שואל ומשיב/א/א/רסה

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן רסה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה להרבני המופלג החריף מוה' בנימן וואלף ברייאר נ"י וכעת היא רב גדול אב"ד באונגרן.

מכתבך עם ח"ת לנכון הגיעני ולקחתי מועד להשיבך כאשר תעלה מצודתי היום מה שהקשית בהא דאמרו בב"מ דף נ"ח הא מני ר"ש הוא דאמר קדשים שחייבין באחריותן יש להם אונאה ונשבעים עליהם התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שא"ח באחריותן הוא דתנן תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות וע"ז הקשה מעלתו הא הש"ג פ' המפקיד כתב דאם הפקיד אצל חברו מעות ואח"כ נדר המפקיד המעות לעניים אז אם פשע בהם הנפקד חייב דבתחלה בתורת שמירה אתי לידיה ואין המעשה משתנה בחילוף הדברים וא"כ גם כאן הא קודם שנתרמה התרומה הו"ל קדשים שחייב באחריותן ונשבעין עליהם א"כ גם אח"כ כשנתרמה התרומה לא נשתנה המעשה בחילוף הדברים זה תורף קושיתך ולפע"ד יש לחלק דהנה כל ענין דס"ל לר"ש דקדשים שחייבים באחריותן נשבעין עליהם הוא משום דאף דהן הקדש ורשות גבוה עליהם מ"מ גם הרשות הדיוט עליהם דכל דחייב באחריותן כדידיה דמו והו"ל הקדש והדיוט כאחת ועדן רעהו קרינא ביה דאל"כ פשיטא דכח הדיוט לא עדיף מכח גבוה וע"כ דכל דרשות הדיוט מעורב במקצת רעהו קרינא ביה ולפ"ז כל שנתרמה התרומה רשות הדיוט חלף הלך לו אבל הרשות גבוה כדקאי קאי וא"כ לא נשתנה כלל ורשות הגבוה הוא כאשר היה ועל רשות גבוה אין נשבעין ול"ד להך דש"ג דמתחלה אותו חפץ בעצמו נתחייב בשמירה ואח"כ נעשה הקדש אבל כאן הרי היא הקדש כאשר היה ומה שרצית לחדש דכיון דגם ר"ש מודה דכל שהוא בעיניה לא הוה ממון כדאמרו פסחים דף ה' א"כ אחר שנאבד הוא דנעשה הדיוט אבל בשעת נתינה הוא הקדש וע"ז הקשה לפי שיטת הרמב"ם דבעינן שיהיה משעת נתינה ועד שעת אבידה של הדיוט ואם היה תחלתו הקדש ואח"כ חולין פטור א"כ קדשים שחייבים באחריות כ"ז שלא נאבד היה הקדש ואח"כ נעשה הדיוט אבל כ"ז ליתא דניהו דכ"ז שהוא בעין לא מקרי ממון אבל מ"מ רעהו קרינא ביה כיון דיש בו כח דאם יאבד יתחייב באחריות רעהו קרינא בי' ורשות הדיוט מעורב בו וז"ב אמנם כ"ז כתבתי למען כבודך ולמען למודך אבל גוף קושיתך לק"מ וישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך הא שם קתני דאם נתרמה התרומה נשבעים לגזברים ולגזברים מעולם לא התחיל שמירה דבשלמא לבני העיר יש מקום לומר דנתחייב בשמירה דכבר חל החיוב משא"כ לגזברים דלא התחיל השמירה כלל ומיהו יש לדחות די"ל דנשבעין לבני העיר במעמד הגזברים כי היכא דלא נחשדינהו וכדאמרו לעיל אבל השבועה לבני העיר ובגוף דברי הש"ג לכאורה הם תמוהים דכל שהקדישו לעניים הרי נשתנה דדוקא בחילוף דברים אין משתנה ולא בחילוף המעשה וכבר כתב הרמב"ם דאם היה של הדיוט ונעשה הקדש או להיפך דפטור וכבר תמה בזה הקצה"ח ולפע"ד דברי הש"ג נכונים דהוא קאי במעות עניים דאינם הקדש רק דהפטור הוא בשביל דכתיב לשמור ולא לחלק וכל שאתי לידו בתורת שמירה שוב לא משתנה דמה שנעשה של עניים לא נשתנה בעצמותו דמתחלה היה הדיוט וגם עכשיו הדיוט רק דמתחלה הוה תורת שמירה ואח"כ נפטר משמירה שפיר כתב הש"ג דהמעשה לא ישתנה בחילוף הדברים שאין כאן מעשה רק דיבור בעלמא אבל בהדיוט ונעשה הקדש נשתנה המעשה ממש מהדיוט להקדש ופשיטא דנשתנה הדין וז"ב ופשוט ומ"ש להקשות בהא דממעט רבינו בפ"א משכירות חולין ואח"כ הקדש או להיפך עד שיהיה תחלתו וסופו הדיוט מקרא דכי יתן לרעהו וע"ז הקשה לפמ"ש התוס' בבכורות דף י"ג דל"ש בהקדש משיכה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ הא הרמב"ם פסק בפ"ב משכירות דכשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים והא ל"ש משיכה בהקדש ול"ל קרא למפטר הקדש הנה המעיין בחולין דף קל"ט ימצא דבקבה"ב נחלקו רק ושמואל ור"י ור"ל אי אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והתוס' כתבו שם בבכורות אליבא דר"ל דס"ל דגם בבדק הבית כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך בלא"ה אין מקום לקושיא דהרי זה תקנה דרבנן משיכה בשומרין ומה"ת ל"צ משיכה ושפיר אצטריך קרא ועל הרמב"ם ג"כ ל"ש להקשות דהקרא אצטריך להיפך בהדיוט ואח"כ הקדש דשפיר שייך משיכה ודו"ק היטב כי קצרתי.

והנה הגיעני יום א' וישב תשובה מהנ"ל על מ"ש ליישב קושיתו עפ"מ שישבתי קושית הקצה"ח דנשתנה בעצם ודאי דמועיל ורק בהך דש"ג לא נשתנה בעצם ובחילוף הדברים לא ישתנה הענין ובזה מיושב קושיתו דשם נשתנה בעצם דמעיקרא היה גם כח הדיוט מעורב בו ועכשיו רק הקדש וע"ז השיב מהא דאמרו בב"ק דף ע"ו מעיקרא דראובן והשתא דראובן אלמא דזה לא חשיב שינוי לק"מ דגזלן לא קנהו ולא הוציאו מרשות הנגזל דלא קנה רק שנתחייב באחריות וא"כ כל שהקדישו קאי ברשות ראובן כמו שהיה משא"כ כאן דנשתנה מהדיוט לחולין וגם מה ענין שינוי לענין גניבה דצריך שינוי גמור וכאן לענין שמירה כל שנשתנה לאו רעהו קרינא ביה וז"ב. גם מ"ש ליישב דבריו במה שדחיתי דבריו דהקרא אצטריך דמה"ת ל"צ משיכה וכתב הוא דכוונתו היה דכיון דרבנן תקנו משיכה א"כ הפקיעו החיוב של תורה ולא נעשו שומרים מה"ת דחיוב דשומרים מן הסברא הוא כמ"ש התוס' בכתובות דף נ' דברים רחוקים הם ומנ"ל להקשות בזה. ומ"ש לי בסוגיא דריש המדיר בהא דאמר ואלא הא דאמר ר"ה אמר רב וכו' והקשה המהר"ם שיף למה לא הקשה על רב מהמשנה ואיך יתרץ המשנה וע"ז כתב עפמ"ש השעה"מ פי"ג מנדרים לדחות דברי הקול יעקב שנסתפק באם הקדיש בע"מ ובהמה תמימה כאחת אי שייך בזה לומר נדר שבטל מקצתו כיון דעל הבע"מ לא מצי לחול או דלמא דע"ז לא התחיל לחול נדרו כלל וע"ז הקשה השעה"מ מהא דכתב הריטב"א ליישב קושית התוס' בכתובות נ"ט דאמרו הכא אין בידה לגרש וע"ז הקשה הא בידה לומר א"נ וא"ע וע"ז כתב הריטב"א כיון דעל המותר העודף על המזונות אינו חל ומתוך שלא חל על המותר לא חל גם על מה שמגיע לה מזונות וע"ז הקשה השעה"מ דגם שם לא חל על המותר מעולם ע"ש וע"ז כתב הוא עפמ"ש התוס' בגיטין דף מ' לחלק בין קדושת הגוף דלא נפקע בכדי אבל קדושת דמים דנפקע בכדי לכך יכול לחול ההקדש ומ"מ הב"ח מצי לגבות מכאן ולהבא ולפ"ז להס"ד לא ידענו דקונמות הוה קדושת הגוף רק קדושת דמים א"כ יכול לחול הקדושה ומ"מ יכול להפקיע אח"כ וא"כ שוב שייך נדר שבטל מקצתו אבל לפי מה דמסיק דקונמות קדושת הגוף שוב לא הוה נדר שבטל מקצתו ובזה מיושב קושית השעה"מ דמה פריך ריש המדיר על רב דנימא דנעשה כאומר הא שייך לומר מגו דבטל על המותר העודף על המזונות בטל גם על זה וכמ"ש הריטב"א ע"ש ולפמ"ש א"ש דהרי לפי המסקנא דקונמות הוה קדושת הגוף ל"ש נדר שבטל מקצתו דעל המותר לא חל כלל ולפ"ז באמת אינו מוכרח אי קונמות כקדושת הגוף רק דהש"ס הכריח זה רק לדידן דדשלב"ל לא קני אבל לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אינו מוכרח לתרץ דקונמות כקדושת הגוף א"כ ל"ק על רב בעצמו די"ל כתירוצו של הריטב"א רק לדידן מקשה זה תורף דבריך הנה יפה כתבת ולפע"ד נראה ג"כ עד"ז דהנה בגוף דברי השעה"מ שהקשה על הקול יעקב מדברי הריטב"א נלפע"ד דלק"מ דבאמת י"ל דכל שאמר על שתי בהמות שפיר חל על התמימה אף דהקדיש ביחד דהרי על הבעלת מום אין מקום חלות כלל אבל באומרת קונם מעשה ידי דבאמת הוה דבר שלב"ל רק דידים אתנהו בעולם וכיון שכן הרי גם שאר המלאכות שמשועבדת לבעלה באות על ידיה וא"כ שוב בטל נדרה דא"ל דע"ז לא התחיל כלל הנדר דז"א דכל הענין דמצי לחול על מע"י הוא משום דידים איתנהו בעולם וא"כ הידים א"א לחלק והרי כל הדברים באים מחמת הידים וא"כ לחלק הענין ובכה"ג ודאי בטל גם על מע"י דבלא"ה הוה דבר שלב"ל וז"ב כשמש. ולפ"ז לפי מה דמסיק דקונמות הוה קדושת הגוף וכתב הב"י סי' רל"ד דחל גם על דבר שלב"ל א"כ לא צריך לבא מכח דידים אתנהו בעולם ושפיר חל על מע"י ול"ש נדר שבטל מקצתו כמ"ש הקול יעקב אברא דלפ"ז יקשה על רב עצמו דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ לדידיה בודאי א"צ להדיר הידים רק המעשה של הידים ושוב שייך לומר נעשה דהא על שאר הדברים משועבדת ולא חל הנדר כלל אך נראה דבאמת י"ל דרב ס"ל כצד הספק השני של הקול יעקב דכל דלא חל על הבעלת מום לא חל גם על התמימה אך באמת מהמשנה דעל התשמיש לא חל הנדר ועל המזונות חל ולשיטת רש"י להנות כולל שתיהן ואפ"ה לא אמרינן דבטל והוכיח מזה הקול יעקב דבכה"ג ל"ש דבטל מקצתו וכמ"ש השעה"מ שם וא"כ שפיר מקשה דא"כ קשה על ר"ה א"ר ורב באמת מצי למסבר דחל על תשמיש ג"כ ותלתה תשמיש במזונות ועיין תוס' ד"ה ה"נ ומקושית הש"ס מוכח דלא חל כלל על תשמיש ושפיר קשה ודו"ק היטב ויש ע"ז לפקפק קצת אבל גוף הענין מוכח ודו"ק ובאמת לרב דלא ס"ל ימתין ל"ק קושית התוס' על רש"י ודו"ק היטב בתוס' שם מיהו בלא"ה לרב אין התחלה לקושית הש"ס כיון דמשועבד לה דהא י"ל דמיירי בתלה בתשמיש וא"כ ל"ק על רב עצמו דלרב א"צ לומר דנעשה כאומר לה ודו"ק ומצאתי בהפלאה שהרגיש בזה.

והנה בגוף הקושיא שהקשה למעלה דאף לאחר שנתרמה התרומה לא ישתנה הדברים וכתבתי בזה לעיל וכבר נדפס בחבורי על יו"ד סי' רנ"ז כעת בשנת תרי"ז א' בשלח ז' שבט אמרתי דיש לחלק דש"ה דמתחילה לא היה עומד שיהיה הקדש שפיר אמרינן דבחילוף הדברים לא ישתנה הדבר אבל כאן מתחלה היה עומד להיות קדשים שא"ח באחריות דהרי תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות וא"כ מתחלה עמד להיות נתרם וא"כ שוב מתחלה לא התחיל להיות שומר רק עד שנתרם התרומה ול"ש לומר דלא נפקע וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דמגופא מוכח דא"ח באחריות דהרי קתני נשבעים לגזברים ולא לבני העיר ולפמ"ש א"ש דמזה ל"ק די"ל דבאמת חייב באחריות גם אח"כ ואדרבא לכך נשבע לגזברים ולא לבני העיר משום דלבני העיר כבר התחיל החיוב משא"כ לגזברים דלא התחיל השמירה ולכך הקשה מהא דתנן תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות וא"כ מתחלה לא התחיל השמירה ע"ז ודו"ק היטב ועיין בת"ח שהקשה ג"כ קושית התוס' ולא ראה דברי התוס' ובזה ניחא מה דהביא כל המשנה תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ולא היה צריך להביא רק ממה דתורמין על האבוד ולפמ"ש א"ש דמעל האבוד לא קשה די"ל דכבר נתחייב ול"ש לומר דעומד מתחלה להיות אבוד אבל מעל הגבוי שפיר מקשה דמתחלה עומד להיות כך ובזה מיושב היטב מה דאמרו בירושלמי פ"ב משקלים ה"א דפריך לר"א כקושית התוס' דא"כ איך שייך נשבעים לגזברים וגזברים מה עבידתי' ובשלום ירושלים הבין שזה קושית התוס' ממש אבל באמת ז"א דקושית התוס' באמת ל"ק די"ל דבאמת לכך נשבעים לגזברים דלגזברים לא התחיל השמירה משא"כ בירושלמי מקשה דעכ"פ גזברים מאי עבידתייהו וע"ז משני דנשבע לבני העיר במעמד הגזברים ובזה י"ל קושית מהרא"פ דסוף סוף למה נשבעין לבעה"ב כיון דנתרמה התרומה שוב א"ח באחריותן וא"כ הוה קדשים שאין אחריותן עליו ולפמ"ש א"ש דבאמת ס"ל להירושלמי דכיון דמתחלה היה של הדיוט שחייב באחריותן שוב לא פקע וא"ל דהא מתחלה עומד לכך שיפקע אח"כ השמירה דהא תורמין על הגבוי וכמ"ש למעלה דז"א דהירושלמי לשיטתי' דאמר לעיל מיני' דיש מ"ד דאין תורמין על הגבוי וא"כ עכ"פ בזה שבתחלה נתחייב בשמירה בודאי לא פקע השמירה מספק והא דתנן נשבעים לגזברים היינו לבני העיר במעמד הגזברים כדמוקי כאן וא"כ לק"מ ודו"ק היטב. והנה בירושלמי אמרו שם הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריותו ר"ל אמר הקדש ברשות הגבוה כל היכא דאיתא ברשותי' והנה כעין פלוגתא זו מצינו בש"ס דילן בחולין קל"ט ע"ש הן אמת דהדבר תמוה דבשלמא ר"ל אר"ל ל"ק וכדמשני שם בחולין הא מקמי' דשמעי' מר"י רבי' הא לאחר דשמע מר"י רבי' אלא לר"י קשיא דהרי מחלק שם בין עלי להרי זו וא"כ כאן שהפריש שקלו אמאי מתחייב באחריותו והא הוה קדושת בדק הבית אמנם אחר העיון הדבר נכון דש"ה דאינו מחויב לנדור רק שנדר מעצמו לכך כל שאמר הרי זו לא נתחייב באחריות אבל שקלים דמחויב ליתן א"כ מה בכך דהפריש מ"מ הרי הוא חייב בנדרו מצד מצות התורה. עוד נ"ל עפ"י מה דאמרו בערכין דף ו' באמר הרי סלע זו לצדקה עד שלא בא לידי גבאי רשאי לשנותה ונחלקו שם בתוס' ר"ב ור"ח ע"ש ועכ"פ לכולי פירושא עכ"פ כל דיכול ללותה ל"ש בי גזא דרחמנא ודוקא במקדיש תרנגלתו לבדה"ב דאם אמר זו א"י לשנותה דנתפס על זה הקדושה דבדה"ב לכך פטור מאחריות אבל בסלע זו כיון דאין נ"מ בין סלע זה לסלע אחר שוב יכול לשנותה ול"ש בי גזא דרחמנא איתא ולכך גם במפריש שקלו דיכול לשנותה לכך חייב באחריות אברא דלפ"ז שוב נראה במסרו ליד שליח דכבר נסתפק התומים סי' קכ"ה אי יכול לשנות ועיין בחבורי יד שאול סי' רנ"ו ס"ק ג' וסי' רנ"ח דאין יכול לשנות ולפ"ז יקשה במ"ש הרמב"ם דאם מסרו לש"ח חייבין בני העיר שפשעו וקשה הא משבא ליד השליח שוב לא היו יכולין בני העיר לשנות ושוב הו"ל כאלו הוא בבי גזא דמלכא וא"כ שוב אינו חייב באחריות ומכ"ש דלא מקרי פשיעה במה שמסר לש"ח והיא קושיא נפלאה וצ"ל דכיון דאם נתרמה התרומה הרי תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות ובירושלמי נחלקו שם אלו הם השקלים הראשונים ולפ"ז אם נימא דאותן ששלח ביד השליח הם האחרונים א"כ כבר בטל השליחות דהא הוא שלח ע"מ שיקרבו מהם אותן שהובא לשקלי שנה זו וא"כ בטל השליחות ושוב יכול לשנות המעות ולפ"ז הדבר נכון דבש"ס דילן אזלינן כאותו מ"ד דאותן שקלים שנתן ביד השליח יפלו לשקלי שנה זו ושוב א"י לחזור בו ואינו חייב באחריות אבל הרמב"ם שהביא שני הדיעות ולא הכריע שוב י"ל דחייב בפשיעה דהא בטל השליחות ודו"ק היטב.

והנה לכאורה ק"ל מ"פ מהא דנשבעין לגזברים ודלמא הא דנשבע דהנה הב"י כתב בסי' קס"ט ביו"ד ובש"ע שם סט"ז דכל שאין נותן לו שישההם בידו שום זמן רק למסרם ללוה או למלוה אף שהוא שולחני אין לו רשות להוציאם ודברי הש"ך בחו"מ סי' קכ"א ס"ק ל"ה תמוהים בזה ומצאתי בנתיבות לש"ב הגאון ז"ל שתמה עליו וכן תמהתי בגליון הש"ע סי' קס"ט שם על הב"ש סי' ל"ה ס"ק ט"ו וס"ק כ"א דשליח ודאי א"י להחליף דאף במעות פקדון נחלקו הש"ך בחו"מ סי' ע"ג וזקני הח"ץ ז"ל שם מכ"ש בשליח ואני מצאתי בירושלמי פ"ו דדמאי הנותן מעות לחברו והחליפן ואבדו חייב באחריותן ולפ"ז קשה מה פריך מהא דנשבעין הגזברים דכיון דהחליפם במעות אחרות הרי קנה המעות הללו שנתנו לו שקלים וא"כ יצאו מתורת הקדש ושפיר חייב באחריותן וא"כ עכ"פ צריך לשבע שלא החליפם אמנם י"ל כיון דהדין דאם החזירם אלו ואלו שקלים וא"כ לא יצאו מידי הקדש ושפיר פריך למה נשבעין ועכ"פ מוכח שם דאינו רשאי להחליף דאל"כ הי' השלוחים ש"ש ע"י שמותרין להשתמש ושוב לא פשעו הבעלים מה דמסרו לש"ח דהרי יש להן רשות להוציאם ונעשו ש"ש על זה ודו"ק.

והנה בהני שע"ק והקדש דהתורה פטרה מדין שמירה שיטת הרמב"ם פ"ב משכירות דניהו דא"צ לשבע שלא פשע אבל אם פשע באמת חייב לשלם דלא גרע מדין מזיק ולכאורה היה נ"ל הטעם לזה דהרי שיטת רבינו ברוך בהגהת אשר"י ב"מ סוף פ' הפועלים דהא דנקט מתנה ש"ח להיות פטור מן השבועה ולא נקט ממתנה ש"ח להיות פטור מפשיעה משמע דלא מפטר אם פשע מתשלומין וביאר המח"א הלכות שאלה סי' א' דכל דקבל עליו שמירה מחוייב לשלם כשפשע דהתנאי סותר את המעשה ע"ש שהאריך דאף דחשב שבעליו עמו מ"מ מפשיעה לא פטור ע"ש ואף אם נימא דבהתנה פטור היינו משום דהוה כהתנה שלא יהיה שומר כדינו אבל בסתם כל שקבל שמירה שוב א"א לפטור מפשיעה יעו"ש ולפ"ז נ"ל ברור דניהו דפטרה התורה משבועה בש"ח ובש"ש מגניבה ואבידה אבל פשיעה א"א לפטור שהרי קבל עליו להיות שומר ואיך אפשר שיועיל לפטור מפשיעה וא"כ אינו בכלל שומר וזה א"א שהרי קבל עליו שמירה איברא דלפ"ז גם פשיעה בבעלים היה לו לחייב ובאמת פטור אמנם נראה דש"ה דכל הטעם דפטור שמירה בבעלים הוא משום דאין השמירה כ"כ חזקה על השומר שהרי גם הבעלים עמו ולפ"ז כל שנגרע משמירתו בזה פטור אף מפשיעה כמ"ש המח"א בעצמו אבל כאן הוא שומר ממש וא"כ ע"כ מתחייב בפשיעה עכ"פ דהא קבל עליו שמירה ובזה מיושב היטב דברי התוס' שהוכיחו דגם מפשיעה פטור דאל"כ אמאי לא אוקמא הך דאחריות שבת עליו לענין זה ותמה הש"ך וכבר קדמו הקדמונים דא"כ ברישא דאין נותנין לו שכר שבת למה לא יתחייב עכ"פ בפשיעה דאף דלא הוה ש"ש בשבת מ"מ עכ"פ כיון דקבלו בסתם הו"ל כש"ח ולפמ"ש א"ש דבאמת מהראוי לפטור אף בפשיעה וכל טעמו של הרמב"ם הוא כמ"ש לעיל בשם המח"א כיון דעכ"פ קבל עליו לשמור א"כ ע"כ הטילה עליו התורה חיוב שמירה א"כ כאן שבאמת הוא קבל עליו שמירה על כל יום בשכר וא"כ פשיטא דש"ח פטור שהרי לא קבל עליו שמירה בחנם דבשלמא כשכל שמירתו הוא בחנם א"כ חזינן דקבל עליו שמירה משא"כ בזה וז"ב כשמש. והנה המח"א הלכות שומרין סי' ד' הקשה דאם נימא כשיטת הירושלמי דס"ל בפ' בתרא דשבועות דכל השומרים אינם מתחייבין אלא במשיכה א"כ הך דלשמור את הזרעים מה משיכה שייך בזה וכתב כיון דשכרו לימים לשמור דמאותה שעה שמתחיל במלאכה נתחייב ע"ש ואני תמה דהרי התוס' הקשו דהא אסור לשמור העומר וכתבו דהי' אומרים לכל מי שבא שזה עומר וממילא נמנעים וא"כ מה נקרא מתחיל במלאכה הא אינו רק מונע ולפע"ד נראה דהנה בהא דמשני שקנו מידו הקשה הקצה"ח סי' ש"א דלמה לי קנין הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכתב דזרעים הם של חול אבל אם נימא דזרעים של הקדש יקשה ע"ש שהניח בצ"ע ואני אומר דל"ק דכבר נודע דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ל"ש רק היכא דאיכא רווחא להקדש ולפ"ז אי נימא דהקדש פטור מכל דיני שמירה א"כ ל"ש אמירה לגבוה כיון דאין רווחא להקדש וא"ל דבאמת נימא שיתחייב מחמת זה אי נגנב או נאבד א"כ שייך רווחא להקדש דז"א דאכתי עכ"פ רווחא אין כאן להקדש דלא ישלם רק אם נפסד ומה מרוויח ההקדש בזה דאינו רק לוקח מחיר שהי' הקדש וא"ל דהרי הקדש הי' פטור אי לאו דנתחייב מחמת אמירה לגבוה דז"א דמה דפטרה התורה בהקדש ע"כ מיירי באמר עכ"פ שיהי' שומר וא"כ מה מועיל אמירתו שיהיה כמסירה להדיוט הא הוא לא אמר רק שיהיה שומר ובהשמירה באמת אין רווחא להקדש רק דאם לא היה אומר אז היה נפטר בהקדש וזה לא מקרי רווחא שאינו מרויח כלום בשמירתו ולפ"ז לענין גוף השמירה דבעי משיכה אמירתו שיהי' שומר מועיל מתורת אמירה לגבוה דהא אמר שיהיה שומר. עוד יש לומר דמה דמתחייב לכשיגנב או נאבד ישלם זה הוה דבר שלב"ל וקי"ל דבמקדיש לכשאקננו או מה שיוציא אילן זה לא קדיש כמבואר סי' רי"ב ס"ז וס"ח וא"כ גם כאן בשלמא גוף השמירה מתחייב באמירה בעלמא אבל מה שמתחייב באם יגנב או יאבד זה הוה כדבר שלב"ל ול"מ ולכך צריך קנין ושעבוד נכסיו ואדם יכול לשעבד עצמו אף בדבר שלא בא לעולם וז"ש רש"י דהרי שעבד נכסיו. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ו משבת הלכה כ"ה דכתב דהשוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק דחייב והשמיט הך בשקנו מידו ותמה הלח"מ בפ"ב משכירות ע"ז השמטה ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דפרה ותינוק לא מיירי בשל הקדש רק מזרעים עיקר קושית הש"ס והיינו דאיך מועיל שיתחייב באחריות והא לא משך וא"ל דהא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דז"א דהרי ל"ש אמירה לגבוה רק היכא דאיכא רווחא להקדש וכל דלא יתחייב לשלם שוב הו"ל אמירה גרידא בלי משיכה ול"מ וע"ז הוצרך לשנות בשקנו מידו ולפ"ז הרמב"ם דהשמיט זרעים ל"ק קושית הש"ס ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלמה הוצרך ר"י לומר בשקנו מידו הא אמר ר"י דמתנה ש"ח להיות כשואל בהאי הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וה"ה הכא ולפמ"ש א"ש דש"ה דמשך ונתחייב לשמור כשואל וא"כ ממילא מחויב אח"כ באונסין דאף דהוה דשב"ל מ"מ הוא כבר נתחייב כשואל וממילא אח"כ נתחייב דעדיף מדקל לפירותיו אבל כאן דבאמת זרעים לאו בר משיכה היא רק דהחיוב הוא מכח אמירה לגבוה וא"כ אף שהיה מחייב עצמו לכשיגנב או יאבד יתחייב ל"מ דהו"ל דבר שלב"ל ומה שאמר לשמור אף דנעשה כמי שמשך שבאמירתו נתחייב לשמור זה לענין השמירה אבל לא לענין חיוב אחריות דלענין זה הו"ל דבר שלב"ל וכיון שפטור מאחריות שוב ל"ש אמירה לגבוה דכל שליכא רווחא להקדש ל"ש אמירה לגבוה ובשלמא כשעשה משיכה שפיר מתחייב אח"כ בכל חיובי שואל וכמו כל השומרים דלא מקרי דבר שלב"ל דזה מחויב לשמור החפץ וממילא נתחייב כשלא שמרו אבל כאן הרי ל"ש משיכה בשומרין וכל עיקר בא מחמת אמירה לגבוה והיינו כשיהיה רווחא להקדש אבל כל שאינו רווחא להקדש לא נתחייב באמירה וא"ל דעיקר האמירה לגבוה היה כדי שיתחייב דז"א דבאמירה לגבוה דבר שלב"ל לא מתחייב רק בשמירה נתחייב וכל דלא יתחייב באחריות שוב ל"ש אמירה לגבוה ובזה יש ליישב דברי התוס' שהוכיחו דבפשיעה חייב מדלא מוקי כשפשע והקשה הש"ך דלענין פשיעה אף כשלא קבל שכר ולפמ"ש א"ש דכל דלא הוה אף אמירה לגבוה שוב לא נתחייב בש"ח דהרי לא פשע ואף אמירה לא היה ואף אם נימא דגם מחשבה מועיל בהקדש דכתיב כל נדיב לב היינו כשעכ"פ היה בלבו להתחייב אבל כאן אף בלבו לא היה רק דהש"ך כתב דממילא כיון שהיה שומר בכל שאר הימים לא נסתלק מעליו תורת שומר א"כ זה דוקא כשהי' עכ"פ משיכה אבל כאן לא היה אמירה ולא מחשבה א"כ פטור לגמרי כנלפע"ד ברור.

והנה בגוף קושית התוס' דלוקמא כשפשע לכאורה צ"ב דבהקדשות אפילו מזיק בידים פטור מכ"ש פושע דאינו אלא כמזיק ובאמת על גוף שיטת הרמב"ם דבפשע חייב בהקדש תמהו הפ"י והתומים דהא מזיק בהקדש פטור והארכתי בזה בחבורי כת"י שהחילותי שנתר"ג ע"ש בדף קע"ט והנראה בזה דבר חדש דהנה בחולין דף קל"א פריך על מה דאמרו המזיק מתנות כהונה פטור מהא דאנס המלך בית גרנו אם בחובו חייב לשלם ומשני ש"ה דקא משתרשי לי' א"כ חזינן דאף דמזיק פטור במ"כ מ"מ כל דמשתרשי לי' חייב וא"כ היה כאן י"ל דעכ"פ בש"ש כשפשע חייב דהרי משתרשי לי' שהרי נוטל שכרו ולפ"ז בש"ח פטור כשפשע דהרי לא קא משתרשי ליה ובזה ממילא יש ליישב דברי התוס' שתמה הש"ך דא"כ רישא נמי ולפמ"ש מהרישא לק"מ דהא ש"ח ל"ש משתרשי לי' איברא דדברי הרמב"ם אינם מיושבים דהרי הרמב"ם מחייב בפשיעה אף בש"ח והא לא משתרשי ליה אמנם נראה דהנה התוס' בחולין שם הקשו דא"כ אכל מ"כ אמאי פטור הא קא נהנה וכתבו דיכול לומר דהייתי מתענה ובשו"ת מהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' כ"א תמה בזה דמ"ש מאומר בא אכול עמי דחייב לשלם ולא מצי לומר דהייתי מתענה וכתב דשאני בהך דאכל מ"כ דהו"ל ממון שאל"ת ולא חייב משום מזיק אלא נהנה ויכול לומר דהייתי מתענה אבל באוכל משל חברו משום מזיק מיהא חייב וחייב אף בלא משתרשי ליה ולפ"ז כל דחייב בפשיעה משום דהוה כמזיק א"כ חייב אף בלי משתרשי ליה ובלא"ה י"ל דשם ג"כ משתרשי ליה בהאי הנאה דקא מהמני' ליה והרי התוס' הקשו דלמה לי קנו מידו ולא אמרינן דחייב משום בהאי הנאה דקא מהימן ליה וכתבו דמה דפטור אפילו מפשיעה ל"ש לחייב בהאי הנאה וע' בש"ך סי' ס"ו מ"ש תירוץ אחר ועכ"פ שייך משתרשי ליה ובזה מיושב היטב מה שהקשו מהך דלשמור ולא לחלק לעניים דפטור אף מפשיעה ולפמ"ש א"ש דשם כיון דהו"ל ממון שאין לו תובעין פטור אף בפשיעה דמשום מזיק ל"ש לחייבו דהו"ל ממון שאל"ת ונהנה לא קא נהנה ודו"ק ובזה מיושב היטב מה דהקשה הנימוק"י בב"ק קי"ז דפריך והא מציל עצמו בממון חברו הוא והקשה הנימוק"י דהא מ"מ פטור מלשמור ולא לחלק לעניים ע"ש מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דכאן דהציל עצמו בזה אין לך משתרשי גדול מזה וחייב אף בממון שאל"ת דהא קא נהנה ול"ש דהייתי מתענה ועמ"ש בלח"מ שם בדברי הרמב"ם ולפמ"ש א"ש ודו"ק וע' מלמ"ל פ"ד ממלוה בד"ה עוד כתב הטור מה שהאריך בענין הלז ולפמ"ש יש לבנות ולסתור אמנם לפ"ז צריך להבין מ"ש הרמב"ם דבני העיר ששלחו שקליהם ע"י שלוחים ש"ח דחייבים בני העיר דפשעו יקשה הא אף אי הוה כמאן דמזיק בידים מ"מ בהקדש פטור וכמ"ש וכאן ל"ש דמשתרשי לי' דמה משתרשי לבני העיר אמנם באמת י"ל דמשתרשי לפי שיש להם חלק בקרבנות הציבור ואין לך משתרשי גדול מזה דאל"כ לא יהיה להם חלק בק"ץ ולכך משנתרמה התרומה חייבין כיון דמשתרשי להו דאל"כ לא יהיה להם חלק כיון דפשעו ולא מועיל מה שתורמין דאין תורמין רק על האבוד ולא על מי שפשע וע"י כך נאבד כעין דאמרו בביצה גבי האי סמיא דלכ"ע מועיל עירוב ולא על מי שפשע וז"ב בסברא אברא דלפמ"ש הר"ן בחולין שם ליישב דלכך באכל מ"כ פטור ול"ש משתרשי דכל דהפקיע מצותו בידים פטור אבל המלך שאנס גרנו הוא לא רצה להפקיע רק שהמלך לקחו שוב שייך דמשתרשי חייב דכל דמשתרשי ליה עדיין מצותו עליו ומ"ל הן ומ"ל דמיהן ולפ"ז גם כאן הא הם באמת רצו לשקול ונתנו שקליהם ביד השליח ניהו דהוה כפשיעה במה שמסרו ע"י שליח ש"ח מ"מ אפשר דלא חשיב כמפקיע בידים וצ"ל דזה חשוב כמפקיע בידים דהרי נתנו לשליח ש"ח דלא ישמור כהוגן ומתוך כך נגנב או נאבד דאף לשבע א"צ ולפ"ז לפי מה דמסקינן דרבנן תקנו שבועות בהקדש כדי שלא יזלזלו א"כ שוב הבני העיר לא הפקיע בידים ושפיר חייב מכח דמשתרשי לי' ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שתמה הכ"מ דבס"ד דקאי בש"ח א"כ אמאי משנתרמה התרומה פטורין בני העיר וכתב די"ל דבאמת בש"ח חייבין בני העיר אף בשנתרמה התרומה והדבר תמוה דא"כ למה נשבעין לגזברים והלא צריכים לישבע לבני העיר וכבר תמה בזה הק"ע ולפמ"ש א"ש דלהס"ד דא"צ שבועה א"כ הבני העיר הפקיעו בידים ושוב פטור אף דקא משתרשי דהרי הפקיעו המצוה בידים ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא. עוד נ"ל דבר חדש בטעמו של הרמב"ם שכתב דאם בני העיר מסרו לש"ח חייבים דמקרי פשיעה ולכאורה צ"ב דמהיכן יצא לו זאת אך נראה לפמ"ש המהר"א ששון סי' ע"ג דהא דלא משני גבי אחריות שבת ג"כ כדי שלא יזלזלו בהקדש משום דבש"ש בלא"ה לא יזלזל בשמירתו משום השכר נמצא לפ"ז יצא לו לרבינו דכשם דמחייבים השלוחים בשביל שלא יזלזלו בהקדשות ודוקא בש"ח ולא בש"ש כמו כן בני העיר שייך חיוב פשיעה שזלזלו בהקדש שמסרו לש"ח שאינו שומר בטוב וא"כ ל"ק כל הקושיות דדוקא לפי המסקנא דתקנו בשביל שלא יזלזלו בהקדשות ממילא גם בני העיר חייבים בשביל זה וא"ל כיון דבני העיר חייבין לשלם שוב ל"ש שבועה לשלוחים שלא יזלזלו בהקדש הא מה אכפת ליה לההקדש דהרי בני העיר ישלמו ובש"ש דבני העיר פטורין שוב ל"ש לגבי שומר שלא יזלזל בהקדש כמ"ש בשם המהר"א ששון אך נראה דלזה כוון הירושלמי דאמר אעפ"י שקבלו בני העיר לשלם אין הקדש יוצא מידי שבועה והעתיקו הרמב"ם והיינו כמ"ש דאף שבני העיר יתחייבו למה יצטרך לשבע השלוחים וע"ז אמר דאין הקדש יוצא מידי שבועה ודו"ק. והנה כל מה שהארכתי בענין משתרשי אינו נכון דמשתרשי דוקא שע"י ההיזק שעשה משתרש ליה אבל כאן אינו משתרש עי"ז שהזיק.

והנה בחבורי כת"י הנ"ל שהחילותי בשנת תר"ג בדף קע"ט הארכתי שם על דברת הלחם רב ולפי ששם באו הדברים מעורבים אמרתי לבאר שם הקשיתי למה פשיעה בבעלים פטור הא פושע חשוב כמזיק ומזיק בבעלים חייב וא"ל דכל שפשע שוב לא חייב משום מזיק דדוקא בשומר חשוב פושע כמזיק משא"כ בשאר אדם כמ"ש הלח"ר דז"א דאטו לא נתחייב לשמור בבעלים מתשלומין הוא דפטרה תורה ולא מגוף החיוב של השמירה וא"כ למה יפטור וע"ש מ"ש בזה וכעת נראה עפמ"ש בתשובה בחבורי שם דף ער"א לבאר דלמה מזיק בבעלים חייב ולישב סתירת הראב"ד ע"פ מ"ש הפרח מטה אהרן בשם הלח"ר דלכך שותפין שפשע אחד מהם חייב אף דשותפין חשיב כשמירה בבעלים משום דכל שפשע נסתלק מהשותפות ושוב ל"ח בעלים עמו דנסתלק מהשותפות ולפ"ז לכך מזיק בבעלים חייב דהרי יצא מגדר השמירה ושוב מה בכך שבעליו עמו הא כל דהזיק בידים לא חשיב שומר כלל וחייב שהזיק לחברו ולפ"ז נ"ל ברור דפושע ניהו דחשוב כמזיק הא באמת לא הזיק ממש רק דלגבי שומר חשיב הפשיעה כמזיק אבל באדם אחר שלא קבל השמירה ל"ח הפשיעה כהיזק כמ"ש הלח"ר הנ"ל א"כ שוב פשיעה בבעלים פטור דשם ממנ"פ מתורת מזיק א"א לחיובי שהרי לא הזיק ממש ואף דפשע וחשוב כמזיק וזה דוקא באם הוא שומר אבל כל דאתה מחשבו למזיק שוב אינו מזיק כלל והרי התורה הקלה בגוף השמירה כל דהיא בבעלים לא ניתק מרשות הבעלים ולכך פטרה התורה משמירה דשומר אינו מתחייב רק כשיצא מרשות בעלים לרשותו וכאן לא יצא וא"כ בגוף השמירה לא נתחייב וא"כ לכך פטור פשיעה בבעלים שפשיעה אינו כמזיק ממש רק לגבי שומר חשוב כפושע וא"כ כל שאינו מזיק באדם אחר רק לגבי שומר א"כ שוב פטור אברא דלפ"ז בשותפים דחשוב ג"כ כשמירה בבעלים למה יתחייב כשפשע דנסתלק מתורת שמירה הא לגבי אחר לא חשיב פושע כמזיק אמנם נראה דהדבר נכון דכל מה דחשיב שמירה בבעלים בשותפים אף שלא קבלו שמירה כלל רק דשותפות מחייבם לשמור וכל שפשעו שינה מהשותפות הרי סילק עצמו מהשותפות ושוב ל"ח שומר כלל ולמה יפטר מיהו עדן קשה למה יתחייב הא היזק ממש לא הוה בפשע רק לגבי שומר מקרי פושע מזיק וא"כ ממנ"פ אם אתה מחייבו בשביל היזק זה אינו דלגבי אדם אחר לא מקרי פושע מזיק ואם מתורת שומר אתה מחייבו בפשיעה שוב הוא פטור דהוה פשיעה בבעלים וצ"ע בלח"ר עצמו שסותר עצמו ממקום למקום ועכ"פ בפשיעה בבעלים שפיר פטור ממנ"פ ולפ"ז י"ל טעמו של רבינו דלכך בשטעו"ק חייב בפשיעה דשם באמת הוה שומר לענין גוף השמירה רק שהתורה פטרה מתשלומין בשביל שאין גופו ממון אבל כיון דהוה שומר ולגבי שומר פשיעה חשוב כמזיק ושוב חייב משא"כ פשיעה בבעלים דמצד השמירה התורה לא חייבתו בשמירה דהרי לא יצאת מרשות בעליו ואין שם שומר עליו וא"כ ממנ"פ פטור. והנה במה שהקשיתי למעלה על הרמב"ם דמחייב בני העיר בפשיעה אף דכבר הפרישו ונתנו שקליהם לשליח למה יתחייבו באחריות והארכתי בזה וכעת נ"ל דהנה כ"כ לעיל עוד תירוץ אחר דש"ה שאינו חייב לנדור ולנדוב רק שרצה לנדור ולנדוב בזה שפיר כל דאמר הרי זו פטור אבל כאן הוא מחויב לתת השקלים וא"כ לא נפטר במה שנתן שקליו אברא דעדיין קשה כיון דהוא כבר נתן והרי תורמין על האבוד והיינו שנאבד מיד השליח א"כ שוב אינו מחויב רק לתת ולמה יתחייב באחריות אמנם נראה דזה תלוי בחילוף הגירסאות דבש"ס יש גרסות בזה דלפנינו כתוב תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות והנה רש"י פירש דעל האבידה היינו מי ששלח שלוחי ונאבד בדרך ועל הגבוי ועודנו בדרך ועל העתיד לגבות דהיינו שלא שלח שקלו כלל ובתוס' כתבו דהוה זו ואצ"ל זו וע"כ פירש על האבוד שכבר בא ליד הגזבר ועל הגבוי היינו מה שכבר נגבה ונאבד בדרך ועל העתיד לגבות אחר זמן ועכ"פ לכל הפירושים שברש"י ותוס' כל שכבר נתן לשליח תורמין עליו וא"כ שוב אינו מחויב לתת כלל כל דכבר נתן ליד השליח וא"כ שוב א"ח באחריות אבל להרמב"ם דגריס בפ"ב ה"ט משקלים תורמין על הגבוי שיש בלשכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות וכתב הכ"מ דרבינו גרס על הגבוי ועל העתיד לגבות ולפ"ז על האבוד לא תרמו ועיין בהגמי"י שהסמ"ג גרס על האבוד ולפ"ז להרמב"ם מחויב באחריות עד שיגיע להגזבר וא"כ שפיר קרי לי' פשיעה ולפ"ז לפי הגרסא שבש"ס ב"מ שם שפיר אזלא הסוגיא דלא הוה פשיעה כלל אבל לפי גרסת הרמב"ם שפיר כתב רבינו דאף משנתרמה התרומה מקרי פשיעה אברא דלשטת הרמב"ם תמוה מ"פ הש"ס לר"י בשנתרמה התרומה קדשים שא"ח באחריותן הוא לוקמא בש"ח וחייב באחריותן גם משנתרמה התרומה (ואחריות כולל אף פשיעה כמבואר בש"ע חו"מ סי' ע"ב ס"ז ובקצה"ח שם ס"ק י"ד) וא"ל דקשה א"כ למה נשבעין לגזברים די"ל דנשבעין כי היכא דלא לחשדינהו ואף די"ל כמ"ש בק"ע דא"כ גם בשלא נתרמה נמי דז"א דעכ"פ ל"ק כ"כ דבשנתרמה נוכל למחשד יותר שרצו לגנוב לעצמם אף שהגזבר אינו מפסיד מ"מ צריך לשבע עליו ולפמ"ש א"ש דהרי תורמין על האבוד וא"כ שוב אינו חייב באחריות וכמ"ש ובזה מיושב מה דמביא מתורמין על האבוד ולא פריך מגופא דמתניתין מדנשבעין לגזברים ולפמ"ש א"ש דדוקא מהך דתורמין על האבוד הוא דקשה כמ"ש ודו"ק. והנה דברי הירושלמי תמוהים דאמרו שם בפ"ב דשקלים ה"א מתניתין בש"ח אבל בש"ש לא בדא א"ר אבא אפילו תימא בש"ש נגנבו בלסטין מזוין ופרשו הק"ע ומהר"א דבש"ש חייב בגניבה ואבידה והיא תימה גדולה דלכל האוקומתות בש"ס דילן אינו מבואר רק דנשבעין משום שלא יזלזלו בהקדשות אבל שישלמו בש"ש בגניבה ואבידה לא מצינו כלל דהא הקדשות פטורין מתשלומין דנושא שכר אינו משלם והיא תימא גדולה ולפע"ד נראה דלפמ"ש המהר"א ששון דבש"ש ל"ש כדי שלא יזלזלו א"כ שפיר אמר דמתניתין בש"ח אבל בש"ש לא בדא והיינו דבש"ש לא שייך שבועה כלל וע"ז אמר דגם בש"ש נמי והיינו לפמ"ש המרדכי דמה דמשני בשקנו מידו קאי גם למעלה דבשקנו מידו חייב לשבע ולשלם ולפ"ז י"ל דהכי משני דזה קבל לשלם בש"ש והיינו בגניבה ואבידה אבל כיון דנגנב בלסטים מזויין זה הוה אונס וע"ז לא קבל עליו שוב פטור מלשלם וצריך לשבע שכן הי' וז"ב וע"ז אמר ר"י אתיא כמ"ד תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות והיינו כגרסת הרמב"ם שפיר מצי מיירי בש"ש אבל למ"ד אין תורמין על הגבוי א"כ למה משנתרמה התרומה לא נשבע לגזברים וז"ב. והנה בירושלמי מבואר כגירסת הרמב"ם דתורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות אבל לא אמרו על האבוד אברא דלפ"ז צ"ב למה בש"ש כשנתרמה התרומה נשבעים לגזברים והרי נאבד וצ"ל דבש"ש דנאבד באונס הוה על העתיד לגבות דבאמת היה עתיד לגבות רק שקרה אונס ואונס רחמנא פטרי' אבל בגניבה ואבידה או בפשיעה דזה לא מקרי עתיד לגבות כל שנגנב או נאבד והמעיין בצחות לשון רבינו בפ"ב משקלים ימצא שכוון לזה שכתב בש"ש כל שנתרמה התרומה הרי התורם תורם על העתיד לגבות ובני העיר מסרו לש"ש דהאונס אינו מצוי והיינו דבכה"ג הוה כנמסר ליד הגזבר שהרי אונס אינו מצוי כלל משא"כ בש"ח.

והנה במה שהקשו בתוס' והפוסקים מהא דפטרו אביי מלשמור ולא לחלק לעניים אף דפשע וכתב הש"ך דשם כיון דאמעטא מלשמור ולא לחלק לעניים אין לו דין שומר והו"ל כאינש דעלמא ובתומים תמה ע"ז דמ"ש מעות עניים דאמעט מלשמור וקרקעות אמעט מכסף בכולם לית בי' דין שמירה ולפמ"ש למעלה הדברים ברורים דשאני שטרות ועבדים דמחויב לשמור והתורה לא פטרה רק מתשלומין אבל במעות עניים דאין לו תובעין למי נתחייב בשמירה הא אין לזה בעלים ידועים שנתחייב להם לשמור וכיון דהו"ל כאינש דעלמא פשיטא דפושע ל"ח כמזיק דגבי אינש דעלמא פושע לאו מזיק הוא כמ"ש הלח"ר וראיתי דבר תימה בתומים שם שהביא דברי הנימוק"י שהקשה גבי הא דאמר אביי בב"ק דף קי"ז האי מציל עצמו בממון חברו הוא והקשה הנימוק"י והא פטור מטעם לשמור ולא לחלק הוא והקשה התומים דשם הוה מזיק בידים וכתב דלא גרע ממזיק בידים ובממון שאין לו תובעים פטור אף מזיק בידים וכמו במזיק מתנות כהונה ודבריו תמוהים דאכתי לא מקשה הנימוק"י דהא כל שמשתרשי ליה חייב במזיק מתנות כהונה וא"כ שוב כל שמציל עצמו בממון חברו אין לך משתרשי גדול מזה וא"כ חייב כל שמזיק בידים ואולי דקושית הנימוק"י הוא לפמ"ש הר"ן ברי"ף שם דכל שמפקיע בעצמו המצוה פטור אף שמשתרשי ליה וא"כ כאן ששקל בידים ויהביה ליה הרי רצה להפקיע המצוה ופטור אף שמשתרשי אך לפע"ד נראה דהר"ן לא כתב רק אם אינו רק מצוה גרידא בזה אמרינן כל שרוצה להפקיע המצוה פטור אבל כאן זה מציל עצמו בממון חברו שהרי אם לא היה נוטל יהיה זה המפקיד מוציאו לפד"ש ואיך שייך שיוכל להפקיע המצוה מממונו של חבירו וכל שמשתרשי ליה איך יאכל הל' וחדי בממון חברו ודו"ק וצ"ע. שוב ראיתי במלמ"ל פ"ד ממלוה שכתב ג"כ להוכיח מדברי הנימוק"י דמטעם לשמור ולא לחלק לעניים פטור אף במזיק ומטעם דהוה כמזיק מתנות כהונה ואני תמה על עצמי דהא במשתרשי ליה חייב ומה פריך הנימוק"י ואף להר"ן חייב בכה"ג וכמ"ש ובגוף דברי הר"ר שמואל שמביא במלמ"ל שהקשה דאם איתא דמעות עניים הוה כהקדש גמור מה נ"מ בין עניים דמקיץ להו ללא מקיץ וכתב דכל שמקיץ עניים ידועים הוה כאלו הפקידו עניים בעצמם והמלמ"ל נדחק להסביר הסברא דסוף סוף הוה הקדש ע"ש וע"ז הקשה דלמה לי' לאביי לומר מטעם לשמור ולא לחלק לעניים ת"ל מרעהו ולא הקדש ולפע"ד נראה הדבר נכון דבאמת דעת הרמב"ם דבפשיעה חייב והקשו מהך לשמור ולא לחלק וכתב הש"ך דהו"ל כאינש דעלמא וביארתי הטעם דהו"ל כמו אינש דעלמא שוב אין פשיעה חשיב כמזיק דלא קבל שמירה כל דאין עניים ידועים למי נתחייב ולפ"ז כל שיש עניים ידועים שוב חייב עכ"פ בפשיעה וא"כ הסברא נכונה אמנם לפי הבנת המלמ"ל היה נראה לפע"ד הדבר נכון דהנה הא דממעט הקדש מרעהו היה נראה לפע"ד דהסברא היא דבשלמא רעהו כל שקיבל שמירה וניתק מרשות בעלים שפיר חייב אבל בהקדש הרי הוא נשאר ברשות גבוה ול"ש שמירה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואף דבהקדש בדה"ב לא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא היינו כשמרדו וליתניהו בעיניה ואינם בביתו אבל כל דהוא נעשה שומר הרי מ"מ כל דאיתא בי' גזא דרחמנא הוא ולא נפיק מרשות ההקדש ול"ש שמירה ולפ"ז נראה לפע"ד דלפמ"ש השטה מקובצת בכתובות בפ' אלו נערות גבי זר שאכל תרומה שכתב דבתרומה ל"ש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דהא יש לו בעלים הכהנים ולפ"ז במעות עניים ידועים דיש לו בעלים ל"ש למעט מרעהו ולא של הקדש דהא ל"ש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דהא יש לו בעלים עניים ידועים והוה כתרומה וז"ב כשמש ודו"ק שוב נזכרתי שבחבורי יד שאול סי' רנ"ו ס"ק ד' במהד"ב הארכתי הרבה בזה והערתי הרבה ממ"ש כאן ודו"ק היטב. והנה במ"ש לתמוה על הירושלמי דמוקי בש"ח אבל בש"ש לא בדא ופרשו מהר"א פולדא והק"ע דבש"ש חייבין ותמהתי דהא נושא ש"ש אינו משלם וכתבתי לעיל בזה והנה תלמידיי הערוני בזה דלפי מה דאמרו דתקנו שלא יזלזלו בהקדשות ממילא תקנו שישלם ג"כ אם באמת נגנב או נאבד והנה אמת שכן נראה פשטת הלשון ברש"י שאל"כ ל"ש שבועה דאף כשיודה פטור מלשלם וכן נראה משמעות דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בשקלים פ"ב שם ובדברי רבינו בפ"ב משקלים בחבורי היד אבל בדברי רבינו פ"ב משכירות ובטוש"ע חו"מ סי' ש"א משמע דגם הקדשות פטורין מלשלם רק לשבע וכן פשטת לשון המשנה והש"ס משמע דרק שבועה תקנו והיינו משום דאם לא היו הקדש היה חייב פן יטעו ההמון ויאמרו דהקדש קיל משאר ממון חול ופטור עליהם לכך תקנו שישבע ע"ז שלא יזלזלו בהקדשות אבל שיתחייבו ממון ע"י שלא יחשבו שזה קיל א"א לחייבו ממון ויש ליישב גם דברי רבינו בפ"ב משקלים בפיהמ"ש ובחבורי שיסכימו ע"ז ודו"ק ועי' בטור סי' צ"ה דדעת רבינו האי להיפך דבהקדש אין נשבעין כלל אפילו היסת אבל הרמב"ם סובר דשבועה כעין של תורה משבעינן על הקדשות כמ"ש פ"ה מטוען אבל כאן בודאי אין משלמין ודו"ק שוב מצאתי בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ב שביאר בהדיא דרק השבועה תק"ח אבל התשלומין לא תקנו דל"ש משום שלא יזלזלו יתקנו להוציא ממון עיין שם שהוכיח מזה דבפשיעה חייב מה"ד לשלם ובאמת שהוא תמוה דלהרמב"ם ע"כ הך דבני העיר מיירי בש"ש דוקא דבש"ח ל"ש לחלק בין קודם שנתרמה לאח"כ אם לא שנדחק דמ"ש שבני העיר שוקלין אחרים תחתיהם הוא אף משנתרמה התרומה וזה אינו במשמע ועיין בפ"י מ"ש בזה לדחות דברי הש"ך. והנה במ"ש בחבורי כת"י הנ"ל בדף קע"ט נבאר כוונת התוס' נראה לפע"ד כעת לישב קושית התוס' די"ל דגם ר"י דמשני בשקנו מידו ס"ל כדי שלא יזלזלו רק דבש"ש לא שייך זאת דהא לא ירצה להפסיד שכרו כמ"ש מהר"א ששון ולפ"ז זהו בש"ש אבל בש"ח שפיר חייב שזה נשען על שמירתו וא"ל דהא יכול לטעון שנגנב או נאבד דז"א דהא יצטרך לישבע שלא פשע דהרי חז"ל תקנו כדי שלא יזלזל בש"ח ודו"ק כי קצרתי והנה במ"ש דהרמב"ם לא גרס תורמין על האבוד ולפע"ד דתלוי בזה דאם נימא דהמפריש שקלו ואבד דחייב באחריותו וא"כ ל"ש תורמין על האבוד דהא מחויב באחריות עד שיבא ליד גבאי זולת בשנאנס אבל אם נימא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא בפרט היכא שכבר מסרו ליד שליח א"כ כל שנאבד תורמין על האבוד שהרי כבר מסרו וא"כ בש"ס דילן דגרס תורמין על האבוד שפיר בני העיר פטורין דל"ש פשיעות משא"כ לגירסת הרמב"ם ובזה מדוקדק דהרמב"ם הביא בתחלה מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר ושפיר מחויבי' בני העיר ואפילו למ"ד בכל התורה לא דרשינן סמוכים במשנה תורה של רבינו דריש סמוכים ודו"ק ועיין קצה"ח סי' רצ"א לענין סייף יקר שהביא דברי הרמב"ן במלחמות וכפי הנראה בדברי הרמב"ן מבואר שם כל דברי הלח"ר הנ"ל. והנה באמת להרמב"ם דבני העיר שוקלים אחרים תחתיהם א"כ צ"ב מאי שייך נשבעים לגזברים גזברים מה עבידתייהו ולפע"ד נראה דא"י הגזברים להוציא מיד הבני עיר טרם שישבעו השלוחים שלא מסרו ליד הגזברים שאל"כ באמת הבעלים יכולים לטעון אנחנו מסרנו להשלוחים ניהו דהגבאים טוענים שלא לקחו אבל הבעלים א"ח לתת רק לכשישבעו השלוחים ולכך נשבעים לגזברים ואנשי העיר משלמים וכ"ז שלא נשבעו א"ח ובזה מבואר מ"ש רבינו ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע השליח אין שומעין להם שאין הקדש יוצא בלא שבועה והיינו אף שבאמת הגזברים א"י להוציא מהבעלים רק אחר שישבעו השלוחים וא"כ לא היו צריכין לשבע כל שמאמינים להם אפ"ה תקנו תקנה שישבעו השלוחים ובזה א"ש מה שלא העתיק הרמב"ם הדין גם בש"ש כל שלא נתרמה התרומה ולפמ"ש א"ש דשם פשיטא דצריכים השלוחים לשבע דאל"כ יש לחוש שמא פשעו אבל בש"ח דב"כ וב"כ משלמין הבעלים ורק שאינם משלמים כ"ז שלא נשבעו השלוחים א"כ כל שהאמינם למה יצטרך לשבע וע"ז אמר שאין הקדש יוצא בלי שבועה ובזה אני מבין דברי הירושלמי שאמר ע"ד דר"י נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר אלא א"א נשבעים לבני העיר הדא הוא דר"ש נשבעים לגזברים גזברים מה עבידתייהו ומשני נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים כי היכי דלא נחשדינהו א"נ דלא נשוי להו פושעים והוא תימה כמ"ש מהר"א שם דאכתי למה נשבעים לבני העיר כלל הא כבר נתרמה התרומה ונדחק המפרש דהכוונה כדי ליטול שכרן כדמשני בש"ס דילן והוא דחוק דלא נזכר כלל ולפמ"ש א"ש דבאמת מוקי בש"ח והבעלים פשעו וחייבים באחריות אף שנתרמה התרומה ומ"מ אינם משלמים רק כשנשבעו לגזברים דאל"כ א"צ לשלם להגזברים דיוכלו לטעון אנחנו שלחנו ואולי כבר הגיע והגזברים א"י להוציא מספק אולי קנוניא עשו אבל כל שנשבעו במעמד הגזברים אז לא יקראו הגזברים אותם פושעים כיון דאין להם הפסד כלל ובזה מבואר מ"ש הירושלמי אעפ"י שקבלו בני העיר לשלם אין ההקדש יוצא בלי שבועה ופירשו מהרא"פ והק"ע דזה קאי לר"י והוא דחוק דא"כ היו לו למתני אחר דברי ר"י ולפמ"ש דבאמת כיון דמיירי בש"ח א"כ הבני העיר מחוייבים לשלם אבל כל זמן שלא ישבעו השלוחים לא יוכלו לקבל מידם כי הבני העיר יכולים לטעון אנחנו נתנו בודאי ואולי מסרו לידם ועושים קנוניא עלינו וא"כ לפ"ז כל שקבלו בני העיר ה"א שא"צ לשבע קמ"ל דאין הקדש יוצא מידי שבועה ודברי הרמב"ם לפ"ז מבוארים בירושלמי ודו"ק היטב.

והנה הרב החריף מוה' איצק שמעלקיש נ"י וכעת הגאון אבד"ק ברעזאן הקשה למה אלו ואלו שקלים הא לרב בקדושת בה"ב כיון שמרדו נפקע קדושתו וכמ"ש הרשב"א והר"ן הטעם דהוה הפקר וקדושת דמים נפקע השיעבוד וא"כ גם כאן למה אלו ואלו שקלים והשבתי דז"א דכאן בשקל כיון דאינו מסוים דוקא שקל זה וא"כ ל"ש לומר דנפקע הקדושה דכ"ז שלא נמסר ליד גזבר יוכל לחזור ול"ד למקדיש תרנגלתו דחל על אותה התרנגולת הקדושה משא"כ בזה דאינו מסוים דוקא ע"ז ודו"ק ועיין חו"מ סי' רי"ד לענין מראהו מת דאם לא אמר בית זה אינו מראהו נפל ודו"ק. והנה לכאורה ק"ל לפמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ג ע"ב בד"ה אי הכי להוכיח דתחלתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור דאל"כ שומר שמסר לשומר אמאי פטור לרב הא הו"ל תחלתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס דהרי ש"ח אינו חייב רק בשמירה פחותה וא"כ הו"ל כנעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' דאינו שמירה לגבי ש"ש ואפ"ה פטור כל שסופו באונס כיון דלא הוה פשיעה גמורה במה שמסרו לש"ח ודחו התוס' דאין ראי' דאין לנו לומר שש"ח לא ישמור מגניבה ואבידה רק מפשיעה דכל שמסר לבן דעת ודאי ישמור אף מגניבה ואבידה וא"כ קשה על הרמב"ם דכל דבני העיר מסרן לש"ח לא מקרי פשיעה כלל והיא קושיא נפלאה וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כן רק כמ"ש בשטה מקובצת בשם הרמב"ן דכל דהוה תחלתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור ובלא"ה הרי הרמב"ן כתב שם דאף דבש"ש שמסר לש"ח קי"ל דחייב ה"ט משום דמצי לומר לו האיך לא מהימן לי בפשיעה ע"ש וא"כ ה"ה כאן מצי הגזברים לטעון אנן לא מהמנינן לזה ופשעת בשביל שמסרת לש"ח מיהו י"ל דאף לשיטת התוס' היינו לחייב הש"ש בשביל שמסר לש"ח א"י להוציא מספק דאינו ברור שהש"ח לא ישמור גם מגניבה ואבידה אבל כאן הרי הבני העיר מחוייבים בשקלים וספק אם נפטרו פשיטא דא"י לפטור מספק אמנם עדיין קשה דכל שנתרמה התרומה והרי קי"ל דתורמין על האבוד וא"כ אין הספק בפרעון דזה הוה כאלו נמסר ליד הגזבר רק דיש ספק אם נתחייבו בני העיר והו"ל א"י אם נתחייבתי וגם לפמ"ש המהרשד"ם דכל שנמצא מטבע מזויפת הו"ל הפרעון ודאי וגם כאן כל שנתרמה התרומה הוה לי' כאלו הספק בחיוב אך זה דוקא אם תורמין על האבוד אבל לשטת הרמב"ם דאין תורמין על האבוד רק על הגבוי ועל העתיד לגבות א"כ שוב הו"ל ספק בפרעון ודו"ק היטב כי הוא חריף.

והנה לפמ"ש דגם כאן שייך לומר דלא מהימן לי' בשבועה א"כ א"ש אמנם עדיין קשה לפמ"ש הריטב"א דבהקדש ל"ש לומר בהאי הנאה דמהימן ליה דכל אדם נאמן על ההקדש א"כ ל"ש לומר דלא מהימן לי' שוב קשה וצ"ל דלפי מה דמסיק דחשו מדרבנן שלא יזלזלו בהקדשות ותקנו שבועה וגם ממון לדעת הרבה פוסקים א"כ שוב שייך אין רצוני ושפיר חייב להרמב"ם אבל לפי הה"א ל"ש זאת ודו"ק היטב. ובזה ממילא מיושב מה שהקשה הד"מ בסי' ש"א דהרא"ש פסק דשטעו"ק חייבים בשומר שמסר לשומר ובמהרי"ק מבואר דשומר שמסר לשומר בהקדשות פטור ועש"ך ס"ק ד' שם ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דשומר שמסר לשומר חייב מטעם דאנת לא מהימנת וכיון דבהקדש הכל נאמנים אצל הקדש שוב פטור ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף