שואל ומשיב/א/א/רפח

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן רפח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין כחשא דהדרא וגם בענין שכירות אי קונה ודבר הגורם לממון.

נתתי אל לבי במה שנחלקו בסימן ש"ז בטוש"ע בכחשה דהדרא אי חייב בבהמה ועיין בסמ"ע וש"ך שם ובסי' ש"ח ס"ב ולפע"ד תמוה טובא מדוע לא זכרו ש"ס ערוך ביבמות דף ס"ו דאמרו וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן וכו' והסברא ניהו נמי דמחייב בגניבה ואבידה באונסין בכחשה ובנפחת דמיה מי מחייב והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושם כתבו דנוסחא דייקנא עתיקי גרסי ניהו נמי דמחייב באנסי' בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייב הרי דאף בשואל לא נתחייב בכחישה וסתם כחישה משמע דאפילו כחשה בידים פטור אפילו בשואל ואף אם תדחוק לומר דמיירי בכחשה מאליה מ"מ לדברי הב"י והש"ך אף בנכחשה מאליה חייב למאן דמחייב בכחשה בידים והרי כאן מבואר להיפך ומזה ראיה ברורה לסמ"ע דבנכחש מאליה לכ"ע פטור ודו"ק (ועיין בשעה"מ בהשמטות לחובל ומזיק שהאריך בזה הענין ולא זכר מכאן) כי לפע"ד ראיה נפלאה היא הן אמת דגוף דברי הש"ס שם תמוה דמה קא ס"ד דכל דחייב באחריות אכלי בתרומה וכן מסקינן באמת דכל דחייב באחריות באונסין ובכחש ובנפח יכול להאכיל תרומה הא מ"מ אין לו קנין הגוף והרי ק"פ כתבו התוספות שם ריש אלמנה לכה"ג דאינו מאכיל בתרומה ומכ"ש בזה שאין לו בהם שום קנין רק דקבלם באחריות ואטו בשביל דקבלם באחריות הוה כדידיה מ"מ אין לו בו קנין הגוף ממש וגם קה"ג כל שאינו רק לזמן כתב הר"ן בנדרים דף כ"ט דמקרי ק"פ ומכ"ש באחריות ועוד דאחריות אינו רק דבר הגורם לממון והרי כתב בשו"ת צ"צ סי' ל"א כ"ז שהיא בעין אינו ממון כלל רק בנגנב או נאבד וא"כ פשיטא דכ"ז שהיא בעין דלא מקרי ממון שלו ואם כן פשיטא דא"י להאכיל בתרומה. וראיתי בחידושי ריטב"א שכתב לאו למימרא דסבר ר"פ דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם אע"ג דלא הוה קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י"ל דגבי אכילת תרומה בקנין כ"ד דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולא דלהוי שלו לכל דבר ע"ש הנה הרגיש קצת אבל לא ידעתי עצות בנפשי דאיך אפשר דקנין כספו יהי' מקרי ע"י אחריות ולכל המרבה לא הוה רק ק"פ וצ"ל דע"כ לא מקרי רק ק"פ רק בשאינו חייב באונסין ופחת וזול א"כ גוף הדבר אינו שלו אבל כל שחייב באונסין ופחת וזול ע"כ דקני ליה דאל"כ במה יתחייב באונסין ופחת וזול על דבר שאינו שלו וכן אמרו דבע"ח קונה משכון ולכך חייב באונסין לשיטת רש"י ומיהו לשיטת התוס' אף דקני משכון מ"מ אינו רק ש"ש אבל להיפך שיתחייב באונס הדבר ופחת וזול ולא יהיה לו קנין בו ל"ש ואף דגזלן חייב באונסין ואפילו הכי אינו שלו היינו בשביל דחברו לא רצה להקנות לו והוא גזלו אבל כל דחייב באונסין ופחת וזול א"כ יכול להשתמש בו והוא שלו לגמרי וחברו נתן לו שמקבל עליו אחריות אם כן הקנהו לו בהאי הנאה דמקבל עליו כל אחריות ומכ"ש הבעל בנכסי אשתו ושאני קנין לזמן דלא מקרי רק ק"פ דשם לא רצה להקנות לגמרי אבל כאן כ"ז שהבעל חי יכול לעשות בנצ"ב כרצונו ולמכרם א"כ הוה שלו לגמרי ואף דאם מת ונשארו בעין יכולה לומר כלי אני נוטל אבל מ"מ כל שקבל אחריות על הדבר ויכול לעשות בו כרצונו ניהו דא"י למכור מ"מ יש לו בו קה"ג לענין שמאכיל בתרומה ועיין באהע"ז סי' צ' סעיף י"ג ובח"מ וב"ש שם דאם מוכר הפירות מהיום והגוף לכשתמות לדעת כמה פוסקים חל המכירה ואם כן מקרי שלו ועדיף מק"פ ויש להמתיק עוד דכל שיכול להשתמש בו אף שיוכחש ויוזל מ"מ יכול לשמש בו ואף שתמות הבהמה לא תוכל האשה לעכבו ורק דמים מגיע לה פשיטא דהגוף מקר' שלו וז"ב לפע"ד ולכך כששכר פרה מישראל יאכילנה כ"ת משום דהוה שלו כיון דמקבל עליו אחריות והנה רש"י פירש ביבמות כששכרה התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחיש והתוס' הקשו דהו"ל ריבית וכתבו דמיירי בשואל וזה דחוק אבל הרמב"ם פירש פי"א מתרומות מ"ט דמיירי שקנה אותה בכך דמים והתנה עמו שיטפל עמה כך וכך ואחר כך כשישבח אם יהיה ריוח יהיה לשניהם וכתב דלענין רבית נתבאר בב"מ כיצד מותר או אסור ובתוס' יום טוב שם כתב דשמין פרה וכל דבר שהוא אוכל ולדברי הרמב"ם צ"ב מה מדמה הש"ס לכאן דשאני התם שכבר קנה הפרה בדמים ידועים רק מה שמשביח יהיה השכר לאמצע. והנה בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן יו"ד האריך דאף שמקבל אחריות אסור לענין חמץ אם הנכרי מקבל האחריות והביא ראיה ממה דמבואר סימן רמ"ו לענין שבת דאף שהנכרי מקבל אחריות מ"מ אסור משום שביתת בהמתו ודבריו צ"ב דא"כ מ"ט דשם דשכר הכהן פרה מהישראל דיאכילנה כ"ת ואולי י"ל דשם עכ"פ מידי שותפות לא יצא דהא הכהן קבל אחריות עכ"פ והוה כדידיה וא"כ אף דעיקרו של הישראל מ"מ עכ"פ עם שותפות מותר ועיין בתוס' גיטין דף מ"ב בחציו עבד וחב"ח ששיטת התוס' כן ועיין פ"י שם שתמה על התוס' ועיין בח"ר ביבמות גבי חלקו של עובר ואף אם נימא דשותפות אסור מפני חלקו של זר כמ"ש בתורת כהנים וכ"כ הרמב"ם פ"ז מתרומות הלכה י"ז מ"מ כאן כיון דמחוסר גוביינא ברשותי' קיימי וכמ"ש רש"י דכל כמה דלא גביתינהו היה ברשות של הבעל ואין לה רק שיעבוד בלבד וא"כ בזה בודאי מאכיל בתרומה ובזה י"ל דזה באמת ג"כ הסברא דכל שאחריות עליו הרי מאכיל בתרומה ולפ"ז זה לענין תרומה אבל לענין שבת כל שהיא בהמתו של ישראל ויש לו שעבוד על גוף הבהמה מצווה על שביתתו וכן לענין חמץ וראיתי בשו"ת מהר"י בסאן הנקרא לחמי תודה סימן כ' שהאריך בזה דמ"ט דאוסרין בסימן רמ"ו והוא מבואר ביבמות דכל שמקבל אחריות כדידיה נינהו ומאכיל בתרומה ולפמ"ש תרומה אינו דומה לאיסור שבת דבתרומה אף באותפות כל שמחוסר גוביינא וכעת אין לה אלא שעבוד בעלמא הו"ל כאלו היא יש לה ק"פ והבעל קה"ג ובכה"ג ודאי מאכיל בתרומ' אבל כל כשיש לו לישראל אף שעבוד מצווה על שביתת בהמתו כל דא"י למכרה הנכרי וז"ב ועיין בט"ז חו"מ סימן שס"ג שנדפס מחדש מ"ש לענין כחשא דהדרא. ובגוף הקושיא שהקשה בשו"ת לחמי תודה דאמאי אסרו בסמ"ק להשכיר שוורים לגוי שיקבל עליו כל אחריות יוקרא וזולא וכחש אף שא"י הנכרי למכור מ"מ כיון דכל אחריות עליו הו"ל כשלו כמו שמותר להאכיל תרומה לפע"ד נראה דבאמת מצד הדין מותר רק משום מ"ע אסור כיון דנקראת עדן בהמת ישראל דהא א"י למכרם ויכול ליטלם לעצמו אף שזה קבל אחריות היינו לכשיאבדו ויאנסו אבל כל שהם בעין נוטלם לעצמו והוא משלם לו דמי הכחש והפחת והרי גם בנכסי צ"ב יכולה לומר כליי אני נוטל מכ"ש בזה דלא עשה כן רק שיהי' מותר לחרוש בה בשבת ויום טוב שלא יהי' שייך שביתת בהמתו א"כ לא עדיף משדה ומרחץ דכל דלא שייך ארעא לאריסות קיימא איכא איסור משום מ"ע והרי גם במפקיר בהמתו בינו לב"ע אסרו הרבה פוסקים כל דלא נתפרסם משום מ"ע אם כן ה"ה בזה וזה מדוקדק בלשון הגהות מיימוני בשם הסמ"ק שהביא הב"י סוף סימן רמ"ו ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם וחרש בהם בשבת זה שאלו לרש"י ויש שהיו מתירים אם הגוי קבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגניבה יוקרא וזולא כי עתה הם עליו נכסי צ"ב ויש שהיו אוסרים אעפ"כ כיון דאין הגוי יוכל למכרה אם ירצה נקראת בהמה ישראל בכ"מ וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע"ש. הנה ראינו דהמתירים כתבו דהוה כנכסי צ"ב והיינו כל דאחריות עליו הוה כצ"ב דהוה דידי' וכדאמרו ביבמות שם ולא נעלם מעיניהם זאת והאוסרים ס"ל דכל שא"י למכרה עכ"פ נקראת בהמתו של ישראל דהא מחזירם לו לבסוף וז"ב כשמש ועיין בב"י סי' רמ"ה שהביא דעת ריצב"א שהוא כהמתירים ואח"כ כתב שאם מתנה עם הגוי שאם יעשה בה מלאכה שתהי' אחריות עליו אפילו מאונסין שרי והביא בשם הר"י בירב שהצריך שיעשה כן בערכאות והיינו משום איסור שבת כמ"ש ב"י לפרסם הדבר היינו כדי שלא תהי' נקראת בהמתו של ישראל כלל וכמ"ש אברא דמ"ש הב"י שיקבל עליו שנתחייב באונסין המעיין בש"ס יבמות וברמב"ן ורשב"א וריטב"א ימצא כי לא סגי בקבלת אונסין כ"א בכחש ופחת וכדין צ"ב אמנם נראה כיון דשם קאי באם הם שותפים בשוורים א"כ בלא"ה ל"ש שביתת בהמתו כ"כ כמ"ש הריב"ש דגוי יוכל לעשות בהם מלאכה שלא ברצון הישראל וא"כ אדרבא כשנותן לו רשות מגרע גרע דהרי יאמרו שהישראל צווה לעשות מלאכתו ועובר על שביתת בהמתו לכך כשיקבל עליו אונסין סגי דזה מורה שקונה להיות שלו לגמרי ויש להמתיק הדברים דבאמת שותפין ש"ש הם וכשהוא מקבל עליו אונסין שוב עורה שיוצא מכלל השותפות ויהיו שלו לגמרי וא"ל דהו"ל שמירה בבעלים דז"א דעל יום השבת ל"ש עמו במלאכתו דהא אסור הישראל להקנות מזה וגם מצווה על שביתת בהמתו ובכה"ג אף שהוה עמו במלאכתו איסור שבת מפקיע ועל יום זה נעשה שואל לגמרי ואף דבעכו"ם ל"ש דין שמירה מ"מ מקבל עליו אחריות בפירוש מועיל כמ"ש החק יעקב סי' ת"מ ובמח"א ולזה נראה שהצריך הר"י בירב לכתוב כן בערכאות כדי שיתחייב בקבלתו בדיניה' כן ולכך בס"ד דמיירי שמשכיר לעכו"ם שאינו שותף עמו מבואר שצריך להיות יוקרא וזולא ג"כ ככל קבלת אחריות שהן צ"ב ובזה מיושב מ"ש הרמ"א וכל צדדי ההיתר הוא אף כשהישראל משכיר לעכו"ם ובלבד שיפרסם הדבר ובמ"א כתב דנהרב"י לא מועיל בזה ולפמ"ש באמת במקבל יוקרא וזולא וכל אחריות ומפרסם הדבר שלא יהי' שייך מ"ע מותר לכ"ע וכמ"ש וזה נלפע"ד הכוונה במ"ש הריצב"א שאינו מוצא תקנה אלא או שימכור אותם לגוי או שילוה אותם לגוי ויהיו האחריו' השוורי' על הגוי ולא בתורת שואל כ"א בתורה הלואה ולא נודע כוונתו דמה נ"מ בין אחריות על הגוי בתורת שאלה או בתורת הלואה ולפמ"ש א"ש דשואל אינו רק חייב באונסין ולא בכחש ופחת אבל הלואה חייב בכל אחריות א"כ היה כצ"ב וז"ש שיהא רשות ביד הגוי להוציאם אם ירצה והיינו כמו הלואה שלהוצאה נתנה ואף שאם יהיה בעין יטלם הישראל אחר הנכיון הפחת מ"מ מותר ומזה מוכיח הב"י דע"כ ס"ל כהמתירים ומיושב קושיות הפ"מ ע"ש וגם בשו"ת לחמי תודה דחה לדבריו היטב ע"ש וראיתי להב"ח שכתב דבאומר בהמתי קנוי' לך שכתב הב"י דלדעת האוסרים להפקיר בינו לב"ע ה"ה בזה דשייך חשש הרואים וע"ז כתב הב"ח דאם אמר לו בהמתי קנויה לך הגוי מפעא פעי וכמ"ש פרק הזרוע ות"ל שבתשובה לענין שדה ומרחץ שמשכיר לגוי הרגשתי בזה בהך דגוי מפעא פעי והב"ח כ"כ בפשיטות ובאמת שלפירוש רש"י בחולין דף קל"ג אין ראיה רק להרמב"ם אבל לפע"ד באם הם לבד שותפים לא מועיל דמה שייך מפעא פעי הא כ"ע ידעי דשותפים הם ושייך מ"ע דמצווה על שביתת בהמתו אמנם בשו"ת לחמי תודה רצה לחדש דבר חדש כיון דכתיב למען ינוח שורך וחמורך בל' יחיד כל שהוא שותפות עם עכו"ם אינו מצווה על שביתת בהמתו והנה אם היה כדבריו היה סמך גדול להתיר אבל באמת לא משמע כן דלפ"ז למ"ד ק"פ כקה"ג דמי והו"ל כאלו שותפין אין שייך כלל משום שביתת בהמתו בשאלה ושכירות דעכ"פ ק"פ אית ליה והרי מה דאסרו למכור בהמה הוא משום שאלה ושכירות כדמסיק בע"ז דף ט"ו וא"כ לר"י דס"ל ק"פ כקה"ג דמי מה יפרש בטעם המשנה ואף דיש לדחות משום מחמר וכדאמרו שם מ"מ פשטת הענין אינו מורה כן. והנה במ"ש למעלה דשייך משום מ"ע אין להקשות דא"כ גם בתרומה שייך מ"ע דז"א דבאמת מלבד דגם במקום דשייך מ"ע יש חילוק בין אם משכיר לנכרי או ישראל לישראל ועיין בב"י סי' רמ"ו אף גם דמה שייך מ"ע דהרואה לא ידע דהך כרשינים הם של תרומה ואטו כהן לא מצי להיות בביתו כרשיני חולין והרי תלוש בקבולת בצנעא כל שאינו מפורסים לרבים מותר ולא שייך מ"ע וכמבואר סימן רמ"ד ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי כי הם דברים נעימים ונחמדים ת"ל.

והנה במה שהקשיתי למעלה דקבלת אחריות לא עדיף מק"פ ואינו אוכל בתרומה בק"פ ומ"ש בקבלת אחריות דאוכל כעת נראה לפע"ד ענין ברור דבאמת הריטב"א הרגיש במה דס"ד דש"ס דכל שקבל אחריות גניבה ואבידה לבדו היה מאכיל בתרומה אף דודאי לא מקרי שלו בזה וכ' דס"ד דקנין כספו אמר רחמנא ואף קנין כל דהו מקרי קנין כספו וגם זה אינו מובן כ"כ דהא קנין כספו בעי קנין הגוף ממש אך ביאור הדבר נלפע"ד דבאמת בתרומה לא הקפידה תורה רק שיהיה נקנה לו בדמים גוף החפץ אף שאינו שלו ממש דשלכם לא כתיב בתרומה רק שיהיה קנין כספו ולכן בעי קה"ג ול"מ ק"פ דניהו דנקנה לו היינו הפירות והשימוש ולא גוף הדבר ואנן בעינן דגוף הדבר יהיה קנין כספו והוא הדין מתנה דהוה כמכר אבל בעינן שיתן לו גוף הדבר ולפי זה כל שקבל ס"ד אף דלא מקרי שלו כל שקנה בשכירות ליומא ממכר הוא ק"פ קרינן ביה וע"ז דחה דשכירות ליומא לא מקרי ממכר רק הנאת השימוש קנה ולא גוף הדבר כמ"ש הש"ך חו"מ סי' שי"ג בשם הריב"ש והנימוק"י ולכך בשואל אף דקנהו באונסין אבל ק"כ הוה אף דקנה גוף החפץ לתשמישו והיינו שבאמת נתחייב באונסין אבל מ"מ לא קנהו בכספו ולא נתנו לו רק במתנה עמ"ל וגרע ממתנה עמ"ל כיון דנתחייב באונסין כמ"ש הרא"ש פ"ג דסוכה בשם הר"ר ישעיה ז"ל ול"מ אבל כל שנתחייב בכחשא ופחת שוב הו"ל לגמרי קנין כספו אף שאינו שלו ומותר להאכיל בתרומה וז"ב לדעתי ובזה יתיישב מה שהקשה אותי החריף מוה' אברהם נ"י נכד דו"ז הגאון בעל ים התלמוד דהכא משמע דאם נתחייב באונסין מקרי יותר שלו והרי הריטב"א בקדושין מ"ז גבי השואל קרדום ביאר דכיון דשואל חייב באונסין ע"כ לא הוה שלו דאל"כ לא נתחייב באונסין והנה השבתי לו דגם כאן ע"י שאלה אינו מאכיל בתרומה כמ"ש הרשב"א והריטב"א ביבמות כאן בהדיא אמנם שאל אותי דאכתי איך אמרו דאם מקבל פחת וכחשא דמאכיל בתרומה והא אדרבא מה שמחייב אותו יותר לא מקרי שלו וכמ"ש הריטב"א קידושין שם ולפמ"ש א"ש דניהו דלא מקרי שלו עכ"פ קנין כספו מקרי דהרי בדמים קננהו שאם יתכחש ויפחות יתחייב בדמים הרי קנה הדבר בכספו ובכה"ג שפיר מאכיל בתרומה אף שאינו שלו ממש ודו"ק היטב כי הדברים נכונים לפע"ד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף