שואל ומשיב/א/א/קעה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קעה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין מצוה בע"פ. נדרשתי לאשר שאלו עיני ולבי לתת עין ולב במה דמבואר באו"ח חי' תע"א ס"ב קודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה וכתב הרמ"א אבל מצה שיוצאין בהלילה אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר ומשמע הא מצה עשירה גם הרמ"א מודה דמותר לאכול בי"ד קודם שעה עשירית ותמהני דהרמ"א סותר עצמו למ"ש סי' תמ"ד ס"א דבמדינות האלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה כדלקמן סי' תס"ב ס"ד בהג"ה יקיים סעודה שלישית במיני פירות א"כ מדוע לא הגיה בסי' תע"א דבמדינות אלו אין אוכלין מצה עשירה כלל בע"פ ואדרבא כשחל בשבת ע"פ דצריך לקיים שלשה סעודות מסתבר יותר דיהיה מותר לאכול מצה עשירה מכשחל ע"פ בחול ולא ראיתי בהחפזי מי שיתעורר בזה הן אמת דגוף דברי רמ"א תמוה שם דמה עניינו להך דסי' תס"ב דשם בתוך הפסח קאי דנוהגין לאסור משום דלמא אתי למיכל בלילה ראשונה משום חובת מצה שפיר אסרו אבל ע"פ איכא היכירא טובא שהרי אסור לאכול באותו זמן מצה כלל וכבר התעורר בזה החק יעקב שם וכתב דבמהרי"ל והגהת סמ"ק מבואר דגם בע"פ אין לאכול מצה עשירה דחיישינן שמא נתערב מעט מים ומחמיץ דחיישינן שמא לא יעשה שימור שיחשוב דמ"פ אין מחמיצין ולא ידע שנתערב בו מעט מים ע"ש ולפ"ז אנחת לן חדא דשם מבואר דאסור לאכול מצה עשירה אף בע"פ וכאן לא הגיה הרמ"א כלום וצע"ג וראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ"א שתמה על רמ"א סי' תמ"ד הנ"ל דהרי כל עיקר דנהגו לאסור מצה עשירה הוא משום דחשו לשטת רש"י דע"פ לבד ג"כ מחמיץ וממהר להחמיץ וכיון שאינו רק נוקשה בלבד מנ"ל לחוש בע"פ דאינו רק נוקשה ורבנן הוא דאסרוהו בע"פ ע"ש שהאריך בזה ואני תמה דמה שהניח דלכך אסור מ"פ בפסח משום דחשו לדעת רש"י לא ידעתי אנה מצא זאת והרי הב"י מביא בשם הכלבו שכל שני הימים אסור לאכול מצה עשירה דלמא אתי לאחלופי בלילות הראשונות ע"ש והיינו משום דאסור לאכול מצה עשירה וא"י י"ח דבעינן לחם עוני ובאמת שיותר מסתבר טעמו של המהרי"ל והגהת סמ"ק דחשו שמא יתערב מעט מים ושמא תתחמץ ובזה א"ש דהרמ"א כתב סתם דאין נוהגים במדינותינו ללוש במ"פ ומשמע כל הפסח וגם בע"פ ולהכלבו לא חשו רק בשני הימים ועוד נראה לפע"ד דמוכרח דהרמ"א לא מטעם דהכלבו אסור דהרי הרמ"א כתב דאסור אפילו לקטף והרי אי משום חשש שמא יאכל בלילה ויהיה מצה עשירה קשה הא קיטוף הוה דבר מועט ואין בו משום מצה עשירה והדבר מבואר בפסחים דף ל"ח דפריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומשני רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות א"כ מבואר דבדבר מועט אין בו משום מצה עשירה מכ"ש בקיטוף דהוה דבר מועט וע"כ דמשום מ"פ עם מים חשו ואף בדבר מועט ולזה רמז המ"א ס"ק א' במ"ש ועיין בהג"ה ס"ד ודו"ק היטב ועכ"פ א"א לומר דחשו לשיטת רש"י דא"כ עכ"פ קיטוף שהוא דבר מועט בודאי ל"ח בלי מים וע"כ דחשו שמא יבא מעט מים וא"כ דברי הנו"ב תמוהים ומה דהתיר הרמ"א לקטף לאחר אפייתן בעודן חמים היינו משום דאז לא נתערב המ"פ עם מים וגם משם מצה עשירה אין לחוש וכמ"ש הראב"ד בפ"ו מחמץ ומצה ה"ד תבלה משנאפית ליכא ביה משום מצה עשירה ועיין ברמ"א סי' תע"א ס"ב בסופו דמצה שנאפית כתקנה ואח"כ נתפררה ונלושה ביין ושמן אינה נקראת מצה עשירה ועכ"פ דברי רמ"א בסי' תע"א צע"ג. וראיתי בדברי זקני הב"ח סי' תע"א שהקשה דמנ"ל דא"י במצה עשירה הא בש"ס לא ממעט מלחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש רק באם לא נילוש במים רק במ"פ לבד ומטעם דאינו בא לידי חימוץ משא"כ עם מים דמחמיץ מנ"ל דא"י ידי מצה בדיעבד ותמה אני על עצמי פה קדוש יאמר דבר זה דזה דאינו בא לידי חמוץ הוא משום לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות דברים שבא לידי חימוץ אדם יוצא ידי מצה אבל מצה עשירה דאסור הוא מקרא דלחם עוני וזו מצה עשירה וא"כ אף בלי מים אסור מקרא דלחם עוני בעינן ואף דהה"מ כ' בפ"ו מחמץ ה"ה דא"י מצה במ"פ לפי שאינו מחמיץ ובעי שהיה ראוי לחימוץ היינו במ"פ שאינו עשירה דדוקא יין שמן ודבש הוא דמקרי עשירה אבל שאר מ"פ מקרי לחם עוני והמיעוט הוא מהך קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות אבל מה ענין מצה עשירה לזה דזה ממועט מקרא דלחם עוני ועיין בלחם משנה שם שהאריך ועכ"פ דברי הב"ח תמוהים וגם מ"ש זקני המהרי"ל מפראג והובא במ"א סי' תע"א ס"ק ה' דמ"פ עם מים יוצאין בה י"ח בשעת הדחק וראיה ממנחות ולכך אסור לאכלה ע"פ ותמה אני על פה קדוש דמה ראיה ממנחות דשם דההקפדה בשביל שלא תתחמץ א"כ עכ"פ במקום שמשמרה שלא תחמיץ הוה שרי אף ביין ושמן ואדרבא מצותה בשמן ויין במנחת נסכים אבל במצת פסח דבעי לחם עוני והרי זו מצה עשירה ובמ"א האריך לחלוק שם על הב"ח ומהר"ל מפראג אבל לא מטעם שכתבתי ומ"ש המ"א שם ראיה דמ"פ לבד אין מחמיצין דאם כן ל"ל ללחם עוני פשיטא דאין יוצאין בו תמהני שלא זכר שזה דעת הה"מ דבמ"פ לבד א"י בפסח דאינו ראוי לחמוץ ואולי רמזו במ"ש לעיין בב"י סימן תס"ב בשם הה"מ אבל תמהני דהרי שיטת הרמב"ם דיוצאין בו וכתב הלח"מ דלא ממעטי אלא דברים שאינם באים לידי חימוץ כלל אבל מצה שנלושה במ"פ הרי המצה בעצם בא לידי חימוץ אלא שמ"פ גרמה לה שלא תחמיץ ע"ש והנני יוסיף דאפשר עדיין לבא לידי חימוץ אם יתן בה מים וישמרנה מחימוץ ובזה אני אומר דמזה מוכח דמ"פ עם מים מקרי ג"כ מצה עשירה דאל"כ אכתי תקשה דהיאך ממעט מלחם עוני ממנ"פ בלי מים אינו ראוי לבא לידי חימוץ ועם מים שוב לא מקרי מצה עשירה ואולי לזה כוון המ"א דלזה לא הזכיר שכ"כ הה"מ שבהה"מ אין מבואר זאת ועכ"פ דברי זקני הגאונים האדירים המהר"ל מפראג והב"ח תמוהים ומן האמור תמוהים גם דברי הלח"מ שהבין ג"כ מהה"מ דכל שנלושה במ"פ עם מים מקרי לחם עוני ובמ"פ לבד א"י משום דאינו בא לידי חימוץ וע"ז הקשה דא"כ מ"פ על ר"ע דממעט מלחם עוני פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש מהא דאמר ר"ע לשתי להם ביין ושמן ודבש ולמה לא מחלק בין מ"פ עם מים בין מ"פ לבד וגם דלמה לי קרא דלחם עוני ת"ל משום דאינו בא לידי חימוץ ותמה אני על עצמי דבאמת מ"פ עם מים מקרי ג"כ מצה עשירה אך זה ביין ושמן ודבש ולא בשאר מ"פ שוב ראיתי שהלח"מ מסיק כן עכ"פ דברי המהר"ל מפראג והב"ח צע"ג דהן שני עניינים נפרדים איברא דק"ל לשיטת רש"י דמ"פ לבד מחמיצין וא"א לשמרן אם כן קשה למה לי קרא דלחם עוני ות"ל דהא יהיה חמץ ע"י מ"פ וממהר להחמיץ וצ"ל דלרבנן דר"ג דסברי דאפשר לשמרן שלא החמיץ לכך בעי קרא דממעט מלחם עוני וזהו דפריך על ר"ע להס"ד דלא ידע לחלק בין יום ראשון לשני א"כ ממנ"פ אם מ"פ מחמיצין ת"ל משום דהוה חמץ ואם אינו מחמיץ ויוכל לשמרו למה יפסל אך באמת הדבר תימה דהרי ע"כ לשיטת רש"י הוה ידע הש"ס לחלק דאף דהוה מ"פ אינו ממהר להחמיץ דאל"כ הוה חמץ ואם כן ע"כ דס"ל דאפשר להשמר מן החמץ ומ"מ לא יצא ידי חובת מצה והיאך לא ידע לחלק בין לילה ראשונה לשאר ימים דרשות בידו שלא לאכול ואדרבא ר"ע ע"כ כרבנן ס"ל דאינו ממהר להחמיץ אמנם נראה לי דבאמת מכאן הוציאו דמצה עשירה לא הוה כ"א בלי מים ועם מים הוה לחם עוני והטעם דבאמת לא מסתבר לכאורה למעט מלחם עוני דאסור שיהיה מצה עשירה כיון דגוף המצה אינו רק שלא יתחמץ ומה"ת לומר דבא למעט שלא יהיה מצה דהא המצה אינו רק כדי שלא תאכל חמץ והרי בשאר הימים אין עיקר המצוה רק שלא יאכל חמץ אבל לא שיאכל מצה ואם כן מנ"ל דמצה הוא ממעט שלא יהיה מצה עשירה אמנם נראה דאדרבא מדחזינן דהתורה אמרה דשבעה ימים הוא רשות לבד מלילה ראשונה א"כ ע"כ דאין הטעם משום שיהיה זכר למה שלא חמץ כי גורשו ממצרים דא"כ למה המצוה שיאכלו מצות בלילה הראשונה ואם הוא זכר לעת צאתם ממצרים שאכלו מצות כי לא חמץ אם כן מ"ש לילה הראשונה מכל ימות הפסח וע"כ דלילה הראשונה זכר ללחם עוני שאכלו במצרים שאכלו מצות כמ"ש האבודרהם בשם הרב מו"ה יוסף אבואזבי שהיו שבוי בארץ הודו ונתנו לו לחם מצה ומזה נראה שהשבוים היו אוכלים מצה וזהו הלחם עוני מורה על עבדות שאוכלין בלילה ההוא לזכר העבדות כמו שאוכלין המרור ולכך בא ר"ע ולימד שלא יהיה מצה עשירה ובשאר הימים שאינו רק זכר שלא החמיץ בציקם לכך אסור בחמץ ומעתה זהו לפי מה דמחלק בין יום ראשון אבל להס"ד לא ידענו זאת ושפיר מקשה איך אפשר למעט מצה עשירה והא כל דאינו מחמיץ מותר וז"ב ובלא"ה נלפע"ד דלחם עוני אינו ממעט מצה עשירה רק דס"ל דממילא ממועט שלא יהיה מצה עשירה דכיון דאסור להחמיץ אם כן לשיטת רש"י דמ"פ מחמיצין אם כן ממילא הוא לחם עוני ולשיטת שאר פוסקים דאינו מחמיץ שוב אסור להיות במ"פ דהא צריך שיהיה מדבר שראוי להחמיץ ולפ"ז עם מים דיכול להיות מחמיץ שוב מותר להיות מצה עשירה דבאמת אינו מיעוט דהא קרא כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני א"כ אינו רק שם התואר שהוא לחם עוני אבל לא מיעוט דאסור להיות לחם עשירה רק בכל דצריך שתחמיץ ממילא הוא ע"כ לחם עוני ולפ"ז כיון דעם מים יכול להחמיץ שוב יכול להיות מצה עשירה ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ דלמה לא משני דר"ע מיירי בלי מים והך נילש ביין ושמן הי' עם מים ולפמ"ש א"ש דלהס"ד הא דממעט מלחם עוני מצה עשירה ע"כ דאינו משום דהוא זכר לעבדות דהא בשאר ימים אינו רק שלא יתחמץ וע"כ משום דא"א להיות עם יין ושמן דא"כ לא יתחמץ וא"כ שוב יקשה כיון דר"ע ס"ל כרבנן דיכול ללוש ביין ושמן ואינו ממהר להחמיץ שוב מותר להיות עם מים ולמה ממעט מלחם עוני ולזה משני דיש חילוק בין יומא קמא וא"כ הלחם עוני היא משום דהוא זכר לעבדות וא"כ שוב שפיר נתמעט מקרא דלחם עוני שאסור שיהיה שמן ודבש ודו"ק. ובאמת עם מים אפשר דמקרי לחם עוני אמנם גוף הסברא דיהיה מקרי לחם עוני ע"י שנותנים מים אף דמ"מ הרי נילוש ביין ושמן והיא מצה עשירה נלפע"ד דבאמת צ"ב היאך ממעט מלחם עוני מצה עשירה והא גוף הלחם הוא עוני שלא נתחמץ ואין שם לחם כ"א כשנתחמץ והוא טפל בעצמותו ומה בכך שנתערב בו שמן ודבש אטו לא יהיה ראוי לאכול עם בשר אף שעי"ז מקבל המצה טעם והרי עיקר המצוה לאכול עם פסח כמ"ש על מצות ומרורים יאכלוהו וצ"ל דכל שנילוש בשמן ודבש א"כ עיקר הלחם לא בא רק ע"י השמן ודבש שנתחבר הקמח ונעשה עיסה א"כ לא שייך לחם עוני דהא הלחם בא ע"י השמן ודבש אבל כשיש מים א"כ הלחם בא ע"י המים ורק שנתערב גם שמן ויין ודבש אבל עכ"פ הלחם הוא לחם עוני בעצמותו ותדע שהרי שיטת הראב"ד דלאחר אפייה אם נתנו תבלין לא מקרי מצה עשירה וע"כ דעיקר הלחם בעצמותו בא ע"י מים ומקרי לחם עוני וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית המ"א מהא דפריך בפסחים דף ל"ח ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומשני דרביעיתו מתחלקות לכמה חלות משמע דאם היה הרבה אף שמעורב עם מים הו"ל מצה עשירה ע"ש ולפמ"ש י"ל דכל הטעם הוא דהלחם בעצמותו הוא ענין בפ"ע ולפ"ז זהו במצת מצוה של פסח דעיקר בעי שיהיה תורת לחם וא"צ רק שידבק ע"י מים ויהיה לחם ומה שמערב שמן ודבש אינו נצרך להלחם ושפיר מקרי לחם עוני אבל בלחמי תודה ורקיקי נזיר דבא ע"י מים ושמן ודבש וא"כ כלו בעצמותו היא לחמי תודה ושפיר הוה השמן עיקר כמו המים ומקרי מצה עשירה ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ שהקשה לשיטת הרמב"ם דרקיקי נזיר היה מושח בשמן לאחר אפייה א"כ לא היה מצה עשירה כמ"ש הראב"ד ולפמ"ש כל הטעם היא דהלחם בעצמותו היא בלי שמן ואח"כ משח בשמן אינו שייך לרקחם דזה בשאר לחמים אבל רקיקי נזיר דע"י המשיחה נעשה רקיקי נזיר א"כ כלו ביחד הוה לחם ושפיר הוה מצה עשירה ובזה מיושב גם ראייתו השנייה שהקשה דל"ל קרא דלחם עוני ות"ל דאינו ראוי להחמיץ וע"כ דעם מים מחמיץ וא"כ ע"כ דגם עם מים הוה מצה עשירה ולפמ"ש י"ל דבאמת לא מקרי מצה עשירה כשהוא במים ג"כ דהא המים עיקרו בא שנעשה לחם עי"ז והשמן היא רק מעורב בו והא דממעט מ"פ מלחם עוני היינו כשנילוש תחלה עם שמן ודבש בלי מים ואח"כ נתן בתוכה מים וא"כ עיקר הלחם בא ע"י היין והשמן וא"כ אף שנתן לבסוף מים מ"מ מקרי מצה עשירה ושפיר ממעט מלחם עוני וזו מצה עשירה ומ"מ ראוי שתתחמץ שהרי נתן לתוך הלישה בעודו היין והשמן בתוכו גם מים ומקרי מצה עשירה ובזה מיושב קושית הלח"מ שפיר דפריך דר"ע אדר"ע דשם קאמר דלשתי ביין ושמן ודבש א"כ עיקר הלישה בא ע"י שמן ודבש ושפיר מקרי מצה עשירה משא"כ אם הלישה בא ע"י המים אף שמערב שמן אבל הלישה היה ע"י המים וז"ב ומה שהקשה מהא דפריך בדף ל"ח ות"ל דהו"ל מצה עשירה אף שנלושה בפושרין כ"כ דשם דבעי שיהיה גם שמן א"כ הלחם נעשה שניהם גם יחד וז"ב כשמש. והנה הה"מ כתב דמדנקט ר"ע פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש ולא נקט שאר משקין ש"מ דשאר משקין לא מקרי מצה עשירה כ"א שלש משקין אלו בלבד ובירושלמי דנקט סתם משקים הוא לאו דוקא ולפע"ד קשה טובא דהרי ר"ל אמר בדף ל"ה דעיסה הנלושה ביין ושמן ודבש אינו חייב על חמוצה כרת ורצה הש"ס בתחלה להס"ד דהוא משום מצה עשירה ודחה הש"ס ופירש דהוא משום דמ"פ אין מחמיצין וקשה א"כ למה נקט יין ושמן ודבש דוקא והא מ"פ דאין מחמיצין הוא ודאי כל מ"פ וא"כ ע"כ משום דמצה עשירה הוא והיא קושיא גדולה לפע"ד. והנה מדברי הרמב"ן במלחמות מבואר דבמ"פ א"י ידי מצה משום דבעינן שיהיה ראוי לחמץ ומ"פ אין מחמיצין וזה כשיטת הה"מ אמנם הרמב"ן הוסיף דאף דהש"ס דחי לה להך דס"ד דש"ס דכל שא"י י"ח במצה אינו חייב על חימוצו כרת דהרי בהמחהו וגמעו א"י ידי מצה ואפ"ה חייבין על חימוצו כרת אבל מ"מ להיפך בודאי לא אמרינן דכל שאינו בא לידי חימוץ זה ודאי דא"י י"ח מצה דהתורה אמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח מצה ע"ש. שהאריך בזה והנה יש להסתפק לדבריו אם במ"פ לשיטת רש"י דס"ל דהוה נוקשה או לשיטת התוס' ודעימי' במ"פ עם מים דהוה נוקשה אם יוצא ידי מצה אי סגי שלא יבא לידי חמץ נוקשה או דלמא דבעינן שיוכל לבא לידי חמץ גמור דהוה כרת ומ"פ אף עם מים אינו בא לידי חמץ גמור והו"ל נוקשה והנה לשיטת רש"י יש מקום לומר דבא לידי חמץ גמור כשיתן בתוכה מים וכמ"ש למעלה אבל לשיטת התוס' והפוסקים דמ"פ עם מים הו"ל נוקשה אם כן לא משכחת לה שיצא ידי חובתו בזה ובזה יש ליישב לשיטת רש"י דלכך נקט ר"ל יין ושמן ודבש דלפי המסקנא דמ"פ אין מחמיצין ולא הוה רק נוקשה לדידיה א"כ שוב אין חייב על חמוצו כרת א"כ נ"מ שא"י ידי מצה בזה וא"ל דיכול ליתן לתוכם מים דז"א דאם נימא דמ"פ עם מים ג"כ מקרי מצה עשירת אם כן ממנ"פ אינו יוצא ולשיטת שאר פוסקים צ"ע למה נקט דוקא יין ושמן ודבש ולפע"ד היה נראה דבר חדש דהנה כבר האריך בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סימן כ"ב דמ"פ עם מים ע"כ הוה נוקשה מדאורייתא דהרי אמרו במנחות דף נ"ז מנחת נסכים לחמוץ לא משכחת לה רק למ"ד מגבלה במים וא"כ ע"כ דהוה נוקשה מדאורייתא דאל"כ אכתי לא משכחת לה והנה השעה"ע השעה"מ פ"ה מחמץ חידש דאף דהוה נוקשה מ"מ אין לו דין שאר נוקשה דשאר נוקשה אינו ראוי לאכילה כלל אבל הך נוקשה דמ"פ דראוי לאכילה הוה נוקשה מדאורייתא אף למ"ד דנוקשה אינו רק מדרבנן ולפע"ד אינו מוכרח דכל דאינו חמץ ברור אינו רק כעין נוקשה דנוקשה עקרו שאינו מגיע לידי חמץ וגם זה אינו מגיע לידי חמץ גמור וכדאמרו בירושלמי דאין חמוצו ברור ואם כן למה יתחייב משום חמוץ וניהו דאינו מצה אבל חמץ בודאי אינו ובזה נלפע"ד דאף אם נסכים לשעה"מ ביין ושמן ודבש מגרע גרע דהרי אדרבא מצה שמה רק שנקראת מצה עשירה א"כ עוד קנה שם טוב לעצמה ונקראת מצה עשירה ואיך אפשר שנקראת חמץ וא"כ בזה בודאי אינו חייב על חמוצו כרת ולכך אפשר דנקט ר"ל יין ושמן ודבש דהו"ל מצה עשירה בזה בודאי ל"ש להקרא בשם נוקשה וכמ"ש ודו"ק היטב.

והנה בגוף הדין שנחלקו הקדמונים אם יוצאים במ"פ הואיל ואינו בא לידי חמוץ והקשו דלמה לי קרא דלחם עוני ת"ל דאינו בא לידי חמוץ באמת שבירושלמי פכ"ש ה"ד נחלקו בזה ומביא הירושלמי שר' ירמי' ס"ל דלחם עוני אינו רק למצוה ולא לעיכוב ור"ב בר"ח ס"ל דלעכוב אתמר והקשה דהיאך משכחת לה חלת תודה הא הו"ל במשקין ואמר ר"י משום שרביעית הוא וכדמשני בש"ס דילן וראיתי בק"ע שתמה על המ"א דלמא רק לכתחילה ובדיעבד יוצא ואין ראיה מהך דלחם עוני. ולפע"ד נראה דהעיקר דלעיכוב נאמרה דבעי שלא יהיה מצה עשירה ולא אשתמיט בתלמודן לומר דדוקא למצוה ותדע דאל"כ מה מקשה הש"ס דר"ע אדר"ע ודלמא ר"ע אינו ממעט רק לכתחילה ולא בדיעבד ואם כן שם דאמר דלשתי לר"ג ור"א ולא אמרו לו דבר הא בדיעבד כשר ואף דיש לדחות דהש"ס מקשה על ר"ע דלמה לש להם לכתחילה ולא עבד כדידיה דאמר פרט לנלוש ביין ושמן דז"א די"ל דלמא באמת עשה לדעת הלכה למעשה דידע דאם יאמרו לו ידע דלכתחילה אין לשין ואם לא יאמרו לו דבר ידע דבדיעבד אינו מעכב וע"כ דלעיכוב נאמר ודו"ק והנה הירושלמי מקשה בהדיא מחלת תודה ולא מרקיקי נזיר ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם דרקיקי נזיר הי' משוח לאחר אפייה ולא מקרי מצה עשירה והשעה"מ כתב בהדיא דקושית הש"ס הוא רק מחלת תודה ומהתימה שלא נסתייע מדברי הירושלמי והנה הראב"ד הקשה מהא דאמרו בתוספתא יוצא במצה מתובלת בין שתבלה בקדירה בין שתבלה באלפס וכתב דמיירי שתבלה משנאפית והה"מ כתב דזה דוחק וכתב דצ"ל דהך תוספתא ס"ל דיוצא במצה עשירה ואני בעניי תמהתי בראשית ההשקפה דמה קושיא דהא מצה שתבלה מנ"ל דתבלה במשקה דלמא תבלה היינו באגוזים או בשאר דבר לא במשקים וכעת מצאתי שהדבר מבואר בירושלמי הנ"ל דהביא מהך דתבלה וסברין מימר תבלה במשקין כלומר מתובלת בשומשמין הרי בהדיא כמ"ש ומהתימה על הראב"ד והה"מ שלא הרגישו בדברי הירושלמי אלו ועיין במגדול עוז שם שחתר להשיב והנה בהא דפריך על ר"ל מהא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חמוצו כרת וקשה מה קושיא הא באמת בחולין דף ק"כ מפרש דהא דבמצה א"י י"ח הוא משום דלחם עוני כתיב והאי לאו לחם עוני והדבר צ"ב דאטו בשביל שהמחה וגמעו יצא מידי לחם עוני ובמה נתעשרה המצה אבל לפע"ד נראה לא משום לחם עוני הוא דלא נתעשרה בשביל זה וגם דא"כ לריה"ג דפליג אר"ע היאך יתפרש הברייתא אך נראה דבאמת קי"ל בסימן תס"א ס"ד דיוצא אדם במצה שרוייה והוא שלא נמוחה ומטעם דאם נימוחה סופג הטעם ועיין ברש"י בפסחים דף מ"א שכתב דכל שלא נימוח עדיין תורת לחם עליו משא"כ כשנימוח ולפ"ז כיון דכתיב לחם עוני ובעינן תורת לחם לכך לא יצא כשהמחהו וגמעו וז"ב לפע"ד בכוונת הש"ס ולפ"ז קשה לי טובא מ"פ הש"ס על ר"ל דלמא באמת כל שהוא מצה רק שא"י י"ח כמו מצה עשירה וכדומה אין חייב על חמוצו כרת אבל כאן שהמחהו וגמעו וסופג הטעם ויצא מתורת לחם א"כ לכך לא יצא י"ח מצה דאינו מצה שכבר הוקלש טעם המצה וגם המצה בעי טעם מצה ועיין סי' תע"ה באו"ח דדוקא בלע מצה יצא שיש הטעם רק שלא מורגש בפה משא"כ בשרה מצה ונימוחה שאזל הטעם לגמרי ועיין בט"ז ומ"א שם אבל חמץ שיהי' נפקע האיסור חמץ ע"י לא אמרי' והרי בעי באיסורים עד שיפסול מאכילת כלב וכיוצא בזה כתב הר"ן בנ"ט בר נ"ט דבשאר אסורים אסור דאף דנקלש הטעם מ"מ לא נפקע האיסור שהיו בו משא"כ בב"ח שיתחדש עי"ז איסור זה לא אמרינן וה"ה לענין חובת מצה שיהי' יוצא בו ידי מצה אמרי' דאף שלא נקלש לגמרי מ"מ א"י בו כמו בשרה ונמוח ומה דמות תערוך לו למצה עשירה דשם כל שא"י בו ידי מצה אף שהוא מצה לכך אינו חייב על חמוצו כרת והיא קושיא גדולה אמנם נראה דלזה כוון רש"י שכתב דאין אדם יוצא י"ח דלאו דרך אכילה קאכיל ליה והדבר תמוה למה לא כתב משום דלחם עוני כתיב וכדאמרו בחולין וכבר נתקשה בזה בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ל"ה ע"ש. וכבר הארכתי בזה בשו"ת ולפמ"ש א"ש דכאן ע"כ הש"ס אזל בטעם זה דלאו בר אכילה הוא אף דבאמת היא אכילה בעצם וראוי למצה מ"מ כל דלא אכיל כדרך אכילתו אינו יוצא ידי מצה וא"כ מהראוי שלא יתחייב כרת אלמא דמחייב כרת דלא תלי זה בזה הן אמת דבלא"ה קשיא דלמה לא משני דשאני לענין חמץ דהתורה רבתה מקרא דנפש לרבות השותה משא"כ לענין מצה וצ"ע בזה. ולפע"ד נראה דבאמת התוס' הקשו בחולין שם דלמה לי קרא דנפש לרבות השותה תיפוק ליה דשתיה בכלל אכילה וכתבו דדוקא במידי דעומד לשתייה וכאן כל שהמחהו ועשאו לשתייה לא ולפ"ז כל דהתורה רבתה נפש לרבות השותה שוב גלי קרא דגם מידי דאכילה כשהמחהו הוה כאכילה ושוב מהראוי להיות שתיה בכלל אכילה אף במידי דעומד לאכילה ודו"ק ועדיין צ"ע ועכ"פ יש לומר במה דנסתפק המלמ"ל פ"ד מיסודה"ת במ"ע דכתיב אכילה אם יוצא באוכל שלכד"א ותמה אחד מהתלמידים דהדבר מבואר כאן ברש"י משום דלאו בר אכילה הוא ולפמ"ש יש לומר דבאמת לפי מה דמסיק הש"ס התם דנפש מרבה השותה א"כ גם לענין מצה מרבינן כן רק דהש"ס עדיפא מיניה מדחי כאן דטעמא של ר"ל משום דמ"פ אין מחמיצין ואין מקום לכל הפלפול ודו"ק.

והנה שאל אותי אחד מהתלמידים בהא דפריך הש"ס במנחות דף נ"ג ואימא לא תאפה חמץ אלא שאור ומאי קושיא דלמא ס"ל לר' אמי דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה וא"כ כל חמץ דמנחות אף שגבלה במים לא הוה רק נוקשה ונוקשה בלאו וא"כ אי אפשר לומר דלא תאפה חמץ אלא שיאור והא אי אפשר שיהיה רק שאור דהוא נוקשה דהא באמת אף שיתחמץ לא יהיה רק שאור ומה ממעט מלא תאפה חמץ אלא שיאור והא אף שיאפה חמץ לא יהיה רק שאור וע"כ דממעט שלא יאפה רק מצה דהיינו שישמרנו החימוץ וגם מ"פ עם מים אפשר לשמרו מחימוץ לרבנן וכדאמרו בפסחים דף ל"ו ובאמת שהיא תימא רבה והשבתי דבאמת באיכות החימוץ אין נ"מ רק דהכוונה על כמות זמן החימוץ עד"מ דחמץ גמור צריך שישהא זמן שעה ושיאור היא בחצי שעה מגיע לסידוק או לקרני חגבים וא"כ קפדה התורה שלא יגיע לשיעור זמן החימוץ אבל זמן שיאור מותר אף שגם אם ישהא לא יהיה רק כדין נוקשה מ"מ צריך שלא לשהות שיעור שהיה יכול להתחמץ כפי כח החימוץ שבו וע"ז שאל דא"כ מאי קאמר אי דר"מ לר"מ מדלקי על החמץ הוא ומה ראי' הא יש לומר דדוקא בשיאור דר"מ לדר"מ דהיינו בחמץ גמור שהנוקשה הוא ג"כ חימוץ רק שאינו חמץ גמור הוא דלקי עלה אבל במ"פ שאף שתתחמץ גמור לא יגיע רק לחמץ נוקשה א"כ השאור של זה הוא מעט זמן מנ"ל דלקי ע"ז והשבתי ע"ז דאדרבא בזה יש ראיה לשיטת הנ"ב דהרי באמת התוס' נתקשו בזה דמנ"ל דמקרי חמץ לענין מנחות ולענין לחמי תודה דלמא שאני לגבי פסח דמרבינן מכל מחמצת משא"כ במנחות ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"כ א"צ קרא לרבות שיאור לר"מ מכל מחמצת רק גבי פסח דיוכל להגיע לחמץ גמור וא"כ סד"א דכל שלא הגיע עדן שיעור חמץ גמור לא יתחייב לכך צריך קרא דכל מחמצת לרבות אבל במנחות דאף שישהה זמן רב לא יגיע לשיעור שתתחמץ חמץ גמור וא"כ חמץ דכתיב במנחות ע"כ אינו שיעור חמץ בכמות הזמן דהיינו שתתחמץ כמו פת שנלוש במים רק שכל המתחיל לחמץ ונקרא מחמצת חייבה שהרי גם אם ישהה לא תגיע לזמן שתעשה חמץ גמור וא"כ כל שמתחיל להתחמץ אף שאינו שוהה הזמן שבשאר שאור היה נקרא שיאור דהיינו נוקשה כל שמגיע לשיאור דהיינו שיאור דידיה דהיינו בערך חמץ של מ"פ עם מים עד"מ שצריך זמן חצי שעה וברובע שעה נעשה שיאור כל שיצא מכלל מצה והתחיל להתחמץ ניהו דלא הגיע לכלל שיאור דר"מ דהיינו כחמץ גמור מ"מ אין נ"מ בזה דכאן לא הקפידה תורה שיהיה חמץ גמור ואף נוקשה בכלל איסור ואטו כתיב בקרא שיעור זמן נוקשה אמת הוא דשפיר קאמר לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא והנה שאל דא"כ מה קאמר דלמא שיאור דר"י לר"י והא בשיאור דר"י לדר"י כיון שאינו מחוייב במלקות א"כ ל"ש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור דהא אין נ"מ לדידי' בין שיאור לחמץ וא"כ הו"ל תמיד שיאור חמץ אמנם ז"א דלר"י דנוקשה אינו בלאו מה"ת א"כ שוב מצי לומר דמ"פ עם מים הוה חמץ גמור וכמ"ש הנו"ב שם דהרי כל הוכחה דנוקשה מה"ת דאל"כ לא משכחת מנחת נסכים לחימוץ ולפ"ז לר"י דס"ל נוקשה הוא בלא כלום א"כ ע"כ מ"פ עם מים חמץ גמור וכמ"ש הנו"ב שם בהדיא וא"כ לר"י שפיר י"ל דלא תאפה חמץ אלא שיאור והיינו דמ"פ עם מים הוה חמץ גמור וא"כ אסור לאפות רק שיאור וא"ש דברי הנו"ב ודו"ק ובזה נלפע"ד לדחות ראיית הנו"ב די"ל דבאמת מ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה ונוקשה אינו רק דרבנן ואף דבמנחת נסכים ע"כ נוקשה דאורייתא דאל"כ לא משכחת חימוץ במנחת נסכים היינו דוקא במנחת נסכים דלא משכחת שיהיה חמץ גמור דע"כ היא בשמן דאל"כ אינו מנחה וא"כ ע"כ דמה דאמר לא תאפה חמץ היא רק כשמתחיל להתחמץ אף שאין חמוצו ברור אבל בפסח דמשכחת לה חמץ גמור בלי תערובות מ"פ לבד א"כ י"ל דהתורה לא הקפידה רק על חמץ גמור אבל בנוקשה דלא הגיע לחמץ או במ"פ אינו עובר כיון דהוה חמץ רע ונוקשה הוא דהיינו שאינו מחמיץ היטב ועיין רש"י בפסחים דף מ"ג ביאור ענין נוקשה ובדף ל"ו ובמנחות דף נ"ד דנוקשה היינו רע ושפל דהיינו שאינו חמץ גמור ולפ"ז אין ראיה ממנחות לפסח וכמ"ש ובזה אני אומר דבזה נתחזק הקושיא לרש"י דס"ל מ"פ לבד ניהו דלא הוה חמץ גמור אבל נוקשה הוה והקשו התוס' בפסחים דף ל"ה ובמנחות דף נ"ד דא"כ מאי פריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין והא מ"מ נוקשה הוה ובמנחות שם דחי די"ל דלר"י פריך דס"ל דשיאור לא הוה מן התורה ולדידיה גם במנחות לא הוה חמץ כדאמר שיאור דר"י לדר"י וא"כ לכך אצטריך ר"ל לדחוקי דס"ל דמנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ע"ש ולפמ"ש י"ל דאכתי מוכח דמ"פ אף נוקשה לא הוה דאל"כ יקשה מאי פריך מי פירות אין מחמיצין דלמא שאני מנחות כיון דלא משכחת חמץ גמור דלהס"ד דלא כשר במים א"כ גם נוקשה חשוב בזה חמץ אבל בפסח דמשכחת לה חמץ גמור א"כ זה לא מקרי רק נוקשה והא דאמר שיאור דר"י לדר"י היינו לפי המסקנא דס"ל לר"ל דמגבלה במים וכשרה א"כ שוב משכחת לה חמץ גמור ממילא בשיאור אינו רק נוקשה ואינו עובר לר"י ודו"ק היטב ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב בפי"ב ממעה"ק הי"ט דמנחת נסכים אין בה משום חמוץ שאם מגבלת במים הרי נפסלה קודם שתתחמץ והוא תמוה דלמה לא קאמר בפשיטות שבמים אסור לגבל ולפמ"ש י"ל דבאמת הרמב"ם ס"ל דמ"פ עם מים הוה חמץ גמור ורק דאם היה כשר מגבלה במים היה זה מקרי חמץ אבל כיון דלא כשר עם מים א"כ שוב לא משכחת חמץ דמ"פ לבד אינו מחמץ ועם מים כיון שעד שתתחמץ חמץ גמור יהיה שיאור והרי שיאור אינו חמץ דאף דנוקשה כל דלא משכחת לה חמץ גמור גם נוקשה מקרי חמץ היינו במקום דלא נפסלה וכאן דאסור עם מים שוב נפסלה קודם שתתחמץ ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ד' שמביא גירסא אחת שהרמב"ם סובר דמ"פ לבד הוה נוקשה וא"כ עם מים הוה חמץ גמור וא"כ לא משכחת לה שיתחייב ומ"ש דאם גבלה ביין של נסכים מ"פ אין מחמיצין והקשיתי בתשובה אחת אם נימא דחזר בו הרמב"ם וס"ל דמ"פ הוה נוקשה א"כ משכחת לה ולפמ"ש כעת א"ש דבאמת נוקשה אינו מקרי חמץ לענין מנחות ורק דכל דמרבה מנחת נסכים לחמוץ הוה ע"כ זה חמץ וזה אם מרבינן מנחת נסכים לחמץ אבל אם מרבינן מכל המנחה לחה"פ א"כ מה"ת לומר דמקרי חמץ במנחה ודוקא בפסח מרבינן ולא בשאר מנחות וכקושית התוס' במנחות דף נ"ג ודו"ק. ובזה מיושב היטב סוגיא דחולין דף כ"ג ע"ב דבעי ר"ז האומר עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מאי ומסיק הש"ס דשיאור דר"י לדר"י אי נימא ספיקא הוא ויוצא ממנ"פ או דלמא ברי' הוא ולא נפיק והדבר תמוה דהש"ס חידש טעם חדש דהא לר"י לבד לא עבר על שיאור משום דנוקשה דרבנן ולמה מחדש הש"ס ענין חדש דספיקא היא או ברי' היא וכבר התעורר בזה הגאון החסיד וקדוש בעל אבן העוזר ז"ל סי' תמ"ב בחידושיו לאו"ח ובחבורו אבן העוזר בפסחים דף מ"ג וכבר הכינותי תשובה מיוחדת בענין זה וכעת נתישבתי דלכאורה צ"ב בהא דאמר שיאור אי דר"י לר"י חמץ הוא ואי דר"מ לדר"מ מדלקי עלה חמץ הוא יקשה הא כאן נדר או מחמץ או ממצה וא"כ ממנ"פ היאך יעשה אם יתן בהם שמן כמשפט שהיו עושים בחלות מצות שלשים א"כ לא יצא בשביל חמץ ואם לא יתן בהם שמן שוב לא יצא בהם למצה והיא תימה גדולה לפע"ד ולא מצאתי מי שיתעורר בזה וצ"ל בדוחק כיון דנדר או מצה או חמץ א"כ אינו מעכב אף שעשה בהם שמן כל דגוף הסלת היה כמשפט ובפרט לפי מה דמסיק דלא אמר לפטר ומה בכך שנתן בו שמן ועושהו כמשפט המצה מ"מ נתחמצה ג"כ ולפ"ז י"ל דלכך מבעיא ליה אי ספיקא הוה דהא במנחות יש לומר דגם לר"י מקריב קשה כיון דלא משכחת שתתחמץ כיון דהוה מ"פ ואף דהוה מ"פ מעט דעת המ"א סי' תס"ב דאף מ"פ מעט עם מים מחמיץ ולכך נסתפק אי ברי' הוה או ספקא הוא. אמנם גוף הדבר היא תימא רבה דהיאך אפשר לצאת בה כל שלא עשה כמשפט או בשמן או שלא בשמן ומ"ש כיון דנדר מחמץ או ממצה זה דחוק דמ"מ צריך להיות או כמשפט החמץ או כמצה עוד קשה לי דהרי בהחמץ שעשה בלחמי תודה נחלקו ר"מ ור"י במנחות דף נ"ב במשנה דר"מ ס"ל שאור בודה מתוכן ומחמצן ור"י ס"ל שמביא שאור ממקום אחר ומחמצן וא"כ איך עשה כאן מיהו י"ל דהא בעיא הוא בין לר"מ בין לר"י שהביא שיאור או דר"מ לר"מ דהיינו שעשה שיאור מתוכו ולר"י מביא שאור ממקום אחר ובזה יש ליישב הא דאמר אי שיאור דר"י לר"מ חמץ הוא והדבר תימא דאדרבא לר"מ חמץ מעליא הוא כדאמר לר"מ מצה מעלייתא הוא וכבר התעורר בזה הת"ח והגיה כן וכתב שכן הוא במנחות דף נ"ג ולפמ"ש י"ל כיון דנתן שמן בתוכו אינו חמץ מעליא לר"מ דהו"ל מ"פ עם מים ואף דלא משרחת לה במנחות רק בכה"ג הא אם היה חמץ היה יכול להיות חמץ מעליא ולכך לא הוה רק חמץ ולא חמץ מעליא הוא ודו"ק היטב ועיין בת"ח שם שהאריך דהא צריך להבין עוד עשרים חלות אם של מצה הוא דהא היה שלשים חלות וכתב כיון דהי' החמץ והמצה שווים עשרה עשרון לכל אחד רק דמעשרה עשרון של מצה היו עושין שלשים חלות אם כן שוים הם ע"ש וצ"ע דלא הרגיש כלל מה היו מהשמן וצע"ג והנה לחומר הנושא נלפע"ד דלפי מה דמסיק הש"ס דהא בעיא היא אם יוצא נדרו אבל אינו פוטר לחברו א"כ עיקר האבעיא אם יוצא בזה ידי לחם ובאמת כשיביא הלחם הב"ד יצוו לו כדת מה לעשות או שיביא שמן גם כן ויהיה מצה או שיהיה חמץ אלא שאכתי צ"ב דאם כן עכ"פ לחלות לא יכשרו דהחלות צריך ללתות אותן בהיותו סלת בשמינית שמן שלהן ואינו כשר רק לרקיקין או למורבכת ועיין ברמב"ם פ"ט ממעה"ק הלכה י"ט והלכה כ' וכ"א שם אמנם מזה מבואר דמעשה הלחם היו בחוץ כמ"ש הרמב"ם שם הכ"ד והכ"מ לא הראה מקורו ומכאן מבואר דהרי אמרו דלייתי שיאור ועיין בבה"ז ובמק"א הראיתי שהיא משנה מפורשת חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו עשאן לאחרים ע"ש וע"כ שלא נאפה בעזרה דאל"כ כבר נתקדשו והרי אמרו שם דממליך עלה אי מזדבני מזדבני ואם לאו יהיו לעצמי ומשמע דלא נתקדשו לשם לחמי תודה דאל"כ אסור לאכלם והיא ראיה ברורה לפע"ד ודו"ק. והנה התוס' בפסחים דף ל"ה כתבו ראיה דבלי מים מ"פ לא הוה אף נוקשה דאל"כ מה אצטריך לומר דמגבלה במים ת"ל דהוה נוקשה בשביל מ"פ ונוקשה פסול למנחות כדקאמר בדף נ"ג דשיאור דר"י לדר"י פסול למנחות ודבריהם תמוהים דאדרבא במנחות שם מסיק דשיאור דר"י לדר"י משכחת לה שיהיה כשר ושיאור דר"י לדר"י האוכלו פטור וצ"ל כיון דלפי המסקנא פסול במנחות נוקשה וכתבו התוס' במנחות דף נ"ג שם דצ"ל ע"כ שיש איזה קרא דמנחות פסול נוקשה וא"כ שוב פסול למנחות נוקשה אף שיאור דר"י לדר"י אח"כ ראיתי במנחות דף נ"ד בתוס' אחר שנטו ליישב שיטת רש"י כתבו התוס' די"ל דאף דבלי מים הוה ג"כ נוקשה אפ"ה אצטריך לשנוי דמגבלה במים משום דר"י כדאמר לעיל דשיאור דר"י לדר"י לא חשוב חמץ למנחות ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש והיא תימה גדולה דמלבד דדבריהם סתרו למ"ש בפסחים אף גם דזה תימא רבה דיהיה חמץ נוקשה כשר למנחות והרי הכתוב מרבה שיהיה מצה לעכב ונוקשה עכ"פ מצה לא הוי איברא די"ל לפירש"י דהוא לא ס"ל שיש יתור במנחות ובאמת יסבור דמנחות כשר נוקשה כן צריכין לדחוק אבל צע"ג שוב ראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' נ"ז שהגיה בתוס' פ"מ חי"ד הנ"ל ע"ש. אמנם בגוף הקושיא על פרש"י תמהני דמה קושיא דשפיר פריך דהא אמרו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ובקרא כתיב לא תעשה חמץ והרי חמץ לא מקרי רק חמץ גמור ומ"פ לא הוה אף לרש"י רק נוקשה בעלמא ואדרבא לרש"י א"ש טפי דמשני מגבלה במים וקשה טובא לשיטת התוס' דאינו רק נוקשה ניהו דנוקשה פסול במנחות והרי עכ"פ חמץ גמור לא מקרי והכתוב אומר לא תעשה חמץ והרי בדף נ"ג אמרו ואימא לא תאפה חמץ אבל שיאור תאפה הרי דחמץ דקרא היינו חמץ גמור וא"כ אין מקום לתירוץ הש"ס וע"כ כשיטת רש"י דמ"פ לבד הוה נוקשה ומ"פ עם מים הוה חמץ גמור ושוב שפיר משכחת לה לרבות מנחת נסכים לחימוץ הן אמת דגוף קושית התוס' דמנלן דנוקשה פסול למנחות לפע"ד נראה דבר ברור דבמנחות ודאי פסול משום נוקשה דאף דבחמץ בפסח נימא דנוקשה רק דרבנן מ"מ זה בחמץ דהאיסור הוא משום דאסור לאכול חמץ אבל אין חיוב לאכול מצה רק בלילה הראשונה לכך י"ל דנוקשה אינו חמץ גמור ומותר אבל במנחות דבעי מצה לעכובא א"כ י"ל דכל שאינו מצה שוב אף דאינו חמץ מ"מ פסול ולפ"ז שם דגם בהס"ד מצה הוא למצוה רק דבעי לעכב מאי א"כ שפיר קאמר הש"ס ניהו דלעכב י"ל דלא תאפה חמץ אבל שיאור תאפה עכ"פ הפיסול דחמץ היא בשביל שאינו מצה א"כ שפיר קאמר שיאור דר"מ לר"מ חמץ הוה דאף דאינו רק נוקשה מ"מ כל שחזינן דלמצוה בעי מצה א"כ הפסול דפסול במנחות חמץ הוא בשביל שאינו מצה א"כ י"ל דנוקשה לא הוה מצה כלל וז"ב ולכך לא אמר רק שיאור דר"י לר"י דמה"ת הוה עדן מצה ומותר לאכלו בפסח לשם מצה א"כ שוב יש לומר דלא נפסל משום נוקשה וז"ב. ובזה נלפע"ד דמיושב היטב דברי רש"י דשפיר פריך מ"פ הן והיינו דשם דאמרו בת"כ דה"א דוקא במה ששיריה נאכלים הוא דפסול חמץ אבל במה שאין שיריה נאכלים לא והיינו דבזה לא הקפידה תורה שיהיה מצה דאין שיריה נאכלים וא"כ שוב מ"פ לא הוה חמץ עכ"פ וע"ז משני דמגבלה במים וכשרה וא"כ שוב הוה חמץ גמור ובזה מיושב גם קושי' לשיטת התוס' דניהו דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה היינו בחמץ בפסח דהפסול הוא בשביל שאסור לאכול חמץ י"ל דהמ"פ עם המים אינו עושהו חמץ אבל במנחות דבמנחות הנאכלות בעי מצה אף דתאמר דבמנחת נסכים שאינו נאכלת הקפידה משום שלא יהיה חמץ ז"א דכל שא"א שתהיה חמץ גמור דגם אם יגבלה במים לא יגיע לכלל חמץ א"כ ע"כ הפסול כמו במנחות הנאכלות בשביל המצה שאינו מצה וא"כ גם בנוקשה לבד עכ"פ אינו מצה ונוקשה פסול ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב הנ"ל דהקשה דאיך אפשר דנוקשה לא הוה רק דרבנן ומ"פ עם מים הוה נוקשה א"כ היאך משכחת מנחת נסכים לחמוץ ולפמ"ש א"ש דשאני מנחות דהפסול דחמץ הוא בשביל שאינו מצה א"כ ממילא גם מ"פ עם מים הוה נוקשה וכמ"ש ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב גם הקושיא השניה של הנו"ב במ"ש הרמב"ם פי"ב ממעשה הקרבנות הלכה י"ט המחמץ לחה"פ לוקה שנאמר כל המנחה אבל מנחת נסכים אין בה מלקות שאם גבלה במים הרי נפסלה קודם שתתחמץ ואם גבלה ביין של נסכים מ"פ אין מחמיצין והוא תמוה דלמה פסק כריה"ג נגד ר"ע ועוד אני תמה דבמגבלה במים למה נפסלה קודם שתתחמץ והיה לו לכתוב שאסור לגבל במים ולפמ"ש א"ש דבאמת מ"פ עם מים ס"ל להרמב"ם דאינו רק נוקשה רק דבמנחות ע"כ הפסול משום דאינו מצה ואף דאינו במנחות הנאכלות מ"מ הא לא משכחת חמוץ גמור וע"כ הפסול משום דאינו מצה ולפ"ז זהו לריה"ג דמדת יבש לא נתקדשה וא"כ ע"כ אתי לרבות מנחת נסכים לחימוץ אבל לפי מה דקי"ל דמדת יבש נתקדשה שוב אפשר לומר דהפסול הוא באינן נקמצות משום חמוץ לכך מוקי בלחה"פ אבל במנחת נסכים גבול במים נעשה נוקשה קודם שתתחמץ שהרי המ"פ עכבוהו שלא תתחמץ ואם גבלו ביין ולא במים שוב אינו חמץ כלל דמ"פ אין מחמיצין כלל וז"ב ונכון בכוונת רבינו ומיושב כל הקושיות של הנו"ב ודו"ק.

והנה מדברי הרמב"ם ראיה למה דמבואר בש"ע סי' תס"ב דמותר ללוש ביין אף שאי אפשר לו בלא טפת מים בשעת הבציר ואף לכתחלה רגילים ליתן מים בעת הבציר כדי להתיר ניצוק ואעפ"כ אין לחוש הואיל וכבר נתבטל המים ביין קודם שלש העיסה ע"ש ומדברי הרמב"ם ראיה דאם נימא דלא בטל וכמ"ש המ"א שם ס"ק וא"ו א"כ שוב משכחת לה חמץ דהרי היין הוה מ"פ עם מים וכאן ל"ש לומר דנפסלה קודם שנתחמץ דהא היין הוא עם המים דבשלמא במגבלה עם מים בא המים קודם שנותן המ"פ דהיינו השמן משא"כ ביין דהוא מעורב יין עם המים וע"כ דאין בו שום חשש דכבר נתבטל ועיין בהגהת חתן המ"א במ"א ס"ק וא"ו שם אברא דגוף דברי הש"ע הוא תמוה דממנ"פ אם נתבטל ביין והיינו דכח היין גבר על המים עד שנעשה יין והופג טעמו של המים ונשתנה וכמ"ש המ"א בס"ק וא"ו בשם הכנה"ג א"כ שוב אין מתיר נצוק דכל הטעם היא דהמים שהוא אינו מינו של היין האסור מבטל וזה דוקא בשלא נתהפך הא"מ להיות טעם מינו משא"כ כאן וצע"ג לפע"ד וידעתי כי יש לדחוק דנצוק אינו מתיר רק בעת היותו תירוש ולא אח"כ אבל בסי' קכ"ו ס"ו ביו"ד לא משמע כן וצע"ג ואולי מכאן ראיה למ"ש הר"ן בפכ"ה והש"ך בנקה"כ סי' צ"ב החזיק על ידו דכל שיש כח אחר מעורב בו חשוב כא"מ וא"כ מכ"ש כאן דניהו דהיין גבר על המים מ"מ עכ"פ היין מעורב בו כח אחד של המים ויוכל לבטל את המינו של איסור ודו"ק ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' נ"ד שהשיג על הרב הגאון מוה' יוסף דוד זינצהיים והוא בעל המחבר ספר יד דוד. ובשנת תרי"ב שבת פ' חיי הגיע לידי ספר הנ"ל ובמ"ש כתבתי מה שמצאתי בדבריו בפסחים דף ל"ה שם העתיק דבריו מ"ש להנו"ב ששיטת רש"י דמ"פ מחמיצין כששוהין זמן מרובה וכמ"ש הר"ש מאיברא וגם כששוהה זמן מרובה אינו רק נוקשה וכתב שכן נראה מרבינו ירוחם והשבלי לקט ומה שהשיב לו הנו"ב מדברי הגהמ"מ וכתב שט"ס יש בהגהמ"מ שצ"ל ור"ת התיר כמ"ש סוף פרק וא"ו ע"ש ודבריו נכונים. והנה במה דמבואר סי' תס"ב דיש לאסור מצה עשירה בפסח משום דלא יבא לאכול בלילות הראשונות לשם חובת מצה כמ"ש לעיל שכ"כ הב"י סי' תס"ב בשם הכלבו מזה יש לי סמך וסעד גדול למ"ש בתשובה אשתקד לברעזאן ולזבאריז דיש לאסור אף לאפות מיני קטניות דהיינו קמח מקאקריזע משום דשמא יטעו העולם ויצאו בהם י"ח מצה וזה הוה גזירה קרובה כי ההמון אינו מבין כלל שידי מצה לא יצא ואדרבא חושב שכל שאין לחוש משום חמוץ יותר ראוי לצאת בו ידי מצה ודו"ק. והנה גאון אחד כתב בספרו להתיר לאפות מיני קטניות דהיינו רעצקי וקאקריזע אבל אינו כדאי והגון לזה שיתיר דבר שאבותינו ואבות אבותינו נהגו איסור ואדרבא במה שאופים יותר יש לחוש לאחלופי וגם שמא יצא בו ידי חובת מצה וכמ"ש ועיין מהרי"ל הלכות פסח שהחמיר מאד בזה והעידו אלי אנשים רבים שאבותיהם ספרו להם שפ"א נתאספו הרבנים הגאונים והתירו לקנות בוניס לאכול בפסח והיה מכשול גדול שההמון בשלו בוני"ס עם טשיפקליך כמנהג בחול וחזרו בהם הרבנים והיתה שנה קשה אח"כ ורבים מתו בחולאות קשות ורעות ר"ל ותלו הרבנים אז באותו חטא ד' יצילנו משגיאות הוראה ובפרט להקל על סייגי חז"ל. והנה בענין מי פירות ראיתי בסמ"ג מל"ת ע"ט שכתב וז"ל מי פירות הן כמו יין וזתים ותפוחים ורמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין ול"מ דבש תמרים אלא אפילו דבש דבורים נחשב מי פירות דכתיב כאשר תעשנה הדבורים ומתרגמינן בסוטה דף מ"ח כמה דמנתזין דברייתא ושייטין ברום עלמא ומייתי דובשא מעשבי טוריא וכ"כ בהגהמ"י פ"ה מחמץ ה"ב בשמן ובראשית ההשקפה תמהתי דמה ראיה מייתי דנקרא מי פירות וגם מה לשון אפילו וכפי הנראה כוון לומר דאף דלענין הכשר טומאה אינו נקרא דבש תמרים משקה כלל כמבואר בפ"ב מט"א הלכה כ"א ולא נקרא משקה רק דבש דבורים וא"כ ה"א דאינו בכלל מי פירות כיון דיש לו דין משקה ועיין באו"ח סימן קנ"ח לענין טבולו במשקה שכתב המ"א דרק דבש דבורים הוא משקה ולא דבש תמרים ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' פ"ג שביאר הדברים בהדיא דלענין הכשר טומאה וטבולו במשקה אינו רק בדבש דבורים ולא שאר דבש ע"ש אבל מה ענין זה לענין חמץ דחמץ אינו רק במים דוקא ותדע שהרי יין ושמן וחלב דהוה משקה לענין טומאה ולענין חמץ הוה בכלל מי פירות וע"כ דברי הסמ"ג צ"ע דלענין חמץ א"צ ראיה כלל ואם צריך ראיה מה ראיה משם ועיין שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקכ"ז שהאריך להוכיח דבל' המקרא דבש כולל כל מיני מתיקה ובל' רבותינו ובלשון בני אדם אינו רק דבש דבורים בלבד ועיין מלמ"ל פ"ה מאיסורי מזבח ובפ"ב מביכורים הי"ט שלא היה למראה עיניו שו"ת הרדב"ז הלז ועכ"פ דברי הסמ"ג צע"ג שוב מצאתי במרדכי פ"ב דפסחים סי' תקצ"א שכתב לענין דבש הבא מן הכוורת אע"ג דממצות אותם מגופן מ"מ הוה מי פירות כדאמרינן פרק בתרא דסוטה כאשר תעשנה הדבורים וכו' וכיון שבא מן הפרח הו"ל מי פירות א"כ מבואר ראיות הסמ"ג דהוה מ"פ כיון דמייתי מעשבי דטורא אבל אכתי תמוהין דברי הסמ"ג דמה נ"מ אם בא מעשבי דטורא או לא הא לענין חמץ אף מה שנקרא משקה אינו נקרא לענין חמץ רק מ"פ כמ"ש וגם דברי המרדכי תמוהין לפע"ד דמ"ש ממצי מגופן תמוה דהרי בבכורות דף ז' ע"ב אמרו מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות מגופן ופירש"י שמכניסות לגופן שאוכלין מפרחי אילן ומהן נעשה הדבש במעיהן ואין ממצין אותן דובשנין מגופן ולר"י דאמר דובשנא רחמנא שרי' ע"ז לא פליג רק דס"ל כל שמכניסות לגופן מקרי יוצא מגופן וא"כ מה מייתי ראיה מהך דסוטה דהא זה למ"ד דאין ממצות מגופן ולא מקרי משריץ וצ"ע ועיין רמב"ם פ"ג ממ"א ה"ג שפסק דלא כר"י וכתב דדבורין וצרעין דבשן מותרים מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותן מן העשבים דתוך פיהם ומקיאים אותם בכוורת כדי שימצאו לאכול אותם בימות הגשמים והה"מ נדחק למה פסק דלא כר' יעקב ע"ש ולפע"ד יצא לו מהך דסוטה דאמרו בהדיא כאשר תעשנה הדבורים כמא דמנתזן דברייתא ושייטין ברום עלמא ומייתין דובשא מעשבי טוריא ולכך דחה דברי ר"י וסתם כהמשנה. ובחבורי על התורה מהד"ת פ' ויקרא כתבתי בענין שאור ודבש אי הוה דבש תמרים דבר נכון ושייך לכאן.

והנה במ"ש בחק יעקב סימן תס"ב ס"ק ב' דבמעט מ"פ באופן שיש ששים נגד המ"פ לא מקרי מצה עשירה לכאורה אם יש מים עם מ"פ דממהר להחמיץ וא"כ מחמץ דאוסר אף בשא"מ והרי זה מחמץ ובאמת באופן שיש ששים דבטל ואינו מחמץ כלל כגוונא דאיירי בחק יעקב א"כ ל"ש ענין מחמץ אבל כל שאין ששים ל"ש ענין ביטול כלל דמחמץ אף בשא"מ אוסר וכמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' צ"ח והארכתי בזה בתשובה דלכך חמץ אסור אף בשא"מ ובזה יש מקום לומר הא דפריך מר"ע דאמר לשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ומאי קושיא ודלמא ערב מים ולכך לא אמרו לו דבר ואף שהוא לא הזכיר מים מ"מ ר"א ור"י חשבו שערב מים ולא הוה מצה עשירה ועח"י שם וסימן תמ"א ולפמ"ש א"ש דאם ערב מים שוב היה ממהר להחמיץ ול"ש לומר דבטל דהא הוה דבר המחמץ דלא בטל ומים דחשיב לענין מחמץ ה"ה דחשיב לענין מצה עשירה שלא יהיה מקרי עשירה מיהו ז"א דע"כ לא מחמץ דאל"כ הי' אסור בשביל חמץ וע"כ באופן דלא נתחמץ וא"כ שוב הוה מצה עשירה אך נראה לפמ"ש הפר"ח דבמחמץ כל שהי' בו שיעור כדי לחמץ אף שלא נתחמץ אסור ולא בטיל א"כ אף ששמרו מחמוץ ואפה מיד וכחכמים מ"מ כל שהיו בו שיעור כדי לחמץ שוב חשוב ולא בטל וכן יש לומר להיפך דמתוך דחשוב המים לענין שלא יהיה מקרי מצה עשירה ה"ה דחשוב לענין חמוץ וע"ז משני דביו"ט שני מיירי ויש ליישב בזה קושית הפ"י ואכ"מ מיהו בלא"ה י"ל קושית הפ"י דבאמת קשה למה דמשני דמיירי ביו"ט שני א"כ למה נקט שלש להם ביין ושמן ודבש ואף דמעשה שהי' כך הי' מ"מ הי' לו לנקט שלש במ"פ והכל בכלל וע"כ דנקט הני משום דהם מקרי מצה עשירה לא שאר מ"פ ושפיר מקשה הש"ס ועז"א דמ"מ מיירי ביו"ט שני ומעשה שהיה כך היה או כמ"ש למעלה דבזה הוה רבותא טפי ודו"ק.

והנה במ"ש למעלה דענין חמץ במ"פ אינו שייך למה שמכשיר ומקבל טומאה והבאתי דברי הרמב"ם פ"א מטומאת אוכלין ה"ד כעת ראיתי שמזה ראיה ברורה להרמב"ם דטעם דשבעה משקים דמכשירין משום שאין להם שם לווי וא"כ כל הנך אין להם שם לווי וכמ"ש הכ"מ בשם הת"כ ובזה ניחא דלכך דוקא דבש דבורים משום דאין להם שם לוויי ועיין בכורות דף וא"ו ע"ב ולכך כל הנך שבעה משקים אף דהוה בתוכם מה שנקרא מי פירות כגון יין דבש וחלב מ"מ אין להם שם לוויי משא"כ לענין חמץ דתלוי במה שמחמץ וראיתי בראב"ד שם דברים תמוהים דמה שרצה לומר דדוקא לאצטרופי אינו מצרף אבל מ"פ הם מקבלי טומאה והביא ראיה ממס' טבול יום עסה שהוכשרה במשקה ונלושה במ"פ דר"א ב"ת ס"ל דפסול כלה ור"ע ס"ל דאינו פסול רק מקום מגעו בלבד אלמא דלענין צירוף פליגי הנה מלבד דהכ"מ דחה בטוב דא"כ למה נקט שהוכשרה במשקה ונלושה במ"פ ואני תמה שלא כתב שהרמב"ם בפה"מ והר"ש שם פרשו בהדיא כן אף גם אני תמה דלדבריו מקבלי טומאה הם ע"י מ"פ רק שאינם מצרף והני אמרו בירושלמי פ"ב דחלה על מה דאמרו שם במשנה עיסה שנלושה במ"פ חייבת בחלה אמרו שם בירושלמי ריב"ח אמר דר"א ברתיתא הוא דתנינן תמן ר"א ב"ת פסל את כולה ור"ע סבר לא פסל אלא מקום מגעו ופירש הרא"פ דלר"ע כל דבר שאינו מכשיר אינו מחבר ור"א ב"ת ס"ל דאף שאינו מכשיר מ"מ מחבר וא"כ מוכח להיפך דאף דאינו מכשיר מ"מ אפשר דמחבר ולהיפך מהראב"ד ואף אם נימא דהראב"ד יפרש דר"א ב"ת ס"ל דמכשיר ומחבר ור"ע ס"ל דאינו מחבר אבל מכשיר אכתי קשה דהרי אמרו בירושלמי שם ר"ל אמר מה פליגין כשהוכשרה ואח"כ נלושה במ"פ שמ"פ מחברין להכשיר אבל נלושה ואח"כ הוכשרה אין מ"פ מחברין להכשיר הרי בהדיא דמ"פ אין מכשירין דאל"כ היאך משכחת דנילושה ואח"כ הוכשרה שהרי כל שנלושה במ"פ הרי הוכשרה וגם מה חילוק יש בין נלושה ואח"כ הוכשרה להוכשרה ואח"כ נלושה שהרי לר"א ב"ת דאמר מצרף א"כ ההכשר והצירוף בא ביחד וע"כ דבמ"פ א"א להכשיר רק שהוכשרה במשקה תחלה ור"א ב"ת ס"ל דהצירוף אח"כ מועיל לחבר ור"ע ס"ל דאין מצרף אבל כשנלוש במ"פ שלא הוכשרה אין מ"פ מחברים כ"כ שתהיה מוכשרת אח"כ כשבא מים על מקצתה לפסול את כולה כמ"ש הרא"פ שם ומ"ש הראב"ד ראיה מפ"ק דעוקצין עיסה שנלושה במ"פ ונגע בה טבול יום שהורה שאין לך דבר שמחבר לאוכלין אלא שבעת המשקין בלבד הנה מ"ש ונגע טבול יום זה טעות הדפוס בראב"ד ונשתרבב ממ"ש פ"ג דטבול יום שהביא למעלה אבל בתוספתא פ"ק דעוקצין שהוא פ"ג דטבול יום היא וכן הובא התוספתא הלז בתוס' זבחים דף ק"ה ע"ב ד"ה חיבור ע"ש ותמה אני על הראב"ד והכ"מ שלמה נדחקו ושם הכוונה דטהורה לפי שלא הוכשרה במ"פ וגם אינו חיבור וכן כתב הר"ש פ"ג דט"י מ"ג ע"ש ועיין בר"ש פי"א דתרומות וגם דברי התוס' בזבחים דף ק"ה הנ"ל צ"ע שלא זכרו המשנה דטבול יום הנ"ל שמבואר שאינו פוסל רק מקום מגעו בלבד הרי דאינו מחבר אף העיסה וגם דברי הירושלמי פ"ב דחלה הנ"ל צע"ג ומ"ש הראב"ד דגם שאר מ"פ כל שסחט אותם הוה משקה תמהני דבכל הסוגיא דשבת דף קמ"ד וקמ"ה מבואר דמ"פ אינו מקרי משקה אף שסחט אותם ובמה דלאו בני סחיטה נינהו אפילו סחטם אינו מקרי משקה ע"ש וכן מבואר בירושלמי פי"א דתרומות דאמר דטעמא דר"א וכל משקה ולכך מכשיר משום משקה אף בע"פ ורבנן ס"ל אשר ישתה ומ"פ אינם ראוים לשתיה ואם איתא הא בסחטן מכשיר אף שאין עומדין לשתי' ומיהו יש לדחות דמ"מ אינן עומדין לשתיה ואכתי קשה דא"כ כי סחטן מה הוה וע"כ דאף בסחטן לא מקרי משקה.

ובגוף הענין דמצה עשירה נלפע"ד דהטעם הוא דהרי לכתחלה בעי טעם מצה ואף דבלע מצה יצא מ"מ היינו אף שלא טעם טעם מצה בפה אבל בעינן שיהיה טעם מצה כמ"ש הט"ז סי' תס"א ובסי' תע"ה ולפ"ז כל שהוא עם מ"פ כיון שהרוב במ"פ עכ"פ לא הוה טעם מצה דבעינן שיטעום לחם עוני וזה אינו טועם טעם מצה כ"א מצה מחובל עם מ"פ וידוע שנשתנה טעם לחם בזה והרי לא בעי נט"י בזה משום דיש בו טעם אחר ואף בהמ"ז לא בעי בזה וע"כ שאינו לחם גמור ולפ"ז נלפע"ד כיון דקי"ל דיוצא ברקיק השרוי והיינו שלא נשתנה לגמרי דלכך למבושל לא יצא משום דנשתנה לגמרי א"כ לכך יוצא בדיעבד כשיש מים עם מ"פ דלא נשתנה לגמרי טעם הלחם ועיין במ"א סי' תע"א שהביא שכן דעת זקני המהר"ל מפראג ז"ל והוא מטעם שכתבתי דבדיעבד יוצא בזה ובזה מיושב קושית המ"א שהקשה דא"כ מ"פ הש"ס ותיפוק לי' דהו"ל מצה עשירה והא שם היה עם מים דהרי היה חלת תודה ולפמ"ש א"ש דהרי שם ממעטינן מקרא דפסול בחלת תודה מטעם ושמרתם את המצות או דבעינן חלה הראוי לשבעה ולפ"ז שפיר מקשה הש"ס ות"ל דהו"ל מצה עשירה והיינו כיון דלכתחלה אסור א"כ הוה דאי להיתירא ודאי להיתירא לא כתוב קרא כדאמרו ביבמות דף ע"ז מיהו ז"א דאדרבא זה הוה דאי לאיסורא דהתורה אמרה שאף אם עבר ולש אסור למצה וגם לא עשה איסור שהרי באמת לש לחלת תודה אבל גוף דברי המהר"ל מפראג נכונים דהרי בדיעבד יוצאין בשרוי. שוב ראיתי בפסחים דף מ"א בתוס' ד"ה אבל שכתבו דמה דאסור לר"י הוא דהוה מצה עשירה ונהניתי מאד דא"כ מכ"ש מצה עשירה דהיינו מ"פ עם מים דכל דלא נשתנה לגמרי יוצאין בדיעבד מיהו י"ל בפשיטות דהרי רבה ממעט משום דאינו משתמר לשם מצה רק לשם זבח ובאמת ל"צ לזה כיון דבעי שימור לשם מצה והרי לא שמרו לשם מצה של מצוה דלכתחלה ודאי אסור לשם מצת מצוה דהא הו"ל מצה עשירה.

והנה במה דאמרו יצא זה שאינו משתמרת לשם מצה רק לשם זבח נלפע"ד ראיה ברורה למ"ש הצ"צ סימן ס"ה דהא דאמרו מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתא לא משום דלא רמיא עליה כלל רק דכל שלא כוון לכוונה זו אף שכוון ועשה הדבר לשם כונה אחרת אמרינן דלמא לאו אדעתיה כ"כ ע"ש שהאריך ולפ"ז כיון דשימור לשם מצה הוא שלא תחמיץ כדאמרו בדף מ"ם אף שכיון לשם זבח מ"מ לא כוון לשם מצה ופסול ודו"ק היטב ועכ"פ דברי מהר"ל מפראג נכונים איברא דלפ"ז צ"ב מאי פריך הש"ס בדף ל"ו מדר"ע דאמר לשתי להם ולא אמרו לי דבר והא בדיעבד מותר וא"כ דלמא לא ראו וכל שכבר לש מותר לאכול והנראה בזה דהנה ר"ע משמע שהיה לש ביו"ט עצמו שהרי קאי על פלוגתת ר"ג וחכמים דכתב רש"י דישרף מיד לאו ביו"ט רק בחוה"מ ע"ש וע"ז אמר שבת היתה ולשתי לחם ולפ"ז הרי התוס' בפסחים דף ה' ד"ה וכתב כתבו דכל שבתחלת הבערה א"י להנות ממנו אף שאח"כ יוכל להנות אסור ואף דבדף מ"ם כתבו להיפך עיין במ"א סימן תק"ז ובדגול מרבבה שם ואני הארכתי הרבה בזה בתשובה ואכ"מ ולפ"ז כיון דלכתחלה אסור שוב לא היו יכול להנות בשעת הלישת דלכתחלה אסור וא"כ הוה אסור ללוש ובזה מיושב היטב הא דמשני ביו"ט שני והקשה הפ"י דקארי לה מה קארי לה וכי לא היה יודע דמיירי ביו"ט שני ולפמ"ש א"ש דק"ל דכל דאינו ראוי ליו"ט ראשון שוב היה אסור ללוש ולאפות וע"ז משני דבאמת היה ביו"ט שני דהיינו אחר הסעודה הראשונה ואז מותר ובלא"ה י"ל דכיון דר"ג אמר דתשרף מיד והיינו משום דחשש שלא יוכל לשמרו כ"כ וחכמים ס"ל דאפשר לשמרו עכ"פ לא גרע מדבר שיש בו ריעותא דאסור ביו"ט כדאמרו בביצה דף ל"ד ואף דקי"ל דלא מחזקינן ריעותא היינו במקום שאין ריעותא לפנינו אבל דכאן דר"ג אמר דתשרף מיד עכ"פ ריעותא גדולה היא א"כ עכ"פ ביו"ט אסור וע"ז משני ביו"ט שני והיינו דבאמת היה לש בחוה"מ ומזה ראיה ברורה להכל בו דכל שני ימים אסור מצה עשירה וא"כ לא עשהו ביו"ט כלל ובזה מיושב קושית הפ"י דבס"ד ס"ל דלש ביו"ט וזה חידש לו דהיינו ביו"ט שני דהיינו חוה"מ ודו"ק. ובמ"ש למעלה על דברת ראב"ד בפ"א מט"א עיין בצל"ח בשיטה דרחסה"כ אות ס"א ודבריו דחוקים בכוונת הראב"ד ועיין במי נפתוח פרפר סמך מ"ש בכוונת הראב"ד ולדבריו היה מיושב קושייתי אבל גם דבריו לא נהירא דבאמת פשטת הענין יורה דאם אינו מטמא אינו מכשיר דהא רוצה לחלק בין הכשר לטומאה וז"א אבל כלם לא הרגישו במ"ש והנה במ"ש הראב"ד דדבש תמרים אינו לח אוכל ולא משקה לא אמרו רק ביוצא מאליהן ולא בסחטן למשקין אמת דבשו"ת זקני הח"ץ סימן כ' משמע קצת שיש לחלק דכל שסחטן הוה יותר משקה אבל אני תמה דבברכות דף ל"ח לענין דובשא דתמרים אמרו דהוה זיעה בעלמא ובה"ג כתב והוא שנתן בו מים כתב הרא"ש שם דטעמיה דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים וא"כ קרא אינו רק בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינים הוא ול"ד ליוצא מן הרימונים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל היוצא מאיליה מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק הנה מבואר להיפך דדבש הזב מאיליה זהו הוא עיקר הדבש ולא היוצא מן התמרים ע"י כתישה וסחיטה הן אמת דבירושלמי מבואר דדבש אלו התמרים יכול דבש ממש ת"ל ובפרוץ בני ישראל וגו' והובא במלמ"ל פ"ב מביכורים הי"ט ובחידושי על התורה פ' ויקרא תמהתי על המלמ"ל והרדב"ז שהבינו באופן אחר ופשטת הריושלמי מבואר דדבש דקרא היינו התמרים גופא לא מה שיוצא מהם וא"כ מבואר דלא כרא"ש בשיטת הבה"ג ובאמת שבחולין דף ק"כ מבואר כן דדבש היוצא אינו חייב בבכורים כ"א התמרים גופא וע"כ מחוורתא בכונת הבה"ג כמ"ש בהג"א שם בשם מהר"ם ובפ"י קלסי' ועכ"פ מבואר דלא כראב"ד וגם מ"ש למעלה לענין אי הוה חיבור ע"י משקין שהאריך הראב"ד עיין ברכות דף ל"ז ע"ב בסוגיא דחביצא דשיטת התוס' היא דע"י משקין לא מקרי חיבור ובצל"ח שם רצה לפרש דכל שסחטן יש להמשקה דין אוכל והוה כעיקר הפרי והוא תמוה דאדרבא כל שסחטן יותר ראוי להיות דין משקה ולא דין אוכל וצ"ע ומצאתי במרכבת המשנה פ"א מט"א שם שרצה ג"כ לפרש ע"ד הצל"ח ואני תמה על עצמי דהיאך אפשר לומר דכל שסחטן הוה כעיקר הפרי ויהי' כאוכל וזה לא שמענו דלאחר הסחיטה יהיה לו דין אוכל ואדרבא משקה מקרי והנה בהא דאמר ר"ג אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אינה מקודשת ופירש"י מתחלת שש והבינו האחרונים דס"ל גם בתרי דרבנן אינה מקודשת והחק יעקב סימן תמ"ג האריך דרש"י ס"ל דחיטי קורדנייתא לא הוה חמץ נוקשה או דס"ל דחמץ נוקשה הוה מדאורייתא ולפע"ד זה א"א לומר דר"ג ארחב"י אמר רב כלם יהיו ס"ל דחמץ נוקשה מה"ת דא"כ היה ראוי לפסוק כן דהא פשטת הש"ס סליק כן וגם א"כ מה אפי' בחיטי קורדנייתא כיון דהוה מה"ת ויותר מסתבר דס"ל דלא הוה חמץ נוקשה אמנם תמהתי דלפע"ד הפירוש היא דהנה מצינו שנחלקו בזה הרא"ה והר"ן בסוף כל שעה אי חיטי קשה להתבקע משעורים או לא ועיין בטוש"ע סימן תנ"ג וסימן תס"ז ואני תמה על הרא"ה והר"ן דלמה לא הביאו שניהם דבש"ס פסחים דף מ"ם שם במקום שבאו יש שני סברות אי חיטי קשו או כיון דאית ביה צירי' שפיר דמי ולפ"ז עכ"פ בחיטי קורדניתא דקשים מאד ודאי מסתבר לומר דלא נתחמצו כל שנפל עליהם מים בלבד ולא נלתתו וא"כ ז"ש אפילו בחיטי קורדנייתא וכן מצאתי ברש"י בפסחים דף כ"א שכתב בהדיא דקשים ואם נפל עליהם מים אסור הרי בהדיא דזו הרבותא היא ודו"ק. ובגוף הענין דמ"פ עם מים אם הוה נוקשה נראה לפענ"ד ברור דזה דוקא אם מ"פ עם מים ביחד או שהמ"פ הם קודם ואח"כ מערב מים שהמ"פ אינם מניחים להחמיץ חמץ גמור אבל אם מגבל במים תחלה הרי נתחמץ חמץ גמור ומה בכך שאח"כ נותן מ"פ דהיינו יין או שמן מ"מ כבר עשה המים פעולתו והחמיץ ומעתה שפיר אמרו שם דאומר היה ר"ל מגבלה במים וכשרה וא"כ משכחת לה שיהיה חמץ גמור דהיינו אם יגבלה במים ויתחמץ היטב ואח"כ יערב בה שמן או יין וקמ"ל דלא יעשה כן רק שמגבלה במים עם מ"פ ביחד ואז הוה נוקשה ובאמת נוקשה אינו אסור ומיושב קושית הנו"ב ובזה יש ליישב דברי רבינו במ"ש שאם גבלה במים הרי נפסל קודם שתתחמץ והקשו דהי' לו לומר דאסור לגבל במים ולפמ"ש א"ש דהכי כוונת רבינו דהוא ס"ל דנוקשה מה"ת וא"כ כל שיגבל במים אף משמערב תיכף מ"פ מ"מ עכ"פ נוקשה יהי' ופסול אף שלא תתחמץ לגמרי ובלא"ה יש לי לומר דבר חדש ליישב קושית הנו"ב דבאמת נוקשה לא הוה מה"ת אבל לריה"ג דלא משכחת לה שיתרבה מנחת נסכים לחימוץ רק באופן זה א"כ התורה אחשבה חמץ לענין זה דנוקשה אינו אסור ושוב באמת ע"כ דנוקשה חשיב כחמץ לענין זה אבל לדידן דקי"ל כר"ע וקאי הריבוי על לחה"פ שוב באמת במנחת נסכים נוקשה באמת לא מקרי חמץ וזה שפסק רבינו כריה"ג משום דכיון דאפשר לומר לרבות לחה"פ שוב אין הכרח לרבות מנחת נסכים ודו"ק ובמ"ש בדרך הראשון יש ליישב מה שהבאתי לעיל בשם תלמיד אחד שהקשה בהא דפריך בדף נ"ג במנחות ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומה קושיא דלמא ס"ל דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה וא"כ כל המנחות הם רק נוקשה ול"ש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור דלא משכחת כלל חמץ רק שיאור אף שתתחמץ לגמרי ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה שיהיה חמץ גמור כגון שיגבלה במים תחלה ותתחמץ לגמרי ומרבה מהפסוק שיגבלה במים עם מ"פ ביחד ולא יהיה רק שיאור וז"ב ודו"ק היטב והנה זה כתבתי קודם הפסח בעת היותי נודד ממקומי שמנקים הבית ולא עיינתי בשום ספר אח"כ מצאתי בשו"ת ספר יהושוע מש"ב הגאון מטארניפאהל סי' ט' וכפי הנראה שגם הוא דרך בדרך הזה שהיו מגבלו במים ואח"כ יצק שמן אבל הגאון בעל חוות דעת השיבו שהיציקה בשמן היו תחלה ויפה השיב לכאורה אבל אחר העיון אין כאן סתירה דמ"ש דהשמן היה מתחלה בכלי אמת שכן אמרו במנחות דף ע"ד ע"ה וכ"כ רבינו בפי"ג ממעה"ק אבל זה בהחמשה מנחות דהיינו מרחשת מחבת מאפה תנור אבל מנחת נסכים לא מוזכר שם ועיין בפ"ב ממעה"ק ה"א שם מבואר ענין מנחת נסכים ובה"ד שם ואינו מבואר שם מתי היה היציקה רק דסלת בלול בשמן ויוכל להיות דמגבלה במים תחלה ואח"כ מריקין עליו שמן ואף אם נימא דמסתמא היה כשאר מנחות אבל מ"מ שפיר אמרו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דעכ"פ אם לא אתרבי לחימוץ הו"א דיכול לגבלה תחלה במים ואח"כ בולל עם השמן ואף שכתבו התוס' במנחות דף נ"ד ד"ה אין דע"כ מ"פ עם מים מחמיצין מדקאמר בגבלה במים ומשמע דמ"פ עם מים מחמיצין הנה באמת י"ל דהתוס' קאי למ"ד נוקשה דאורייתא וא"כ מה"ת לומר דמגבלה במים לבד בלי שמן אבל אם נימא דנוקשה דרבנן ע"כ מוכרח לומר דמגבלה במים היינו מים לבד ואח"כ נותן השמן ולולא דמסתפינא דלא לחכו עלי בבי מדרשא הייתי מוסיף מה דאמרו לרבות מנחת נסכים לחמוץ הנה מפשטת הלשון משמע דהיינו שלוקה אם מחמצן ולפע"ד נראה להיפך דבאמת כיון דלא משכחת לה שתתחמץ ל"ש ע"ז הלאו דלא תאפה חמץ וכעין דאמרו בפסחים דאי לא בעי לתיתה שמור דמאי ולכך מרבינן דמביא מ"פ עם מים ויוכל להיות נוקשה וניהו דלא הוה חמץ גמור מ"מ ישמרנה שלא תתחמץ טובא אבל זה דחוק בלשון ומ"מ גוף הדבר יש לומר דהקרא אתי דל"ת מגבלה במים לבד ואח"כ בולל השמן דאל"כ לא משכחת כלל ענין חמוץ וע"ז מרבה דמגבלה עם השמן והיין וממילא לא הוה כלל חמץ ודו"ק. וראיתי בשו"ת גוא"י שגם לפניו הציע בעל ספר יהושוע דבריו הנ"ל והוא דחה בסי' ע"א דר"ח אמר במנחות דף ח' דאף הכ"ש אינו מקדש למנחה בלי שמן וא"כ שוב הו"ל מנחה פסולה כל שגבלה במים תחלה ולפמ"ש אין סתירה דמה ענין שאר מנחות שהם מנחה בפ"ע ותורת מנחה הוא נצוקה ובלולה ומתן שמן בכלי אבל מנחת נסכים דבאה עם הקרבן זה אינו בכלל מנחה סתם והרי גם היין מביא עם השמן וא"כ נשתנה מכל המנחות וי"ל דגם השמן נשתנה ונותנה אח"כ וגם מ"ש דבעבר ולא עשה כמצותו לא מיירי כדאמרו שם לענין ביסא ועישרון וז"א לפע"ד דכיון דהתורה רבתה לחימוץ ולא משכחת חימוץ בלתי שיגבל במים לחוד שוב הוה כמצותו בזה וז"ב ופשוט לענ"ד.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף