שואל ומשיב/א/ב/א

שואל ומשיב ‏ א ב

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן א   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לאחד מהתלמידים נ"י.

בעת למדנו טוש"ע או"ח סי' של"ד במ"ש שם ולובש שם כל מה שיוכל ללבוש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ופושט הביא הב"י דברי הש"ס בשבת ק"כ דברי הסה"ת והסמ"ג וה"ה בסכ"ג שס"ל דמה דתנן במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף ר"י אומר י"ח כלים וחוזר ולובש ומוציא וכו' שהך וחוזר ולובש אינו מדברי ר"י רק חוזר על הת"ק והב"י השיג ע"ז דהך וחוזר ולובש הוא מדברי ר"י ות"ק פליג עליו דאל"כ הוה לי' למתני לובש כל מה שיכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדתני בברייתא שם בדברי ר"מ וע"כ דהת"ק דמתניתין לאו היינו ר"מ והלכה כת"ק דמתניתין ועל זה שאל התלמיד דבש"ס עירובין צ"ה ע"ב אמרו לימא תנן סתמא דלא כר"מ דאי ר"מ האמר לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף דתנן ולשם מוציא כל כלי תשמישו לובש כל מה שיוכל ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף והאי סתמא ממאי דר"מ הוא דקתני עלה לובש ומוציא ופושט ולובש ומוציא ופושט אפילו כל היום כלו דברי ר"מ הרי בהדיא דת"ק דמתניתין היא ר"מ ולהב"י ע"כ הת"ק דלא כר"מ דהרי אינו אומר וחוזר ולובש ור"י הוא דקאמר לה ובאמת דהיא תימה גדולה על הב"י ולחומר הנושא אמרתי דהנה יש לי מקום ספק בהא דתנן ולובש כל מה שיכול ללבוש בפעם אחת דוקא אבל לא בזאח"ז או דלמא דגם בזאח"ז כל שאינו מוציא בכל ההוצאות יותר מה שהיה יכול ללבוש בפעם אחת התירו חז"ל ומקום הספק דבאמת שיעור בגדים הם רק ח"י רק דכל מה שיכול ללבוש התירו כיון שהוא דרך לבישה וא"כ שוב מה שיכול ללבוש בפעם אחת מוטב יותר שלא ילבש בפעם אחת דאף שמרבה בהוצאה מ"מ אם לובש בפ"א ניכר ההערמה שהכל יודעים שאינו לובשם לשם מלבוש משא"כ בהרבה פעמים א"כ הרי לובש כדרך לבישה ואינו אסור כלל ובש"ס שם מחלק בין בא להציל בין בא לקפל אבל עכ"פ שיעור שלש סעודות מותר אף בפעמים הרבה וא"כ מכ"ש דרך לבישה דודאי יותר טוב שיוצא בפעמים הרבה ולפע"ד דעת תורה ודעתי נוטה דשיעור כל שיכול ללבוש מותר אף בפעמי' רבות ובזה מיושב קושית הב"ח על הב"י שכתב דלר"י דוקא התירו לחזור וללבוש ולת"ק אסור והקשה דא"כ נחלקו ת"ק ור"י מקצה אל קצה דלת"ק יהיו מותר בראשונה ללבוש כל מה שיכול ללבוש ואינו חוזר ולר"י בתחלה רק ח"י כלים ואח"כ מתיר לחזור וללבוש ולפמ"ש יש לומר דהא בהא תליא דלת"ק דמתיר ללבוש כל מה שיכול ללבוש וא"כ באם לבש כל מה שיכול ללבוש עד"מ למ"ד בגדים אהדדי יכול ללבוש ולא יותר שלא יוכל ללכת ביותר א"כ שוב אינו חוזר ולובש משא"כ באם אינו לבוש רק ח"י כלים שדרכו בחול מותר לחזור ללבוש והיינו פלוגתייהו דלר"י א"י ללבוש בפעם א' כל מה שיכול ללבוש רק ח"י בגדים ולת"ק יכול ללבוש בב"א אפילו יותר אבל אינו חוזר ולובש וכשלא לבש כל מה שיכול ללבוש אף שהוא יותר מח"י בגדים לת"ק חוזר ולובש ולר"י אינו יכול ללבוש יותר מח"י בגדים ואז ילבוש שנית ח"י בגדים והנ"מ אם הזמן בהול שאין שהות לחזור וללבוש לת"ק יכול ללבוש בפעם א' כל מה שיכול ללבוש ולר"י אינו רק ח"י בגדים אבל ר"מ דברייתא אמר לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא הנה יש לפרש בתרי אפי אם שבראשונה לא לבש כל מה שיכול ללבוש ולכך חוזר ולובש או שלבש כל מה שיכול ללבוש ואפ"ה חוזר ולובש ומעתה באמת ת"ק דמשנה בחד צד הוא כר"מ ובחד צד לא כר"מ דבמה שמתיר אם ירצה ללבוש בפעם א' כל מה שיכול ללבוש בזה אתיא כר"מ אבל מה דמשמע מדבריו דאם לבש כל מה שיכול ללבוש א"י לחזור וללבוש בזה ר"מ פליג בברייתא ומעתה מיושב היטב הסוגיא דעירובין דשם דקתני זוג אחד טפי לא שפיר אמר דלא כר"מ דאי ר"מ האמר לובש כל מה שיכול ללבוש וע"ז אמר והאי סתמא ממאי דכר"מ היא והיינו דדלמא באמת אליבא דר"מ אינו מותר ללבוש כל מה שיכול ללבוש בפ"א רק בזאח"ז כמו הכא ע"ז אמר דהרי ר"מ אמר בברייתא לובש ומוציא ופושט ולובש וא"כ מדקתני סתמא משמע דמתיר אף בבת אחת ללבוש כל מה שיכול ללבוש ואף דזה הת"ק אינו ר"מ היינו בזה דאינו חוזר ולובש כל שכבר לבש אבל מה דמתיר ללבוש כל מה שיכול ללבוש בזה אתיא כר"מ ובזה מיושב היטב מה דקשה טובא דלמה לי' להש"ס להביא מהמשנה ולהוכיח דהך סתמא כר"מ מדתני בברייתא ולא הוכיח בפשיטות מהברייתא ולפמ"ש א"ש דמהברייתא לחוד אינו מוכח דדלמא ר"מ מתיר ללבוש וחוזר ולובש דוקא כשלא לבש כל מה שיכול ללבוש אף שהוא יותר על ח"י אבל אינו מותר ללבוש כל מה שיכול ללבוש וע"ז מביא דהרי הת"ק ס"ל דלובש כל מה שיכול ללבוש ולכך אינו חוזר ולובש וא"כ ע"כ דבבת אחת הוא וא"כ מנ"ל דפליג בזה ג"כ על ר"מ ולמה נפיש פלוגתא כ"כ דלת"ק אינו חוזר ולובש אבל לובש כל מה שיכול ללבוש ולר"י אינו רק ח"י בגדים בלבד ולר"מ אינו לובש בפעם אחת כל מה שיכול ללבוש וע"כ דגם ת"ק דמשנה לא פליג על ר"מ וס"ל דיכול ללבוש וכר"מ וא"כ בזה היא כר"מ ושפיר מקשה וז"ב ודו"ק ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא לפירוש הב"י דר"י הוא דמתיר לחזור וללבוש למה במשנה פרט ר"י וחוזר ולובש ובברייתא לא אמר ר"י רק ח"י בגדים ולא אמר וחוזר ולובש ולפמ"ש א"ש דבמשנה דקתני בת"ק דלובש כל מה שיכול ללבוש ובאמת ס"ל דאינו חוזר ולובש לכך הוצרך בר"י לומר דחוזר ולובש דאל"ה יש לומר דבזה מודה ר"י לת"ק דאינו חוזר ולובש אבל בברייתא דס"ל לר"מ דלובש וחוזר ולובש וע"ז אמר ר"י ח"י בגדים והיינו בין בתחלה ובין בחזרה ולשטת הה"מ והסמ"ג והתרומה דלר"י אסור בחזרה לפי הבנת הב"ח א"כ קשה למה לא אמר ר"י אומר ח"י בגדים דוקא בתחלה דאל"כ איכא למטעי דגם בחזרה מתיר וע"כ דלא כהב"ח ובאמת בספר התרומה מבואר כהב"ח אבל לפע"ד פשטת הלשון מורה כהב"י וכמ"ש ודו"ק היטב כי אף אם אולי הב"י לא כוון לזה הענין נכון בעצמותו. אחר זמן רב כתב לי כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' התמיה הלז על הכ"מ ומה שנלפע"ד נכון כתבתי ודו"ק שוב הוגד לי שהחמד משה הקשה ג"כ כן והנה בש"ס פריך שם והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא ומשני כאן בבא להציל כאן בבא לקפל וע"ש ברש"י וברמב"ם פכ"ג משבת הלכה כ"א כ"ב ביאר הדין כפי האוקומתא הלז ושלא אותי המופלג מוה' משה מזוזה ני' דבפכ"ב שם הלכה ט"ז כתב הרמב"ם נשברה לו חביות בשבת מציל ממנה מה שצריך לשבת ובלבד שלא יספוג וכו' וכיצד מציל מביא כלי ומניח תחתיה וכו' ואמאי לא כתב רבינו דלצורך שלש סעודות מותר להציל אף בכלים הרבה והיא לכאורה תימה רבה והשבתי דהנה בספר תוספת שבת סי' של"ד ס"ק ב' ובסי' של"ה ס"ק א' כתב דבמשקים ל"ש שיעור שלש סעודות דאין קבע לשתיה ע"ש שלא מצא ראיה לזה אברא דבריש חבית דף קמ"ג ע"ב אמרו מזון שלש סעודות וכבר הרגיש בזה בתוס' שבת ונדחק דמיירי במקום דל"ש יין טובא אבל לפענ"ד הדבר נכון דהרי שם אמרו ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן ולפ"ז כיון דחביות כולל גם שמן כדתני שם ולא יספוג ביין ולא יטפח בשמן וא"כ י"ל דלכך נקט מלתא דפסיקא מזון שלש סעודות דזה מותר תמיד דבשמן ודאי שייך קבע דאינו משקה דאזוקי מזיק רק מה שצריך למאכל וז"ב ופשוט ומעתה השכיל רבינו דלא פירש וכתב סתם נשבר החביות מציל ממנה מה שצריך לשבת וכו' ובלבד שלא יספוג ביין ויטפח בשמן וא"כ כיון שכולל גם יין לא הי' יכול לכתוב בשיעור ג' סעודות דהא ביין אין קבע לשתיה ולכך לא כתב מזון שלש סעודות כלל דהא הוא כולל כל מה שצריך ולפעמים כשאין היין ביוקר שייך אין קבע לשתיה ודו"ק היטב כי הוא ראי' נפלאה לשיטת התוס' שבת ומיושב היטב מה דהשמיט הרמב"ם מזון שלש סעודות משום דביין לפעמים הוא ביותר ובשמן הוא שיעור שלש סעודות דוקא ע"כ השכיל רבינו וכתב בלשון הכולל יין ושמן ודו"ק היטב והנה בדף קי"ז ע"ב פריך הש"ס אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו וכו' התם מאי גזירה איכא ומשני שמא יבא כלים דרך רה"ר ובסי' של"ה כתב רמ"א בס"א חיישינן שמא יתקננו וכבר הרגישו בזה המ"א והא"ר דאמאי נקיט חששא אחרת ועיין בתוס' שבת שם ס"ק ג' ולפע"ד נראה בפשיטות דהנה בהא דאמרו דתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על ב"א והקשו התוס' דבזה"ז דליכא מיתה ולא שייך הטעם מ"מ שייך שהוולדות לא יהי' ממזרים וכתב הרא"ש דהא דלא תקנו בתחלה בשביל זה משום דבאמת אין זו חששא ברורה ורק בשביל שלא יחפה תקנו התקנה ואף בזה"ז המשיכו התקנה בשביל חשש ממזרות ע"ש והנה כי כן גם בזה יש לומר דבאמת זה ל"ש לומר שנחוש שמא יתקן דבודאי לא יחלל שבת בתיקון רק כיון דחשו שיביא כלים דרך רה"ר דהוצאה מלאכה גרועה הוא ולא חשיבי כ"כ בעיני אנשים למלאכה רק דבזה"ז שאין לנו רה"ר המשיכו התקנה מפני חשש שמא יתקן ועי' מ"א ס"ק א' שכתב דאפשר דבזה"ז שאין לנו רה"ר יש להקל ואפשר שמפני זה כתב רמ"א שמא יתקן ע"ש והדבר תמוה דא"כ למה צריך טעם אחר בש"ס ועיין תוס' שבת שם ולפמ"ש א"ש ודו"ק והנה בפסקי מהרא"י חידש דבנשפך לארץ ל"ש כ"כ בהול ודמי לנסדקה דכתבו התוס' דל"ש כל כך בהול ותמה הב"י דבתוס' דף קי"ז ע"ב ד"ה הא כתבו דמיירי הך משנה דחביות כשנשפך לארץ דחיישינן שמא יספוג הרי משמע דבנשפכה לארץ חיישינן טפי ובאמת שהיא תימה רבה דהמהרא"י מביא ראי' מאותו תוס' ומתירוץ האחרון ואיך לא זכר דברי התוס' שם ולפע"ד נראה דלהס"ד של הש"ס דלא ידע מחשש שמא יביא כלים וע"כ הי' צריך לחדש גזירה שמא יספוג וא"כ כשנשפכה על הארץ שייך יותר החשש שמא יספוג כמו שנראה מהתוס' אבל לפי מה דמסיק דהחשש הוא שמא יביא כלים א"כ ממילא לא חשו כלל לשמא יספוג ולפ"ז בנשפך על הארץ דהוה כנסדקה לא גזרו כלל ומותר כנלפע"ד ברור ובפרט בזה"ז דלית לנו רה"ר ודו"ק היטב ומדי דברי זכור אזכור מה דאמרו בדף ק"כ דאי שרית לי' אתי לכבויי ובר"ן פ' מי שהחשיך הביא דברי הרמב"ן והרשב"א בענין אדם בהול על ממונו ומחלק הרמב"ן דדוקא במפסיד מה שבידו הוא דאין אדם מעמיד על עצמו אבל במה שנפסד מאליו ל"ש זאת והר"ן מחלק בענין אחר ואני תמה על מ"ש בפסחים דף י"א וכל היכא דלא בדיל לא גזר והתניא בכור שאחזו דם וכו' ומשני התם מתוך שאדם בהול על ממונו וכו' והרי שם אינו מפסיד בידים וגם תירוצו של הר"ן וחילוקו צ"ע אם שייך שם ודו"ק.

והנה בהא דאמרו בערובין שם במצות צ"כ פליגי דת"ק סבר מצות אצ"כ ור"ג ס"ל מצות צ"כ והקשה בטורי אבן בר"ה דף כ"ח דאם נימא כשיטת הרשב"ם דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ במתכוין שלא לצאת ודאי לא יצא א"כ גם לת"ק ילבוש ב' זוג ויתכוין בהדיא שלא לצאת ולא יעבור על ב"ת דאם אינו מתכוין לצאת גם ב"ת לא שייך ע"ש שנתעצם בראיה זו ולפע"ד נראה דהנה רבינו יונה תירץ על הקושיא מפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דבאמת מצוה התלוי במעשה המעשה עומד במקום כוונה אבל במצוה התלוי בדיבור כל שלא כוון לא יצא ובזה מצות צריכות כוונה והרשב"ם לא ניחא ליה בזה דלמ"ד מצות אצ"כ אף במה שתלוי בדיבור לבד כל דמדבר בפי' אף אם לבו לא נכון עמו מ"מ הדיבור בעצמו עושה רושם ויוצא בזה אבל בזה שעושה מעשה בזה ס"ל להרשב"ם דאף אם מתכוין שלא לצאת מ"מ המעשה בעצמותה טובה ודל מהכא הכוונה שלו והמעשה נעשה מעצמו וא"כ שם דעשה מעשה ודאי סגי בזה אף שנתכוין שלא לצאת מ"מ הענין בעצמו עושה רושם ושפיר אמרו דלת"ק סגי בזה ובזה מיושב כל הקושיות שלו ודו"ק והנה שיטת רבינו יונה דבדבר התלוי בדיבור מצות צריכות כוונה ועל זה הקשה מהא דאמרו איתביה הקורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו יצא ומה קושיא הא בזה ודאי צריך כוונה ולפע"ד נראה דאף אם נימא דבדיבור צריך כוונה אבל פשיטא דכל שנתכוין בתחלת הקריאה לשם ק"ש סגי בזה וסתמא לשמה קאי ונמשך על תחלת הענין ועיין בפנים מאירות מ"ש בזה בסי' מ"ה ח"א ואפילו לפמ"ש ביד שאול סי' ער"א ס"ק ג' מ"מ כל שכוון בתחלה סגי על כל הק"ש וא"כ כאן שצריך כוונה לכל הג' פרשיות כמ"ש בטורי אבן כאן וע"כ דמצות צריכות כוונה וא"כ כל הג' פרשיות צריך כוונה וכל תיבה ותיבה בפ"ע צריכה כוונה וכמ"ש ביד שאול שם ס"ק ג' לענין גט דל"מ מה שיאמר בתחלתו אבל אם אצ"כ רק מטעם דהוא דיבור כל שנתכוין בתחלת הק"ש שוב נמשך אח"כ ג"כ על זו הכוונה וז"ב והנה בטורי אבן בר"ה דף ל"ב גבי הא דאמרו המתעסק לא יצא ופירש הר"ן דמתעסק גרע מתוקע לשיר דתוקע לשיר היינו שאין מתכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אצ"כ אבל מתעסק דמתכוין למצוה אחרת לחינוך לא יצא דומיא מה דאמר בת מינה מחריב בה ובט"א שם הפליא בזה דלמה יגרע מה דמתכוין למצוה אחרת למה לא יוכל לחול שניהם מצות תקיעת שופר ומצות חינוך ותדע דאל"כ קשה מה פריך מהי' קורא בתורה והא שם מתכוין למצוה אחרת דנתכוון ללמוד ע"ש ובאמת שיפה הקשה דל"ד לבת מינה מחריב בה דשם אם חטאת היא אין כאן עולה אבל כאן מה מעכב שלא יחולו שניהם ובזכרוני שכבר כתבתי בזה בתשובה ואינו לפני אבל אני תמה דהי' לו לטרוח להבין דברי הר"ן ולפע"ד ברור דהנה כפי הנראה הר"ן פירש הך מתעסק דאמרו בדף ל"ב היינו לא כפירש"י שפירש דמנבח נבוחי רק מתעסק לתינוקות וקאי על הא דאמרו במשנה אבל מתעסקין עמהם דקאי על חינוך התינוקות וע"ז אמר דמתעסק לא יצא ולפ"ז הדבר ברור דהנה מבואר בש"ע סי' תקצ"ו דאסור לתקוע בחנם אבל מלמדין לתנוקות ועיין ט"ז שם שהאריך לתמוה על הכ"מ דפירש דקאי על יו"ט דעלמא ולפע"ד דברי הר"ן הם כפירוש הכ"מ ולפ"ז מיירי דכבר תקעו והוא מתעסק ללמוד עם התנוקות וא"כ באמת כל שכבר תקעו אסור לתקוע וע"ז אמר דמתעסק לא יצא כיון דא"א לחול מצות תקיעת שופר דכבר תקעו בבהכ"נ ואסור לתקוע שוב לא יצא כיון דנתכוין לחנך התינוקת ובאמת מצות שופר אינו בעת ההוא וא"כ עיקר הכוונה לחנך התינוקות א"כ אסור לצאת בו מצות שופר שהרי עיקרו נעשה לחינוך התינוקות וכיון דהמתעסק לא יצא גם השומע ממתעסק לא יצא דהא לא נתכוין לשם מצות שופר רק לחנך התינוקות ולכך בתוקע לשיר יצא למ"ד מצות אצ"כ דלאו בת מינה הוא אבל כאן דנתכוין רק לחנך התינוקות ובלא"ה לא הי' תוקע שוב גם השומע מן המתעסק לא יצא והוה דומיא דבת מינה מחריב בה דא"א לחול שתיהם וה"ה כאן א"א לחול לשם מצות שופר דאסור לתקוע אז שכבר תקעו בבהכ"נ או ששמע וא"כ ממילא כיון דהוא לא יצא בזה ממילא גם השומע ממנו לא יצא ולפ"ז בקורא בתורה דגם אם נתכוין לשם ק"ש יצא ידי קריאת התורה שוב ל"ש בת מינה מחריב בה וז"ב ודו"ק ומ"ש שם דסתמא דמצוה לאו לשמה קאי במחכ"ת ז"א דניהו דכל החתיכה ראוי לזה ואינו מיוחד דוקא זאת מ"מ כל שתוקע בשופר זה לשם מצות שופר אף שלא כוון בהדיא סתמא לשמה קאי ועכ"פ מ"ש בכוונת הר"ן מדוקדק ודו"ק ולפמ"ש רבינו אפרים דקאי בזמן שהיו תוקעין במקדש וגם עכשיו לשיטת הרי"ף תוקעין בפני ב"ד בודאי א"ש טפי דהא כל שתקעו כבר לפני ב"ד ועכשיו תוקע שלא בפני ב"ד רק לחנך התינוקות א"כ א"א שתעלה לו למצות שופר דלמצות שופר היה צריך דוקא בפני ב"ד וכל שתקעו שלא בפני ב"ד ע"כ נתכוין רק לחנך התינוקות לתקוע וא"כ שפיר לא יצא דבת מינה מחריב בה.

והנה קשה לי בהא דאמרו התוקע לשיר יצא דהרי תקיעה שאינו לשם מצוה אסורה מדרבנן והוה שבות כמ"ש הח"ץ ז"ל דלא כט"ז וא"כ איך אפשר דיצא הא עשה איסור בתקיעה זו ואיך אפשר שיצא ידי מצוה באיסור והו"ל מהב"ע וגם בדרבנן אסור ואולי כיון דאם נימא דיצא שוב לא יהיה עבירה בכה"ג ודאי יצא ולא יעבור וכעין מ"ש הרשב"א ביבמות דף ק"ד וכאן עדיף טפי דאדרבא עי"ז יתקן האיסור איברא דעדיין קשה מ"פ פשיטא והא טובא קמ"ל דה"א שכיון שעשה עבירה לא יצא ואולי דהסברא פשיטא דאדרבא עי"ז יתוקן האיסור וגם לפמ"ש הרמב"ן דגם בזה"ז שאין תוקעין בשבת מותר אף בשבת ללמד משום שבזה ל"ש גזרה דרבה ע"ש ולפ"ז שפיר ה"א דיוכל לעשות בערמה ולתקוע להנך התינוקות ועי"ז יוכל לצאת גם בשבת מצות שופר דעי"ז לא שייך התקנה שמא יעבירנו ולזה אמר דהמתעסק לא יצא והיינו דכיון דא"א שיחול גם מצות תקיעת שופר דאז שוב יהי' שייך הגזירה דשמא יעבירנו וע"כ דלא כוון רק ללמד התינוקות ושוב אסור לצאת בו דבת מינה מחריב בה ודו"ק. והנה בהא דאמרו התוקע לשיר יצא לכאורה לפי שני הפירושים שברש"י קשה דהא מתכוין איפכא ולפמ"ש יש לומר כיון דעושה מעשה שתוקע בשופר לא אכפת לן אף שמתכוין להיפך ובזה יש לומר הא דאמרו דה"א דהוה כמתעסק והיינו דבזה דהוה כמתעסק א"כ לא מקרי מעשה כלל ודו"ק. והנה בהא דאמרו כפאוהו פרסיים דקדק המהרמב"ח דלמה נקט דוקא כפאוהו פרסיים ע"ש מ"ש בזה ולפע"ד נראה ע"פ מה דנחלקו בחולין דף ל"ח אי אמרינן זה מחשב וזה עובד א"כ היה מקום לומר דבישראל מועיל מה שהישראל הכופהו מחשב לשם מצוה ולכך נקט כפאוהו פרסיים דהפרסי ודאי לא מחשב לשם מצוה ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דרמב"ם ס"ל דתוקע לשיר הוה כמתעסק בעלמא וא"כ אין המעשה מוכיח על הכוונה והוא דומה למ"ש התוס' בחולין י"ב דבעינן מעשה המוכיח שיורה על מחשבתו ע"ש אבל כפאוהו לאכול מצה סגי שהרי מ"מ אכל ובזה יש לי לומר מה דחידש הרא"ה דכסבור חול הוא או בשר ואכל מצה דלא יצא דאל"כ למה נקט כפאוהו פרסיים לנקוט בכה"ג ולפמ"ש יש לומר הסברא דס"ל כשיטת הרר"י דבדבר התלוי בדיבור בעי כוונה וא"כ בשלמא כפאוהו פרסיים והוא ידע שפסח הוא שפיר המעשה מורה על הכוונה וסגי בזה אבל בסבור שהוא חול מה מורה מעשה על הכוונה והא הוא חשב שבשר הוא או חול ודו"ק. והנה בהא דחידש הרשב"ם דאם נתכוין שלא לצאת ודאי בעי כוונה ול"מ יש להסתפק בתקיעת שופר שהמשמיע נתכוין שלא לצאת והשומע לא נתכוין אם יוצא השומע דניהו דזה לא נתכוין לצאת מ"מ מצות אצ"כ ואף דהמשמיע נתכוין להיפך מ"מ השומע לא נתכוין להיפך וכן יש להסתפק לשיטת רבינו יונה דבדבר התלוי בדיבור בעי כוונה ואיך הדין אם לא נתכוין לא השומע ולא המשמיע אי אמרינן כיון דהמשמיע תקע הוה תלוי במעשה ויצא אי יצא גם השומע או לא ובזה יש לי לפרש הא דאמר ר"ז לשמעיה אכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה והיינו דאף המשמיע דתוקע בשופר בעי כוונה אף דעושה מעשה מכ"ש השומע דלא עשה מעשה כלל ובזה י"ל דר"ז באמת לא ס"ל דמצות צריכות כוונה ורק מה דאמר אכוין ותקע לי משום דלענין השומע בעי שיתכוין המשמיע והוה כאלו השומע כוון דאל"כ השומע לא יצא אף דהמשמיע לא בעי כוונה מ"מ הא הוא עושה מעשה אבל השומע לא יצא אבל אם המשמיע מתכוין להוציא השומע והוה כאלו השומע תקע לעצמו שוב סגי אף שלא כוין וזה נ"ל בדעת המפרשים שפירשו דכוונת שומע ומשמיע בעי ר"ז אף דמצות א"צ כוונה והיא תמוה דמה טעם יש בדבר להחמיר בזה ולפמ"ש לענין השומע קאי דאף דלא בעי כוונה אבל עכ"פ כל שהשומע לא עשה מעשה לא יצא ויש ליישב קושית הט"א ועי' תוס' בסוגיא ד"ה אבל ובמהרמב"ח מ"ש בזה והנה בהא דאמרו וקתני לא יצא נדחקו המפורשים ועי' בהגהות מהר"ר בצלאל רנשבורג ועי' בק"ר ולפע"ד בפשיטות דהתם לא קאי על ר"ז רק על רבה דס"ל דיצא וע"ז מקשה מהך דשומע דומיא דמשמיע ולעיל מקשה הש"ס דהיכא משכחת לה ודחי בתוקע ומנבח נבוחי וע"ז דייק השתא מהא דשומע דומיא דמשמיע וע"ז מסיק כתנאי ודו"ק ור' יוסי לשיטתו דס"ל מצות צריכות כוונה כדאמרו בפסחים דף קי"ד ועי' בתוס' ד"ה אמר שהקשו דלמה לא פריך מר' יוסי ולמפ"ש א"ש דבאמת הש"ס מסיק כתנאי ור' יוסי באמת ס"ל מצות צריכות כוונה והנה התוס' כתבו דיש לומר בירקות דרבנן לא בעי כוונה אבל בדאורייתא בעי כוונה והדבר סתום דמה טעם יש בדבר ועיין במ"א סי' ס' ס"ק ג' מ"ש בשם הרדב"ז ג"כ כן ועי' מגן גבורים שם באלף המגן ולפע"ד נראה דהטעם הוא דבדאורייתא עיקר הוא הכוונה דהחפץ לשם יתברך במרור שאוכל ורק שאמר ונעשה רצונו וכל שאינו מתכוין מה מועיל אבל בדרבנן שהוא רק שלא לשתכח תורת מרור בזה"ז א"כ כל שאכל יצא אף שלא נתכווין לכוונה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף