שואל ומשיב/א/ב/ו

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן ו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פה טריסקאוויטץ שנת תרי"ב בא אלי הרב המופלג מוה' יעקב ראובן ני' אבד"ק לביטש ואמר אלי שק"ל בהא דאמרו יומא ז' עד שאתה מפרישו מטומאת מת הפרישהו מטומאת קרי ומשני טומאה הותרה בציבור והקשה לפמ"ש התוס' בזבחים דף כ"ג גבי זקני דרום דהא דטומאה הותרה בציבור הוא אף בשאר טומאת כל שאינם יוצאות מגופו וא"כ כיון דמשני טומאה הותרה או דחוייה א"כ גם לבועל נדה הותרה ולמה מפרישין כלל והיא קושיא גדולה לכאורה אבל מה אעשה שאין פה אצלי שום ספר לעיין כ"א הרמב"ם ח"ג ובאמת שדברי התוס' הם דברים חדשים וברמב"ם פ"ד מביאת מקדש דטומאת המת בלבד הוא דנדחה לא שאר טומאות יעו"ש ומה שאמר הוא לתרץ דכיון דהוא בועל נדה א"כ הוא טמא בשביל שהוא ב"ק והוה טומאה היוצאה מגופה ז"א דמשום ב"ק לא הי' צריך להפריש כל שבעה ועיין ברמב"ם פ"א ממקואות שב"ק טובל והולך כל היום כלו מתחלת הלילה ורק נדה טבילתה ביום וא"כ לא הי' צריך להפריש ז' ימים כלל וגם בגוף הדבר דבועל נדה הוא ב"ק הוא תמוה ועי' במלמ"ל פ"ג מבהמ"ק ה"ג אך בגוף הקושיא נלפע"ד דהנה באמת סברת התוס' נלפע"ד מבלי עיון בספר דכל שלא גרם הוא הטומאה כמו זב וב"ק שהוא הגורם בזה התירה התורה כל שהוא בציבור שהרי לא פשע ומצינו לענין שלוח מהמחנות ג"כ הבדל בין כשהטומאה יוצאת מגופו או לא והרי טמא מת אף מת עצמו מותר להיו' במחנה לויה כמבואר בפסחים ס"ז ובנזיר מ"ה ועי' ברמב"ם פ"ג מבימ"ק ובכ"מ נתחלפו הציונים יעו"ש מפסחים לנזיר וא"כ כל שאינו יוצא מגופו הרי לא פשע ולפ"ז נ"ל ברור דכיון דחיישי' שמא תמצא אשתו נדה והיינו באותו יום וא"כ יהיה מחמת תשמיש וא"כ הוה הוא הגורם שע"י הבעילה בא ולא הותר לו הטומאה הן אמת שיש לעיין כיון דע"כ שלא בשעת ווסתה הוא בא דבשעת ווסתה או סמוך לווסתה פשיטא דאסור אף בביתו לבעול וא"כ הוא אנוס וכדאמרו אי שלא בשעת ווסתה אנוס הוא והנראה בזה דהנה בשבועות י"ח מוקי הא דמשמש עם הטהורה מיירי בסמוך לווסתה וכתב בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד ה' נדה דאף דסמוך לווסתה אינו רק דרבנן מ"מ כל שצריך לפרוש מדרבנן לאו אנוס מקרי ולפ"ז שפיר צריך להפרישו משום בועל נדה אף דטומאה דחוייה או הותרה מ"מ באמת כל שלמדנו שצריך להפריש מביתו א"כ שוב לא יהיה מקרי אנוס והו"ל כטומאה יוצאת מגופו כיון שהכהן עכ"פ צריך להיות בקדושה ובטהרה ושוב הוה כפשע אף שהוא שלא בשעת ווסתה ובזה מיושב היטב מה דק"ל מה"ת לחוש שמא תמצא נדה הא הוסתות אינן רק מדרבנן ומכ"ש שלא בשעת ווסתה ולא סמוך לווסתה הו"ל חזקת טהרה ואף דהנו"ב חידש דסמוך לווסתה חיישינן מה"ת דהו"ל שמא ימות הא הב"מ חלק עליו בסי' נ"ה שם יעו"ש סי' ג' שהאריך ליישב בדחוקים וא"כ מה"ת לחוש לזה אברא די"ל לפמ"ש הקדמונים גבי הך דאמרו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי שאף שהרוב מגמר גמירי כל שאנו רוצים לתקן תקנה צריכים לתקן גם המיעוט שישנו בעולם וברמב"ן בחידושיו לגיטין דף כ"ח משמע דמה שמתקנים הב"ד צריכים לתקן אף המיעוט ואולי הוא ג"כ מה"ט ובתשובה הארכתי בזה א"כ כיון דבאמת זה הל"מ דמפרישין הכה"ג מביתו ז' ימים כמ"ש הרמב"ם פ"א מעביוה"כ ה"ג וביוה"כ ודאי הוא דאורייתא (ועי' פ"ב מפרה ה"ב במלמ"ל מה שתמה שם על הרמב"ם ולפ"ד בלי עיון בש"ס י"ל דהרמב"ם מפרש דמה דמפרישין מביתו ללשכה שבמקדש זה קבלה ממשה רבינו גם בפרה רק מה שהי' מפרישין מאשתו הי' בפרה רק מעלה בעלמא ובזה מדוקדקים דברי הרמב"ם וצ"ע אם הש"ס מסכים לזה) ועכ"פ ביוה"כ ודאי הי' הל"מ ורק דלא ידענו הטעם ואמרינן דהוא שמא תמצא נדה וכיון שכן שוב הי' הל"מ לתקן שלא יהיו שום ספק וחשש בכפרתו של ישראל והפרישו הכה"ג אף מחשש מיעוט שמא תמצא נדה וא"כ עכ"פ לא נקרא אנוס כיון שעכ"פ צריך לפרוש ושוב הוה כטומאה היוצא מהגוף דלא נדחה הטומאה ומכ"ש שלא הותרה כנלפע"ד מבלי עיון בספר.

והנה אח"כ זכיתי בש"ס זבחים שם בדף כ"ב ע"ב בד"ה אי הכי שכתבו דה"א דטמא דמתניתן כזב ומצורע מי שטומאה יוצאה מגופו ע"ש והוה משמע דעכ"פ כהן המכפר כל שטומאה אינה יוצאת מגופו דוחה הטומאה וא"כ יפה הקשה דעכ"פ הכה"ג היה טומאה דחוי' או הותרה כל שאין טומאה יוצאת מגופו אך לפעד"נ דבאמת צ"ב הא דמשני טומאה הותרה בציבור והוי במה דצריך לעבודה וקשה טובא דכיון דעכ"פ הפרשה בודאי צריך כדיליף לר"י כדאית לי' ולר"ל כדאית לי' ועיקר הקושיא מביתו למה פירש וכדאמרו בהדיא שם וא"כ מה מועיל מה דהותרה בציבור הא רש"י פירש דיוה"כ ק"צ וקרבנות תלויין בו וקשה תינח יוה"כ אבל כל ז' איך יהי' בלשכה והא שם לא הוה ק"צ ותלוי בו דווקא ואיך יהיו במקדש בטומאה והא אפשר בכהנים אחרים טהורים וצ"ל דבאמת דברי רש"י לאו בדווקא דאף אם אין תלוי בו ל"מ למ"ד הותרה בודאי הותרה אף באפשר בכהנים אחרים כדאמרו שם ואף למ"ד דחויה כיון דכה"ג הי' יכול לעבוד בכל יום שירצה ועי' יומא י"ד ובתוס' חגיגה י"ג ד"ה אין ואם כן כיון שצריך להפרישו וצריך שיהיו בלשכתו בעזרה ופשיטא דהי' מותר ולפי זה מיושב היטב הקושיא דלענין חשש טומאת ביתו מה מועיל מה שטומאה הותרה כיון דעכ"פ יהיה בועל נדה. ובועל נדה אסור להיות בחיל כמ"ש סוף זבים וברמב"ם פ"ג מבימ"ק ה"ה ומכ"ש ב"ק ועמלמ"ל שם ה"ג וא"כ איך יהי' כל ז' והוא צריך להיות מופרש כל ז' כדיליף מסיני ולכך ע"כ פירש מטומאת ביתו ודו"ק היטב. והנה שבתי וראיתי דג"ז ליתא דהנה מ"ש דבועל נדה אסור להיות בחיל ע"כ צריך לפרוש ז' ז"א דבאמת בהך דאמרו מביתו למה פירש פירש"י דע"כ הלשכה אינה קדושה דאל"כ אסורה בשכיבה והתוס' דחו שם וכתבו דהקושיא הוא דיפרישו אותו למחילות דלא נתקדשו ובתוס' פירש ב' פירושים אחרים ועכ"פ כל שטומאה הותרה או דחויה ניהו דהי' צריך פרישה מביתו הא יוכל להיות במק"א במקום שלא נתקדש וע"כ צ"ע. והנה ק"ל בסוגיא דקארי לי' מה קארי לי' ורבינא הוא דחידש דטומאה שכיחא דמיתה ל"ש ומשמע דר"ה לא ס"ל כן וקשה דא"כ לרבנן אמאי אין מתקנין לו אשה אחרת תחתי' כר"י וע"כ דמיתה ל"ש וטומאה שכיחא וכדאמר בדף י"ג וא"כ ע"כ מוכרח זה וצ"ע והנה לכאורה ק"ל לר"י דאמר אשה אחרת מתקינין לו תחתי' קשה שוב למה לא יקחנה עמו למקדש כמו דמקשה הש"ס מביתו למה פירש וא"ל דחיישינן שמא תמצא נדה דז"א דהרי באמת דעת הב"י בי"ד סי' קפ"ז די"ג דהבועל את הבתולה אפילו ראתה דם כ"פ מ"ת אפ"ה תלינן דדם בתולים הם ועיין בט"ז וש"ך שם שגם בזה"ז מחזקינן כן ומכ"ש בזמן שכה"ג הי' בבהמ"ק וא"כ כיון דכה"ג ע"כ בתולה מעמיו יקח וא"כ שוב אותה אשה רשאי לשמש עמה ותולין בדם בתולים עד שתחי' המכה וא"ל דעכ"פ משום בועל נדה טמא דז"א דכל שתלינן בדם בתולים והוה כדם מכה שתלינן לעולם ועי' ברשב"א בחה"ה הובא בב"י שם סי' קצ"ג דמשמע בהדיא כן וא"כ למה יפרוש מביתו (מיהו י"ל דניהו דתלינן בדם בתולים מ"מ כל שתרגיש שנפתח מקורה ודאי תהי' טמא) והנראה בזה דהנה בהא דאמרו בדף י"ג דכניס לה ופריך א"כ הו"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים ובשו"ת רמ"א שנדפסו ע"י זקני הגאון מוהר"ל אבד"ק אמשטרדם הקשה שם דלשיטת הרמב"ם דכה"ג אינו נושא ב' נשים שנאמר אשה אחת ולא ב' נשים א"כ למה לא פריך והא אשה אחת א"ר ולא ב' נשים ואני בתשובה בארתי דברי רבינו על נכון ותורף דברי דדוקא בב"א אסור משום דכיון שדעתו לגרש אחת מהן ולא בירר את מי וכל אחת סומכת דעתה שאותה יקיים א"כ אסור לבא עלי' ודעתו לגרשה אבל בזאח"ז כיון דהשני' יודעת שאותה יגרש שנשאה באחרונה א"כ ליכא איסור כ"כ ואף אם איכא איסור עיקר האיסור רק כיון שיהא מוכרח לגרש משום דוכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים וכן נראה מלשון הראב"ד שכתב דבאמת מסתבר כן כדי שלא יצטרך לגרש עיוה"כ ע"ש בפי"ז מא"ב וא"כ היינו הך דמקשה וכפר בעדו ובעד ביתו א"ר ולא בעד ב' בתים יעו"ש ולפ"ז א"א שיקח אותה אשה דבאמת אסור משום אשה אחת ולא ב' ודו"ק אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמר אי כניס לה א"כ הו"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו וכו' ומאי קושיא הא בפ"ק דקידושין יו"ד מבעיא להו אי תחלת ביאה קונה או סוף קונה ונ"מ לכ"ג דמקדש לה בביאה א"א תחלת ביאה קונה הו"ל בעולת עצמו ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והתוס' וכל הקדמונים האריכו בזה והמתבאר מדבריהם דכל דלא פירש שדעתו לקנות בתחלת ביאה אסור לכה"ג לקדש בביאה ועיין מלמ"ל פי"ז מא"ב הט"ז שהרחיב דיבור בזה ולפ"ז י"ל דכניס לה בביאה ופירש שדעתו לקנות בתחלת ביאה אם תמות אשתו הראשונה ואם לא תמות לא יקנה וא"כ ממנ"פ יפה עושה דאם תמות הראשונה אז ממילא השני' נקנית לו ואי לא לא. הן אמת די"ל דלא משכחת לה דממנ"פ אם היו הקידושין בכסף ושטר והביאה הי' אח"כ אז לשיטת הרי"ף כבר זקוקה ועומדת ונקנית בתחלת ביאה ולפ"ז לדידן דקי"ל ביאה אירוסין עושה וא"כ ע"כ מיירי בקידושין של שטר וכסף דאל"כ כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו מקריא וא"כ שוב שפיר מקשה וכיון דכניס לה הו"ל ב' בתים ולשטת הפוסקים דבלא גמר ביאתו ודאי קונה בהעראה א"כ ע"כ מיירי שבעל בעילה גמורה רק שפירש שדעתו לקנות בהעראה ולפ"ז הא כל דלא קדש מתחלת ביאה לאו נשואין עושה רק אירוסין וא"כ לא כניס לה עדיין וע"כ שקדש מקודם ושוב לא משכחת לה דבזה כ"ע מודים להרי"ף דכל שזקוקה כבר הו"ל זקוקה ועומדת ועמלמ"ל שם ובזה מיושב היטב הא דמקשה והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וקשה היאך פסיקא לי' זאת ולמה לא פריך להיפך דאם נימא דקידושין מקריא ביתו שוב הו"ל כשני בתים ולפמ"ש א"ש דאם קידושין סגי משכחת לה בשקדש בביאה ופירש דאין דעתו שיקנה אם לא תמות אשתו וע"ז מקשה דא"כ שוב לאו ביתו מקרי וע"כ דכניס לה ושוב ביאה קונה אף בתחלת ביאה ודו"ק היטב.

והנה בגוף דברי רבינו שכתב אשה אחת ולא שתים שתמהו עליו הראב"ד וכ"כ לעיל קושית זקני הגאון מוהר"ל אבד"ק אמשטרדם מיומא י"ג הנ"ל כעת בבואי הביתה בכ"ו אב נתישבתי עוד בזה והנלפע"ד דברים נכונים דהנה גוף דברי הרמב"ם שכתב הה"מ שמקורו מיבמות נ"ט הן תמוהים דזה פירוש חדש ונעתיק הסוגיא כה"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן וכו' כי קמבעיא לי' והוא אשה בבתולי' יקח מאי קיחה דקידושין בעינן או קיחה דנשואין בעינן א"ל הא נמי תניתוה ארס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס שאני התם דרחמנא אמר יקח אשה ה"נ כתיב אשה אחת ולא שתים ומה ראית הא אשתני גופא הא לא אשתני גופא ופירש הה"מ דלרבינו הפירוש דאשה ממעט אחת ולא שתים וזה דחוק מאוד בפירושא דשמעתא ולפעד"נ וטרם יהיה כל שיח נבאר בהא דאמרו ביבמות ס"א מנין שאם אירס אשה ונתמנה להיות כה"ג שיכנס ת"ל יקח אשה א"ה שומרת יבם נמי אשה ולא יבמה והנה בביאור הענין ראיתי בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' קט"ז שביאר דארוסה אשה מקרי ולא יבמה ע"ש ובסי' קי"ז כתב לו הרב השואל דהפירוש הוא דארוסה מרבינן ממלת יקח שכבר לקחה ויבמה לא לקחה שהקנהו לו מן השמים ואא"ז הח"ץ ז"ל פירש דרש"י פירש דממלת אשה מרבה ולא מלשון יקח ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ח ובחבורי י"ש סי' רט"ז יעו"ש והנה אני תמה דאמאי לא הביא הח"ץ ראיה מש"ס מפורש כאן דאמר שאני התם דכתיב יקח אשה ומבואר דמתיבת אשה מרבינן ורש"י פירש הכי בהדיא ורש"י לשיטתו אזיל אבל גם פשטת הסוגיא מבואר כן תדע דא"א לומר דהפירוש הוא מיקח אשה והרי אדרבא מדכתיב יקח ע"כ דקיחה קידושין הוא שהרי אמרינן שארוסה כבר נקרא קיחה וא"כ תפשוט מינה דקיחה דקידושין הוא וע"כ דמאשה מרבינן שהוא מיותר וא"כ דברי הח"ץ מבוארים אך לפעד"נ דהרמב"ם מפרש כך דיקח אשה כל שהי' מקודם כה"ד א"כ ע"ז לא אזהר רחמנא שהרי כבר לקוחה ועומדת וא"כ אף שקיחה דנישואין כל שכבר לקוחה ע"ז לא אזהר רחמנא דהתורה אזהר על קיחה דקידושין ונשואין ביחד אבל כל שכבר לקחה לא אזהר רחמנא וע"ז פריך ה"נ כתיב אשה והיינו שבעינן שהקיחה והאישות יהיה בתולה ולא בוגרת וכאן היא בוגרת וכבר לקחה וע"ז אמר דאשה אחת ולא שתים והיינו דמה שאזהר על קיחה ונשואין הוא דוקא ע"ז שלא יקח ב' נשים דע"ז הקפיד' התורה על קיחה דנישואין משום דבנשואין עיקר הקפידא שלא יהיה שנים אבל בקידושין גרידא מותר לקדש שתים וימתק טפי אם נימא דאשה לא משמע רק נשואה ע"כ ע"ז הקפידה תורה שאשה אחת ולא שתים ולא בארוסה וז"ב ועכ"פ יהיה איך שיהיה נלפע"ד דבר חדש דהרמב"ם דחידש דכה"ג אסור לישא שתי נשים הוא דוקא בנשואין ולא בקידושין לבד וז"ש ואינו נושא ב' נשים דקדק דוקא לשון נשואין וכ"כ בפ"ה מכלי המקדש דאינו נושא ב' נשים משמע דוקא נישואין ולא בקידושין לבד ולפ"ז י"ל דזה טעמו של הירושלמי דאמר דבקידושין בלבד סגי משום דקשיא לי' דלא חששו להך דאסור לישא שתי נשים וע"ז אמר דקידושין לבד סגי וא"כ שפיר איצטריך למעט מוכפר בעדו ולא בעד ב' בתים וה"ל דשתי נשים אסור מאשה אחת ולא שתים ול"ל קרא ביוה"כ וע"ז חידש הירושלמי דביוה"כ אסור אף קידושין לבדו דעכ"פ בית מקרי אף דלא מקריא אשה ממש ודו"ק היטב. ובזה נלפע"ד דגם בש"ס דילן דאמרו דכניס לה דהרמב"ם לשיטתו דהוא ס"ל דחופת נדה ל"ש חופה משום שא"ר לביאה וכ"כ הלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל דקנין ממש לא מקני חופת נדה אבל מ"מ פוסל בתרומה ע"ש וא"כ באמת משום אשה אחת ולא שתים לא מפסל דהוה כמו חופת נדה דלא קניא לגמרי לא מקריא אשתו לכמה דברים ולא גמרו הנישואין אבל מ"מ ביתו מקריא דהרי פוסל בתרומה והו"ל ביתו ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש אברא דלפמ"ש יש לעיין דא"כ הוה קידושין שא"מ לביאה ובתשובה אחרת עמדתי בזה והבאתי דבטעם המלך בכבוד חופה הרגיש בזה ואני הקשיתי דאף לאביי בכה"ג דא"ר לביאה כלל גם אביי מודה כמ"ש בחידושי הרשב"א וכאן אינו ראוי לביאה דהא מפרישין אותו מביתו מיהו י"ל דבשביל יומא דקא גרים ל"ש זאת ועי' בשעה"מ שם והארכתי בזה שם ובזה י"ל מה שנסתפק הטעם המלך שם אם פלגש מותר לכה"ג ולפמ"ש י"ל דבאמת פלגש דאינה אשה גמורה לא מקריא אשה ומותרת אף להרמב"ם דאשה ולא שתים ואם נימא דביתו מקריא יש מקום לומר דהיינו פלגש אבל זה דחוק דההי' מקריא ביתו ועכ"פ מ"ש דהרמב"ם לא אסר רק לישא זה נראה נכון ודו"ק. אח"כ נתיישבתי בפירוש הש"ס לשיטת רבינו דהש"ס דחי ש"ה דכתיב יקח אשה והיינו דבאמת ארוסה מקריא אשה וא"כ כיון דכתיב יקח אשה משמע שיקח בנשואין אותה שנקראת אשה דהיינו ארוסה וא"כ מוכח מזה דקיחה דנישואין מיירי ומזה נלמד שמותר לקחת הארוסה שנקראת אשה וע"ז פריך דגם כאן כתיב אשה וא"כ נדרוש ג"כ אותה שנקראת אשה דהיינו שנתארסה כבר מותר לקחת והיינו בארסה כשהיא קטנה וע"ז אמר דאשה אחת ולא שתים והיינו שאשה בבתוליה יקח והיינו אותה שנתארסה יקח אחת ולא שתים ומבואר דברי הרמב"ם כמין חומר וע"ז אמר ומה ראית לרבות באלמנה יותר מבוגרת משום דבזה אשתני גופא ובאמת לפירש"י דאשה הוא מיותר יקשה דאכתי מנ"ל למדרש מזה דיקח אותה שנתארסה כשהיא אלמנה לכה"ד ולפמ"ש זה הפירוש של אשה דהיינו נתארסה כבר וז"ב ונכון.

ובזה שפיר י"ל בפירוש הרב השואל שבח"ץ וכן קבל וקיים המהרי"ט שעיקר המיעוט מיקח ויבמה ל"ש לשון קיחה שאשה הקנו לו מן השמים ולפע"ד יש להוסיף דשפיר ממעט יבמה מאשה דאשה משמע באירוסין והיינו שכבר היא אשתו ויבמה ל"ש זאת דאין קידושין ביבמה ומאמר אינו רק דרבנן ורק בכלל זקוקה היא ליבם ול"ש שם אשה בזה וז"ב ונכון עכ"פ מבואר דמ"ש הרמב"ם דלא ישא שתי נשים הוא דוקא מנשואין דאשה אחת ולא שתים שהתורה הזהירה שלא יקח היינו קיחה דנשואין וע"ז ממעט דלא יקח בנשואין שתי נשים ודוקא אשה אחת א"כ מבואר הדין וכמ"ש ודו"ק. ובגוף קושית זקני הגאון מוהר"ל ז"ל דלמה לא אמר הש"ס הטעם משום דאשה אחת ולא שתים הנה מצאתי דבר חדש במלמ"ל פ"ג מעבדים הי"א שהקשה דאמאי לא דרשינן גם בעבד שאם היה לרבו ב' נשים דאינו עובד שנאמר כי אהבך ואת ביתך בית אחד ולא שתים וכתב דביתך לא אמרינן שימעט שתים רק שם גבי כה"ג דיש טעם בדבר דלראב"ד שנא ימשוך לבו אחרי הטומאה ולרמב"ם הוא משום דבאמת כל השנה אסור בב' נשים וא"כ מה"ת לומר דביוה"כ יהיה לו שתים ומהראוי לומר דהתורה אמרה בדוקא וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שתי בתים ולפ"ז עיקר קושית הש"ס הוא רק מקרא דאשה אחת ולא שתים ולכך ראוי לומר דביתך הוא מיעוט אמנם גוף דבריו דחוקים דא"כ למה לא אמר הש"ס בפירוש משום אשה אחת ולא שתים אך לפעד"נ דבאמת מ"ש הראב"ד שלא יהיה לבו נמשך אחר הטומאה היא תימה דמצות פרישה היה כל ז' וגם מביתו פירש ואיך אפשר שהתורה תאסר שתי נשים בשביל זה ומה גם ביוה"כ דאסור בה' עינויים מה"ת להרבה פוסקים וע"כ נראה דבאמת ביוה"כ האיסור משום ביתו ולא שני בתים דשם ל"ש הטעם שמא ימשך אחר הטומאה אבל בכל השנה שייך הטעם שלא יהי' לבו נמשך אחר הטומאה אברא דגוף דברי המלמ"ל תמוהים מנ"ל זאת דבית אחד אינו דרש גמור כ"א במקום דיש סברא למעט ולא עוד שאני רואה שדרשה גמורה הוא כדדרשי ביבמות מ"ד אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא ב' בתים ושם הוא דרשה גמורה ולכאורה י"ל דשם הוא ג"כ מצד הסברא דבאמת אשת אח שלא במקום מצוה היא בכרת ורק דבמקום מצוה התירה וא"כ די לנו שנאמר דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים ולמה יעבור על אשת אח ב' פעמים וכבר יש משום הקמת שם אלא דלפ"ז יקשה בהא דאמר שם ונחלוץ לתרוייהו א"ק בית חלוץ הנעל ולא ב' בתים אברא דהב"י בסי' קס"א כתב אין איסור לחלוץ אלא שא"צ לחלוץ שתיהן וכן הסכים הב"ש ס"ק א' דלא כב"ח והבית מאיר שם האריך דמ"ש הך דרשה דבית אחיו דבית אחד הוא בונה דהוה דרשה גמורה והך דלא יחלוץ לב' בתים אינו דרשה גמורה ולפמ"ש יש מזה ראיה ברורה להמלמ"ל דביבום דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה מהראוי לומר דלא יבנה שתים משא"כ בחליצה מה"ת לדרוש דרשה זו אך לשיטת הב"ח דזה הוה דרשה גמורה וכמ"ש ראי' מדברי התוס' ד"ה ונייבם ואני מוסיף בד"ה כי וכן מצאתי בחידושי רמב"ן וריטב"א שכלם הבינו שזו דרשה גמורה מה"ת א"כ קשה מה"ת למדרש דרש זה ולכאורה י"ל כיון דהתורה מיעטה מליבם שתיהם א"כ שוב כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולכך דרשינן דאינו חולץ לשתים אך שלפ"ז אשה למה אצטריך כלל דלא יחלוץ לשתים הא א"א דכל שאינו עולה ליבום אחר שחלץ לאחת מהם א"א לחלוץ להשניה כיון דאם ירצה ליבם א"א דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ובזה נלפע"ד לישב דברי התוס' ד"ה ונייבם שהקשו על הגרסא דגרס ונחליץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה והקשו דל"ל קרא כיון דחליץ א"א ליבם לשני' דהא אינו עולה לחליצה דאינו חולץ לשתי בתים וכל שאינו עולה לחליצה א"ע ליבום ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת לדרוש דלא יחלוץ לשתים דמה איסור יש בזה והעיקר איסור הוא כיון דא"ע ליבום וא"כ ע"כ דלאו דרשה גמורה הוא ודו"ק וא"כ מיושב היטב קושית התוס' דבאמת ז"א מיעוט כלל דמה"ת למעט כל שאינו איסור רק דכל שכתוב לא יבנה ואינו עולה ליבום שוב דרשינן דבית חלוץ הנעל דאינו חולץ ג"כ ובזה מיושב היטב דברי הרע"ב שכתב הטעם דלכך אינו חולץ לתרוייהו שכיון שא"ע ליבום א"ע לחליצה וכיון דתרוייהו לא סלקי ליבום א"ע לחליצה והיא תמוה דבש"ס נקט הטעם דבית חלוץ הנעל ועי' בישוע"י שם ולפמ"ש א"ש דבאמת ז"א דרשה רק במקום דיש סברא למעט וכמ"ש ודוק היטב ובתשובה אחרת פלפלתי בהך דא"ע לחליצה א"ע ליבום אם הוא דין אמת ואכ"מ ובחידושי אמרתי בזה עפמ"ש התוסיו"ט ס"פ מצות חליצה בהא דאמרו שם מצוה על כל העומדים לומר חלוץ הנעל והקשה בשם גור ארי' למה לא תהי' הקריאה בית חלוץ הנעל כמ"ש ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ולפמ"ש א"ש דבית קאי דבית אחד חולץ ולא ב' בתים א"כ אין זה מענין הקריאה דרק ממילא יקרא חלוץ הנעל והנה הג"א תירץ דא"כ הי"ל לכתוב ויקראו שמו ומדכתיב ונקרא משמע דהקריאה היתה חלוץ הנעל וממילא עי"ז יהי' נקרא הבית בית חלוץ הנעל ע"ש ודפח"ח ובזה י"ל דהא דמיעט בית אחד חולץ הוא משום כיון דעיקר הכוונה להקרא חלוץ הנעל א"כ זהו כשיחלוץ לאחת אבל בשתים לא יבורר על איזה נקרא חלוץ הנעל והתורה רצתה שיקרא שמו בישראל חלוץ הנעל על שביזה מצות יבום וכאן שא"א ליבם ולמה יתבזה בחנם וזה לדעתי כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דכל תכלית הקריאה הוא רק בשביל שלא חפץ לקיים הייבום וכל שהתורה מנעתו מליבם שוב א"צ חליצה ול"ש כל מצות הקריאה ודו"ק היטב ובאמת למ"ש דאסור ליבם נתקשה בזה בשו"ת ב"י בשו"ת דודו הרב בעל תולדת יצחק דא"כ למה יקראו לפניו דהא אסור ליבם וכתבתי בתשובה אחת דלק"מ דהכוונה הוא דהא באמת בידו הוא להכין עצמו וליחד לבבו להתכוין לשם מצות יבום ועל שלא עשה כן צותה התורה לבזותו וא"כ כאן דא"א ליבם ל"ש מצות חליצה ולכך אסור לחלוץ לשתים ודו"ק ואף לחלוץ לשתיהן בב"א אסור דכל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו ועי' תוס' גיטין מ"ב מיהו לפמ"ש התוס' בבכורות דקדושה הבאה מאלי' שאני דהי' מינייהו מפקת והי מינייהו מייתית אפשר לומר גם כאן דהי' מינייהו חולץ בראשונה דלפקי לשני' ובתשובה הארכתי בדברת התוס' האלו ואכ"מ ודו"ק בכל מ"ש. שוב ראיתי שבמחכת"ה של המלמ"ל שנעלם ממנו דברי הש"ס ביומא במקומו דפריך א"ה ב' יבמות הבאות מבית א' לא יתיבמו ולדברי המלמ"ל מה קושיא דשאני כאן דדרשינן בית אחד ולא שני בתים משום שאסור לכהן לישא ב' נשים או שלא ימשך לבו לטומאה משא"כ התם וא"ל דגם שם יש טעם כדי שלא יהי' אשת אח שלא במקום מצוה דז"א דא"כ גם כשאין רק אחת לא תתייבם והרי התורה אמרה יבמה יבא עליה וה"ה כאן עכ"פ אחת תתייבם ומ"פ הש"ס לא תתיבם שום אחת מהן כפירש"י וראיתי בתוס' ישנים דברים תמוהים שכתבו בהא דפריך הש"ס שתי נשים הבאות מבית א' לא יתיבמו וז"ל וא"ת תקשה לי' על הא דאמרינן ביבמות בית אחד הוא בונה ולא שתים וא"כ נימא דלא תתיבם אחת מהן וכתבו דהכא ה"פ כיון דאמרת ביתו חדא משמע א"כ לא יוכל ליבם אשת אחיו אם יש לו שתי נשים ובשלמא אי הוה אמרינן הכא דאינו מכפר אלא על אחת מהן ה"נ הו"ל גבי ב' יבמות לא תתיבם אלא האחת אבל כיון דביתו חדא משמע ה"נ גבי יבמה נמי נימא דלאפוקי היכא שיש ב' בתים ע"ש ונוראות נפלאתי דהא ביבמות פריך ג"כ הש"ס דאימא כי איכא לא תתקיים מצות יבום ומסיק דיבמתו יבמתו ריבה כדמסיק כאן וא"כ קושיתם עצומה מאד דאמאי פריך כאן והא בלא"ה קשה שם וצ"ל דיבמתו יבמתו ריבה ודברי התוס' ישנים צע"ג וגם דברי הש"ס תמוהים.

והנה ק"ל להראב"ד במנינו למצות בספר היד וכן הרמב"ן בסה"מ שחושב גם עשה הבא מכלל לאו לעשה קשה אמאי לא מנו גם וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים למצות עשה בשלמא אשה א' ולא ב' חולק הראב"ד בפירוש והרמב"ן ג"כ י"ל דס"ל כן אבל מה שלא מנה וכפר בעדו היא תימה ולפמ"ש המלמ"ל אין כאן מ"ע וכמ"ש ודו"ק. והנה לכאורה ק"ל טובא על הירושלמי דאמר דמקדש ביוה"כ ופריך ולא נמצא כקונה בשבת ומשני דאין שבות במקדש והא הכ"מ כתב דכל דיכול לעשותו מע"ש אף במקדש לא דחי וא"כ למה יקדש בשבת והא מתקינין לו כהן אחר תחתיו ולמה לא יעשה הכהן האחר ול"ל כל הטורח הזה ובלא"ה באמת הא אונן הוא וניהו דלא גזר ר"י שמא יאכל מ"מ הא אונן פטור מכל המצות ומה"ת שיקדש אשה ואף דכה"ג מקריב אונן מ"מ מדרבנן אסור כמ"ש התוס' ד"ה הי' וא"כ ליתסר וא"ל שאני יוה"כ דחובה בכה"ג ואף בשאר העבודות שאינן מעבודת היום מצוה בכה"ג ועכ"מ ריש עבודיוה"כ ומ"ש בשם הריטב"א והרי הרש"ל הובא בט"ז או"ח כתב דאונן שאירע לו מצוה עוברת כגון מילה מותר למולו וה"ה בהיתר העובר כמ"ש בשו"ת נו"ב ואם כן מכ"ש עבודה אבל זה כשאין כאן כה"ג אבל כל שמתקנין לו כהן אחר תחתיו למה התירו לו לקדש אשה ביוה"כ ולהיות חופה שא"ר לביאה וקידושין שאמ"ל ולמה לנו כ"ז יעבוד הכהן האחר וגם קשה על גוף הדבר שמתקנין לו אשה אחרת וכל הטרחות שטרחינן בזה ולמה לא נימא כשתמות אשתו יהי' הכהן אחר תחתיו ולמיתה דתרי ל"ח ולפעד"נ דבר חדש דלכך ל"ש לומר דהכהן האחר יעשה דהרי בדף י"ב אמרו במה מחנכין אותו ואמרו דעבודתו מחנכתו והכי קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"א מעביוה"כ ועלח"מ שם ופירש"י דהא אינה כשירה אלא בו ולפ"ז כאן באונן דאם עבר ועבד עבודתו כשרה ועמלמ"ל פ"ב מבימ"ק ה"ג באורך וא"כ אינו ניכר שיהי' במה לחנכו ולכך אותו הכהן עושה וצריך לתקן לו אשה אחרת ודו"ק. ובגוף קושית השאגת דיקדש ע"ת ע"מ שתמות האשה אחרת אני תמה דהא הו"ל דשלב"ל כמו ע"מ שתמות אחותך ולא הוה קידושין כלל ובשלמא בגרושין ע"ת ל"ש דשלב"ל דאינו מקנה שום דבר אדרבא הוא מסלק כחו ורשותו ומועיל אף בדשלב"ל אבל לא במקנה ומקדש דשלב"ל ובירושלמי אמר שמקדשה בעת מיתת אחותה אברא דבירושלמי אמרו שם בהדיא דמתנה אם יארע איזה דבר באשתו הרי בהדיא שמועיל תנאי אף דהוא דשלב"ל וא"ל דשאני הכא דבידו לקדשה עכשיו ושם אסורה עליו דז"א דהרי גם כאן אסורה כעת משום אשה אחת ולא שתים ולשיטת הירושלמי תיכף בעת הקידושין איכא איסור משום כיון דנחשב כביתו ממילא חשובה ג"כ אשתו וכעין מ"ש בהגמ"ר מגו דמחשב קשר לענין שבת ולש"ס דילן יהי' הכניסה ע"ת והו"ל דבר שלב"ל ואף דיכולין להתנות בדשלב"ל כמבואר סי' ר"ט בטוש"ע ובמרדכי פ"ק דב"מ היינו דוקא כשהתנאי הוא בדשלב"ל אבל כשגוף הדבר שמקדש או מקנה דשלב"ל לא יחלוק אדם אך נראה דבאמת הירושלמי לשיטתי' דאמר על המשנה בקידושין דדוקא ע"מ שיחלוץ הוא דהו"ל דשלב"ל אבל בע"מ שימות היבם לא הוה דשלב"ל והפני משה דחק בפירושו ובתשובה אחת בארתי הדברים דס"ל דמיתה לא מקרי דבר שלא בא לעולם דהו"ל רק מחוסר זמן משא"כ בחליצה דהו"ל מחוסר מעשה משא"כ אחרי מיתת בעליך דלא חלו כלל הקידושין וכעת מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד בסופו שהביא כן בשם הק"ע והוא האריך בזה א"כ כאן שעכ"פ קידושין תופסין דלא גרע מח"ע שוב מצי להתנות דאינו רק מחוסר זמן אבל הש"ס דילן דס"ל דהוה כמחוסר מעשה ואין חילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה דלא כמלמ"ל ופשטת לשון המהרי"ק מורה כן ודלא כמ"ש הנו"ב שם לדחות הני זוגי דרבנן וכן מצאתי בשעה"מ פכ"ב ממכירה שגם הוא הבין כן כוונת מהרי"ק א"כ עכ"פ לדידן א"א לאשכוחי ע"י תנאי ודע שבדברי המרדכי פ"ק דב"ב הנ"ל במתחייב לתת עשרים זהובים כשיגדל הבן ולא יקדש הבת איכא למשמע כמה הלכתא גברתא אחד דלא משכחת קידושי קטן כלל דלא כר"י ברזולי ועיין שעה"מ שהביא שם בשם הפמ"א דמי שמתחייב בדשלב"ל אם הבנים חייבים לקיים ולא הזכיר דברי המרדכי הנ"ל ואולי משום דאם הי' מועיל התנאי בדשלב"ל א"כ הי' מועיל מצד קנין ואז גם הבנים חייבים וע"כ לא נחלקו רק באם הי' דשלב"ל דל"מ מצד קנין רק מתורת חיוב ע"ז כתב הפמ"א דהבנים לא נתחייבו אך ג"ז צ"ע דבמרדכי שם בסופו מבואר הדין דהבנים לא נתחייבו שהרי הם לא נדרו ע"ש ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בטעמו של הרמב"ם דהוא משום דאסור לישא אשה ודעתו לגרשה מיושב היטב מה שהקשיתי על הרמב"ם מהא דאלמנה לכה"ג מן האירוסין דלמה לא נימא דאיכא עשה דאשה אחת ולא שתים ולפמ"ש א"ש דע"כ ל"ש אל תחרוש על רעך רעה רק באשה דעלמא דהוא מקדשה ברצונה משא"כ כאן דמן השמים הקנהו לו וגם מיבמה בע"כ ודו"ק ובלא"ה לפי מה שנראה מרמב"ם דכל שעבר ונשאה א"צ לגרשה לא מקרי עשה בכה"ג ושפיר אתי עשה דיבמה ודחי וכעין זה כתב בנו"ב שם לענין בוגרת והנה מה שהביא המרדכי שם ראי' מהאומר ה"ז גיטך אם מת אף דתולה התנאי בדשלב"ל לפמ"ש אין ראיה דשם אינו רק מסלק השיעבוד בלבד וכמ"ש וגם צ"ע שם בידו לתת הגט תיכף משא"כ היכא דל"מ לעשות תיכף וצע"ג.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף