שואל ומשיב/א/א/רנד

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן רנד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין קבוע שלמדתי שנת תר"ח והחילותי י"ג אב ב' עקב הנה הש"ך סי' ק"י ס"ק י"ד מביא בשם הרא"ה בבדק הבית דאם היה בעיר עשר חניות מוחזקות לנו כלן בבשר שחיטה ולקח מאחת מהן וא"י מאיזו היא ואח"כ נתברר לנו שאחד מחניות אלו בשר נבלה דאסור דל"ד לפירש שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החניות שנתברר עכשיו שאחד מהם אסור ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהי' פירשה ביד הלוקח ואם כן ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מלתא בעלמא שתחלתו הי' נעלם ממנו שהיה סבור שכלן מותרות וכשנתברר שהיא אסורה אגלאי מלתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה הי' ספק שלה וביאור הדברים נראה לפע"ד דהענין דבפירש תולין ברובא הוא דוקא כל שנוכל לתלות שעכשיו כשנולד הספק היתה נפרשת מן הרוב ואז ליכא הקביעות בפנינו אבל כאן בעת שלקח היה לוקח מן הקביעות וא"כ הוה כמע"מ א"כ מה בכך שאז לא ידענו שהיה חנות אחת מוכרת טריפה כל שעכשיו נתגלה אם כן אגלאי מלתא למפרע דהיה מעיקרא גם כן וא"כ ל"ש לתלות דמרובא פירש דהרי אז לקח מהקביעות וגם הרשב"א הודה לו ומחלק דגם הוא לא כתב רק בלקח בשר מן המקולין ונמצא טריפה בהמקולין וא"כ מאיזה לקח דכל מה שלקח קודם שנודע מהטריפות מותר כיון שיודע מאיזה מקילין לקח ועיקר הספק אם היתה אז טריפה שפיר אמרינן דכל שפירש אזלינן בתר רוב ע"ש והטעם הוא ברור דכל שאין הספק על המקולין רק על הלקיחה אם הי' איזה טריפה במקולין או לא הרי בזה אזלינן בתר רוב משא"כ כשנתגלה שהמקולין הי' מוכרות בשר טריפה בעולם הרי אקבע כאן איסור בודאי והוה ליה כמע"מ וז"ב ופשוט וגם הש"ך כ"כ אמנם הש"ך כתב דבהר"ן מבואר דאף בזה לא אמרינן קבוע ובאמת שגם הפ"ח והאחרונים הסכימו כן אמנר לפע"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר שגם הר"ן מודה בזה והר"ן מיירי מע"א דהנה בהך דלקח בשר ממקולין ונמצא אח"כ טריפה נחלקו ר"י ור"ת אם נימא דאסור גם מה שלקח קודם שנולד הספק והר"י סובר דשייך גזירה שמא יקח מן הקבוע ואף דבקבוע דאורייתא לא אמרינן כן היינו דשם כיון שמקולין אח"כ מוכרת תמיד בשר נבלה אין לחוש שמא יקח מהקבוע דיש כאן איסור בבירור מה שא"כ כאן שפיר יש לחוש שמא יקח מן הקבוע דהא עד עכשיו היה כל המקולין בחזקת כשרות ור"ת ס"ל דגם בזה שייך שמא יקח מן הקבוע ועיין בש"ע ס"ה ובב' שם ולפ"ז הרי הר"ן הביא דברי התוס' דלא מקרי קבוע אא"כ נודע האיסור קודם שלקח אבל לא נודע האיסור לא מקרי קבוע אף שנתגלה האיסור אח"כ ונעשה קבוע וע"ז כתב הר"ן דנ"מ למי שלקח בשר מהמקולין ואחר כך נודע שהיתה טריפה ביניהם דשרי משום דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך והיינו דאף שנודע שבשעה שלקח היתה אז גם הטריפה ביניהם שפיר תלינן דלקח מן הרוב הכשרות דא"ל גזירה שמא יקח מן הקבוע משום דלא אמרינן קבוע למפרע והיינו דדוקא שם דמקולין היה בחזקת שמוכרת בשר כשרה אף שנמצא לפעמים טריפות במקילין אבל לא אקרי אקבע דהא קבוע דאורייתא לא מקרי רק שנודע שמקולין אחת מוכרה בשר טריפה ונבלה אם כן אותה מקולין נקבע אף שאנחנו לא ידענו אבל אין זה רק גילוי מלתא בעלמא אבל כל שהספק במקולין עצמה ניהו דאם היתה ידוע לנו מעיקרא דיש בתוך המקולין טריפה ודאי ואינה מעורבת היה מקרי קבוע אבל כאן כל שלא נודע אז א"כ עכ"פ קבוע דאורייתא ודאי לא מקרי דהא מוחזקת בחזקת כשרות רק שכעת נודע לנו שהיה גם טריפה וא"כ עכ"פ הו"ל קבוע שאינו ניכר וא"כ פשיטא דל"ש בזה לאסור למפרע ומטעם גזרה שמא יקח מן הקבוע דהא חידוש הוא ואין לך לאסור למפרע ולפי זה זהו במקום שגם לאחר שנודע לא היה כאן קבוע דאורייתא דעכ"פ היה קבוע שאינו ניכר אבל מה שנודע לנו שהיה מתחלה מוכר בשר נבלה באחת מהחניות אם כן מה בכך שלא נודע אז אבל כעת נתגלה קבוע דאורייתא ופשיטא שלא נקרא קבוע שאינו ניכר במה שאנחנו לא ידענו כיון דעכ"פ היה אחד בעולם דידע שהיה אז קבוע איסור מה שאין כן בנמצא טריפה לא ידע אדם בהקבוע הלז ופשיטא דאין לגזור ואם כן אין ראיה מהר"ן דלא יסבור כהרמ"ה והרשב"א דהר"ן לא מיירי מזה ועיקר חידושו של הר"ן דל"ש בכה"ג גזירה שמא יקח מן הקבוע לאסור למפרע והיינו בקבוע שאינו ניכר גם לאחר שנודע משא"כ בגווני דהרא"ה ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש הש"ך דהטור ס"ל כהר"ן לפמ"ש הב"ח ולפמ"ש גם הרמ"ה והרשב"א מודי בזה דלא אסרינן בקבוע שאינו ניכר למפרע שוב ראיתי בב"י שאחר שהביא מחלוקת ר"י ור"ת שהביא הרשב"א בתה"א והרשב"א הסכים לר"ת דל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע בכה"ג כתב שכן היא דעת הר"ן והביא דברי הר"ן האלו הרי שלך לפניך שהבין דברי הר"ן דמיירי בכה"ג ע"ש והנני יוסיף דהרי הר"ן מביא דברי התוס' והיינו דברי התוס' בשם ר"ת והתוס' לא הזכירו כלל הך דינו של הרא"ה ומזה למד הר"ן למי שלקח בשר מהמקולין ואחר כך נודע שהיתה טריפה ביניהם ואם כן מיירי בכהאי גוונא ואם איתא היה לו להשמיענו חידוש יותר דאף שנודע שמעולם היתה חנות אחת מוכרת בשר נבלה וע"כ דבזה מודה הר"ן דאסורה וזה ברור ועיין ש"ך ס"ק ט"ז.

והנה בהא דמבואר ס"ב בבע"ח שנתערבו באחרים ונשחטו דבטל חשיבתן ולכך הגיה הרמ"א דמיירי בבע"ח קטנים ועש"ך ולפענ"ד היה נראה בפשיטות כיון דבע"ח דחשיבי נתנו חז"ל דין קבוע עליהם וזה נקרא קבוע דרבנן אף שמעורב ולא ניכר האיסו' ולפ"ז נ"ל ברו' הרי בקבוע אף קבוע דרבנן דעת המנ"י דכל שבא אח"כ לקביעות נאסר ומעתה נראה לפע"ד דאף לדעת הש"ך ס"ק ל"ז דקבוע חידוש הוא וכל שנתפזר אזל ליה הקביעות היינו שם דלא נודע כעת הפרישה שיחזו' לקביעות אבל כאן דכ"ז שלא נשחטו הי' קביעות דרבנן דבע"ח חשיבי ואח"כ כשנשחט אזל ליה החשיבות מ"מ כל שסופו להיות חה"ל שוב הו"ל כנודע שתחזו' לקביעות הראשון דכל דבר שגזרו חכמים שלא להתבטל הו"ל קביעתו וא"כ לכך אסו' ומעתה מיושב קושית הב"ח מזה מבואר דכבש שלם בטלה ולפמ"ש א"ש דשם טרם שנעשה חה"ל אין עליו שום איסו' שפיר אמרינן דכל שכעת אינה חה"ל לא אזלינן בתר שיהי' נעשה חה"ל אבל כאן דכבר נאסרה כל שסופה להיות חה"ל לא בטלה וכמ"ש וז"ב ודו"ק. והנה הש"ך כתב ס"ק כ"א דאין ענין קבוע למב"מ ושא"מ דלא כהעט"ז והנה זה מלתא דפשיטא דקביעות הוא כמע"מ בין במינו ובין בשא"מ ובפירש אזלינן בתר רובא בין במב"מ בין בשא"מ ותדע דהרי רב אמר דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל אחד מהם לים הותרו כלם דאמרינן הך דנפל דאסורא הוא והרי רב ס"ל דמב"מ במשהו וע"כ דמ"מ אם פריש מרובא פריש אף במב"מ אף עדיין קשה דהרי התוס' כתבו דלכך תלנין דאסורא נפל משום דמה"ת ברובא בטל וכיון שכן קשה לימא דמב"מ לא בטיל וראיתי באחרונים שהקשו כן וכתבו דא"א להבטל להיות כמבטל דמיירי בטבעת של ע"ז של ישראל דאין לו בטלה עולמית ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו בזבחים דף ע"ד ע"ב דאי מדר"נ ה"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירים וקשה דהא רב סתמא אמר טבעת של ע"ז וא"כ מיירי אף בנכרי וא"כ יש לו ביטול דהא ע"ז ומשמשיה יש לו ביטול ולפמ"ש א"ש דהא ר"נ אמר בשם רב ורב ס"ל מב"מ לא בטל וע"כ דמיירי בטבעת ע"ז של ישראל דאין לו ביטול הן אמת די"ל דכל שאגבהה הישראל שוב אין לו בטלה וכאן ע"כ מיירי באגבהה דאל"כ מה ענינו לישראל לפלפל עליו ואם לא אגבהה השתא דלא בטלה דממונא לא בטל וע"כ דאתי ליד ישראל וא"כ הו"ל כע"ז של ישראל דאינו בטל ועיין ע"ז דף מ"ב ואחד מהתלמידים אמר ליישב קושיא זו דרב ס"ל דמב"מ לא בטל ואמר הוא דלפמ"ש הריטב"א בע"ז דף ע"ג מב"מ לא בטל אינו רק מדרבנן ומדאורייתא ס"ל דבטל וא"כ מה"ת שוב ברובא בטל ולפע"ד נראה ליישב דהנה התוס' כתבו בזבחים דף ע"ב ובמנחות דף כ"ג דבמשקה ל"ש לומר דאפשר לבטל להיות כמבטל לכשתסרח דאם תסרח בטל שם משקה מינה ולפ"ז י"ל דכל הטעם דטבעת לא בטלה משום דהוה תכשיט לע"ז וא"כ כל שיבטלה הוה כמשקה דפקע שם טבעת של ע"ז מינה אבל יש לדחות דשם בטל מתורת משקה כשרה לגמרי אבל כאן ניהו דטבעת של ע"ז אינה אבל מ"מ משם טבעת לא תפקע אך י"ל כיון דצריך להיות פחסה ולשברה א"כ בטל שם טבעת ממנה וצ"ע. ומדי דברי בדברי התוס' אלו אזכיר מה דתמי' לי דברי התוס' שהאריכו בהך דתרומה וטבל דאמאי במינו במשהו והא א"א להמבטל דהיינו החולין שתעשה תרומה וטבל ואני תמה דמי הגיד להם שהטבל ותרומה דאינם בטלים במינם הוא משום דר"י דמב"מ במשהו והרי הם בעצמם כתבו דהוא משום דכהיתירו כך איסורו ועשו חז"ל במשהו דמב"מ דלא תלוי בטעם הוא במשהו ואף אם נימא דטבל הו"ל דשיל"מ ג"כ מה דבמ"מ במשהו הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ מה ענינו למב"מ ואף להר"ן בנדרים דף נ"ב דמשום מב"מ קאתי עלה היינו כיון דסופו להיות מותר הו"ל מב"מ שמחזיק אחד את חברו וא"כ לפי טעם זה מה בכך שאין המבטל יכול להיות כהבטל כל דהבטל יכול להיות כמבטל שוב הוה מב"מ בעצם ואחד מחזיק את חברו ולפע"ד לשיטת הר"ן ודאי דדשיל"מ לרבנן א"צ הבטל להיות כמבטל דעיקר הטעם דמב"מ דמחזיק אחד את חברו ועיין תוס' נדה דף ע"א דר"י גופא לא ס"ל כלל כר"ח ואינו תלוי כלל אי הבטל הוה כמבטל אי לא וע"כ דברי התוס' צע"ג לפע"ד. והנה בהא דאמרו ביומא דף ס"ה גזירה פר אטו שעיר ופריך ומשום גזירה ימותו והקשו התוס' ד"ה ומשום דהא בזבחים אמרו גזרה שמא יקח מן הקבוע אלמא דמשום גזרה אמרינן דימותו וראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' ק"י שכתב ליישב דבאמת בשב וא"ת יש כח ביד חז"ל ולא בקום ועשה ולכך שם שפיר קאמר ומשום גזירה ימותו דהא הו"ל עוקר בידים לד"ת אבל בזבחים דבאמת כמות שהן כל שנתערב איסור אינן בטלים ורק דהש"ס פריך ונכבשינהו דניידי וע"ז שפיר קאמר דלעשות מעשה להתיר לא רצו חז"ל וגזרו שמא יקח מן הקבוע וממילא נשאר באיסורו ע"ש ובאמת שלכאורה היא תימה גדולה על התוס' דקארי לה מה קארי לה אמנם לפע"ד נראה הדבר נכון דהנה בש"ס פריך ונבטיל ברובא ומשני ר"א דב"ח חשיבי ולא בטילי וע"ז פריך ונמשיך חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קפריש ואמרו נמשך הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וע"ז פריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע והנה הך קבוע היינו קבוע דרבנן דבאמת כל שמעורב לא נקרא קבוע דאורייתא דקבוע דאורייתא היינו כשהוא ניכר בפ"ע כמו תשעה חניות דמוכרות כשרה ואחת נבלה ורק דכיון דבע"ח חשיבי ולא בטלו עשו ליה לקבוע ולא בטל כמו בקבוע וכמבואר בתוס' וכל הפוסקים וכ"כ הרוקח דמהא שמעינן דדוקא בדבר חשוב מקרי קבוע דהרי על הא דפריך ולבטל ברובא לא משני דהו"ל קבוע רק אח"כ דמסיק ב"ח חשיבי ולא בטלי משני קבוע וכוונתו דקבוע דאורייתא לא הוה כאן דהקבוע אינו ניכר רק קבוע דרבנן הוה וז"ב ופשוט לולא כי הרב בעל אור יקרות פ' דברים נסתבך בדברי הרוקח והדברים פשוטים ועכ"פ כיון דמה"ת ברובא בטלי ל"ש קבוע רק דכל דבע"ח חשיבי עשו כקבוע דלא לבטיל ולפ"ז כל דבידו לכבוש ולנוד שוב ליתא לחשיבות דבע"ח ואדרבא בע"ח אפשר למכבש ולבטל הקביעות ורק משום גזירה שמא יקח מן הקבוע שפיר הקשו התוס' דהכי בשביל גזירה ימותו וא"ל דרבנן לא גזרו רק שלא יכבוש וינוד וממילא לא נתבטל דז"א דבאמת מה"ת ברובא בטיל ואין כאן רק משום דרבנן עשו זאת לקביעות בשביל דבע"ח חשיבי ולא בטלי כל דאפשר שתתבטל הקביעות ע"י כבישה שינודו א"כ אין כאן רק משום גזירה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ שוב ל"ש לומר דנשאר כמו שהיו דאיך יכלו חכמים לגזור ומה חשיבותא דבע"ח הא כל שבידו לבטל החשיבות שוב אזלא החשיבות ושוב בטל מה"ת ומדרבנן ולא נשאר רק הגזירה שמא יקח מן הקבוע ובשביל הגזירה ל"ש שימותו וז"ב בכוונת קושית התוס' אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי התוס' בזבחים דף ע"ב ד"ה אלא הקשו מה פריך מאת שדרכו למנות הא שור הו"ל כאת שדרכו למנות וכתבו דמחטאות המתות פריך דשם אפילו בעופות מיירי ע"ש ולפ"ז ע"ז הוצרך ר"א לתרץ משום בע"ח חשיבי ועיין בש"ח סי' ק"א ס"ק ח' ובסי' ק"י ס"ק י"ג שהביא מה שנחלקו הרמ"א עם הרש"ל אי בע"ח קטנים מקרי דבר שבמנין דהיינו כל שדרכו למנות או דלמא דאף כל שדרכו למנות לא הוה דצריך תיקון ומחוסר מעשה ואני תמה דמבואר בתוס' דהרי הש"ס פריך הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות מא"ל וע"ז כתבו התוס' דשור גדול הו"ל את שדרכו למנותו ולזה כתבו דמיירי בחטאת עוף וא"כ מוכח דעכ"פ כל שדרכו למנותו הוה ולא אמרינן דמחוסר מעשה אבל הענין זה דוקא לשטת התוס' דגם חה"ל חשוב אף שמחוסר מעשה אבל אם נימא דלא חשיב חה"ל משום דמחוסר מעשה שוב ל"ק קושית התוס' דיהיו חה"ל וא"כ ל"צ לאוקמא בחטאת העוף ולפ"ז הרמ"א והרש"ל שכתבו בשטת הפוסקים דלא מקרי חה"ל כל שמחוסר מעשה שוב גם דבר שבמנין לא מקרי אבל אכתי קשה דעכ"פ מדברי הש"ס מבואר דאף דחה"ל לא מקרי כל שמחוסר מעשה מ"מ הו"ל דבר שבמנין דהרי קאמר דלמ"ד כל שדרכו למנותו ניחא וא"כ עכ"פ מוכח כהת"ח ודו"ק עכ"פ לשיטת התוס' דהקושיא קאי מחטאת העוף וע"ז מתרץ ר"א דבע"ח חשיבי ולא בטלי וע"ז אמר גזירה שמא יקח מן הקבוע והרי התוס' ביומא כתבו שם דדוקא בהמה דאית לה תקנתא ברעייה הוא דפריך ומשום גזירה ימותו אבל בעוף דלית לי' תקנתא ברעייה ל"ש למפסק הכי א"כ שוב לא קשה קושית התוס' וצע"ג אך בגוף קושית התוס' נראה לפע"ד דהנה גוף קושית הש"ס ומשום גזירה ימותו אינו מובן דמה קושיא הא מצינו כמה גזרות שגזרו חז"ל בקרבנות אף דמה"ת כשרים ופסלי אותן אך נראה דהנה הרמב"ם בפ"ט ממלכים ה"ו כתב דב"נ חייב על הבהמה ונהרג עליו אבל אין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל ובאמת שהוא אבעיא דלא אפשיטא בסנהדרין דף נ"ו וכתב הכ"מ דפסק רבינו דלא קטלינן לה מספק ודבריו צ"ב דניהו דגם בהריגת בהמה אין הורגין מספק מ"מ למה סיים רבינו שלא נצטוו אלא ישראל ואינו ענין למה דאין הורגין מספק אמנם נראה דבאמת גוף הדבר שאין הורגין הבהמה מספק צ"ב דבאדם שייך לומר דספק נפשות להקל אבל נפש בהמה מנ"ל וצ"ל דכיון דצער בע"ח דאורייתא או עכ"פ דרבנן ועיין ביו"ד סי' ש"ט ובחו"מ סי' ער"ב א"כ גם על נפש בהמה חסה התורה שלא יהרגוה מספק שמא לא נתחייבה אך עדיין קשה הרי כל שהוא לצורך אדם ליכא משום צער בע"ח וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ק"ה דכל שעושה לצורך תשמיש של אדם מותר ע"ש שהאריך והרי מקרא מלא דיבר הכתוב ואת הבהמה תהרוגו דמשום קלון של אדם הותר להרוג את הבהמה וא"כ צער בע"ח וא"כ למה לא יהי' מותר מספק ולזה נראה שכיון רבינו דכיון צער בע"ח וא"כ למה לא יהי' מותר מספק ולזה נראה שכיון רבינו דכיון דהישראל נצטווה להרוג את הבהמה א"כ כל שספק שמא בעכו"ם ל"ש קלון ושוב אסור להרוג את הבהמה דאם נימא דספק נפשות להקל אף בבהמה שוב פטורה מהריגה ושוב אסור להורגה שהרי לא נצטוו אלא ישראל וכל הספק בעכו"ם שוב אסור משום צער בע"ח עכ"פ יהיו איך שיהיו זהו דפריך הש"ס ובשביל גזירה ימותו והא אינו רק חשש דרבנן ופשיטא דלא יוכלו לגזור שימותו הבהמות דגם על נפש בהמה חסה התורה ומכ"ש כשאינו רק חשש גזירה בעלמא ואותה הבהמה מה חטאת ודו"ק. ומעתה זהו שם אבל כאן דימותו בשביל חשש שמא יאכל איסור דהא נתערב איסור בינותם בזה פשיטא דליכא משום צער בע"ח דהא אינו עושה רק לצורך האדם כדי שלא יאכל איסור ושפיר גזרו בזה שמא יקח מן הקבוע ובחידושי אמרתי בזה דהנה בהא דפריך ומשום גזירה ימותו נראה לפע"ד דהסברא הוא כך דהנה הש"ך בסי' ק"ל ביו"ד כתב דרבנן לא גזרו איסו' כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמא אדאורייתא דלא העמידו החכמים דבריהם לענין ממון ע"ש ולפ"ז ז"ש ומשום גזרה ימותו דאין לך הפסד ממון גדול מזה ולפ"ז נראה לפע"ד דכאן דהי' כאן איסו' רק שהי' בטל. וחז"ל אמרו דלא יתבטל אבל לא חדשו איסור חדש רק דאמרו שלא יתבטל האיסור בהיתר וא"כ האיסור הוא של תורה בזה ל"ש דלא העמידו דבריהם לענין ממון דזה דוקא כשהם חדשו האיסור ולא כשהאיסור הוא איסור תורה רק שהם אמרו שלא יתבטל דשייך גזרה שמא יקח מן הקבוע שפיר גזרו בזה וז"ב ועיין באו"ה והובא בט"ז סי' ק"י ס"ק ג' דלכך צריך אף בקבוע דרבנן שתי ספקות כיון שיש איסור תורה אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאילו הוא מחצה ע"ש וזה כעין מ"ש ודו"ק.

והנה במ"ש בס"ו בהגה לחלק בין פירשו מקצתן לפירשו כלן דבפירשו כלן אותן שבשעת עקירה פירשו מותרים כן כתב הד"מ ליישב דברי הטור בס"י נ"ז וכתב כן בשם חותנו הגאון מו"ה שכנא ז"ל והב"ח הקשה דא"כ למה כתב הטור בסי' נ"ז דהשנים האחרונים אסורים הא נעקרו כלן והנה בפשיטות יש לומר דבאמת בהך דנכבשינהו דניידי הקשו הא הו"ל מבטל איסור לכתחלה ואסור וכתבו דכל דהשנים האחרונים איסור ל"ש אין מבטלין איסור דאמרינן דהאיסו' נשאר באחרונים דמה"ט אסורים ול"ש מבטל האיסור ולפ"ז א"א להתיר כלם דא"כ שוב הו"ל מבטל איסו' ובזה רציתי לישב קושית הט"ז דא"כ אכתי תקשה קושית הש"ס נכבשינהו דניידי כלם וכשיתפרשו כלן אז ל"ש גזרה שמא יקח מן הקבוע ולפמ"ש י"ל דאם יפריש כלן ע"י הכבישה שוב יהי' אסור בשביל מבטל איסו' אך ז"א דאכתי תקשה אמאי ימותו כלן יכבשינהו דניידי כלן ואולי יתפרשו מהן באותה עקירה רק מקצתן או רובן באופן דיהיו שנים אחרונים אסורים ואז שוב לא יהיו מבטל איסור והנראה בזה דהנה לכאורה צ"ב דאמאי פריך ונכבשינהו דניידי והא רבא אמר שם דאם הקריב לא הורצה ומסיק דס"ל כמ"ד בע"ח נדחין וא"כ שוב ניהו דיכבשינהו הא יהיו נראה ונדחה ובודאי אסור וצ"ל דכיון דבידו לכבשינהו דניידי לא מקרי דיחוי כמבואר בזבחים דף ל"ד שוב הראני תלמידיי דבכו"פ הרגיש בזה וכתב דבהדס מבואר דבידו לא מועיל ובמחכת"ה לא הזכיר ממ"ש התוס' בזבחים שם לחלק בין בידו באיסו' לבידו בהיתר ע"ש ולפ"ז כאן דיכול לכבוש שוב לא מקרי דיחוי ומעתה זהו כשיכבש מקצתו אבל אם יכבש כלו אולי יתפרדו כלן למקום אחד ואז כלן מותרין ושוב הוה אסו' משום מבטל איסור והו"ל בידו באיסור ושוב מקרי דיחוי וז"ב ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד.

והנה בספר בית הלל מביא מעשה שאירע בווילנא בבהמה שחציו נלקח קודם שנולד הספק וחציה נשאר במקולין ואחר כך נולד הספק במקולין ונחלקו גדולי הדור והח"מ וזקני הגאון מו"ה העשיל ז"ל הורו להתיר גם החציה שנשארת במקולין דמאחר שהחציה שנפרש מותרת היאך אפשר דחציה השנית תאסר והוא והרב בה"ז הורו לאסור גם החציה שנפרש ממילא והכו"פ טען בזה ממ"ש השטמ"ק בב"מ דף ז' בקפץ א' מן המנויין לתוכו דכולן פטורין והקשו בתוס' ולבטלו ברובא דחייבין במעשר ואם כן יתחייב לעשר מה שבתוך הדיר וכתב השטמ"ק כיון דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגם רוב אינו ודאי רק ספק והתורה התירה אותו הספק ולכך פטור ולפ"ז כיון דגם רוב אינו רק ספק שוב עכ"פ אותו חציה שהוא במקולין אחר שנולד הספק בודאי אסור ולא שייך לומר כיון שמתירין אותו שנלקח מקודם נתיר גם חציה השנית דז"א דאטו אותו חציה מותר בודאי רק מכח ספק הותר וא"כ מה שנולד הספק שוב אסור והנה אף כי דבר חכמה אמר לפע"ד ל"ש כאן דכאן כיון דקודם שנולד הספק אין אין כאן קבוע דאורייתא דלא ניכר האיסור ורק קבוע דרבנן וא"כ אמרינן בזה כיון דמה"ת ברובא בטל מותרת מה שנלקח קודם הספק ואמרינן דמרובא של היתר פריש וא"כ האיסור נהפך להיות היתר ושוב גם החציה השנית מותרת ולא דמי להך דקפצה לתוך הדיר דשם א"א לומר דע"י הרוב נהפך ההיתר להיות איסור והיינו במעשר דזה לא אמרינן ואם כן שפיר ל"ש ביטול ברוב דרוב דמהיתר פריש זה אינו ודאי רק ספק דמ"מ יוכל להיות שהמיעוט פריש אבל במקום שנהפך להיתר שוב א"א לאסור ועיין שטה מקובצת בב"מ שם שכתב שרוב אינו ודאי רק ספק והתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ואיסור נהפך להיתר על ידי ביטול ברוב אבל לא נפיק מכלל ספק עשירי והנה הך דמוסיף שבאיסורין נהפך להיות היתר זה א"צ לו כלל ולפמ"ש א"ש דקשיא ליה כיון דהאיסור נהפך להיות היתר שוב הו"ל ודאי ולזה אמר דע"י שהתורה התירה הרוב לכך הותר הספק ונהפך להיתר אבל מ"מ ספק הוא ואם כן זה שייך לענין מרובא פריש אבל כאן כל דאיסור נהפך להיתר ע"י הרוב שוב הוה היתר גמור וא"א לאסור וז"ב כשמש לפע"ד וא"ל כיון דאח"כ כשנולד הספק והו"ל קבוע הו"ל כמע"מ הו"ל שוב כניכר האיסור אף לאחר שנתבטל דאסור אף לדעת הרא"ש כמ"ש בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן כ' וא"כ שוב לא נעשה היתר דז"א דהא גם לאחר שנולד הספק לא הותר רק שהו"ל כמע"מ אבל לא ניכר האיסור ושוב לא שייך שיחזור ויאסור וז"ב ועיין שו"ת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה וק"ו.

והנה ר"ת ור"י נחלקו אי שייך גזירה שמא יקח מן הקבוע במה שלקח קודם שנולד הספק אבל במה שלקח לאחר שנולד הספק שייך גזירה ועיין שטה מקובצת בב"מ גבי קפץ א' מן המנויים דאף לקולא שייך הגזירה דשמא יבא ליקח מן הקבוע ואח"כ מסיק דדוקא לחומרא לא אמרינן כן והנה רבינו בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סימן פ"ג שהקשה על דברת התוספו' בזבחים ריש פרק התערובות ד"ה אפילו ובסנהדרין דף פ' ד"ה הנסקלין שכתבו דגבי שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינן דפטורין כלן ולא חיישי לתקלה וגבי מוקדשין לפי דאיכא בהו כמה איסורים חיישי לתקלה והקשה הנו"ב דהא ביומא דף ס"ו דלא חיישינן לתקלה דגיזה ועבודה דאם כן כל רעיות נמי ע"ש שנדחק ובאמת שהיא תימה גדולה והנ"ל בזה דהנה באמת בכל דתני ירעה שרועה עם שאר בהמות וכל שנחוש לתקלה ע"כ שיתערב עם שאר בהמות ולא יכיר דאם יכיר אותו בודאי לא יגוז אותו רק שלא יכיר ואם מה"ת ברובא בטל רק מדרבנן יהיה אסור ואם כן לכך לא חשו לתקלה דהו"ל ספיקא דרבנן אבל כאן דאדרבא הרוב הם מוקדשין פשיטא דחיישינן לתקלה דגיזה ועבודה דהרי הרוב הם הקדשים ושפיר חשו לתקלה דגיזה ועבודה והא דהקשו משור בין השוורים היינו דשם לפי הגירסא שנתערבו בשוורים אחרים שנגמר דינם ואם כן הרוב הם איסור שפיר הוצרכו לחדש דעשו היכירא לפטור כדי דלא לחלפי באדם לכך פטרי ליה ולא חשו לתקלה וז"ב כשמש והן נסתר מחמתו מה שכתב דו"ז בישועת יעקב ליישב קושית הש"ך סימן נ"ז מספק דרוסה דאמאי לא אוקי בספק דרוסה וכתב הוא ליישב דבאמת ביומא הקשו דניחוש לתקלה בכל רעיות ומשני דלתקלה דהקרבה כל שהיא בת הקרבה חיישינן ואם כן כאן כל דיש מה"ת לה תקנה שתהיה בת הקרבה כיון דספק טריפה מועיל שהיה שוב קשיא למה קתני ירעו הא יש לחוש לתקלה ובאמת שדפח"ח אבל לפמ"ש היא תימא דהא בכה"ג שהרוב זבח שפיר חיישינן לתקלה ודברי שו"ת אא"ז בעל מג"ש חלק יו"ד סי' ד' שכתב דהיכא שניתק לרעייה ליכא למיחש לתקלה דאל"כ למה לא חיישינן בכל מקום דתנן ירעו לתקלה ע"ש במחכת"ה לא זכר שם דברי הש"ס ביומא הנ"ל ולא דברי התוס' בזבחים וגם בסנהדרין הנ"ל דמכולם שמענו דאין חילוק בין רועה לאחר וכבר הארכתי בזה בחבורי הנקוב בשם יד שאול ח"ב אשר עודנו בכתובים ביו"ד סי' ש"ט ואכ"מ ועכ"פ דברי התוס' נכונים מאד וכמ"ש לחלק ועיין בתוס' פסחים דף פ"ח שכתבו כעין זה לחלק.

והנה לפמ"ש צ"ב דאם כן אמאי מקדיש ומחרים בזה"ז אמרינן דבהמה תעקר והלא בזה"ז אינו ראוי להקרבה ולא טריד כלל ולמה נחוש לתקלה ובשו"ת נו"ב שם עמד בזה וכתב דמשום קנסא הוא על שהקדיש בחנם ובאמת שכן עלה במחשבה לפני ובאמת שגם התוס' בע"ז דף י"ז כתבו לחלק בין בכור לשאר הקדשות דהקדש משום קנסא נגע בהו אבל הנו"ב דחה זאת דאם כן מה מביא ראיה רבא לענין פר ושעיר דלמא שאני מקדיש דהוא משום קנסא וע"כ נדחק בזה שם ובמהד"ב חלק יו"ד סימן קפ"ט ע"ש ולפע"ד נראה דלפמ"ש מה דלא חיישינן לתקלה כל שאינו בת הקרבה הוא משום דמסתמא יתבטל ברוב ולפ"ז בפר ושעיר שנחלקו ר' יהודא עם ר"א ור"ש ור"י ס"ל דימותו ולר"י דמב"מ לא בטל שוב חיישינן לתקלה אף דלאו בני הקרבה ובזה ניחא דהרמב"ם פסק בפ"ד מפהמ"ק ה"ב כר"א ור"ש וע"ש בכ"מ טעמו ולפמ"ש א"ש דלדידן באמת ל"ח לתקלה כל דלאו בני הקרבה ולכך פסק דירעו דל"ח לגיזה ועבודה בכל רעיות דעלמא דל"ח אברא דלפ"ז צ"ב הא דאמרו בבכורות דף נ"ג דלכך אין מעשרין בהמה בזה"ז גזירה משום תקלה ומביא ראיה דאין מקדישין ואין מחרימין וקשה הא לדידן ל"ח לתקלה ושאני מקדיש ומעריך דהוה קנסא על שהקדיש אבל מעשר דבאמת מה"ד נוהג בזה"ז ומקיים מצוה ניהו דטרפוהו משום תקלה מ"מ ל"ש קנס וצ"ל כיון דבתחלה אמרו כדר"ה גזירה משום יתום ומקשה דאפשר בהכרזה וע"ז משני שפיר כיון דיש חשש תקלה א"כ שוב חיישינן משום יתום ולא רצו לתקן היכר כיון דיש חשש תקלה ושייך קנסא דלמה לו לעשר כיון דשייך גזירה משום יתום אברא דלפ"ז יקשה בהא דאמר בבכורות דף ס"א דהא דתנן ימותו במעשר בזה"ז משום תקלה והרי לא שייך תקלה ומשני קנסא ל"ש בזה וכמ"ש וא"ל דאסור משום יתום דהרי רש"י פירש שם דלא ס"ל כר"ה והיא קושיא גדולה וצ"ל כיון דהש"ס רצה לאוקמא בתחלה אליבא דרבי יהודא דאמר טעות מעשר תמורה ודחה זאת א"כ י"ל דגם אח"כ מוקי כר' יהודה וכיון דס"ל מב"מ לא בטיל שפיר חייש לתקלה גם בזה"ז ומה יקר בזה דברי הרמב"ם פ"ו מהלכות בכורות שפסק דאין מעשרין בזה"ז ואם עישר יאכל במומו ונשאל בנו"ב מהד"ת סי' קפ"ט הנ"ל דהוא נגד דברי הש"ס דמעשר בזה"ז חיישינן לתקלה והנ"ב נדחק בדחק ע"ג דחק ולפמ"ש א"ש דרמב"ם ס"ל דל"ח לתקלה בזה"ז ודוקא אליבא דר"י לשיטתו שייך תקלה וכמ"ש.

והנה לכאורה יש לעיין דאמאי לא נימא כיון דגזרו רבנן משום תקלה הו"ל כל מילי דאמרי רבנן לא תעביד ואי עביד לא מהני ועיין בחו"מ סי' ר"ח ובסמ"ע דאף בדרבנן כן ולא חל כלל ההקדש וכן קשה אמאי מקדיש בזמן הזה צריך שיעקר וירקב ובשלמא שם שייך משום קנסא אבל במעשר לא שייך קנסא וצ"ל דל"א מה דאמר' רחמנא לא עביד אי עביד ל"מ רק במקום דגוף הענין איתא חשש איסור אבל כאן דגוף המעשר ליכא חשש רק דאיכא חשש שמא ישכח וימעול בהקדש אבל גוף הענין המעשר עשה בטוב ולפ"ז אם נימא כדר"ה דיש חשש משום יתום אם כן שייך לומר דאם עביד לא מהני לזה כיון רש"י במ"ש דלא ס"ל דר"ה דגזירה משום לקוח ועיין בנו"ב מ"ש שם בדברי רש"י. עוד מקום אתי לחלק דדוקא במקום דכבר חלה קדושה ואירע מקרה שצריך להיות רועה בזה דוקא לא גזרו חז"ל שתתבטל הקדושה משום חשש תקלה אבל במקום שאין קדוש כלל מן הדין והוא עבר והקדיש כגון בזה"ז שאין מקדישין והוא עבר והקדיש בזה שפיר חיישינן לתקלה והא דמייתי רבה ראיה לפר ושעיר היינו משום דבשעה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן אם כן אז נפקע הקדושה מאלו מצד הדין דאחרים נכנסו תחתיהם ואף דקי"ל בקדושת הגוף כל היכא דאיתנהו ביה גזא דרחמנא קרינן בהו כמבואר בחולין דף קל"ט דבקדושת הגוף כלהו מודו מ"מ זהו כשלא הפריש אחרים תחתם אבל כל דהפריש פשיטא דנתבטל קדושתם ואם כן אחר כך שנמצאו שפיר גזרו חז"ל משום תקלה שלא יחול קדושתם ובזה שפיר יכלו לגזור כיון דכבר נפקע קדושתם הוה כמו בזמן הזה שאינו ראוי להקדיש ולפ"ז גם במע"ב דאף דמצוה הוא כיון דיש חשש משום יתום אם כן שפיר יכלו חז"ל לגזור משום חשש תקלה שלא יחול הקדושה והא דאמרו בקרא לעשירי ואחד עשר עשירי דימותו משום חשש תקלה היינו אי לא ס"ל כר"ה כמ"ש רש"י שם ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם פסק דלא כר"ה ואם כן שוב ל"ש חשש תקלה כל דלאו בני הקרבה נינהו ודוק היטב. אחר זמן רב הגיע לידי ספר אבקת רוכל להב"י ובסימן רט"ז הקשה אותו הרב מו"ה יהודה אלגזי דלפי חלוקו של הב"י בסימן ק"י דכל שאין האיסור ידוע במקומו אמרינן דנכבשינהו דניידי ועל זה קשה מאו"ב דלא אמרינן דנכבשינהו דניידי ועל זה רצה האלגזי לתרץ דלא מקרי איסור מגופו כמ"ש הר"ן לענין בריה דבעינן איסור מגופה והב"י תמה בזה דשאני התם דכל שבלוע מאיסור ל"ש בריה ואינו ענין לכאן דהאיסור בגופיה דהו"ל או"ב והב"י תירץ דשאני או"ב דאינו אסור באכיל' אם שחטו ובשו"ת חוות יאיר סימן קל"ג זכה לשני התירוצים של האלגזי והב"י והתב"ש סימן ט"ז ס"ק מ"ז דחה תירוץ החוות יאיר דהיינו תירוצו של אלגזי כמ"ש הב"י וקבל תירוצי החו"י דאינו אסור רק לשחיטה ולא לאכילה וכמ"ש ב"י.

והנה בהיותי שנת תרי"ב בטריסקאוויטץ ד' מטות כ"ז תמוז ראיתי בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ה' בהשאלה שנפל הבית עליו ועל ד' בנותיו ועל אשתו ויורשי הבעל טוענים שהאשה מתה ראשונה ואחריה הבעל וד' בנותיו ויורש האשה טוען דהאשה מתה באחרונה ורצו לדון שיורשי הבעל באים מכח ה' כחות בעל וד' בנותיו ויורש האשה אינו רק מכח אחד וע"ז כתב המהר"ם ב"ב דכיון דהוה קבוע הו"ל כמע"מ ואף בד"מ שייך ענין קבוע ע"ש שהאריך (והוקבע בש"ע חו"מ סי' רפ"ט בהגה) והנה ענין קבוע בד"מ לפע"ד אין לו ענין דדוקא היכא דשייך ללכת בתר רוב בזה גלתה התורה דאם הי' קבוע נעשה ספק אבל בממון דלא אזלינן בתר רובא א"כ העיקר דלא אפשר להוציא מספק וא"כ מה נ"מ אי הוה קבוע או לא סוף סוף מידי ספיקא לא יצא מיהו י"ל דכאן כיון דשני היורשין באים להוציא ומה גם דיורשי הבעל נקראים מוחזקים טפי שעד השתא היתה בחזקתו ועכ"פ מוציא לא מקרי יותר מיורש האשה א"כ הי' אפשר דאזלינן בתר רוב כמו באבידה דאזלינן בתר רוב ועיין תוס' ס"פ קמא דכתובות וע"ז דן דהוה קבוע אך גוף ענין קבוע לפע"ד אין לו שייכות לכאן דקבוע שייכא היכא שאנו דנין על איש פרטי או חפץ מסויים אם הוא מהרוב או מהמיעוט אמרינן דקבוע הו"ל כמע"מ אבל כאן אנו דנין מי נהרג תחלה ול"ש בזה שהוקבע כאן והא כלם נקבעו כאן ואין אנו דנין ע"ז מי הוא רק מי נהרג תחלה ואף די"ל דעל חזקת חיות אנו דנין שנקבעו כלם והיו להם חזקת חיות ולמה נימא שזה נהרג תחלה מזה יש לנו לומר שהאשה חזקת חיותה לא פסק עד כה אך נראה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ג לחלוק על מהר"ם מינץ ודעתו דכל שמת כעת לא שייך חזקת חיות ויש לומר שמת מקודם דכל אדם עלול למות ולפ"ז כאן דיש רוב נגד האשה א"כ כיון דחזקת חיות ל"ש כעת א"כ שוב י"ל דהרוב נשארו אח"כ והקביעות אזלה לה דהחזקת חיות חלף הלך לו ושוב הרוב עדיף אך נראה דכל טעמו של הט"ז כיון דהאדם עלול למות כל שכבר מת ל"ש חזקת חיות ולפ"ז זהו כשמתו כדרכם אבל זאת שנהרגו בנפילת הבית לזה אינו עלול למות וא"כ חזקת חיות לא נפקע ושוב הו"ל קביעות ועיין בש"ע חו"מ סי' רצ"ב ברמ"א שם ובקצה"ח ואין לפני שום ספר וברצות ד' בל"נ אעיין בזה ומצאתי בשו"ת מיימוני שם סי' כ"ח וגם שם לא ידעתי למה צריך לדון בשביל קבוע כיון דגם בתר רוב לא אזלינן ועיין קצה"ח סי' מ"ט ס"ק ה' דמסיק דגם קורבא דמוכח וכנכ"ה ל"ש בממון כיון דאין הולכין בתר רוב ה"ה בתר קורבא דמוכח דל"מ ע"ש ותמהני שלא הזכיר מהנימוקי' ביבמות גבי יצחק ר"ג והרמב"ן במלחמות שכתבו בהדיא דכנכ"ה ל"ש בממון ועיין בסוגיא דהי' עלי' מומין ובטוש"ע סי' קי"ז באהע"ז וא"כ ה"ה לענין קבוע אמנם נראה לפע"ד דיש מקום לומר דל"ש בזה אין הולכין בממון אחר הרוב דכבר נודע דברובא דאיתא קמן הביא התה"ד בשו"ת סי' של"א וסי' ר"ז דהולכין בממון אחר הרוב ולפ"ז ה"ה קבוע או קורבא דמוכח או כנכ"ה הוה כמו רובא דאיתא קמן וצ"ע בכ"ז ועיין תה"ד סי' שי"ד.

רנד
בשנת תר"ג הגיעני תשובה מתלמודי הרב החריף מו"ה סענדיר שארשטיין ני' מנעמריב והקשה בהא דאמרו בזבחים דף ע"ד דהקשו על רב בטבעת של ע"ז מהמשנה דימותו כלם והקשו כלם דא"כ קשה על הרמב"ם ומחלק הכ"מ בין מפיל בידים דאסור ובמשנה צריך להיות מפיל בידים משום חשש תקלה וע"ז הקשה הוא דא"כ בסיפא דאמרינן ירעו עד שיסתאבו קשה למה לא נימא בהומם אחד מהם דיקרבו כלם דהא באמת בטל ברוב ומהראוי לומר דמי שהומם זהו האסור ובשו"ת פנים מאירות סי' ק"ה כתב דהיכא דנטרף אחד מהם דא"א לדון עליו שפיר תלינן בזה דהיא האיסור כיון דא"צ לדון ע"ז וה"ה כאן כשהומם שוב הותרו כלן דאף דבע"ח נדחין הא לקולא לא אמרינן בע"ח נדחין כמ"ש הפרישה בסי' ק"י וא"כ לקולא לא אמרינן וא"כ אדרבא נימא דכלם ראוין להקרבה ונימא דהאיסו' הומם ולק"מ אף אם נימא ככל הסברות שלו מה שיש לפקפק דבכ"ז ל"ש סברת הפ"מ כאן דהא יוכל להכיר כל התערובות ויביא בדמי היפה שבהם וא"כ גם זה מקרי ראוי וגדולה מזו כתב הכו"פ סי' ק"י דאם יש לנו לדון על הכלי לא תלינן דזה האיסור מכ"ש בזה דיש לנו לדון על גוף זה דהומם וז"ב.

והנה ראיתי בש"ק יתרו תרט"ו בספר זרע קודש מהרב הגאון מו"ה שמואל פריינד ני' ראבד"ק פראג בפ"ה דברכות משנה א' במה שמחלק הרמב"ם והרע"ב בין נחש לעקרב דנחש עפ"י הרוב אינו מסוכן וע"ז הקשה בשם הרב הגדול מוה' משה טובי' אבד"ק האנוויא ני' דהא בפ"נ אין הולכין אחר הרוב דלכך מפקחים הגל בשבת אפילו ברוב גוים וכתב הרב מוהר"ש ני' לחלק דע"כ אין הולכין בפ"נ אחר הרוב רק שם דיש עכ"פ ישראל אחד קבוע אבל כאן דאנו דנין אם הנחש ישוך או לא מהראוי ללכת בתר רוב נחשים דלא נושכין ודבריו תמוהים דביומא דף פ"ד ע"ב מפרש בהדיא אי דאיכא תשעה גוים ואחד ישראל הא נמי פשיטא דהו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אלא לא צריכא דפריש לחצר אחרת מ"ד כל דפריש מרובא קפריש קמ"ל דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב הרי מבואר להיפך דאף דליכא שום קביעות אפ"ה בפ"נ לא הלכו אחר הרוב ותמהני אחרי שציין לעיין ביומא שם היאך לא הרגיש דזה להיפך מדבריו אמנם בגוף קושית הרב הנ"ל לפע"ד ל"ק דבאמת תמוה הא דאמרו דעקרב פוסק והא שומר מצוה לא ידע דבר רע והרי דעת המהרלב"ח דביבום ל"ש קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע ועיין ח"ץ ז"ל סי' א' והרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין מכ"ש במקיים מצוה וצ"ל דכל דשכיח היזיקא שאני ולא סמכינן על הנס וכדאמרו בקידושין דף מ"ם אף באינו בעל בחירה ועי' חק יעקב סי' תל"ג מ"ש להשיג על הע"ש ובחידושי כתבתי ליישב ולפ"ז כל דעפ"י רוב אינו נושך שוב שייך שומר מצוה לא ידע דבר רע ולכך אינו פוסק ודו"ק ובזה ישבתי לנכון מ"ש בחבורי יד שאול סי' רס"ג בשם המפרשים שהקשו דלמה במילה חיישינן בג' ילדים ולא מלינן ולא אמרינן דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו ביבום ולפמ"ש א"ש שם הוה קבוע היזקא דהוחזק ש"פ או שלשה אבל יבום בקטלנית כיון דשטת הרמב"ם דאינו רק ע"פ הניחוש בלבד במקצת פעמים ולכך אם כנס לא יוציא שוב שייך שומר מצוה לא ידע דבר רע ודו"ק היטב וז"ש יהודה שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ופירש"י דוחה בקש שהיתה קטלנית והח"ץ הקשה מזה דביבום ל"ש קטלנית ולפמ"ש א"ש דכיון דאינו רק מפני ששומר מצוה לא ידע דבר רע אבל בקטן דחשש שמא לא יתכוין לשם מצוה שוב שייך חשש קטלנית וגם ל"ש לומר שומר מצוה דיהודה הוא שחידש מצוה זו ולא נצטוו עליו עדיין וא"כ ל"ש שומר מצוה בזה ודו"ק. והנה אח"כ נתישבתי דמ"מ דברי הרב נכונים והמעיין בהה"מ פ"ב משבת ופט"ו מא"ב ובכ"מ שם ימצא דדוק' כל שאתחזק ישראל אחד הוא דיש מקום לחוש אף בחצר אחרת שפירשו אבל אם לא אתחזיק כלל ישראל כאן אף דיש מיעוט ישראל אף בד"נ לא חיישינן ותדע שהרי הולכין בד"נ אחר הרוב כדאמרו בסנהדרין פ"ט ובחולין דף י"א וע"כ דאף בפ"נ הולכין בתר רוב ורק אם אתחזיק ישראל אחד הוא דאין הולכין וא"כ שוב דאין כאן נחש המזיק לפנינו אף שמואל מודה דאף בפ"נ הולכין אחר הרוב ודו"ק היטב ובתשובה הארכתי בזה על דברת תשובת הרשב"א ח"ג סי' שע"ח ועיין במהריב"ח בחידושיו שם שהאריך הרבה ובזה יש ליישב גם דברי הרשב"א דכל שלא הוקבע ישראל לא חיישינן לישראל והולכין בתר רוב ור' יוחנן בירושלמי לשיטתי' דסובר דבכה"ג דלא אתחזיק עכו"ם אף בד"נ אזלינן בתר הרוב וכל דפריש מרובא קפריש ודו"ק אך לפע"ד נראה דאין מכ"ז ראיה דהנה כבר נודע דרובא דאיתא קמן חשוב טפי מרובא דליתא קמן וכדאמרו בחולין דף י"א אשכחן רובא דאיתא קמן כגון תשע חניות ועיין יבמות דף קי"ט והרי גם לענין ממון דעת התה"ד סי' שי"ד בשם גליון התוס' דברובא דאיתא קמן אזלינן בתרי' והרי גם ר"מ מודה ברובא דאיתא קמן כמ"ש המרדכי סוף חולין ותוס' יבמות ס"ו ולפ"ז בשלמא באותו חצר אף שיש רוב לפנינו מ"מ הקבוע עושה כמע"מ מגזה"כ אבל בחצר אחרת והרי יש רוב דאיתא קמן ולכך אף בד"נ אזלינן בתר רובא ובזה יש מקום להאריך בין פריש כלהו לפרשי מקצתיהו וגם דברי הרשב"א מיירי ברובא דאיתא קמן אבל ברובא דעלמא דליתא קמן ודאי לא אזלינן בד"נ בתר רובא מיהו בסנהדרין אמרינן דאזלינן בתר רובא בד"נ אף בליתא קמן וצ"ע בזה.

והנה הב"ח כתב דבקבוע דרבנן דגם פירש ממילא אסור גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל כל שהוא ב"ח ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע והש"ך ס"ק ל"ז תמה עליו דמנ"ל לחלק בכך ולפע"ד נראה דלפמ"ש המרדכי סוף חולין בחורי הנמלים דלכך לא אזלינן בתר רובא דכל שאינו בע"ח כ"מ שהונח זה קבועתו ואסור והמלמ"ל פ"ד ממ"ע תמה עליו דהרי אמרו בנמצא הלך אחר הרוב אף שאינו ב"ח אך לפע"ד נראה דבאמת בקבוע דאורייתא שנודע הקביעות בזה פשיטא דכל שנפרש לא מקרי קבוע אף באינו ב"ח דקבוע חידוש הוא אבל שם דאינו קבוע הניכר רק מדרבנן הו"ל גם בזה קבוע ומשום דאינו בע"ח כ"מ שהונח הוה קביעות וא"כ שוב שייך שמא יקח מן הקבוע דבשלמא בקבוע הניכר ל"ח שיקח מן הקבוע האיסור אבל כאן דגוף הקביעות אינו רק ספק רק דכיון שאינו בע"ח חשוב קביעות כ"מ שהונח שוב מקרי קבוע דרבנן ובזה חיישינן שמא יקח מן הקבוע ולפ"ז בבע"ח דל"ח קבוע שוב ל"ש גזרה שמא יקח מן הקבוע ודו"ק היטב והנה מ"ש בת"ח לחלק בין שנשאר הקביעות במקומו או שנעקר למקום אחר ומביא ראיה מאו"ח סי' שכ"ח והט"ז ס"ק ז' תמה דשם ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע וגם הש"ך ס"ק ל"ז פירש כן ולפע"ד אף דמדברי התוס' בזבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה ונכבשינהו מבואר דהביא מהך דמפקחין את הגל דמחלקינן בין אם נשארו בחצר זה או שנעקרו לחצר אחרת אבל זה רק להס"ד דלא ידענו גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל אחרי שחדש דגזירה שמא יקח מן הקבוע שוב אין ראיה מהך דמפקחין ודו"ק וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שהקשה בהא דאמרו בזבחים דף ע"ד שם רב ס"ל כר"א דאמר אם קרב ראש אחד יקרבו כלן והרי הא דתלינן דאסורא ימית הוא דוקא בנפלה מעצמה אבל בהפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד כמ"ש התוס' שם וכלהו והרי ר"א ס"ל דאם קרב הראש והו"ל כהפילה בידים ואף אם מיירי שלא הרגיש בדבר כמ"ש ברש"י יומא דף ס"ד מ"מ עכ"פ שייך לקנוס שוגג אטו מזיד ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד לק"מ דשם אינו מרוויח בדבר וע"כ לא קנסינן שוגג אטו מזיד רק אם ירוויח בזה אבל כאן כיון שכל הבהמה אינו רשאי להקריב וא"כ יצטרך להביא קרבן אחר ולמה יקנסו בזה שוגג אטו מזיד וגם בקרב אחד מהם יקרבו כל הראשון ומ"ש רש"י דלא הרגיש בדבר היינו דאל"כ למה לו להקריב ולהכניס עצמו בספק איסור וגם לפי מה דאמרו בגיטין דף נ"ד התם גברא לתקוני מכוין אנן ניקום ונקנסי' וא"כ גם כאן הרי זה נתכוין לתקוני ולמה נקנסיה וז"ב ופשוט ובזה מיושב מה שהקשה הפ"מ שם על הש"ך ס"ק מ"ב דשם הקריב קודם שנודע התערובות שוב ראיתי בפרמ"ג בשפ"ד שהביא כן בשם הבל"י ומ"ש שם הפרמ"ג לדחות לפמ"ש לק"מ כמו שיראה המעיין והנה שיטת ר"ת בסנהדרין פ' ובריש התערובות דהך גזירה שמא יקח מן הקבוע ל"ש אלא בקדשים דלגבוה גזרה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א אבל לא בחולין וצ"ב מ"ט גזרינן בקדשים טפי מחולין והנראה בזה דהנה באמת צ"ב למה נחוש שמא יקח מן הקבוע הא מה"ת חד בתרי בטל ורק מדרבנן אסור דהו"ל בע"ח או שאר דבר חשוב דל"ב וא"כ הו"ל רק ספיקא דרבנן ולמה נגזור בדרבנן שמא יקח מן הקבוע אמנם נראה כיון דדעת הרבה פוסקים דאף בדרבנן אסור לבטל איסור בידים א"כ ל"ש לומר דנכבשינהו דניידי דהא הו"ל מבטל איסור בידים דהא כל שכעת אסור מדרבנן משום דהוה דבר חשוב א"כ הו"ל קבוע דרבנן א"כ איך הותר לבטל או להוסיף על איסור בידים אמנם לפמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד ד"ה לשהינהו דלכך ל"מ לבטל ולהוסיף על איסור דרבנן דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולפ"ז כאן שלא אסרו רק משום דהו"ל קבוע מדרבנן שלא יתבטל כמו שהוא קבוע לפנינו אבל אם יתפזרו ולא יהי' קבוע מעולם לא אסרו חז"ל ואם היו מתפרשות מאלו והם היו מותרות שוב מועיל גם מה דנכבשינהו דניידי ומעתה ז"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע דחיישינן שמא יקח מן הקבוע אף דאינו רק חשש דרבנן מ"מ כיון שחז"ל אסרו אותו הקבוע דרבנן א"כ לא הועילו חז"ל בתקנתם דא"כ ילך כל אחד ויבטל הקבוע וכמ"ש התוס' בטעם דאסור להוסיף וה"ה בזה ולפ"ז הרי הש"ך כתב בסי' צ"ט ס"ק י"ט דאף למאן דס"ל בדרבנן מותר להוסיף כל שהוקצה למצותו חמיר טפי וא"כ מכ"ש בקדשים דודאי הוקצה לקדושה ואסור ושייך גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל בחולין ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע דאינו רק דרבנן ובדרבנן שרי לבטל ולהוסיף בידים וז"ב ועוד יש לומר לפמ"ש הש"ך שם בשם מוהר"מ מורטנבורק דמחלק בין אם נהנה אחר הביעור ובין אם נהנה בשעה שהנר דולק בכה"ג אסור לבטל ואם כן י"ל דגם בחולין אינו נהנה מהאיסו' רק לאחר שאכלו וא"כ שרי לבטל אבל בקדשים לגבוה דנהנה בעת שמקריב והם בעינו אסור לבטל ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש ובלא"ה נ"ל דלפמ"ש התוס' בדף ע"ד ע"ב ד"ה ואבע"א דלהנות מכולם בב"א אסור וכן ר"א דמתיר להקריב היינו דוקא שנים שנים ולפ"ז אם נימא דלאדם אחד אפילו בזא"ז אסור א"כ שוב לגבוה א"א להקריב דהא עכ"פ מקריב האיסור והוה כמו לאדם אחד וכמ"ש בשו"ת פ"מ שם בהדיא וא"כ לכך שפיר לגבוה אסור גזירה שמא יבאו עשרה כהנים בב"א ואף דיקריבו בזאח"ז מ"מ לאדם אחד אסור אברא דז"א דא"כ לא צריך לומר גזרה שמא יקח מן הקבוע והא בלא"ה אסור לאדם אחד אמנם נראה דבאמת הדבר תמוה דאיך אפשר לאסור בזאח"ז לאדם אחד דהא מ"מ על כל אחד יש לומר דזה ההיתר וכשכבר אכל אני אומר דאותו שאכל היה האיסור וכמו שצווח הפ"מ שם דזה א"א לומר כלל אמנם נראה דזה באמת ההבדל שבין גבוה להדיוט דבאמת ענין מה דאמרינן דבטל ברוב כתב הרא"ש הטעם דאמרינן נהפך האיסור להיות היתר והרשב"א כתב דעל כל אחד יש לומר דזה מן הרוב ולפע"ד הדבר תלוי במ"ש בשטמ"ק ב"מ דף ז' דרוב אינו דבר ברור רק שאמרינן שהתירה התורה ספק זה ולפ"ז לכך נאיד הרשב"א מזה שכתב הרא"ש דאיסור נהפך להיות היתר דהא באמת אינו דבר ברור וכל שנימא דהתורה התירה הספק אבל לא נהפך להיות היתר גמור וא"כ שוב אין מקום רק דתלינן על כל אחד דזה הוא מהרוב של היתר ולפ"ז זהו שייך להדיוט אמרינן דהתורה התירה לנו ספק של הרוב אבל איך תעלה לגבות דהא קמי שמיא גליא שזו איסור ואיך יקריבנו להשם וא"כ זה שאמרו גזרה שמא יקח מן הקבוע והיינו דיבאו עשרת כהנים בב"א וא"כ יהיה איסור גמור ואף בזאח"ז אסור לגבוה דאף דלהדיוט שרי כיון דעל כל אחת יש לתלות דזה מותר אבל לגבוה לא תוכל לעלות ובזה נראה לפע"ד לבאר כל המשך המאמר בש"ס בזבחים דף ע"ג דבתחלה אמרו גזרה שמא יבאו עשרה כהנים בב"א ויקרבו ופריך אלו מעתה מגיסא אסור ומשני שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו ופריך עשרה כהנים בב"א מי משכחת ומשני שמא יקח מן הקבוע ולא נודע מה הי' סברת כל אחד ולפמ"ש א"ש דבאמת אם נימא כשיטת הרא"ש דאיסור נהפך להיתר שוב אף לגבוה היה שרי שכבר נהפך להיות היתר וא"כ זה שאמר אלא מעתה מגיסא אסור והיינו כל שכבר נתבטל ושרי שוב אף לגבוה מותר וע"ז משני שמא יקחו בב"א ולא נתבטל כלל וע"ז אמרו דלא משכחת לה וכבר נתבטל וע"ז אמר גזרה שמא יקח מן הקבוע וא"כ בכה"ג ודאי לא נתבטל וכיון שלא נתבטל שוב אסור לגבוה אף בזאח"ז דא"א לומר דבטל ברובא ועל כל אחד תאמר דאינו זה דהא קמי שמיא גליא וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד. ולפמ"ש למעלה דהגזרה שמא יקח מן הקבוע הוא משום דאין מוסיפין על איסור דרבנן דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם א"כ ממילא מבואר דכל דנפרשו מעצמם בודאי מותר דלא עשה שום פעולה כדי לבטל ואף אם נימא דגזרינן שמא לא יתפרש ממילא והוא יגרום שנתפרש ע"י נדנודו מ"מ בדבר שעומד בודאי להתפרש ל"ש הגזרה וכ"כ הב"ח לחלק בין ב"ח שעומד להתפרש משא"כ בשאר דברים והש"ך תמה עליו ולפע"ד נראה דיצא להב"ח זאת ממ"ש התוס' בזבחים ע"א דל"ק לרדת מהך דטבעת של ע"ז דאסרינן בפירש ולא אמרינן דמרובא פירש וכתבו דשאני ב"ח דאפשר ע"י דנכבשינהו דניידן ולא נודע סברתם דמה בכך דאפשר ע"י דנכבשינהו דניידן מ"מ שייך לחוש דלמא איסור הוא דפריש ולפמ"ש א"ש דכל טעם הגזרה הוא דשמא יקח מן הקבוע ואף דפריש ממילא ולא ביטל בידים וע"כ דגזרינן שמא יגרום שיפרשו וזה דוקא בדבר שאינו עומד להיות נאיד אבל בב"ח לא גזרו ע"ז כמ"ש הב"ח ואני מוסיף דא"כ לא יצטרך שיגרום והא יכול לכבשינהו דניידי ע"י עכו"ם אם רוצ' לעבור ובזה מיושב היטב קושית הכו"פ ס"ק י"ד דאכתי קשה על ר"ת מהך דתשע חניות דא"א בתקנתא דנכבשינהו ולמה יאסר וע"כ דמוכרח לבא להחילוק דכל דהאיסור ניכר וקבוע לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וא"כ שוב ל"צ להחילוק שבין קדשים לחולין ע"ש שהלך בדרך רחוקה ונפלאה ע"ד הפלפול ולפמ"ש אין כוונת התוס' דכל דאפשר בתקנה מצריכין שיכבשינהו דז"א רק דהחילוק הוא דבכה"ג לא גזרינן בפירש ממילא ול"ח שיגרום דיבטל דהא אפשר בתקנה דנכבשינהו וכמ"ש הב"ח וא"כ בתשע חניות דלחולין ודאי שרי בפירש ממילא דל"ח כמ"ש למעלה ולא גזרינן שיגרום שינודו דל"ש בט' חניות שינודו משא"כ במקום דאיכא למיחש שמא יגרום שינוד שוב אסור וכמ"ש ודו"ק. והנה המהרש"ל כתב דלכך באו"ב מות' לכבוש ולהניד ולא אמרינן גזרה שמא יקח מן הקבוע דכיון דלמחר מות' לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דיש לו היתר למחר ולכאורה צ"ב דא"כ אמאי גזרינן שמא יקח מן הקבוע הא מה"ת שיעשה כן והא יש לו הית' דנכבשו וניידו דכיון דזה דכובש ונייד ג"כ אינו רק משום דאזלינן בתר רובא ומרובא פריש וא"כ ג"כ אינו הית' ברו' לכך גזרו שלא יקח מן הקבוע אבל כל דאפש' בהיתר גמו' לא גזרו שיקח מן הקבוע ולפמ"ש בלא"ה א"ש דכל הטעם הוא דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם וכל שיש לו היתר למח' פשיטא דהועילו דבודאי ימתינו עד למחר ולא יקחו מן הקבוע אברא דאכתי צ"ב דהא כיון דיש לו תקנה למחר שוב הו"ל דשיל"מ ולא מהני כל דפריש מרובא פריש אך ז"א דברובא דאיתא קמן לא שייך דבר שיל"מ ועיין מלמ"ל פ"ז ממעילה הלכה וא"ו ע"ש ובזה י"ל קושית הכו"פ על המהרש"ל מעכו"ם המוכר ביצים ביו"ט דאסו' ליקח אף דכל דפריש מרובא פריש צ"ל דגזרו שמא יקח מן הקבוע והרי בדבר שיל"מ למחר ל"ש גזרה שיקח מן הקבוע ולפמ"ש א"ש דביצה שנולדה ביו"ט חוכך הר"ן פ' אין צדין בסופו דלא מועיל גם רובא דאיתא קמן מטעם דיש לה חזקה שלא נולדה עד היום ובזה יתישב קושית המלמ"ל ועיין בצל"ח פסחים דף ז' ובטעם המלך הלכות יו"ט וא"כ שוב הו"ל דשיל"מ ולא מועיל רובא ודו"ק היטב. שוב ראיתי באור יקרות עה"ת פ' דברים שהביא בשם הקרבן חגיגה דהקשה אמאי מועיל נכבשינהו דנידי באו"ב הא הו"ל דשיל"מ והוא כתב לישב וכמדומה שנתכוין לחלק בין רובא דאיתא קמן אבל דבריו סתומים וגם בדברי רוקח שהביא במחכת"ה לא דק כמ"ש בגליון ספרי והדברים פשוטים דלא ידע לחלק בין קבוע דאורייתא לקבוע דרבנן ודו"ק היטב בכל מ"ש. ומן האמור יש לדון בס"ס דלא מועיל בדשיל"מ והט"ז סי' ק"י ס"ק י"א האריך בזה ובאמת לפמ"ש האחרונים דס"ס הוה כרובא דאיתא קמן דהא השני צדדים יש לפנינו וא"כ בכה"ג גם בדבר שיל"מ מועיל ואף דהמלמ"ל כתב בשם הר"ן דכל דאתחזיק איסורא ל"מ בדשיל"מ אבל כל דלא אתחזיק איסור מועיל ובזה מבואר סברת הרא"ש דבחדש ל"ש דשיל"מ דהא אנן מסופקים אם הי' כאן כלל איסור ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ ועש"ך ס"ק י"ח מ"ש בשם הרא"ש דבתערובות שרי מטעם ס"ס. ובראשית ההשקפה תמהתי דהא התוס' כתבו בהדיא דבנפל אחד לים הוא מהטעם דמה"ת ברובא בטל וא"כ ממילא הוה כשאר יבש ביבש אמנם אחר העיון ז"א דהא להרא"ש כל הטעם דברובא בטל משום דאמרינן נהפך האיסור להיות מותר וא"כ זהו דוקא ביבש ביבש בעלמא דאינו ד"ח אבל בד"ח דלא בטל מדרבנן א"כ ניהו דמה"ת בטל ברוב הרי חז"ל לא בטלו ועכ"פ מדרבנן לא נהפך האיסור להיות היתר וא"כ כיון שכלם אסורים למה יותר התערובות השני ע"כ מטעם ס"ס וזהו שכתב הרא"ש פרק גה"נ דשאני יבש ביבש דאף מדרבנן בטל משום דנהפך איסור להיות היתר משא"כ בד"ח ולפ"ז להרשב"א דהטעם דבטל דתלינן על כל אחד שהוא מהרוב א"כ ניהו דמדרבנן אסו' אבל עכ"פ בתערובת השני אמרינן על כל אחד דלא זהו האיסו' ובזה מיושב קושית הפרמ"ג וע"ש ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ח ס"ק ד' בתשובתו השני' מ"ש על שו"ת זקני המג"ש יעו"ש ואכ"מ ולפע"ד הדברים פשוטים דהרא"ש בפגה"נ מיירי היכא דלא נודע התערובות קודם שנתבשלו דאז אף להרא"ש אסור עד ששים ודוקא בשנודע מקודם הוא דנתבטל ברוב כשהי' יבש ביבש ואחר כך מותר אף שנתבשל דנהפך האיסור להיות היתר אבל כל שלא נודע לא בטל וקמ"ל הרא"ש דמכל מקום בטלה בס' עכ"פ אף דאין מכירין אותה חתיכה והו"ל חה"ל דלא בטלה כאן שאינו רק בלוע בלבד אבל אה"נ אם היה נודע קודם שנתבשל בטלה ברוב ולא צריך ששים ובפכ"ה מיירי כשנודע קודם שנתבשל אף שהיא חה"ל בטל ברוב ומצאתי ביש"ש פ' גה"נ אות נ"ב שהביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב בזה"ל וכן אנו נוהגין אף דס"ל דבכל דוכתא חנ"נ מכל מקום בטלה בתערובות בס' כשאר איסורים היכא שא"מ אותה וממילא בטלה ברוב ביבש הנה מבואר שהבין כמ"ש וז"פ וברור.

והנה לכאורה צ"ב בנולד ספק טריפה במקולין דמתירין מה שלקח קודם שנולד הספק ולכאורה לפמ"ש המרדכי דדבר שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול והיינו כמו יבמה שרקקה דם שא"א בלא צחצוחי רוק וא"כ כאן שנולד הספק בתערובות לכאורה ל"ש ביטול דהא תחלת לידת הספק היה בתערובות אמנם אחר העיון ז"א דמלבד די"ל דל"ד לש"ז ולרוק דשם מתחלת ברייתו בא בתערובות משא"כ כאן דבאמת היא בפני עצמו רק שלא נודע הטריפות רק ע"י תערובות ובזה ל"ש לומר דנולד ע"י תערובות ועיין מלמ"ל פ"א ממשכב ומושב. ויש להמתיק הדברים עפמ"ש התב"ש בסי' י"ד דטעם המרדכי משום דהו"ל קבוע וא"כ בכה"ג שאינו מתחלת ברייתו רק שנולד הספק בתערובות הו"ל קבוע שאינו ניכר דל"ש קבוע ואף אם נימא דגם קבוע שא"נ ג"כ הוה קבוע כמ"ש הב"ח בדעת הטור מ"מ נראה דזה דוקא לענין שלא יתבטל ברוב ונימא דהאיסור נהפך להיות היתר זה ל"ש כל שבא בתערובות אבל כאן שמה שנלקח קודם שנולד הספק הוה כל דפריש מרובא פריש וא"כ אמרינן דהיה מהרוב היתר ופשיטא דעכ"פ לא אלים כ"כ לומר דכלם נאסרו בשביל הספק שנולד בתערובות ושאני הך דמרדכי דהוא בלח בלח כמו זיבה ורוק דא"א להפריד זה מזה אבל יבש ביבש ניהו דלא נתבטל ולא נעשה היתר אבל על כל פנים מה דפריש מרובא פריש בוודאי אמרינן וזה ברור.

ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הב"י בסי' ק"י שהם תמוהים מאוד שהאריך להקשות על הטור בד"ה ומ"ש לפיכך מי שלקח בשר וכו' שלשטת הטור והרא"ש שפסקו כר"י שייך למגזר גם קודם שנולד הספק גזירה שמא יקח מן הקבוע והרי אח"כ בד"ה ומ"ש בשם הרא"ש דכל מה שלקחו קודם הספק מותר הביא בעצמו דברי הרא"ש שאף לשיטת הר"מ מותר כל שנלקח קודם שנולד הספק ובלמדי הדברי' נתקשיתי בזה ומצאתי בכנה"ג שהעי' בזה קצת כמ"ש בהגה' מהרל"ח ולפמ"ש א"ש דבאמת הענין גזרה שמא יקח מן הקבוע ל"ש קודם שנולד הספק וכמ"ש הרא"ש בתשובה דאם לקח קודם שנולד הספק יהיו הכל בחזקת כשר מה"ת למגזר שמא יקח אחר שנולד איסור זה לא גזרינן אך זה שם דנתערב כבש טריפה בכשרות וא"כ נודע מקודם הטריפות ונודע ואח"כ נתערב בכה"ג ל"ש גזירה כלל אבל שם שנולד הספק טריפות במקולין וא"כ בכה"ג כל שהוא בתוך המקולין בקביעתו ל"ש ביטול והאיסור לא נהפך להיות היתר דהא בא הספק בתערובות רק דשייך מרובא פריש אבל לאנשי לא משמע להו האיסור דכל שנולד בתערובות ויש רוב כשרות בודאי מהראוי להתבטל ואף דהוה חה"ל מ"מ כל דלא נודע אם הטריפות ראוי להתכבד בודאי שייך גזירה שמא יקח מן הקבוע דהרי יש לו ביטול ברוב מה שבא בתערובות אינו משמע לאנשי ובאמת שם מה שבתוך הקביעות ל"ש ביטול רק מה שפירש מן הקבוע ושפיר שייך שמא יקח מן הקבוע ויהיו אסור דל"ש ביטול אבל בנתערב טריפה ידוע מכבר רק שנתערב כאן א"כ גם בתערובות באמת בטל ול"ש שמא יקח מן הקבוע דהא באמת בטל ברוב מה"ת ואף דרבנן אסרו מ"מ ממנ"פ אם יחשוב שהוא אסור בודאי לא יקח ויש להמתיק ביותר דלכך כל מה שקודם שעה שנולד הספק באמת שייך ביטול ברוב ואף אם יקח מן הקבוע לא יהיו רק איסור דרבנן לכך לא גזרו בכה"ג דאינו רק ספק דרבנן אבל כאן מה שיקח מן הקבוע יהיו באמת אסור דל"ש ביטול בזה ובכה"ג שוב שייך גזירה שמא יקח מן הקבוע כנלפע"ד דבר חדש ועיין מהרי"ט אלגזי בבכורות בדפי הספר דף כ"א בביאור דברי המרדכי הנ"ל. ובגוף דברי המרדכי הנה מה שהקשה ביבמה שרקקה דם דא"א בלי צחצוחי רוק דהקשה דלתבטל ברוב ל"ק לפע"ד דלא שייך ביטול שיאסר ועיין מלמ"ל פ"ז ממעילה בסופו מ"ש בשם הר"י אלפנדרי מיהו ז"א דדוקא ללקות ל"ש שיהפך ההיתר לאיסור אבל לענין איסור אסור וז"פ ועיין ב"י ס"ס ק"י שהעתיק תשובות המיוחסות להרמב"ן ולא זכיתי להבין במ"ש דלאחר שנתערבו ונתבטלו אסור ליקח אחר שנודע האיסור והראיה מט' חניות דמה מדמה לתשע חניות דשם החנות מבורר והו"ל קבוע דאורייתא משא"כ כאן דנולד טריפות במקולין א"כ כל שכבר נתבטל דלא היה חה"ל וליכא כאן קבוע דרבנן א"כ למה לא יתבטל ועיינתי בגוף התשובה היא בסימן קפ"א ולא מצאתי טעם בזה ובלא"ה שם הרבה לשונות מגומגמים לא יכולתי לעמוד עליהם וצריך עיון גדול.

והנה במ"ש בד"מ ובת"ח ליישב דברי הטור שלא יסתרו דבריו למ"ש בסי' ט"ז וסי' נ"ז ומחלק בין פרשו כלן לפרשו מקצתן עט"ז וש"ך מה שכתב בזה והדברים תמוהים סתומים וחתומים ואבאר סברת הד"מ ות"ח לפי הבנת הש"ך ונקדים קודם דזה ודאי דכל שנשאר מקצת במקומו לא מקרי נעקר הקביעות גם מה שפירש על ידי כבישה הוה כאלו לקח מן הקבוע כיון דעוד נשאר הקבוע במקומו וגם אם הקבוע כלו נתפזר ממקום זה למקום אחר מקרי במקום השני קבוע כמו בנעקרו מחצר לחצר המבואר ביומ' דף פ"ה ובטוש"ע או"ח סי' שכ"ח ועפר"ח כאן ורק אם הפריש ונתפזרו כלם ונעקר הקביעות הראשון ובעודם נדים ולא עמדו במקום א' אז נפרשו מקצתם או אף רובם כיון דלא התחיל עדיין הקביעות השני בזה שייך כל דפריש מרובא פריש ובזה מבואר היטב חלוקו של זקני הרמ"א ז"ל ומדוקדק כל לשונו שברמ"א וד"מ ות"ח ובזה מיושב הכל דבאמת הך גזירה שמא יקח מן הקבוע הוא תמוה כיון דאמרינן דאסור עד שיכבשינהו כלן וינודו מה"ת לחוש שיקח טרם שינודו אבל באמת לפמ"ש א"ש דכל שנשאר במקומו הקבוע אף שנתפזרו קצתו מקרי קבוע במקומו ואסור וא"ל דאכתי קשה דלפזרו כלן עד שיתפזרו כלן דז"א דבאמת צ"ב מאי מקשה ונכבשינהו כלן דנידו הא הו"ל נדחה וחזר ונראה ואסור בקדשים כיון דטרם שנכבשו אסורים וצ"ל דכל דבידו לבדר כלן ל"ש נדחה ולפ"ז כיון דגם נתפזרו כלן אסורים אם יעמדו במקום אחד ויהיו כל הקביעות במקום אחר רק אם יתפזרו אח"כ מעצמם טרם שיקבעו במקום אחד וזה אינו בידו והו"ל נדחה וכמ"ש רש"י בד"ה אי מקריב לא ירצה ומיושב היטב כל הקושיות עיין בט"ז ופר"ח וחוות דעת ולפמ"ש א"ש.

והנה בשנת תרט"ז א' במדבר ל"ה למב"י למדתי מס' ע"ז ובהגיעי לדף כ"ב ע"ב ד"ה ורמינהו כתבו התוס' שם דכיון דאינו רק מנהגא הא איסורא ליכא לענין קרבן אפילו מנהגא ליכא שאם היו נוהגין למנוע מליקח מהם לקרבן אין לדבר סוף שא"א שלא יתערב בהמה של מקום שלא נהגו למכור עם בהמות שנהגו למכור ע"י משא ומתן וכל קבוע מחצה על מחצה דמי ולא זכיתי להבין דבריהם דהרי בקבוע שאינו ניכר דעת הפוסקים דלא חיישינן לזה ומכ"ש בקבוע דאסור דרבנן ומה גם מנהגא בעלמא ועוד יקשה הא כל דפריש מרובא פריש והרי נוכל למשוך דנידו וכמו שאמרו בזבחים דף ע"ב וכל תירוצי הש"ס לא שייכי הכא דאינו רק חשש בעלמא במנהגא לבד ופשיטא דלא חיישינן כולי האי וצ"ע.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף