שואל ומשיב/א/א/רכז

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן רכז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב המאוה"ג הצדיק וכו' מו"ה אברהם ליטש ראזענבלום נ"י בפרעשבורג.

על דברת אשר שאלני בר"ן יומא לענין קטן אוכל נבילות והשבתי לו שקושיתו מבואר בישועות יעקב ובנט"ש וגם אני דרשתי בפרקא בזה ובקש ממני במכתבו שנית להעתיק לו את דרשתי בזה הנני להעתיק לו כאשר היא בכתובים עמדי הר"ן בריש יומא נסתפק אם שאר עינוים שאינם אכילה ושתיה אם הוי מדאורייתא או לא והביא ראיה דאינו רק מדרבנן מהא דאמרו התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרין בכלן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן וכו' ואי מדאורייתא האיך שרי הא כתיב לא תאכלו להזהיר גדולים על הקטנים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר דכל שהוא לצרכו של תינוק אף שהוא הגיע לחנוך מאכילין אותו בידים איסור דרבנן כדמוכח פ' יוצא דופן קטנה שנדרה בעלה מיפר לה והדברים תמוהים דכוונתו למאי דאמרו שם דמיפר לה ממה נפשך אי דרבנן דרבנן היא אי דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא ושם מפורש דאי הוי מדרבנן א"כ ליכא אסור כלל אפילו דרבנן וכבר תמה בזה בשו"ת נט"ש ובישועות יעקב סימן שמ"ג והנה המלמ"ל ז"ל פי"ז ממ"א הכ"ז הקשה בהא דאמרו אי דאורייתא קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו הקשה הא כיון דמטעה לקטן והיא חושבות שבידו להפר הוי כמאכיל בידים ובאסור דאורייתא ודאי אסור לספות בידים ע"ש שהביא בשם חדושי הרשב"א ביבמות קי"ד שהקשה כן אבל מהתוס' בסוגיא נראה מה שמיפר הבעל לא הוי כספי בידים והניח בצריך עיון.

ולפענ"ד נראה דל"ק דאף דנימא דמה שמטעה להקטן הוי כמאכיל בידים דדלמא הקטן היה נזהר בזה היינו דוקא אם הגדול יודע שהוא אסור ברור ומטעה להקטן אבל כאן דקאמר בש"ס דמיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל נבילות אין מצוין להפרישו והיינו דספוקי ליה להתנא אי דאורייתא אי דרבנן וא"כ שפיר מופר לה ממ"נ דהוא אינו מתכוין להטעות דדלמא אינו באמת רק דרבנן ושפיר מיפר לה ובזה מדוקדק מאי דקאמר דמיפר לה ממנ"פ ולאיזו צורך אמר כן היה די בשאמר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ולפמ"ש א"ש דאם כן קשה דהא הוי כספי ליה בידים אבל אם הוא ספק שפיר מיפר לה דלא הוי כמאכיל בידים והנה בהא דקאמר כדרב פנחס וכתבו התוס' דהוי כמו אלא והוא דחוק דכי לא ידע הש"ס בתחלה דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואמאי לא משני תיכף זאת. אמנם נראה דהתוס' הקשו א"כ אמאי נכתב בפ' נדרים דהבעל מיפר לאשתו אפילו אינו אשתו כגון הכא הבעל מיפר דנדרה ע"ד וכתבו דאצטרך לענין שאם קיים ליכי שאינו יכול להפר. א"נ משום דאמר רחמנא בעל מיפר קאמר דלעולם ע"ד נודרת. ואע"ג דהכא לא הוי רק נשואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ"מ היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת ע"ד. וביאור הדברים דהדבר תלוי במה שהאריך המהרי"ט בראשונות סי' ד' אי הא דאמרה תורה שהבעל מיפר היא משום גזירת הכתוב או משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת יעו"ש והארכתי בזה.

ולפ"ז י"ל דלהס"ד י"ל דמש"ה נודרת ע"ד הואיל והתורה נתנה לו רשות להפר ולפ"ז כל שלא הוי אלא נשואין דרבנן לא אמרה תורה שיפר דאינה נודרת ע"ד ולכך לא היה יכול לומר כדרב פנחס ואח"כ חדש כדרב פנחס דבעל מיפר משום דנודרת ע"ד וכל שהיא סבורה שיכול להפר נודרת ע"ד ומיפר ולכך לא אמר אלא ומעתה שפיר הוכיח הר"ן דמדרבנן מותר לספות בידים דהרי כבר כתבתי דהש"ס מסופק ובעלה מיפר ממ"נ ולפי זה יקשה דמאי מועיל אי דרבנן דרבנן הא מ"מ היא לא ידעה מזה ולא נדרה ע"ד וא"כ שוב אינו יכול להפר וצ"ל דכיון דאסור דרבנן מותר אף לספות בידים א"כ כל שהוא מסופק הוא אינו מטעה אותה דדלמא דרבנן ובדרבנן מותר לספות בידים. ומעתה שפיר הוכיח הר"ן דבדרבנן מותר לספות דאם לא כן ל"ש אי דרבנן דרבנן. והנה לכאורה קשה מאי קאמר הש"ס אי דרבנן דרבנן ולמה לא ניחוש שמא תמאן בבעל' ולא מועיל הפרתו וכבר נתקש' בזה הנט"ש ע"ש שהביא כן בשם הרמב"ן שכ' כאן דהפרה מתלי תלי וקאי ולכאורה רציתי לומר כיון שאינו רק דרבנן הוי ליה ספק דרבנן לקולא אך דזה אינו דגם באסור דרבנן כל שאתחזק אסורא אזלינין לחומרא ועיין בש"ך סימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ' אמנם עדיין רציתי לחתור היבשה כיון דהיפר לה ואם הוא דרבנן אזל לה חזקת הנדר. והדבר תלוי בזה שנחלק המהרשד"ם הובא בש"ך חו"מ ס' רל"ב סקט"ו במי שנתחייב מעות ונתן ואח"כ רוצה להחזיר מחמת שמצא מקצת לא טובים והלה טוען איני יודע אם הם שלי דעת המהרשד"ם דהו"ל איני יודע אם פרעתיך כל שהיה לו חזקת חיוב והט"ז ס' ל"ה כתב דהו"ל איני יודע אם נתחייבתי כל שכבר פרע ולפ"ז לשיטת הט"ז היה א"ש כאן דל"ת שתמאן אח"כ כיון דכעת אזיל ליה חזקת הנדר אמנם להרשד"ם קשה אך לפענ"ד נראה דאף להט"ז קשה דשם בעת שפרע אזל ליה חזקת החיוב לגמרי וכאן א"ל בעת שהיפר היה ספק דלמא דאורייתא ול"מ הפרה א"כ כל שיש לחוש שתמאן בוודאי נשאר החזקת נדר במקומו ולמה לא ניחוש דלמא תמאן אמנם בגוף הקושיא לפמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה בהך דקדשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצא עלי' נדרים דאינה מקודשת אף שתוכל לשאול על נדרה משום דחזקה דלא תקלקל עצמה ולפ"ז ג"כ ל"ח שתמאן דא"כ תקלקל עצמה אך עדיין קשה כיון דהיא קטנה אין ב"ד מצוין להפרישה וא"כ לא תקלקל עצמה וי"ל שמא תמאן אמנם ז"א דא"כ מאי אכפת לן כל שאינה עושה איסור תמאן אמנם עדיין קשה דהא הו"ל ספי בידים דאף אם נימא דמה שמטעה ל"ח ספי בידים מ"מ כיון שתמאן אח"כ ותעקור ההפרה למעלה שוב הו"ל ספי בידים וזה בודאי מקרי ספי לה בידים ואינה מקלקלת עצמה והיא עושה איסור ע"כ דבדרבנן מותר לספות בידים ושפיר הוכיח הר"ן ודו"ק. והנה לכאורה קשה בהאי דאמר אי דרבנן דהיינו דאתי נשואין דרבנן ומבטל נדרה דרבנן למה לא ניחוש שמא תמצא איילונית ונתבטלו הקדושין למפרע ולא תועיל הפרתו וא"ל דאזלינין בתר רובא ורובן אינו איילונות דז"א דהרי הר"ן בריש א"צ נסתפק בלוקח בהמה מן העכו"ם ביו"ט שמא לא אזלינין בתר רוב דהוי דשיל"מ וה"ה כאן הוי דשיל"מ וכבר כתבתי ביד שאול סי' רל"ד דבאב המיפר לבתו ליכא למיחש דלמא לאו אבי' הוא משום דגם באב שייך לומר כל הנודרת ע"ד אביה נודרת כמ"ש הדרישה וא"כ כל שהוא חושבת שאבי' הוא ועפ"י רוב הוא אביה שפיר יכול להפר אבל כאן דלהס"ד לא ידעינין מהא דכל הנודרת שוב יש לחוש שמא תמצא איילונות וגם שאני אב דעכ"פ לא יוכל להתברר הספק וכאן יוכל להתברר הספק ואף לפמ"ש הר"ן בריש א"צ דדוקא באתחזק אסורא הדין כן וע' מלמ"ל פ"ז ממעילה ה"ו והא גם כאן אתחזק אסור דכל כמה דאינו מופר אתחזק אסור והיא קושיא גדולה ולכאורה רציתי לומר דכאן לא הוי דשיל"מ דאם נימא דלא יוכל להפר שוב אין חכם וגם הדיוטות יכולין להתיר כמבואר ביו"ד רל"ד ס' כ"ו בהג"ה אך זה אינו דמלבד דזה דוקא אחר הקמת של בעל אבל אם לא הקים רק החריש יוכל להפר כמ"ש הרמ"א בשם המוהרי"ק אלא אף אם נימא דאף בשתק אינו יכול להפר ועשו"ת מוהר"ם מינץ סי' ח"י מ"מ זה כל שהי' יכול הבעל להפר ולא הפר לה ומטעם שכל הנודרת ע"ד בעלת נודרת כמ"ש הט"ז שם ל"ש הכא דלהס"ד עדיין לא ידעינין מזה וגם אף דחשבה דיכול להפר אבל זה ודאי לא חשבה שרק הבעל לא יכול להפר כיון דלא הוי רק נשואין דרבנן והדרא קושיא לדוכתא אמנם נראה עפמ"ש הראב"ד פ"ה מנדרים בהא דאמרינן דאסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה דהא קי"ל זו"ז גורם מותר וכתב הכ"מ דשאני נדרים דהוי דשיל"מ וכתב הלח"מ שם דזה דוקא באוסר פירות על עצמו אבל באוסר פירותיו על חבירו כיון דלגבי הנאסר אין לו מתירין ואין בידו לשאול היתר רק האוסר כיון דאין ביד אדם הנאסר להתיר ל"מ דשיל"מ ולפ"ז כאן דהוא קטנה אין ב"ד מצוין להפרישה והבעל אינו יכול לשאול על נדרה והוא ג"כ אינה יכולה לשאול על נדרה ומלמ"ל פרק ב' מנזירות שנסתפק במופלא הסמוך לאיש אם יכול לשאול על נדרו ע"ש ה"א א"כ שוב לא מקרי דשיל"מ ודוק והנה בגוף קושית הקדמונים שהקשו דהא הו"ל כספי בידים נלענ"ד דבר חדש דלכאורה קשה דלפי הנראה מה דאסור לספות בידים הוא אינו רק כמו לפני עור דזה שאינו יודע אסור להאכילו ולהכשילו וכן נראה מהמלמ"ל הנ"ל וכן מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חאהע"ז ס' ע"ה ולפ"ז הרי קי"ל דזה דוקא בקאי בתרי עברי דנהרא אבל באם לא קאי בתרי עברי דנהרא שרי ולפ"ז גם כאן ג"כ כיון דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ויכול לאכול בעצמו למה לא יהיה מותר לספות לו וא"ל דשמא אף דאינו נזהר מ"מ לא יאכל בעצמו דז"א דא"כ בכוס יין בנזיר נמי נימא הכי ואדרבה שם שייך טפי דהוא גדול ונוכל לומר שיפריש מעצמו משא"כ בקטן שאין בו דיעה ואף שכתב הש"ך בס' קנ"א ס"ק ו' דבישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור מוזהר אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא באעת דברי הש"ך תמוהים לפענ"ד דהרי עיקר טעמו של הש"ך הוא משום דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ועיין בדגמ"ר שם ואנן קי"ל להיפך דאינו מצוה להפרישו כמבואר באו"ח ס' רמ"ג אם כן ממילא קשה קושיתו וצ"ל דשאני קטן דשייך ביה דלמא אתי למסרך בשלמא גדול דאית ליה דעת ל"ש דלמא אתי למפרך אבל קטן שייך דלמא אתי למפרך אם יראה שיתנו לו בידים יאכל כן בגדולתו וע' ערובין דף מ' ובאו"ח ס' תרי"ח ס"ג ובזה י"ל הטעם דבאסור דרבנן מותר לספות בידים משום דספק דרבנן להקל לא גזרינן דלמא אתי למפרך ומעתה מיושב היטב קושית הקדמונים הנ"ל דשפיר אמר דמיפר לה ממנ"פ דכאן ל"ש דהוי כספי לה בידים דהרי הש"ס הקשה הא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא ומשני דמיפר לה כל שעה וכיון שלא אכלה אלא ע"י הפרה ל"ש דלמא אתי למפרך דבהפרה יכולה לאכול כל שעה ודו"ק ובזה מיושב היטב דברי הרב הנ"ל דהרי הרמ"א בס' קנ"א ביו"ד שם הביא יש מחמירין והיינו דהם סוברים דאסור דרבנן איכא אפילו בדלא קאי בתרי עברי דנהרא כמ"ש הש"ך שם בכוונת רמ"א ולפ"ז עדיין יקשה דהא הוי כספי לה בידים ועכ"פ מדרבנן אסור וע"כ דבאסור דרבנן מותר לספות בידים ודוק היטב כי חריף היא והנה בהא דאמרו והוא שבעל ופירש"י לתחר שגדל והוי הך בעילה קדושין דאורייתא דמעשה גדולה מעשה לפיכך אתי נשואין דאורייתא ומבטלין נדרים דאורייתא ומדלא הזכיר אלא שבעל ולא הזכיר הביאה סימנים ע"כ דסגי בזה לבד אף דלא ידענא אם הביאה סימנים משום דחיישינן שמא נשרו כמבואר באהע"ז ס' ה' ס"כ ואף דמידי ספיקא לא נפקא צ"ל כיון דמסופקין שמא המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא גם עכשיו שמא נשרו הוי ספק הו"ל ס"ס ומועיל אף נגד חזקה וגם מדאורייתא יש ס"ס ומדרבנן בחד ספק סגי והו"ל כהך דדגים מלוחים דמותרים מטעם ס"ס וכמבואר בס' פ"ג וא"ל דהוי משם אחד דז"א דספק אחד מתיר יותר מחבירו דגם במופלא הסמוך לאיש דאורייתא מ"מ הוא בעצמו הוי קטן אוכל נבילות ודברי הב"ש ס' נ"ה ס"ק ב' צ"ע והנה מדקאמר והוא שבעל ולא אמר שהביאה שערות אף שלא בעל משמע דכל שלא בעל ל"ח שמא נשרו כמ"ש הב"ש ס"ק ל"ב והב"ש מפקפק בזה ולא ידעתי למה לא הביא הך סוגיא מפורשת וגם בסוף פ' ב"ש מבואר כן. ובמ"ש למעלה דלכך אסור ליספי בידים דשייך דלמא אתי למסרך אמרתי דבר נחמד בהא דמשני לעיל לאותן המוזהרין עליו ופריך ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין עליו להפרישו והקשה המלמ"ל פי"ז ממ"א הנ"ל דלמה לא משני לענין שאסור לספות בידים והניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת אי לא קאי בתרי עברי דנהרא מהראוי להתיר דל"ש לפ"ע רק דלמא אתי למסרך ולפ"ז נלפענ"ד דבר נחמד דע"כ לא שייך דלמא אתי למסרך רק בדבר שהוא אסור באמת רק שהקטן אינו בר חיובא שאינו בר עונשין לזה שייך לומר דניהו דאין הב"ד מצוין להפרישו אבל מ"מ אסור למספי ליה בידים דלמא אתי למפרך בגדולתו אבל בנדרים דמופלא הסמוך לאיש אין נדרו נדר כלל ל"ש דלמא אתי למסרך דהרי אין נדרו נדר כלל ואיך שייך דאתי למסרך דנדרו אינו נדר כלל ולא אתי למסרך דהא כל שהוא קטן ליכא נדר כלל ואם יהיה נדרו נדר אזי באמת יאסור ולא אתי למסרך כלל ובזה מיושב היטב מה שנדחק רש"י לפרש דקאי למ"ד מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא ולא כתב בפשיטות דמופלא הסמוך לאיש מה"ת ורק לאותן המוזהרים עליה ולא עניה כמו דס"ל לר"י ולר"ל דאחרים ליקנו עליו. ועמלמ"ל שם ולפמ"ש א"ש דרש"י ק"ל דמה פריך ש"מ קטן אוכל נבילות ודלמא למספי בידים וזה ודאי אסור וע"כ דקאי למ"ד מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא רק שהקטן אינו בר חיובא שום אסור למספי ליה ביצים וכמ"ש דשייך דלמא אתי למסרך ומה שלא משני באמת למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא צ"ל דבהס"ד סבר דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מלקא נמי לקי וכמ"ש המלמ"ל שם וא"ל כיון דמדרבנן אסור ממילא שייך דלמא אתי למסרך דז"א דבאמת כל שאינו רק מדרבנן אינו חל עליו אסור כלל ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב בד"ה איסורא נמי ליכא שכתב דבקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא והיינו שעליו לא תקנו כלל וא"כ ל"ש כלל דלמא אתי למסרך ודוק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף