדחות הפסח ממועדו פשיטא דלא מעברינן בשביל זה ולפע"ד כל דכתיב במועדו הו"ל כמ"ש בעצם היום הזה דכתב אבודרהם לענין עשרה בטבת כיון דכתיב בעצם היום הזה לא דחינן לי' וה"ה דלא מעברינן מיהו ביוה"כ דכתיב בעצם היום הזה ואפ"ה מעברינן מפני ירקא או מתיא ועבר"י סי' תק"נ באו"ח ובתשובה הארכתי בזה אך בגוף קושיתו לפע"ד דבאמת צ"ב גוף סברת התוס' דמה בכך דלא אתי בשותפות ולפע"ד סברת התוס' דבאמת כל הטעם דל"ב דאף דאיכא טמאים וטהורים עבדי נמי טמאים הוא משום דכיון דהותרה כבר זכה בי' אותו בית אב וא"כ למה ידחו מעבודתם כיון דהתורה התירה ולפ"ז שם דכלם הי' טמאים א"כ לענין שתהי' נדחה ולעבר השנה למ"ד הותרה לא מעברין ולפ"ז זהו בק"ץ דזכו בית אב אבל קרבן יחיד דא"צ פייס כמבואר ביומא כו' במשנה א"כ ל"ש שזכו כלם ויכול לבחור כהן טהור וגם י"ל דבשלמא ק"ץ כיון שכל הכהנים עובדים וא"כ כיון שאחד טמא ונטמא הקרבן מה נ"מ אם אחר יהי' טהור אבל בקרבן יחיד דיכול לעשות כל עבודות ביחיד ובלי פייס וכמבואר ביומא שם במשנה וא"כ יכול לבור לו כהן טהור וטמא לא יגע בו יד כלל ולפ"ז שם בסנהדרין דמצאו גולגולת של ארונה תחת המזבח וכל הכהנים נטמאו כמ"ש התוס' בשם הירושלמי א"כ א"צ לעבר דכל הכהנים נטמאו איברא דלפ"ז בכה"ג באילו מה בכך שק"ו הוא מ"מ יכול להיות בכהן טהור כיון דכל עבודות אינן כשרות רק בו אך נראה דבאמת בלא"ה תמוה דמה מדמה לאילו של כה"ג והא התוס' בעצמם ביומא ז' ד"ה כיון כתבו דאינו רק מדרבנן וכבר נתקשה בזה בש"א שם אבל לפע"ד לא באו התוס' לדמות רק דלענין זה חלוק קרבן יחיד מק"ץ אבל באמת באילו אינו רק דרבנן ובפסח הוה מה"ת והנה התוס' במנחות דף ט"ו כתבו דק"פ כיון דהוא לאכילה בודאי לא הותרה אף לר"י והקשה בשעה"מ שם דא"כ מה מקשה בסנהדרין שם וגם בשו"ת נו"ב מהד"ת חא"ח סי' פ"ו האריך בזה וע"ש בגליון הנו"ב שם וגם מ"ש בענין אין ק"צ חלוק האריך בזה בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ה ובאמת לפמ"ש הבה"ז בטעם התוס' משום דפסח נאכל בטומאה צ"ב דא"כ היאך אמרו ביומא לענין עומר דמודה היכא דאיכא שיריים לאכילה והא שם אינו נאכל ובשעה"מ שם האריך בזה אך נראה דבאמת כל דאינו נאכל בטומאה ודאי דצריך לאהדורי אטהורים דא"כ לא יאכלו הכהנים ולמה נפסידם וגם האיכא מצוה באכילתם ורק בפסח דנאכל בטומאה חדשו התוס' דצריך לאהדורי אטהרה והטעם דבאמת כיון דכתיב תכוסו על השה א"כ אם נימא דאין נאכל בטומאה א"כ מה נעשה אם ימנו רבים על הפסח ואח"כ יארע טומאה בכהנים ובאותן הנמנים ומקצתם יטמאו וא"כ לא יאכלו רק הטהורים ויבא לידי נותר ולכך ע"כ הותר לאכל בטומאה וז"ש אין ק"צ חלוץ ולפ"ז זהו כשאירע אח"כ טומאה אבל שם לענין לעבר מפני הטעם כיון שנודע קודם שנמנו מהטומאה ורבים נטמאו א"כ כל אותן הטמאים הי' להם למנות בפ"ע ולא הותר בטומאה גם דהכהנים ג"כ נטמאו וא"כ יטמא הפסח לגמרי ולכך א"צ לעבר והנה שם בחזקי' כתיב כי אכלו הפסח בלא ככתוב ויש לפרש דכיון דיש בו אכילה לא הותרה והי' צריך לעבר אך לפמ"ש לא תלה באכילה ודו"ק ויש לי פלפול בכל דברי הש"א והשעה"מ ולא נפניתי כעת.
והנה בס' נדפס מחדש בקונטרס טומאה דחויה הקשה על התוס' ביומא הנ"ל כקושית הכ"ד בהקדמתו הנ"ל וכ"כ בזה והנה מה שהבין ששבת הותרה באמת אינו רק דחויה ועיין תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז ל"ח אמנם מ"ש לחלק בין שבת דאינו רק איסור גברא משא"כ שאר איסורים דהוא איסור חפצא ז"א כמבואר בריטב"א קידושין נ"ד דדוקא נדרים הוה איסור חפצא משא"כ שאר איסורים כלם איסור גברא והנה הביא שם קושיא בשם מנחיל יעקב בהא דפריך הש"ס מעומר דנטמאת דמביא אחרת תחתיו ומה קושיא והא רש"י כתב במנחות ע"ב דלכך מביא אחרת תחתי' כדי שלא יאמרו דגם מנחת יחיד דוחה וא"כ אין קושיא דלכך מביא אחרת תחתי' וכתב דדברי רש"י קאי רק מה שא"ל הוה פקח ושתוק אבל למה דמביא אחרת תחתיו זה לא הוה משום גזירה דמנחת יחיד דהוה חולין בעזרה ובזה יפה תמה דדברי רש"י מבוארים דקאי ע"ז דמביא אחרת תחתי' וגם חב"ע ל"ש בזה דהא היא נטמאת ולא הקריבוה ראשונה והוא נדחק מאד ליישב הקושיא ולפע"ד הדברים כפשטם דבאמת הא ודאי דאם נימא דקצירת עומר דוחה שבת פשיטא דכיון דאינו רק דחויה דמפני גזירה בשביל יחיד לא ידחה איסור שבת דאינו רק דחייה בעלמא אבל באמת רבי ס"ל דקצירת עומר אינו דוחה שבת כדאמרו שם וא"כ ע"כ דמיירי בחול וא"כ שפיר שייך הגזירה ואם יקרה בשבת באמת א"ל הוה פקח ושתוק והוה כמו שא"ל אחרת אבל לדידן דקי"ל דקצירת עומר דוחה שבת שוב ל"ש הך גזירה וע"כ דמדינא מהדרינן אטהרה ובזה מדוקדק מה שפירש"י שם אם יש אחרת אפילו במחובר ולאיזה צורך פירש כן משום דכיון דמיירי במחובר ולרבי אין קצירה דוחה שבת וע"כ דמיירי בחול ובשבת דוקא אם יש אחרת מוכנת וכבר נקצר אבל ביומא ל"ג אם יש אחרת רק אומר ומביאין ועיין בהגהות ר"י פיק ז"ל שם וא"כ שפיר פריך וז"ב כשמש ובדקדוק שנו שם אם יש אחרת והיינו דבשבת צ"ל אחרת מוכן ובחול אפילו במחובר משא"כ לדידן ל"צ למנקט אם יש אחרת והנה מדברי הש"ס במנחות שם שאמר ש"ה שהרי דחתה שחיטה את השבת נלפע"ד בזה דבר חדש במה שהאריך הראב"ד והרא"ש והר"ן באם יש נבילה והחולה צריך לבשר אם נשחוט או נאכילו נבילה ולפמ"ש בש"ס י"ל כיון דבלא"ה החולה צריך לדחות איסור שבת בשעת שחיטה להחם לו חמין וכדומה שוב דוחה גם לענין שחיטה משא"כ שאר איסורים דלא נדחו רק בשעה שצריך להם ודו"ק ויש לכוין לזה סברת הרא"ש ביומא ובתשובותיו כלל כ"ו סי' ה' יעו"ש ודו"ק ועיין שו"ת בשמים ראש סי' ל"ט ובכסא שם. והנה לכאורה צ"ב דברי התוס' במנחות ט"ו הנ"ל שהקשה דר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור ומאי קושיא דניהו דטומאה הותרה בציבור אבל למה יעשו בטומאה והא כיון דאינו רק שבט אחד יעשו הפסח בטהרה ואי שיטמאו אח"כ באכילתם אבל הטהורים יאכלו בטהרה והם באמת יאכלו בטומאה אבל ההקרבה יכולה להיות בטהרה וצ"ל כיון דעכ"פ יהיו חלוקים באכילה והרי ק"פ עיקרו לאכילה וא"כ גם זה שייך אין ק"צ חלוק אף שהקרבה יהיו בטהרה מ"מ האכילה יהי' מוכרח לעשות בטומאה לכך עושין גם ההקרבה בטומאה וזה מ"ש התוס' כיון דיש בו אכילה אין ק"צ חלוק ולכאורה כיון דנאכל בטומאה לא הוה מהדרינן אטהרה ועשעה"מ ולפמ"ש א"ש דזה באמת סברת ר"י דאין ק"צ חלוק דאל"כ כיון דההקרבה יוכל להיות בטהרה למה לא יהי' בטהרה דהא הכהנים טהורים וכ"ש טהורים ובאכילה יתחלקו הטהורים לבדם והטמאים לבדם לכך אשמעינן דאין ק"ץ חלוק ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דע"כ לא חדשו התוס' דק"פ יש בו אכילה רק במקום דההקרבה יוכל להיות בטהרה אבל במקום דגוף ההקרבה הוא בטומאה פשיטא דכל דנאכל בטומאה גרע טפי ובודאי הותרה בציבור וז"ב ופשוט ובזה מיושב דברי הבה"ז שכתב דוקא ק"פ שנאכל בטומאה ותמה בשעה"מ אדרבא בדבר שאינו נאכל בטומאה ודאי מהדרינן אטהרה וכמ"ש מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה ולפמ"ש א"ש דבאמת דבר שאינו נאכל בטומאה ודאי גרע ורק לענין זה שאין ק"צ חלוק בזה היכא דנאכל גרע דא"כ יהיו חלוקין זה מזה ודו"ק היטב ובזה יש לישב קושית הרב מלביטש הנ"ל דהא התוס' כתבו דכל שא"י מגופו טומאה הותרה אף בשאר טומאות ולפמ"ש י"ל דבאמת צ"ב הא דאמרו ט"מ הותרה בציבור וקשה אכתי מה נעשה בשעיר הנאכל בחוץ וכבר הקשה כן בשעה"מ וכתב עפ"י דברי התוס' בדף ח' בחששא בעלמא כי הכא אפילו ביחיד לא מצרכינן לעשות בטהרה וביאור הדברים נלפע"ד דניהו דהיכא דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"נ היינו דמהדרינן אטהרה אבל כאן באמת הוא בטהרה ורק לחוש לשמא יפול מת עליו בזה פשיטא דכל דטומאה הותרה לא חיישינן וזה לא מקרי אהדורי אטהרה והרי באמת טומאת המת ל"ש כדאמר רבינא רק דס"ד דלמ"ד דחויה אף בכה"ג חיישינן אבל למ"ד הותרה פשיטא דלא נקרא מהדרינן ולפ"ז זה לענין ט"מ אבל להתיר שאר טומאות דשכיחא פשיטא דכל דיש אכילה ודאי חיישינן וצריך לאהדורי אטהרה דהא טומאת ביתו שכיחא ודו"ק היטב ובזה נלפע"ד לישב קושית הלח"מ הנ"ל דלמה לענין עשייה אף טמא שרץ אינו נדחה ולענין אכילה כל שאין טומאה יוצא עליו מגופו מותר ולפמ"ש א"ש דבאמת אף לפמ"ש התוס' דשייך טומאה הותרה אף בשאר טומאות היינו דוקא למ"ד הותרה אבל למ"ד דחויה פשיטא דלא נדחה רק ט"מ דכתיב בקרא ולפ"ז לכך לענין עשייה גם ט"ש אינו עושה דאינו רק דחויה אבל כל שכבר נעשה בט"מ מה נ"מ אם יאכל הט"ש השתא ט"מ נדחה ומותר מכ"ש ט"ש ובזה מיושב מה דק"ל טובא דהרי ר"נ אמר מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה והרי הוא ס"ל דהותרה ואפ"ה כל דאיכא אכילה מודה ומכ"ש למ"ד דחויה דאין להתיר לאכול רק ט"מ ולפמ"ש א"ש דר"נ לא אמר רק להדר שיעשה בטהרה אבל כל דכבר נטמא בט"מ הרי פסח נאכל בטומאה ומותר לאכול אף ט"מ דמתחלתו בא לאכילה מכ"ש ט"ש אבל לעשות בטהרה פשיטא דלא נדחה רק ט"מ בלבד ודו"ק היטב.
שוב ראיתי דגוף הקושיא של הרב מלביטש הנ"ל ל"ק דנראה דרש"י ס"ל כשיטת התוס' הנ"ל וכמ"ש ביומא ז' ד"ה כל וז"ל דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש וכו' אבל זבין ומוצרעין נדות ויולדות שטומאתן יוצא מגופן לא הותרו ובועל נדה כנדה הן מדהשמיט טומאת שרץ משמע דגם ט"ש הותרה ועיקר דלא הותרה הוא רק בטומאה יוצא עליו מגופו וע"ז הרגיש מבועל נדה וכתב במתק לשונו דבועל נדה כנדה והיינו דגם זה דינו כנדה הן אמת דמ"ש בועל נדה כנדה באמת נדחה לעיל ומסיק בתיובתא ואולי כוונת רש"י לזה הוא בועל נדה כנדה דמקרי טומאה יוצא מגופו ובאמת צ"ע מדוע פירש רש"י כאן זאת ולא בתחלת הסוגיא אך נראה דבאמת אם נימא כל דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב טהורי עבדי וא"כ י"ל כיון דעכ"פ ב"ק הוה וא"כ צריך להפריש ניהו דסגי ביום אחד מ"מ כיון דיכול להפרישו מביתו מפרישין אבל לפי מה דמסיק דאף דאיכא טמאים וטהורים טמאים עבדי שפיר ק"ל לרש"י א"כ למה מפרישין הכה"ג ולכך הוצרך לחדש דבועל נדה כנדה לענין זה ועדיין צ"ע. שוב ראיתי שע"כ לא נחלקו אי בועל נדה כנדה הוא דוקא לענין אי טובל ביום או בלילה אבל מ"מ טמא ז' כנדה וא"כ יש לו דין נדה וטומאה לא הותרה ובזה דברי רש"י א"ש וגם מה שלא כתב בל"ק משום דפשיטא דבכה"ג ודאי צריך להפריש אבל לל"ב שפיר ק"ל ודו"ק היטב ודרך אגב אומר במ"ש רש"י בפסחים ע"ז ד"ה שאינו על מצחו כדאמרינן בר"ה שאינו נכנס בבגדי זהב שאין קטיגור נעשה סניגור ותמה הגאון מוהר"ע איגר ז"ל דהש"ס נתן רק טעם אבל גוף הדבר מבואר במקרא דלובש ד' בגדים ולפע"ד בפשיטות דהנה בשאר כל ימות השנה הכה"ג לובש שמונה ד' של כה"ד וד' בגדי זהב וביוה"כ לובש ד' בגדי לבן וא"כ אין ראי' מה דכתיב ביוה"כ ד' די"ל דחשיב מה דמשנה מבגדי זהב ללבן אבל גם הד' של בגדי זהב לובש כדי שיהיו בח' בגדים ולכך הוצרך רש"י לומר דאינו לובש בגדי זהב כלל ובזה מדוקדק מה דאמרו מפני מה אין כה"ג לובש בגדי זהב ולא אמר מפני מה אמרה תורה כדאמרו בכמה מקומות וער"ה ט"ז משום דבתורה אינו מבואר רק שע"פ טעם זה אינו לובש בגדי זהב.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |