שואל ומשיב/א/א/רסב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן רסב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה שנתחדש לי בסוגיא דע"א נאמן באיסורין גיטין דף נ"ד. אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולכאורה קשה מ"פ הא י"ל דשאני ושאני דהרי זה ודאי דאף אם נימא דעד א"נ באיסורים היינו עד אבל בעלים בשלהם ודאי נאמן לאסור דהא כל הטעם דאין עד נאמן באיסורין הוא משום דאינו נאמן להפסיד ממון בעדותו וכמ"ש הפ"י א"כ הבעלים בשלהם ודאי נאמנים ולפ"ז הא קי"ל אומן קונה בשבח כלי ושטת המהר"ש הלוי חלק חו"מ סי' ד' דגם בגוף הכלי קונה ע"י שהשביחו כיון שנתהפך חומר הכלי אל הצורה א"כ גוף הכלי נשתנה ע"ש והרי נודע דעת הרא"ש בב"ק דף צ"ט דאומן קונה בשבח כלי עד שיחזיר לו שכירותו ולפ"ז בשלמא כשהן עודן תחת ידו ולא החזירן שפיר נאמן דהרי הוא כאומן דקנה בשבח כלי משא"כ כשהחזירו שוב פקע שבח אומנתו וקניינו שוב אינו נאמן אמנם יש לישב בכמה אופנים א' דל"ש אומן קונה בש"כ כל שקלקל הכלי וכל שפיגל או טימא הרי קלקל הדבר ולא גמר השבח מיהו יש לדחות דעכ"פ טרם שקלקל בטומאה ופיגול קנה הטהרות והקרבנות ע"י שבח ואף שקלקל אח"כ אפשר דכבר קנהו מיהו בלא"ה ל"ש בקרבנות אומן קונה בש"כ דכל שאין מגיע לו שכירות בעד הפעולה ל"ש אומן קונה בש"כ וכמ"ש הקצה"ח סי' ש"ו ואכתי קשה מטהרות די"ל דעשה בשכר וא"כ שייך לחלק בין כשהן בידו או שהחזירם אבל באמת ז"א דכל שקלקל שוב עכ"פ הסיר השבח וקלקל לגמרי ול"ש אומן קונה בש"כ דלא עשהו כלי ובזה ישבתי קושית הפ"י בהא דחש"ו דכשרין לכתוב את הגט והרי אומן קונה בש"כ והם לא ידעו לאקנויי ולפמ"ש א"ש דהרי כל דנימא דקני בש"כ ולא ידעו לאקנויי א"כ אין תועלת בהגט ושוב אין להם שום קנין בשבח דמה בצע בכתיבת הגט אם אינו כשר ליתן אך לפ"ז יצא לנו דין חדש באם זה יעשה בטהרות או בקרבנות ובעת הזריקה והקבלה וכדומה בשאר עבודות יתפגל ע"י אחד מהכהנים שכהנים רבים זכו בו וא"כ שוב שפיר יכול להיות דנאמן מטעם דאומן קונה בשבח כלי דהרי מה שעשה הוא בעבודתו היה בכושר וא"כ שבחהו וקנהו ושוב הוה כבעלים ומה לנו בזה שאח"כ נתפגל או נטמא ואדרבא בזה מיושב מה דאמרו טהרות שעשית עמך נטמאו או נתפגלו ולא נקט טמאתי ופגלתי משום דבאמת הוא לא טמאן וקנהו בשבח כלי עד שיחזירם לבעליו ולא מתורת בידו לפגל הוא רק דהוה כאומן הקונה בשבח כלי וא"כ למה לא מחלק כן והיא קושיא נפלאה וצ"ל דאביי ורבא משני לפי האמת דגם ע"א נאמן באיסורים ול"צ לתורת בעלים וא"כ אף שהחזירו כל שהיו בידו נאמן לאביי ולרבא כל שא"ל בפעם הראשון ובזה אמרתי דבר נחמד לישב קושית הפ"י והקדמונים בב"מ דף מ"ג דלמה למדו מכה"ג ביוה"כ דנאמן ולא למדו מכל הכהנים מדפגלין במחשבה ומאין נודע דפיגל וע"כ דע"א נאמן באיסורין ולפמ"ש י"ל דבכל הכהנים י"ל דנאמן כשאומר שהוא לא פיגל רק שכהן אחר פיגל (ופגל בשוגג וכדומה באופן שלא נפסל וא"צ לשלם דאל"כ אינו נאמן ע"א לפסול לחברו ולא לחייבו ממון) אבל בכה"ג דכל עבודות של יום אינם כשרים אלא בו וא"כ הוא בעצמו פיגל וז"ש דכי אמר פגול מהימן וכל אדם לא יהי' באהל מועד וא"כ שם ל"ש אומן קונה בשבח כלי דהא כל שפגלו שוב קלקל לכל השבח ואינו נאמן ולפי דבריו אינו שבח ונאמן לדברי עצמו והוה כהא דאמרו ביבמות דף מ"ז לדבריך נכרי אתה וא"נ לפסול וא"כ ל"ש אומן קונה בש"כ וע"כ דנאמן ודו"ק.

והנה ביאור ענין מחלוקת אביי ורבא דלאביי בעינן שיהיה בידו כעת וכל שאינו בידו כעת אינו נאמן ולרבא כל שא"ל בשעה שפגע בו בראשונה נאמן כל שהיה בידו מעיקרא נראה לפע"ד דבר חדש דהנה הא דפלפלו אביי ורבא בענין בידו אבל כל שאינו בידו לגמרי אינו נאמן וצ"ב דהרי ע"א נאמן להתיר ואף באתחזיק איסור נסתפקו בריש האשה רבה אי נאמן ע"א וכמ"ש התוס' והרא"ש שם ובריש גיטין וכתב הפ"י דשאני היכא דבא להתיר דשייך לומר חזקה דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ היכא שבא לאסור דבר דאתחזיק היתירא והוא בא לאסור יש לומר דלצעורה קא מכוין ע"ש ולפ"ז נראה לפע"ד לפמ"ש הר"ן בקידושין פ' האומר גבי יש לו בנים דנאמן אף היכא דמוחזק לן באחי והקשה הר"ן דהא בב"ב דף ה' אבעיא לן במיגו במקום חזקה אי אמרינן וכתב דשאני הכא דמיגו דבידו לעשות מעשה ודאי נאמן אף במקום חזקה דיכול לעשות מעשה ולגרש ע"ש ולפ"ז כיון דבידו לעשות מעשה נאמן אף נגד חזקה א"כ כל שבידו לפגל ולעשות מעשה אף דאתחזיק היתירא נאמן העד דהא כל שבידו מועיל מיגו במקום חזקה וא"כ ל"מ אם נימא דבידו הוא מתורת מיגו או דבידו נאמן דהמיגו עכ"פ מועיל נגד החזקה וא"כ דברי אביי מבוארים אך לפ"ז דברי רבא צ"ב דא"כ כל שפגע בו בשעה שאינו בידו מה מועיל מה דהי' בידו ראשונה כל שכעת אינו בידו שוב הו"ל מיגו במקום חזקה והנ"ל בזה דהנה בהא דמבואר בש"ע יו"ד סי' ח"י סט"ו בנאבד הסכין קודם שנבדק ונמצא אח"כ הסכין והוא פגום דאמרינן דכל שיצא בהיתר יצא והט"ז והש"ך האריכו בזה והפר"ח הקשה דמה בכך שיצא בהיתר כל שנמצא אח"כ פגום הרי נתברר דלא יצא בהיתר וכתב התב"ש ס"ק כ"ט דיש שתי מיני חזקת חזקה המבוררת לאיסור או להיתר ויש חזקה שמחזיקין הדבר בחזקת היתר אף שלא נתברר היתירו כדאמרו בכתובות דף כ"ה גדולה חזקה אף שלא נתברר יחוסה כלל מ"מ היינו מחזיקים אותו בחזקה היתר ואין להוציא מחזקת היתר שהיינו מוחזקים בו בלי ראיה ברורה וה"ה בזה כל שיצא בחזקת היתר אף שיכול להיות שנפגם אין מוציאין בחזקת היתר כ"א בראי' ברורה ע"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דזה הדבר שמחלק רבא דכל שהיה בידו להוציא מחזקת היתר א"כ לא נודע לנו חזקת היתרו דיוכל להיות שיפגלו רק דכ"ז שלא נודע לנו שום ריעותא אין אנו מוציאין אותו מחזקת היתירו א"כ כל שפגע בו ולא א"ל הרי יצא בחזקת היתר אף שלא נודע לנו בבירור ההיתר הו"ל יצא בחזקת היתר ואין אנו מחזיקין ריעותא והו"ל כנאבד אבל כל שא"ל בשעה שפגע בו ראשון הו"ל כלא נאבד הסכין ונמצא פגום דחיישינן למפרע וה"ה בזה וז"ב כשמש.

ובזה מייושב היטב מה דק"ל טובא בהא דאמרו האי דא"ל לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו א"ל ר' אמי שורת הדין אינו נאמן וא"ל ר' אסי רבי אתה אומר כן ור"י לא אמר כן מה אעשה שהתורה האמינתו שהרי כה"ג ביוה"כ יוכיח וכו' דכתיב וכל אדם לא יהיו באהל מועד וכי אמר פיגל מהימן וקשה טובא כיון דבין לאביי ובין לרבא בעינן שיהיו בידו לאסור בעת שהיו תחת ידו וכאן בכה"ג כל שאמרינן שאינו נאמן א"כ אין בידו בשום פעם ולמה יהי' נאמן ועיין מפה"י דף ק' בב"ק מ"ש בזה והנ"ל בזה דהנה הרשב"א הוכיח דע"כ כאביי אתיא דלרבא אין ראיה מהכה"ג דהרי הכה"ג אמר בעת שפגע בו ראשון ולפע"ד נראה דגם לרבא ניחא דהרי כל סברת רבא דכל שלא א"ל בעת הראשון א"י להוציאו מחזקה שהיינו מוחזקין בחזקת היתר אף שיוכל להיות שאינו מותר אנן מחזיקין בחזקת היתר אבל כל שמצאו תיכף בפעם ראשונה וא"ל כיון שהיו בידו לגרע החזקה שוב הו"ל כאלו לפנינו הסכין ואין מחזיקין אותו בחזקת היתר כיון שלא יצא בחזקת היתר ולפ"ז נראה לפע"ד דבר ברור דבכה"ג ביוה"כ הוה גם בפעם הראשון כאלו נאבד ויצא בחזקת היתר והטעם דהרי באמת הא דנאמן הכה"ג לא כתיב בקרא מפורש ודלמא באמת אינו נאמן ועיקר מה דפשיטא לי' לש"ס דנאמן כתב הפ"י דאל"כ מה יעשה אם באמת פיגל נאסר הכה"ג בכל עבודות וא"כ כל שלא יהי' נאמן לגבי עצמו נאסר דשויא חד"א ומה יעשה הכה"ג ביתר העבודות ע"ש ולפ"ז באמת לגבי נפשו בידו לאסור הקרבנות ויפגלם ויהיו כחד"א לגבי נפשו ולגבי אחרים אינו נאמן והם בחזקת היתר אף שלא נודע לנו בירור חזקתם דיכול להיות שפגלם באמת רק דכל דאינו נאמן לגבי אחרים וכל אדם לא יהי' באהל מועד אין בידו לפגלם לגבי אחרים שיצטרכו לקנות אחרים וא"כ שוב הו"ל כמו שיצא בחזקת היתר ולא נודע לנו ובכה"ג לרבא אינו נאמן וע"כ מוכח דלא כרבא דבכה"ג אינו נאמן כל שלא הי' בידו ושפיר אקשי' לי' מכה"ג דחזינן דהתורה האמינתו דאל"כ כיון שאין בידו לפגל לגבי אחרים מהראוי שלא להאמינו וע"כ דנאמן דהתורה האמינתו אף כשאינו בידו ובזה מיושב הא דאמרו דלמא דשמעני' דמפגל ואח"כ פריך ודלמא דחזיני' בפשפש והדבר תמוה לשיטת הפ"י מה מקשה אכתי קשה מה יעשה אם לא נחזה בפשפש או דלא נשמע נוכל לבא לידי תקלה ובמפה"י נתקשינו בזה ולפמ"ש א"ש דכל דבידו לאסור ע"י שמועה או ראיה דרך פשפש שוב אין ראי' דלא הוה בחזקת היתר דהא הוה בידו לאסור ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק ובזה מיושב היטב מה דכתבתי זה רבות בשנים בתשובה ל"ק מעזריטש רבתי במעהרין להרב מו"ה אייזיק ני' להקשות לפי מ"ש הרמב"ן בריש גיטין להקשות דאמאי לא ניליף מנדה דע"א נאמן אף באתחזיק איסורא וכתב דשאני התם דא"א להביא עדים לפסיקת זיבתה ולנדותה וטבילתה ולכך האמינה תורה ואין למדין לשאר עדיות דאין דנין אפשר משאי אפשר ולפ"ז יקשה היכא מוכיח מכה"ג הא אדרבא כיון דא"א להיות עדים לכך נאמן והארכתי בזה וכעת מצאתי לאחרוני זמנינו שעמדו בזה ולפמ"ש א"ש דשאני נדה דעכ"פ בידה לטבול ולגרוע החזקה ורק שקשה הדבר להכין עדים לכל דבר אבל בכה"ג דא"א כלל שתהיו בעדים וא"כ אין בידו כלל ושפיר לא נאמן וע"כ דהתורה האמינתו ודו"ק ובזה מיושב מה דלא הביא מכל הכהנים שמפגלים במחשבה ואין יודע ולפמ"ש א"ש דבזה בידם לפגל בדיבור רק שאינם רוצים ללקות מלקות אבל בידם הוא משא"כ בכה"ג דאין בידו כלל ודו"ק. ועד בשחק נאמן שאחר שכתבתי כ"ז ראיתי בטיב גיטין שכתב מקצת מהדברים אלו והביא בשם הש"ש שכתב שיש שתי מיני חזקות ע"ז ולא כתב באיזה פרק ושמעתא שכתב כן וכמדומה שנתכוין לש"ש שמעתא וא"ו פרק ז' ע"ש שהוא כתב חזקה אחרת שאתחזק לפנינו כמו הוחזקה נדה בשכינותי' וכמו סוקלין ושורפין על החזקות ולא הזכיר כלל דברי התב"ש הנ"ל ע"ש כי לא דרכיו דרכי ודו"ק.

והנה כ"ז לפי דרכו של הפ"י אבל המעיין בקדמונים ימצא כי דעתם דעד נאמן לאסור אף כשאינו בידו לגמרי ולא היה בידו רק דפועל שאני דחזקת פועל שעשה כהוגן ולכך לולא דהוה בידו אינו נאמן ע"ש ובאמת שדבריהם צ"ב דא"כ למה יהיה נאמן כשהיא בידו וצ"ל דגם נגד חזקת פועל שעשה כהוגן כל שבידו מגרע להחזקה ולרבא כל שהיה בידו ולא יצא בחזקת היתר נאמן הפועל ודו"ק היטב. ובגוף דברי התב"ש שחידש דאף דלא אתחזיק היתר ברור רק שמחזיקין אותו בהיתר מחזיקין אותו כמו שהיא והביא מהך דגדולה חזקה וכתב דלכך החזיקם בפלגא דהיינו לתרומה ולא לקדשים שא"א לאסור אותם במה שהוחזקו וקשה לפמ"ש בקידושין דף ס"ט דעד עכשיו אכלו בתרומה דרבנן עכשיו בתרומה דאורייתא ואיך אכלו תרומה דאורייתא ואולי כיון דלענין תרומה החזיקו אותם לכהנים שוב שם תרומה חד הוא אף שכאן היא מה"ת מ"מ הרי אי אפשר לאסרם בתרומה אף שכעת היא דאורייתא וצ"ע וכן צ"ל לענין נ"כ דדעת המהרי"ט סי' קמ"ט והפ"י דבמקדש דוקא איכא איסור וא"כ לאו היינו חזקה דמעיקרא דבגבולין ליכא איסורא. והנה לכאורה היה נ"ל דבר חדש דלפמ"ש האחרונים דהא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה היינו כשהמיגו אינו בעיקר החזקה אבל כשהמיגו היא בעיקר החזקה נאמן נגד החזקה וכעין מ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ע"א סק"ה לענין מגו בעיקר הנאמנות ולפ"ז אם נימא דבידו הוא מתורת מיגו א"כ הוה כמיגו במקום עיקר החזקה דהא כל עיקר החזקה היא שהי' לו חזקת היתר או שחזקת פועל שעושה כהוגן וכל שהיה לו מגו לפגל ולטמא הזבחים והטהרות א"כ הו"ל כמיגו בעיקר החזקה דנאמן אברא דלפ"ז צ"ב מ"ט דרבא דסגי כל שהיה בידו והא כל שאין בידו כעת שוב לא הוה מיגו בעיקר החזקה דהחזקה כבר נעשה אמנם נראה דהרי בלא"ה צריך להבין אם בידו הוא מתורת מגו וא"כ מה מועיל שהיה בידו הא הו"ל מגו דלמפרע והנראה בזה דלפמ"ש כיון שבעת שהי' תחת ידו לא הי' חזקה חזקה כלל דהא הי' יכול לקלקל והו"ל מיגו במקום עיקר החזקה ושוב לא נתברר החזקה והו"ל כמו חזקה שלא נתבררה בשעתה דלא הוה חזקה דכל שהי' יכול לקלקל א"כ אמת נתברר החזקה ובשעה שאינו תחת ידו שוב לא נתברר אם אמת החזקה או לא ולכך כל שכבר פגעו ולא א"ל שוב נתברר אז דמסתמא לא קלקל דאל"כ היה אומר לו ושוב הדרא החזקה למה שהיה קודם ושוב אינו נאמן למפרע וז"ב בטעמו של רבא. ובזה מיושב היטב קושית הרשב"א הנ"ל מהך דמוכח מכה"ג ביוה"כ דהא התם אמר בפעם הראשון שמצאו ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דאין בידו לקלקל דהא לא יהיה נאמן כיון דכל אדם לא יהיה באהל מועד שוב אין לו מיגו בעיקר החזקה ושוב אינו נאמן אף כשפגע בו בפעם ראשון וע"ז פריך ודלמא דשמעניה דמפגל ושוב הוה בידו וא"כ הו"ל שפיר מיגו בעיקר החזקה ודו"ק היטב. איברא דלפע"ד נראה דל"ש מיגו במקום חזקה רק בחזקה דלא תליא בסברא אבל בחזקה התלוי בסברא ל"ש לומר כן דא"כ איך קאמר בב"ב דף ה' דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאאפבת"ז והא הוה מיגו בעיקר החזקה וע"כ משום דחזקה אא"פ בת"ז הוא חזקה מצד הסברא ואטו בשביל זה דפרע בת"ז נעקרה החזקה וא"כ ה"ה כאן דהו"ל חזקת פועל שעשה כהוגן דהיא חזקה מצד הסברא וכמ"ש ורק אם החזקה היא בשביל חזקת היתר א"כ יש לספק אם אולי לא התחיל כלל חזקת היתר ודו"ק. וראיתי לשארי הגאון בעל חוו"ד בלקוטיו על הלכות יי"נ סי' קכ"ז שכתב דלכך נאמן כשהוא בידו משום דכל שבידו לשנות הוה כחזקה העשויה להשתנות. ולפע"ד לא דמי דשם מצד עצמה עשוי להשתנות אבל כאן מצד עצמו אינו עתיד להשתנות רק כשיפגל או יטמא ומה בכך דהא כל כשרות יכול להשתנות ולערב ולטמא ואפ"ה מקרי חזקת כשרות גם מ"ש שם דאף דצריך לשלם אם מפסיד ל"ש להאמינו מתוך שמפסיד שצריך לשלם משום דהוה תרתי הודאה דסתרי שזה אינו מאמינו לא נהירא דניהו דזה אינו מאמינו ולכך לא אמר רק מתוך שנאמן להפסיד שכרו דאף שהלה מכחישו מ"מ לענין זה הוה תרתי הודאה דסתרי ומוקמינן ממונא בחזקתו ופטור הזה מלשלם ולפע"ד אף שאמר דבר חכמה הנה בקדמונים בריטב"א ור"ן מבואר להיפך דכל שצריך לשלם ג"כ נאמן וכן מצאתי בראב"ן דף צ"ב דלכך לא אמר בטהרות מתוך שמפסיד שיצטרך לשלם משום דאמר נטמאו משמע שלא על ידו ולא מפסיד אגרי' ושלומי לא משלם דקנס הוא ומודה בקנס פטור הרי דאם היה משלם היה נאמן ולדברי הגאון דאמר משום דהוה שני הודאות דסתרי יקשה איך למדו מכה"ג ביוה"כ דאי אמר פגול מהימן והא כ"ג שפיגל במקדש מזידין חייבין והא שם לא יוכל האחר להכחיש ואין כאן תרתי הודאות דסתרי ואף דיש לדחות דמה"ת פטור ולכך אמר שהתורה האמינתו וגם מודה בקנס פטור אמנם כ"ז למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק אבל לחזקי' דשמי' היזק אין ראיה מכ"ג ובזה מדוקדק הא דאמרי הכי אמר ר' יוחנן מה אעשה שהתורה האמינתו והיינו דר"י לשיטתו דס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק וא"כ מה"ת פטור וע"כ דהתורה האמינתו ובלא"ה י"ל דלפמ"ש הפ"י דהך דבידו הוא משום דהמני' כמו במסרו ליד שליש והנה בכה"ג דל"ש שהמני' שהרי אין בידו לפגל לכך אמר מה אעשה שהתורה האמינתו ול"צ לנאמנות דהבעלים ודו"ק. והנה הראב"ן כתב דקושית הש"ס כה"ג ביוה"כ הוא מהשעיר דהוא ק"צ דמהפר ל"ק דהא הפר היה של כה"ג ושייך לומר מתוך שנאמן להפסיד הפר שלו והנה הט"ג הקשה בשם הרב הגאון מוה' יעקלי מקמרנא דהרי מפסיד גם הפר דהא אין מפלגין בחצי מתיר וא"כ צריך שיפגל בשלשתן והרי אח"כ מערב בקרנות ונפסלו שניהם וכתב הט"ג דאמת דצריך שיפגל בשלשתן אבל אינו רק בשלשתן של אחד לבד וא"כ אם פיגל רק בשעיר לבד בשלשתן אז הפר לא נפסל ובתשובה הקשיתי בזה דאכתי עכ"פ כשאומר שעירב בקרבנות ופגל השעיר ממילא נפסל השעיר והפר ועל הפר נאמן שהרי מפסיד עי"ז שערב בקרנות ונפסל הפר עכ"פ וא"כ ממילא נאמן גם על השעיר שהרי אין לו דם השעיר להזות ועכ"פ צריך להזות שנית שהרי צריך להביא פר שנית וממילא צריך להביא גם שעיר שנית דאף דבהיכל אינו מעכב אבל צריך להזות שנית ולכאורה רציתי לומר דהא באמת דם הפר מרובה משל שעיר רק דלר"י מב"מ לא בטל ורבנן ס"ל מב"מ בטל רק דעולין אין מבטלין זא"ז ולפ"ז שוב הפר לא נפסל דהא דמו מרובה ואף שנפסל השעיר אבל הפר לא נפסל וא"כ ממילא כיון דהפר לא נפסל שוב ממילא על השעיר לא נאמן וא"ל דהו"ל עולין בעולין דז"א דהא לפי דבריו שוב לא הוה עולין וממנ"פ אם נאמין לו שנפסל השעיר שוב אינו עולה ומבטל דם הפר לדם השעיר ואם לא תאמין לו שוב אין כאן פסול כלל וא"כ הפר לא נפסל כלל וממילא לא נאמין על השעיר אמנם י"ל דמקרי בא לעולם ע"י תערובות כיון דהגדתו הי' אחר שנתערב ומקודם הי' היתר בהיתר ולא בטל כמ"ש בתשובה אחרת דבהיתר בהיתר ל"ש ביטול דהו"ל בא לעולם ע"י תערובות דלא ניכר האיסור מקודם וגם ההיתר לא ניכר דעד עכשיו הי' שניהם היתר אמנם בגוף הקושיא נראה לפע"ד דבר חדש דהנה גוף דברי הפ"י צ"ב במ"ש דהוכחת הש"ס הוא דאם נימא דאינו נאמן יקשה מה יעשה הכה"ג באם פיגל באמת הא שוי אנפשי' חד"א והקהל לא ישמעו לו ואיך יעשה שאר העבודות כיון שהוא אמר שפיגל שויא אנפשי' חד"א ע"ש ולכאורה צ"ב דהרי הר"ן כתב בסוגיא דטמאה אני לך דמדינא אינה נאמנת כיון דמשועבדת לבעל אינה נאמנת להפקיע לשעבוד הבעל ע"ש והמתבאר מדבריו דכל שאחר שייך בזה מתוך שאינה נאמנת לגבי אחר גם לגבי עצמה ל"ש שויא חד"א וכן למד הפרמ"ג בהלכות שחיטה מדברי הר"ן כן ובאמת שגם בתוס' רי"ד בקידושין דף י"ב גבי דבתהו דר"ח מבואר דכל דאגידה גבי' דהבעל ל"ש שויא חד"א וא"כ כיון דק"צ הם א"כ עדיף טפי משיעבוד שאינו רק שעבוד גרידא וכאן הוה שלהם ממש והיאך שייך שויא אנפשה חד"א והיא קושיא גדולה לפע"ד אמנם נראה ובטרם יהיה כל שיח נבאר דברי התוס' רי"ד דבאמת בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ב תמה בזה דאטו משום דאגידה גבי' דהבעל ל"ש שויא אנפשה חד"א והרי באומרת הנאת תשמישך עלי אסירא דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד הא באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דנאמנת בנתנה אמתלא ואם לא נתנה אמתלא אסורה משום דשויא חד"א ועיין שעה"מ פ"ט מאישות מ"ש בזה דמהרי"ט ס"ל דשויא חד"א היא מתורת נדר ועיין במהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ אמנם לפע"ד נראה דבר ברור דבאמת לכאורה צדקו דברי המהרי"ט דמה בכך ששייך לאחרים הא מ"מ אין מאכילין לאדם דבר האסור לו אך נראה דיש מקום לחלק דבמקום דבעי שני עדים כמו בדבר ערוה דבעי שנים ואם אין עדים לא אסרה התורה א"כ ממילא ל"ש שויא אנפשה חד"א דכל שמשועבדת לאחרים א"כ אינה נאמנת וכל שאינה נאמנת אף אם נימא דאמת הדבר לא נאסרת כל שאין שני עדים ול"ש אין מאכילין לאדם דבר האסור לו דכל שאינה נאמנת א"כ אין כאן עדים ולא נאסרה ולכך בטמאה אני לך או בדבתהו דר"ח דהוה דבר שבערוה ל"ש שויא חד"א אבל בשאר איסורים דכל דאמת הדבר היא נאסרת אף שאין עדים א"כ שייך שויא אנפשה חד"א אף דמשועבדת ול"ק קושית המהרי"ט וז"ב כשמש. ובזה יש לפלפל בדברי המהרשד"ם שהביא הח"ץ ח"א סי' ס"ה ובשעה"מ שם ואכ"מ כעת ולפ"ז יצא לנו מזה דכ"מ שצריך עדים ל"ש שויא אנפשי' חד"א כל ששייך גם אחריני בגווה ומעתה י"ל דזה שאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח והיינו כסברת הפ"י דהא שויא חד"א וא"ל דמשועבד לאחרים ואחריני שייכים בגווה ואינו נאמן דז"א דבאמת אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואיך יעשה שאר העבודות וא"ל דבאמת התורה לא האמינה לעד א' באיסורים ובעי שני עדים לענין איסור וא"כ ממילא אף שפגל באמת לא מועיל הפיגול כלל דז"א דהא ביוה"כ א"א שיהיה עדים וא"כ שוב לא משכחת לה שיהיה פגול כלל דהא א"א שיהיה בעדים וא"כ שוב ע"כ דנעשה פיגול כל שפגלו באמת וא"כ שוב מה יעשה הכה"ג וע"כ דנאמן ובזה מיושב הא דאמרו בש"ס דלמא דשמעני' דמפגל או דחזי' בפשפש ובמפה"י ב"ק דף צ"ט מבואר שם דלדברי הפ"י תמוה דאכתי קשה מה יעשה הכה"ג באם לא נשמע ולא נראה שפגלו ולפמ"ש א"ש דכל דמשכחת לה שיהיה עדים שוב ממילא אין ראיה די"ל דבאמת כל שאין עדים שוב לא אסרה התור' ול"ש שויא חד"א ובזה מיושב מה דהקשו דלמה לא דייק מכל הכהנים דהא שייך פיגול במחשבה ולפמ"ש א"ש דכל דמשכחת לה בדיבור שוב י"ל דבאמת התורה לא אסרה רק באם יש עדים ודו"ק היטב כי הוא נכון ומעתה מיושב היטב הקושיא דאם נימא דלא האמינה תורה ולא נאסר כלל אף שפגלו שוב באמת לא נפסד הפר כלל ושפיר מוכרח דהתורה האמינתו ודו"ק.

והנה במ"ש למעלה דהיה יכול לומר דפיגל בפר וממילא גם השעיר צריך להביא שנית לכאורה אינו קושיא דהא י"ל דלא רצה להפסיד הפר וגם למה יאמר שפיגל דבר שלא פיגל ולחלל יוה"כ בדבר שלא פגל ודלמא רצה להפסיד הציבור אבל לא לעצמו אמנם בגוף קושית הגאון מוה' יעקב מקמארנא שנפסל הפר כיון שאין פיגול בחצי מתיר לכאורה קשה מה בכך דיהיה מפסיד הפר אבל אכתי קושית והוכחת הש"ס היא מהשעיר דמ"מ איך נאמן על השעיר דא"ל דמתוך שנאמן להפסיד הפר נאמן על השעיר דדוקא באם מפסיד אותו דבר שייך לומר מתוך שנאמן לא באם מפסיד בדבר אחד ואף דהרמב"ן כתב דאין ראיה מנדה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם עליו היינו דשם הוא דבר אחד דהיא והוא שניהם נאסרין כשהיא נדה אבל כאן מה ענין שעיר להפך אך נראה כיון דהקדים שעיר לפר צריך לשחוט השעיר שנית וא"כ אם נאמינו על הפר לפי שמפסיד ע"כ דנאמינו על השעיר דהרי הם תליין זה בזה וזה דוקא במתנות שלפני ולפנים ולא כשאמר שפיגל במתנות שבהיכל ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה דאם נאמין לו שנפגל השעיר שוב אינו מקרי עולין בעולין קשה דעכ"פ כשאומר שהוא פגל א"כ ממילא צריך להקריב אחר וי"ל דהו"ל כהא דאמרו ביבמות דף מ"ז נכרי אתה ואין עדות לנכרי והיינו אף דנאמן על עצמו משום דשויא חד"א מ"מ על הבנים אין נאמן משום דלדבריו נכרי הוא לו הוא הדין כאן אף שנאמין לו שאינו עולה מ"מ אינו נאמן לנו שיצטרכו להביא שעיר אחר לזה אין נאמן רק מאמינים לו לענין זה שלא יפסל הפר ויש לפקפק בזה ומ"ש דהו"ל בא לעולם ע"י תערובות פקפק אחד מלומדי למד דהא עכ"פ הוא אמר דפיגל ניהו דאינו נאמן אבל מ"מ לא מקרי בא לעולם ע"י תערובות אך נראה כיון דאין מפגלין בחצי מתיר א"כ כ"ז שלא נתערב בקרנות לא נתפגל עדיין ושוב הו"ל עדן היתר וא"כ שוב הו"ל אח"כ בא האיסור לעולם בתערובות ולשיטת התוס' בזבחים דף מ"א ע"ב אף פסול לא הוה בחצי מתיר רק מדרבנן וכאן על התורה קיימינן כדאמר מה אעשה שהתורה האמינו ומה"ת אין ראיה שהרי נפסל הפר ולא נתבטל וכמ"ש ודו"ק ובמ"ש למעלה דבדבר ערוה דבעי שני עדים ל"ש שויא אנפשא חד"א דכל שאין עדים אף אם אמת הדבר לא נאסרת הנה באמת צ"ב דאטו אם אחד מראה שזינתה אשתו ואין כאן עדים לא יהי' נאמן ולא תהי' נאסרת עליו וכאשר השקפתי בזה מצאתי כי הוא מחלוקת הקדמונים בכתובות דף ט' בהא דפריך ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה והקשו התוס' דאיך אפשר לומר דל"ש שויא אנפשה חד"א הא האומר לאשה קדשתיך נאסר בקרובותיו וכתבו דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היו שם עדים לא נאסרת עליו והלכך מקדושין לא קשה דשם קדשתי בעדים אמר הנה מבואר מדברי התוס' דבמקום דהוה דבר שבערוה ובעי שני עדים ל"ש שויא אנפשי' חד"א ומ"ש דס"ד דמקשה י"ל דבאמת לפי המסקנא שייך שויא אנפשי' חד"א אף דבעי שני עדים והיינו היכא דאינו משועבד לאחר בזה יכול לאסור על עצמו דבר המותר ג"כ וא"כ מה בכך דאינו דבר שבערוה בפחות משני עדים מ"מ יכול לאסור על עצמו והבעל שויא אנפשי' חד"א דל"ש שעבוד דיכול לגרשה ולהפקיע שיעבוד ובאמת שהקדמונים בשטה מקובצת האריכו בזה דאף בדבר שבערוה דבעי שני עדים שייך שויא חד"א אבל אין ראיה דשם עכ"פ יכול להפקיע השיעבוד דיכול לגרשה וכמ"ש האחרונים משא"כ היכא דא"י להפקיע השיעבוד. איברא דאכתי בהך דתוס' רי"ד דע"כ מיירי שאמרה קבל בי אבוך קדושין כי זוטרת ע"כ דאמרה שקבל אביה קידושין ע"פ שני עדים דאף בע"א אין חוששין לקידושיו וא"כ למה לא שייך שויא חד"א וכמ"ש התוס' דלכך נאסרה בקרוביו משום דאמרה שקבל קידושין בשני עדים וצ"ל דשם דהיא לא היתה יודעת רק עפ"י אמה והאם אינה נאמנת לומר שהי' הקידושין בשני עדים כל דליכא עדים לפנינו ובשלמא היא עצמה שפיר נאמנת לומר דנתקדשה בשני עדים ושויא חד"א אבל האם אינה נאמנת על בתה לאסרה ואף דהיא המנת לאמה א"כ בזה ל"ש שויא אנפשה חד"א כל שא"י אם היו שם עדים שוב אין האם נאמנת בכך כנלפע"ד ברור ועיין היטב בשטה מקובצת בכתובות דף ט' שם שהאריך בביאור כל אחד מהשיטות ולפמ"ש הי' מקום לבאר יתר דברי הסוגיא עפ"י שיטת רש"י ותוס' והרא"ש שהביא שם וגם אחד גדול בתשובתיו שהתוס' כתבו כן לדינא ע"ש והוא דחה דברי הגדול עכ"פ מ"ש נכון. ועיין בפסקי תוס' בכתובות שם שכתב דראה שזינתה אף בלי עדים נאסרת וזהו כמסקנת התוס' אבל כ"ז דוקא במקום שיכול להפקיע השיעבוד ועיין באהע"ז סי' קע"ח דבזה"ז לאחר חרגמ"ה אינו נאמן לומר שזינתה אשתו ובאמת בש"ע אינו מבואר כך רק באומר שמאמין לה שזינתה ולא בראה בעצמו אבל בהגהמ"ר משמע דאף באומר בעצמו שראה שזינתה אינו נאמן בזינתה וע"כ דכל דמשועבד לה שוב אין כאן איסור כל שלא הי' עדים דאין דבר שבערוה משנים ודו"ק.

שוב מצאתי בספר בני אהובה פכ"ד מאשות שהאריך הרחיב הדיבור בזה וביאר בהדיא דברי התוס' רי"ד דכל שאינו נאמן לגבי אחרים ממילא גם לגבי עצמו אינו נאמן ע"ש ומ"ש ר' יצחק מדירא טעות הוא דתוס' רי"ד הוא רבינו ישעי' הראשון כנודע. ובמ"ש לענין אומן קונה בשבח כלי דכל שכבר החזיר הכלי הדרה כלי למרי' הנה לפע"ד עדיין יש מקום לומר דזה דוקא לענין אם יהי' קנין לאומן בשבח כלי לאחר שהחזיר ופרעו לו שכרו אבל לענין שיהי' נאמן במה שעשה בעת שהי' אומן נאמן בודאי דאז הוה כבעלים. ובזה נראה לפע"ד סברת רבא דכל שהי' בידו נאמן והיינו דכל דאשכחי' ואמר לו שוב מקרי עדיין אומן ונאמן על אותה שעה שהי' אומן דאז הי' כבעלים ודוקא כשאשכחי' ולא א"ל א"כ אז כבר נפקע שם אומן מיני' ולא נאמן אף על מה שהי' אומר מקודם משא"כ בשהי' בידו לא נפסק שם אומנתו כ"ז שלא אמר לי' בשעה שמצאו כנלפע"ד ובזה א"צ למ"ש הר"ן בחידושיו והריטב"א וכל הקדמונים דדוקא פועל מהימן לפי שחזקת פועל שעשה כהוגן רק כיון שהוא אומן קנה בשבח כלי והו"ל בעלים כנלפע"ד. והנה במ"ש למעלה שנתערב דם השעיר בדם הפר לכאורה ל"ק דכל שלא נפגל הפר יכול לחזור ולהזות אך ז"א דבנשפך דם הפר שאני דיכול להביא אחרת אבל כאן מה נ"מ הוא אמר שהשעיר נפגל ולגבי הפר אתה מאמין לו וא"כ אין לו דם השעיר ומה יעשה אח"כ סוף סוף צריך להביא שעיר אחר או שנתערבו הדמים או שנתחלפו כוסות כל שלא גמר מתנות שבפנים פסול דהו"ל הקדים דם שעיר לפר וכמבואר בתוס' יומא דף ג' א"כ שוב מהמתנות שלפנין אין להוכיח וכמ"ש ומיושב קושית רש"י ועיין ברמב"ם פ"ה מעבודת יוה"כ הלכה יו"ד ובלח"מ שם ודו"ק.

והנה בגוף קושית הראב"ן שהקשה דמה מוכיח מהפר והא בפר שייך לומר הואיל ונאמן להפסיד הפר כדאמרו מתוך שנאמן להפסיד שכרו ולפע"ד היה נראה דכל הטעם דכשמפסיד שכרו נאמן הוא משום דלגבי עצמו להפסיד שכרו הוא נאמן ממילא נאמן גם על גוף ס"ת ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דזה דוקא היכא שע"י שנאמין לו לא יפסיד לאחרים אז נאמן לגבי עצמו וממילא נאמן לגבי איסור דהיינו פסולו של ספר אבל כל שבהפסד ממון שלו יפסיד גם לאחרים והרי לגבי אחרים לא נאמן ממילא לא נאמן לגבי עצמו ואף דאם אומר שהוא חייב והאחר חייב ג"כ ממון נאמן על עצמו ולא על אחר היינו משום שאינו קשור זה בזה ויכול להיות שזה חייב וזה פטור אבל כאן שאם נאמינהו על הפר ממילא יצטרך להביא פר אחר וממילא יהי' קדים דם שעיר לפר ושוב צריך לחזור ולשחוט אחר ואם כן מפסיד להציבור אמרינן מתוך שאינו נאמן לאחרים גם לעצמו אינו נאמן אמנם י"ל דהראיה מאם פגל בהיכל דאז שוב לא תלוי זה בזה וע"כ דמהימן והנה לכאורה קשה מה מוכיח מכה"ג ביוה"כ דהרי כל עיקר הטעם דאינו נאמן כל שאינו בידו הוא משום דאין ע"א נאמן לאסור במקום דאתחזיק היתירא דלהתיר י"ל דנאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל לאסור דלמא רוצה לצער חברו וכמ"ש הפ"י ולפ"ז צ"ב איך הדין אם העד שאומר לאסור רוצה לשלם ההיזק דאז שוב ל"ש לומר דרוצה להזיק ואין נאמן להפסיד לחברו דהא רוצה לשלם לו בעד היזיקו ואף אם נימא דכל דלא האמינה תורה שוב הבעלים יוכלו לומר מה לנו בתשלומך אנו רוצים בגוף החפץ אכתי קשה מכה"ג ביוה"כ דהקושיא הוא מהשעיר שהוא של ציבור כמ"ש הראב"ן ומה יעשה הכה"ג דהא שויא אנפשי' חד"א והציבור לא יאמינו לא וכמ"ש הפ"י ואכתי קשה מה בכך יביא פר ושעיר משלו וא"כ לא אכפת להציבור דא"ל דשייך לומר דרצונם לזכות בשלהם דהא באמת הם יזכו בשלהם והוא יקריב משלו שניהם ומה בכך וא"ל דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה כדאמרו בב"מ דף קי"ח דז"א דמלבד דכאן אמר כן ר' יוחנן בשם ר' יוסי ור"י ס"ל דל"ח לשמא לא ימסרם לציבור יפה יפה וגם לפמ"ש התוס' ביומא דף ל"ה בכה"ג שגדול בתורה ויודע למסור יפה יפה וגם כל כבוד כהונה שלו ליכא למיחש שמא לא ימסר יפה יפה אלא דאף גם אם נימא כמ"ש המלמ"ל בפ"ד משקלים בשם י"א דהציבור יוכלו לומר שחפצים בשלהם ואינם רוצים בנדבת יחיד אף שימסור יפה יפה מ"מ כאן באמת הציבור א"צ לזכות בשלו כ"א בשלם דהם א"צ להאמינו וא"כ לגבי הכהן עצמו מה אכפת לן אם יקריב אחרים והאדם לגבי עצמו נגד חזקה ונגד עדים כמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף ס"ו והפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א שם החזיק בזה וא"כ קשה טובא דמה מוכיח מכה"ג ביוה"כ והיא קושיא נפלאה ולפע"ד נראה בזה דבר חדש דהרי ביומא דף נו"ן מבעי' ליה אי כהנים מקיבעא מתכפרי או מקופיא ופירש"י מקופיא היינו שאינו רק צף אגב כפרת כה"ג ומקיבעא היינו שנקנה להם חלק בו והו"ל חטאת השותפין ופריך הש"ס ותיפוק לי' דאי לאו דקני מיני' היאך אחיו הכהנים מתכפרים בו ומשני המקום הפקירו ושאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקרי' לכל אחיו הכהנים וכ"כ הרמב"ם פ"ה מעיוה"כ אעפ"י שכ"ג קונה משלו המקום הפקיר ממונו לכל אחיו הכהנים וכפי הנראה מדצריך לתורת הפקר ש"מ דלא בריר ליה ושמא מקופיא מכפרי ועיין פ"א מתמורה הלכה יו"ד וצ"ע קצת ועכ"פ נ"ל ברור דאם נימא דמקופיא מכפרי אינם מתכפרים רק אגב כ"ג ולפ"ז בכה"ג דשויא אנפשא חד"א א"כ גם הכהנים אחיו לא יתכפרו בו ולזה אינו נאמן לעכב כפרתם שהם לא יאמינו לו שהרי המקום הפקיר ממונו והו"ל חטאת הרבים ומה"ט אינו מתה דהו"ל חטאת הרבים וא"כ הם אינם מאמינים לו.

ובזה מיושב היטב קושית הראב"ן דמ"פ מפר והא פר שייך לומר מתוך שנאמן ואני הוספתי בזה דהו"ל בעלים ולפמ"ש לגבי אחיו השותפין אינו נאמן ודו"ק היטב ובזה מיושב במה דהקשו מכה"ג ביוה"כ דוקא ולא הקשו מכל הכהנים דמפגלים במחשבה וכמו שהקשה הפ"י ולפמ"ש א"ש דוקא מכ"ג פריך דלא מצי להביא משלו. והנה העירני הרב החריף מו"ה מאיר בראם בהקושיא שהקשיתי דיביא פר ושעיר אחר והציבור יצאו בראשונה דאכתי מוכיח הש"ס דמה נעשה אם באמצע עבודה יאמר שפיגל ואז שוב לא יוכל לעשות שאר העבודה בכשרות ואחר לא יכול לעבוד דכל עבודות אינן כשרות אלא בו וא"כ שוב מה נעשה והנה יפה העיר וכן מבואר בפ"י דקושיא של הש"ס הוא בכה"ג שכתבתי אמנם גוף קושית הראב"ן נראה לפע"ד דיש ליישב דניהו דמפסיד או כמו שהקשיתי דהו"ל בעלים כל דהתורה הפקירו לכל אחיו שוב אינו נאמן להפסיד לכהנים האחרים דהרי כל שאסרו על עצמו שוב אי אפשר לכהנים אחרים שיתכפרו דהא אינם מתכפרים רק מקופיא דכה"ג וא"ל דא"כ עיקר הוא הכה"ג וא"כ שוב נאמן דז"א דהרי באמת התורה הפקיר הממון ושוב הו"ל לענין זה כאלו יש חלק להם בו ומ"מ לא יוכלו להתכפר בו כנלפע"ד דבר חדש ודו"ק.

ובזה יש ליישב דברי הפ"י במ"ש דכוונת הש"ס דמה יעשה באמת אם אמר פגלתי ואנן לא נאמין לו והוא שויא חד"א והקשיתי דהא כל שמשועבד לאחרים ל"ש שויא אנפשיה חד"א ולפמ"ש א"ש דניהו דל"מ לאסור על נפשו אבל עכ"פ מתכפר באותו פר זה ודאי א"א דהרי הוא מבעט בכפרה ואומר שפגלו וממנ"פ אם שקר הוא ודאי אינו רוצה בכפרת הפר הלז ואם הוא אמת ודאי לא יוכל להתכפר וא"כ שוב אחיו הכהנים שאין מתכפרים כ"א מקופיא והרי הכה"ג אינו רוצה להתכפר בו וז"ב ודו"ק וגוף קושית הפ"י יש ליישב דע"כ מוכח דנאמן דאל"כ מה יעשו אחיו הכהנים הם אינם מתכפרים רק ע"י הכה"ג וכאן שהוא בודאי אינו מתכפר דהיא מבעט בכפרה גם הם לא יתכפרו ונמצאו מחוסר כפרה.

והנה במה שהארכתי למעלה בדברי התוס' דכל דאין דבר שבערוה פחות משנים אף אם הבעל ראה שזינתה אינה נאסרת והבאתי שכן הוא דעת הרבה מהקדמונים ורבים מגדולי הפוסקים חולקים בזה. הנה כעת בשנת תרי"א בקיץ בר"ח תמוז למדתי מס' קידושין בכפר טריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש והגעתי לדף ס"ו ובתוס' ד"ה אמר כתבו שם דאביי ס"ל דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ומ"ש מע"א שזינתה דאביי אמר נאמן וכתבו דהתם אפשר דהמעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל אמת ע"ש וזהו שלא כדבריהם בכתובות דף ט' הנ"ל דאף כשראה הבעל שזינתה אינה נאסרת כל דליכא עדים אמנם אחרי העיון נראה דבזה גופא מחולקים אביי ורבא דלכאורה לדברי התוס' בקידושין דטעמו של אביי משום דהביאה אוסרת צריך להבין אם כן מה טעמי' דרבא אך נראה דרבא ס"ל כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ אין הביאה אוסרת כלל כל שאין שני עדים המעידים על זנות ונמצא לפ"ז שאדרבא מזה סייעתא להתוס' בכתובות שהרי לרבא ע"כ כן הוא כמ"ש ודו"ק. ובגוף קושית הראב"ן הנ"ל דאין ראיה מפר דהא הפר שלו נראה לפע"ד דקושית הש"ס היא דהרי בכהן שעבר ומינו אחר תחתיו הפר בא מאותו שאירע בו פסול וזכי ליה רחמנא לאותו כהן המשמש תחתיו כמ"ש התוס' במגלה דף ט' ד"ה אין ע"ש היטב א"כ בכה"ג שזה המשמש תחתיו מפגל בכה"ג מה נעשה דא"ל דמפסיד משלו דהא אינו שלו רק שהתורה זכתה לו אבל עכ"פ אינו מפסיד ואינו מהראוי להאמינו ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה בסוגיא ולא נפניתי כעת.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף