שואל ומשיב/א/א/קסז

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קסז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אור ליום ב' וא"ו אדר תר"י פ' תצוה. ישאו הרים שלום אל כבוד הרב המופלג החריף ושנון זית רענן ספרא רבה מוה' אהרן שמואל ראבין נ"י. וכעת היא אב"ד בעיר גדולה זבארובארץ.

מכתבו הגיעני מגילה עפה ואני הנה נאחז בסבך הטרדות ובכ"ז למען כבודו ולמען למודו אמרתי לחשיבו ללקט מעט אורות מבין בתרי מכתבו כאשר תעלה מצודתי בעזה"י. והנה שאלתו באיש עני ואין לו מי שישמשנו ושכינתו אופה ומבשלת לו והיא קונת עבורו מה שצריך לו ואח"כ מחזיר לה המעות ובעש"ק קנתה האשה קמח על חלות בעדו ובעד ביתה ועשתה שני עיסות אחת בעדה ואחת בעדו ובכל אחת היתה בה כשיעור ונטלה חלה מעיסתה ונתכוונה על שניהם ע"י נגיעה ובא העני לשאול אם צריך להפריש חלה פעם שנית מעיסתו ומטעם שהם מקפידים מאד על עירוב עיסתם שהם עניים מאד ומה גם שהאשה עינה צרה וכו' וע"ז האריך מעלתו בפלפול רב והנה הביא דברי הרמ"א בסי' שכ"ו שכתב בס"א וז"ל וכ"ז שאין שיעור בכל אחת אבל אם יש בהם שיעור מפריש מאחת על חברתה אם הן של אדם אחד עכ"ל ומשמע הא אם הן של שני בני אדם אינו מועיל אף שיש בהן כשיעור וע"ז תמה מעלתו דהרי מקור הדין מהתה"ד סי' קכ"ט ושם אינו מוזכר כלל הך סיומא דאם הן משל אדם אחד וגם דהמעיין בטעמו וסברתו של בעל התה"ד ימצא דבאמת אין נ"מ דכל שיש בו כשיעור מה נ"מ אם הוא של אדם אחד או של שנים הא קי"ל דיכול לתרום על חברו שלא מדעתו כשתורם משלו וא"כ למה לא יוכל לתת חלה משלו על של חברו ובאמת שהדבר תימה שלא הרגישו בזה האחרונים והאריך בזה בפלפול רב. אבל מה שנראה בעיני בזה דלכאורה טעמו של הרמ"א והתה"ד דאם יש כשיעור מפריש מאחת על חברתה ול"ש הקפדה בזה דהרי מבואר בסי' שכ"ה ס"ב דאם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא כל ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו ע"ש וכיון שכן ל"ש הקפדה בזה שאינו רוצה שיתערב עיסתו בעיסת חברו והא א"צ לא לנשיכה ולא ליגע כלל ומה"ת לא יהיה ניחא ליה במה דמפריש משלו על של חברו איברא דזה דוקא לשיטת הש"ך בנקה"כ דגם במקפידין לא צריך נשיכה ונגיעה אבל לשיטת הט"ז דבזה בעי נגיעה ונשיכה א"כ שוב שייך הקפדה אמנם להט"ז א"ש בפשיטות דבאדם אחד אם יש בכל אחת כשיעור באמת יכול להפריש דל"ש לומר הקפדה דא"כ מי ביקש מידו במה שרצה להשיכם דבשלמא אם לא היה כשיעור יש לומר דרצה להתחייב בחלה אבל כל שיש בכל אחת כשיעור למה השיכם ונגעם ע"כ דאינו מקפיד וא"כ שוב בודאי יכול להפריש מאחת על חברו ולפ"ז כל שאינו מאדם אחד א"כ יש לומר דניהו דזה רצה להשיכם ולהגיעם אבל חברו מקפדי וכן לשיטת הש"ך אף דלא בעי השכה וכל ששתיהן לפניו סגי זה דווקא בשהן של אדם אחד אבל בשתי אנשים היאך שייך ששתיהן לפניו הא א"א לצרפן ואין בידו דחברו לא ירצה וא"כ למה יצרפם ולא מועיל אך לפע"ד נראה בפשיטות דהנה באמת הא דל"מ במקפידות אף שמשיך ונוגע ביחד היא דהרי אמרו דהעושה עיסה לחלקה בבצק פטורה ולפ"ז כיון שהם מקפידים א"כ אף שכעת הוא מצרף יחד אבל עכ"פ לאחר שיפריש החלה הם בודאי מקפידים ולא יתערבו העיסות תיכף בבצק א"כ הרי העושה עיסה לחלקה בבצק פטורה ולפ"ז זהו כשאין בהם כשיעור אבל ביש בהם כשיעור ל"ש העושה עיסה לחלקה בבצק דהיינו דוקא כשאין בו כשיעור אבל ביש כשיעור ל"ש זאת ומעתה זהו באדם אחד אבל בשני בני אדם מה בכך שנשאר כשיעור הא כל שדעתם לחלק א"כ מה מועיל בעת הצירוף הא מ"מ כל שדעתו לחלקם הן נפרדים זה מזה ובמה יפרדו דבשלמא באדם אחד הא בעת הצירוף הם נעשו עיסה אחת ומה בכך שאח"כ יחלקם הא יהיה נשאר כשיעור ולא יפקיע החיוב והרי יש בהם כשיעור בכל אחת אבל כאן הא עיקר החיוב היה על כל אחד לבדו ומה בכך שנתערב אח"כ כל שדעתו לחלק במה נפקע החיוב שהי' על העיסה מקודם וראיתי מה שהאריך מעלתו בדברי רש"י בסוטה דף למ"ד שכתב דנוטל פחות מכביצה ונותן באמצע והיינו שלוקח מן הטהורה ונותן באמצע ומשום דפחות מכביצה אינו מטמא וע"ז הקשה מעלתו לפמ"ש רש"י בחולין דף קי"ח דיש יד לפחות מכזית שאם כשאוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הן עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד הואיל ועקרו אינו כזית ביחד אינו חשוב להיות לו יד והכל טהור וכתבו התוס' דמשמע מדברי רש"י דאם היה הטומאה בהבשר היה הנגיעה מחברתן וע"ז הקשו התוס' דנגיעה אינו מחבר ולפ"ז לשיטת רש"י דהנגיעה חשוב חיבור א"כ מה מועיל מה שאינו רק פחות מכביצה הא כל שנוגע ע"י האמצעית חשוב חבור והכל נטמא ע"י זה והיא לכאורה תימה רבה ומעלתו האריך בזה בפלפול רב והעלה עפ"י מ"ש הר"ש בפ"ט דטהרות בשם התוספתא היתה לו אוג של זיתים ועתיד להופכה כיון שתקע בה את היתד אינו חיבור וכתב הר"ש שם דהטעם כיון שבדעתו להפרידם שוב אין חיבורן חיבור וה"ה כאן כיון שאנן סהדי שאינו רוצה שיתחברו ואדרבה רוצה להפרידם שהרי רוצה שלא יתטמאו הטהורה מן הטמאה לכך אין חיבורן חיבור ע"ש והאריך בזה. והנה לכאורה דבר גדול דיבר בזה אמנם אחר העיון זה אינו דניהו דעתיד להפכה מ"מ כעת למה לא יתחברו והתוספתא שהביא הר"ש יתפרש בענין אחר דלענין שיהיה נקרא חיבור להצטרף לטמא ט"א דבעי כביצה ובעי שיתחברו ויהיה גוש אחד בזה כל שעתיד להפכה לא נעשו גוש אחד וכן מצאתי הדבר מבואר ברמב"ם פ"ו מט"א הט"ז שהעתיק התוספתא הלז ועיין כ"מ וכפי הנראה היה לו גירסא אחרת בתוספתא זו ולא הזכיר דברי הר"ש הנ"ל שגרס דנחלקו ר' יהודא ור' יוסי והיה ראוי לפסוק כר' יוסי ועכ"פ לשיטת רש"י דבנגיעה לבד הוה חיבור א"כ אף שעתיד להפכם מ"מ הוה חיבור בנגיעה בלבד אמנם דברי התוספתא באמת תמוהים לכאורה דהרי ריש פ"ק דטבול יום מבואר המכניס חלות על מנת להפריש ונשכו ב"ש אומרים חיבור בטבול יום וב"ה אומרים אינו חיבור הרי דאף שדעתו ע"מ להפריש סברי ב"ש דהוה חיבור ואף לב"ה זה דוקא בטבול יום אבל בשאר טומאות בין קלות בין חמורות ס"ל לב"ה דהוה חיבור וכמ"ש הר"ש שם ועיין ברע"ב שם ואף לשיטת הרמב"ם שם דב"ה חולקין אף בשאר טומאות אבל זה דוקא בחלות וגם בזה לא נתבאר טעמו ועיין בתוס' יו"ט שם אבל עכ"פ מבואר שם דאף שעתיד להפריש הוה חיבור דלא כהתוספתא ומכ"ש דקשה מזה על שיטת רש"י דס"ל דבנגיעה בלבד הוה חיבור והרי שם אף בנשכן זה בזה אפ"ה לא הוה חיבור לב"ה ועכ"פ בנגיעה בעלמא משמע דכ"ע מודו דלא הוה חיבור וע"כ נלפע"ד ברור דרש"י מחלק דאף דנגיעה הוה חיבור היינו במקום דעכ"פ אינו מקפיד על תערובתן אבל במקום שלא רצה שיתערבו ואינו רוצה בתערובתן ועתיד להפרידם בודאי נגיעה לא הוה חיבור וז"ש בתוספתא דאם עתיד להפכה אינו חיבור ולענין טבול יום הקלו ביותר דאף בנשכו זה בזה דהוה חיבור יותר מ"מ בט"י לא הוה חיבור אבל בנגיעה בעלמא בודאי לא הוה חיבור כל שדעתו בשעת מעשה שלא לחברם זה בזה ועתיד להפכם וזה דאמרו במשנה המכניס חלה ע"מ להפריש ונשכו והיינו שבתחלה היה דעתו רק להפריש חלה בלבד ולכך גם בנשכו הקלו ב"ה בטבול יום ובשאר טומאות מודו ב"ה לפירוש הר"ש משום דנשכו אבל בנגיעה בעלמא ודאי אינו מצטרף ודו"ק היטב. עוד נ"ל בקושייתו דאף דנימא דנגיעה הוה חיבור הא מ"מ עיקר הטומאה בא ע"י אותו פחות מכביצה בצק שנוטל מעיסה הטהורה לפירש"י ונטמא ע"י נגיעתה בעיסה הטמאה שהיא ראשון ומטמא בנגיעתה העיסה הטהורה והרי שני אין עושה שלישי בחולין והא דלתנא דמתניתין דוקא פחות מכביצה הא אף כביצה אין שני עושה שלישי בחולין אבל ז"א כמ"ש רש"י שם דכל מה דנוכל למעט בטומאה לא מפשינן ובזה מיושב קושייתו דלרבנן למה לא יקח מהעיסה הטמאה ויניח באמצע בפחות מכביצה ול"ש אסור לגרום טומאה ולפמ"ש לשיטת רש"י דהנגיעה הוה חיבור א"כ לא יועיל בזה דמ"מ יצטרף ויטמא אבל כל שהוא שני אין עושה שלישי ובזה מיושב מה שהקשה מעלתו לשיטת התוס' בחולין דף קי"ח שם דכל שנתחברו קצת חשוב חיבור לטומאתה אף שאינו עולה בהגבהת האחד א"כ הרי התוס' בנדה דף ז' נסתפקו אם הך דנותן פחות מכביצה היינו ע"י נשיכה והרי אין לך חיבור גדול מזה ומה מועיל פחות מכביצה ומ"ש מע"ל כיון דדעתו להפריד הוה כמכניס חלות ע"מ להפריש דלשיטת הר"ש דלא מקרי חיבור אף בשאר טומאות לב"ה א"כ כאן דעתו להפריש ולא נטמא אכתי קשה דא"כ לר"א דהוא מתלמידי ב"ש דשמותי הוא כמ"ש התוס' בנדה דף ג' ד"ה שמותי וקשה קושיא זו דלדידיה מי ניחא הא הוה חיבור אף בטבול יום ומכ"ש בשאר טומאות אבל לפמ"ש אין כאן קושיא כלל דהא מ"מ אין שני עושה שלישי בחולין דהא לקחו מהטהורה פחות מכביצה וז"ב. ומה שהאריך מעלתו בטעם דבעי הקפה משום דכל הענין דבעי הקפה הוא משום דכתיב והרמו' ממנו וקשה הא מ"מ אינו ממנו ממש וצ"ל כיון דראוי לבילה אין בילה מעכבת שיכול להיות ממנו ובזה האריך דבדבר שא"י לבלול מחמת איסור שוב לא מועיל הקפה דהא אינו ראוי לבלול ולכך במקפידים ל"מ דא"א לבלול ולעשות אחת תמהני מאד דמה שראו עיניו ומשמשו ידיו שכח דא"כ היאך ס"ל לר"א דמפריש חלה מעיסה טהורה על הטמאה דהא ר"א בעי מן המוקף וכמו דאמר חלה נטלת מן המוקף והרי טהורה וטמאה א"א לבלול ואפ"ה מקרי מן המוקף ובגוף הדבר מה דצ"ל מן המוקף עיין רש"י בחולין דף ז' דהטעם דלמא נאבד או נרקב ולכך בעי שיהיה מוקף ובנדרים דף מ"ד מצאתי ברש"י טעם נפלא שאל"כ נראה כפודה קדשים ובחידושי להלכות חלה כתבתי בזה דבר נפלא ואכ"מ עכ"פ כל שהוא מן המוקף מקרי והרמותם ממנו שזה הוה כמפריש מאותה עיסה. ומה שהקשה מעלתו דלר"א דס"ל דמפרישין מטהורה על הטמאה א"כ למה אמרו בפסחים דף מ"ו דלר"א אינו קורא לה שם עד שתאפה והרי המצוה הוא להפריש חלה מן העיסה ולמה לא יקיף מעיסה אחרת טהורה ואף אם אין לו יקח עיסה אחרת ויקיף ויוכל להפריש והאריך בזה דעכ"פ על הרמב"ם קשה שלא הזכיר תקנה זו ולפמ"ש א"ש דהרי התוס' הקשו בנדה דף ז' על ר"א דהיאך שייך הקפה הא בעת הקפה נעשה חלה ושוב שני עושה שלישי בחולין וכתבו דנוטל חלה ממקום אחר ובצד זה שנגע העיסה באמת טמא אותו מקום אבל שם הוא חולין ואינו מטמא ובצד השני הפריש חלה ועיין בר"ש פ"ד דטבול יום ובר"ש דחה תירוץ זה וכתב דמתנה בשעת הפרשה שלא יחול שם חלה רק לאחר שיפריש וא"כ אין נ"מ בין שאינו קורא לה שם עד שתאפה או שיחול לאחר ההפרשה ודו"ק. ומה שהאריך כיון דהאשה קנתה עבורו הוה כאלו הוא שלה כמ"ש הרי"ו בחו"מ סי' קפ"ג והביא דברי הרמ"ה שחולק על הרי"ו כמ"ש הש"ך שם בשם הד"מ והאריך בזה כיון דנותן מעות שלו למה יקנה האחר דאף דלא קי"ל כחוכא דמערבא מ"מ זה בקנה בעד מעות בעה"ב ולא במעות שלו יסלח לעיין בקצה"ח סי' קפ"ג מ"ש בזה וגם אני הארכתי בזה אבל חוששני שמא ימשך לי שמעתתא הלז וכיון דמגמר לא גמרינן אתחולי נמי לא מתחלינן ומ"ש מעלתו דהרמ"ה לשיטתו שכתב הטור אהע"ז סי' ק"כ דהאומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי דיכולים לכתוב וליתן ובעת נתינה הוה כאילו האשה זכתה בנייר בשביל הבעל והבעל נותן לה וזכות הבעל וגירושי האשה באין כאחד והביא דברי המהרי"ט אלגזי בדף ל"ג בהלכות בכורות להרמב"ן ז"ל ע"ז כתב שם דאף מסתמא דלא אמר כן הוה כאלו התנה ע"ש והאריך בזה עיין בב"י באהע"ז ובב"ח שם ויש לי אריכות דברים בזה ואכ"מ אבל זה פשוט דהעיסה נקנית להאיש הלז וחוב הוא שחייב לה והאשה בעצמה רצתה להקנות לאותו האיש באופן שהעיסה הוא בודאי שלו וא"כ כל שמקפידים אפשר דל"מ כל שאינו של אדם אחד אך לפע"ד כאן ל"ש גוף הענין דמקפידים דדוקא במקפיד מצד העיסה עצמה כגון דזה בכרכום וזה בלי כרכום ואין הכרכום מספיק או בסתם בני אדם שמקפידים ואינם רוצים שיגע העיסה זה בזה שייך סברא דמקפידים אבל כאן שהיא קונית העיסה ואופית ומתקנת בשבילו וא"כ אין עיקר הקפדה רק שלא יעדיף אחד יותר מחברו א"כ כאן דע"י מה שמדבק העיסות אדרבא ירויחו שניהם שא"צ להפריש רק חלה אחת לאור וא"כ שניהם מרויחים ואנן סהדי שאינם מקפידים זה על זה וגם לשיטת הש"ך בכה"ג שיש כשיעור א"צ שום נשיכה ונגיעה א"כ ל"ש הקפדה כלל ואף להט"ז דמצריך נשיכה ונגיעה היינו במקפידים בגוף הדבר שלא יתערבו העיסות אבל כאן על גוף העיסות אינם מקפידים רק שעיקר הקפדה שלא יעדיף אחד על חברו א"כ כשלא יהיה נשיכה ונגיעה שוב לא יעדיף אחד על חברו והוה כאינם מקפידים ובודאי מועיל וז"ב וע"כ נלפע"ד דא"צ להפריש עוד ויפה הורה מעלתו זולת זה נהניתי מאוד שראיתי בדברי פלפולו כמה עניינים נחמדים והקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא ובגוף הקושיא שהקשה על רמ"א נלע"ד דבר חדש דהנה צריך להבין למה יהיה מותר לתרום משלו על של חברו הא מן הפטור על החיוב אסור לתרום והרי רבה אמר דכל דלא משכחת לה בזא"ז גם בבת אחת אינו וא"כ ממנ"פ עד שלא תרם על שלו תרי הוא כלו טבל וא"כ איך יתרום על חבירו והלא אסור לאכלו דהו"ל טבל עדיין ולאחר שיתרום שוב נפטר מתרומה וא"א לתרום על של חברו וע"כ דלא משכחת לה רק בבת אחת שלא יחול התרומה רק בבת אחת על שלו ועל של חברו והרי כל דלא משכחת לה בזאח"ז גם בבת אחת אינו אמנם באמת צ"ל דהוה כמו מרבה במעשרותיו דפירותיו מתוקנים ומקשה עלה בקידושין דף נ"א דאמאי והא כל שאינו בזאח"ז ומשני דאי אמר פלגא דחטתא קדשתי' וא"כ ה"ה בזה דאם אמר פלגא דחטתא קדשתי' לכך חל והוה כמרבה במעשר ולפ"ז בחלה ל"ש זאת דכל דמקפיד שלא יתערב ל"ש לומר דהו"ל כמפריש חלה הרבה דהרי באמת חלתו מקולקל ושוב ל"ש דניחא ליה דאינו זכות גמור וצ"ע בזה דבזה"ז דעומד לשריפה אפשר דל"ש בזה חלתו מקולקלת כמ"ש שארי הגאון בסידורו ז"ל בעל חוות דעת ע"ש בהלכות חלה וצ"ע בקדושין דף מ"ב ברש"י ותוס' שם. והנה הראב"ד בפ"ז מביכורים הלכה י"ב כתב וז"ל הוא פסק כר"א וחכמים אוסרים לעשות כן מפני שהוא מטמא חלתו פחות מכביצה ובכ"מ כתב ע"ז ותמהני דהא תנן בפ"ב דערלה לעולם אינו מטמא עד שיהיה בו כביצה ודברי הכ"מ תמוהים דאם כוונתו שאין פחות מכביצה מקבל טומאה הא זה תלוי באשלי רברבי ושיטת רש"י קודם חזרה וכן הוא דעת הרמב"ם פ"ד מט"א דאף פחות מכביצה מקבל טומאה רק לטמא אחרים צריך להיות כביצה ועיין בפהמ"ש לרבינו בערלה שם ואם כוונת הכ"מ דלטמא החלה צריך שיהיה כביצה עכ"פ לא היה לו להביא ממרחק לחמו שהרי באותו סוגיא מבואר המחלוקת דלכך נטלו פחות מכביצה וחלילה להראב"ד בעידנא דעסיק בה שיהיה נעלם ממנו סוגית הש"ס במקומו וכל יקר ראתה עינו אמנם באמת כוונת הראב"ד להשיג על מ"ש רבינו דנוטל החלה ונותן באמצע ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף דא"כ ניהו דאין שני עושה שלישי בחולין מ"מ עכשיו כשקורא לה שם חלה הרי נעשה חלה ושני עושה שלישי וז"ש הראב"ד שהוא מטמא חלתו פחות מכביצה ולדעתי הוא ט"ס וצ"ל בכביצה שהרי הרמב"ם כתב כדי ביצה וא"כ בכביצה הוא מטמא חלתו וכקושית התוס' בנדה דף ז' ותירוצם ל"ש בדברי רבינו ותדע שהרי רבינו כתב כדי ביצה ולמה לו לראב"ד להקשות מפחות מכביצה והנה במ"ש למעלה ליישב דברי רמ"א ומקורם מהתה"ד שמחלק בין של אדם אחד הוא או של שנים הנה הדרך הראשון שכתבתי רואה אנכי דליתא דאין הכונה של אדם אחד היינו לעצמו דבזה או שמקפיד או שאינו מקפיד רק דהכוונה דאם השני עיסות הם של אדם אחד אז אף שאדם אחר מערבן עד"מ שנתן לנחתום לאפותו אם באדם אחד מצטרף ושני בני אדם אינם מצטרפין וא"כ ליתא לחילוק שכתבתי אמנם מ"ש לחלק משום דהוה כמו הנותן עיסה ע"מ לחלקה בבצק דאם יש כשיעור מועיל וזה דוקא באדם אחד ולא בשנים זה נכון וכעת ראיתי שיש ראיה לזה דהרי בהך דעשה עיסה לחלקה בבצק כתב הש"ך סי' כ"ז ס"ק ה' דהיינו לאנשים הרבה אמנם בדברי התוס' בברכות דף ל"ח בשם רבינו יחיאל גבי ורמשי"ש יש שעושין שם מבואר דאף באדם אחד העושה לעצמו מקרי ג"כ העושה עיסה כדי לחלקה בבצק וכבר עמדו בזה בספר מעדני מלך הלכות חלה וש"ב הגאון בעל תפארת למשה האריך בזה והניח בקושיא אמנם בצל"ח ברכות שם כתב דיש לחלק דבאדם אחד כיון שיכול להצטרף עוד לא מקרי עושה עיסה ע"מ לחלקה בבצק כי יכול להצטרף משא"כ בשני בני אדם מחולקים לעולם לא יבא לידי צירוף ע"ש ומעתה מבואר היטב החילוק דגם ביש בו כשיעור כל שהן שני בני אדם א"כ כל אחד נתחייב לתת חלה מעיסתו בפ"ע ומה מועיל הצירוף כעת הא א"א להצטרף אח"כ וסתם שני בני אדם בודאי מקפידין וא"כ לא יבא לידי צירוף משא"כ באדם אחד ואף דבעושה עיסה ע"מ לחלק בבצק כל שנשאר כשיעור לאחר חילוק לא אכפת לן היינו שם שמתחלתו ועד סופו הוא של אדם אחד ונתחייב בחלה א"כ אף שיתחלק מ"מ נשאר כשיעור ונתחייבה העיסה בחלה אבל כאן כל עיסה נתחייבה לבדה בחלה ומה מועיל הצירוף כל שדעתו לחלקה וז"ב כשמש. ומ"ש למעלה ליישב קושיתו על רבנן דאסור לגרום טומאה וע"ז הקשה שיקח מהטמאה ול"ש אסור לגרום טומאה וע"ז כתבתי דלפירוש רש"י דנגיעה חיבור א"ש דלרבנן שני עושה שלישי בחולין כעת ראיתי דאכתי קשה לפי המסקנא דשני אין עושה שלישי בחולין אף לרבנן קשה קושייתו גם על דברי רש"י דבנגיעה הוה חיבור באמת מלבד מ"ש התוס' להקשות עליהם אכתי קשה מהרבה משניות דמבואר דלא חשיב חיבור ועיין פ"ד מטבול יום הרבה משניות שם דמבואר כן ועיין בפ"ב דתרומות משנה א' עגול של דבילה שנטמא מקצתו ועיין בר"ש שם וצע"ג כוונת רש"י ובאמת לפע"ד גם רש"י מודה לזה ומ"ש שהיה עם אוכלין היינו בחבור כמו שכתוב התוספות שם וצ"ע בזה. ובגוף הדין הנה כבר כתבתי למעלה דהדין ברור דנפטרה העיסה וכעת אני מוסיף דלפמ"ש בטעם דשני בני אדם לא מועיל הצירוף אף שיש כשיעור משום דכל שהן ב' בני אדם לעולם לא יבא לידי צירוף והוה כמו העושה עיסה כדי לחלקה בבצק אף דכאן יש כשיעור הא כל עיסה נתחייבה בפ"ע וכמ"ש למעלה וא"כ כאן שבאמת אין ההקפדה בשביל גוף העיסות רק בשביל שלא יעדיף מעיסת אחד על חברו ויחסר לחמו קצת וא"כ כל שנחלקו בבצק אח"כ בודאי יצטרפו לאחר אפיה שהרי אופית ומבשלת עבורו ובכה"ג אף שמחלקה בבצק חשיב חיבור וכמ"ש הצל"ח שם ע"ש היטב ודו"ק.

ובגוף הקושיא שהקשה התפארת למשה דמה חילוק יש בין כשעושה לעצמו או שעושה לאחרים לפע"ד נראה דבר נכון דהרי באמת תורם משלו על של חברו הוא בעיא בש"ס נדרים אי נימא כיון דזכות הוא א"צ דעתו או דלמא כיון דמצוה היא לא מועיל וא"כ אף דקי"ל כל שהוא זכות לו יכול לתרום היינו בדבר דכבר נתחייב בתרומה או חלה א"כ לא יוכל לאכול בלי חלה שפיר אמרי' דזכות הוא לו אבל כאן בעושה עיסה ע"מ לחלקה בבצק אם כן כיון דשדעתו לחלקה לא נתחייבה בחלה א"כ כשנותן לאנשים פחות פחות מכשיעור אם כן שוב אסור לתרום שלא מדעתו של חברו דדלמא ירצה חברו לצרפו עם שיעור חלה ויתקנו וא"ל דזכות הוא לו ונעשה שלוחו שלא מדעתו דז"א דאם נימא דפטור שוב כעת אין לחברו שום נחותא דאדרבא אם נפטרה כל שאין בו כשיעור מה בצע לחברו במה שזה תורם עליו ואדרבא חוב הוא לו דשמא ירצה לצרפו שיהיה בו כשיעור ויעשה המצוה לעצמו ולכך אסור לתרום לאנשים אחרים אבל לעצמו שפיר יכול לתרום ואף שדעתו לחלקה מ"מ כבר נתחייבה והיאך יחלקה כדי לפטור עצמו ואסור לאפות קבין קבין מכ"ש באם עשה כבר עיסה למה יהיה רשאי להפקיע המצוה הא אם לא יחלקה יתחייב ואף די"ל דהא בשעת החיוב בעת הגלגול הי' דעתו ע"מ לחלקה מ"מ לא גרע מהא דאסור לאפות קפיזא קפיזא מכ"ש בזה דלמה יהיה דעתו לחלקה ואף דמ"מ הי' דעתו כן אף שעשה איסור מ"מ פטור מהחלה אפשר דעשו חז"ל תקנה שלא יפקיע כל אחד מהחלה וחייבו ומעתה נ"ל ברור דזה דוקא אם לאחר החילוק היה באמת חייב בחלה רק שע"י החילוק פטרו מחלה אבל כאן שבאמת ורמשיי"ש פטור מהחלה שהיא סופגנין רק שכל שתחלתו עיסה אף שסופו סופגנין חייבים בחלה אבל כל שתחלתו נעשה ע"מ לחלק א"כ שפיר יכול לחלקו דא"ל שמפקיע ממצות חלה דהא בעת שמחלקו יהיה באמת פטור מדין חלה ועיקר החיוב הוא בשביל שתחלתו עיסה אבל בכה"ג שתחלת העיסה נעשה לחלק אם כן אין עליו שום חיוב כלל וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הגאון התנא מהראו"ו ז"ל שהקשה בביאוריו על המשניות מהא דאמרו פ"ק דחלה חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק חייב בחלה וקשה הא חלת תודה היו נעשה ג' ג' מעשרון ואם כן הוה כמחלקה בבצק ולפמ"ש א"ש דשם כל הטעם דחייב בחלה דאז אם לא מזדבני בשוק יהיה שלו ולפ"ז שוב שפיר יכול לתרום דא"ל דהוה תורם משלו על של חברו דז"א דהא הוא תורם בשביל עצמו ומיגו דזכי לנפשיה שפיר זוכה לאחרים ג"כ ודו"ק היטב. ובזה מובן היטב החילוק שבין נחתום לבעה"ב דבנחתום דעושה למכור בשוק ואם לא יזדבן בשוק יהיו שלו שוב שפיר יכול לתרום ודו"ק והנה במה שחלקו האחרונים בין כשעושה לעצמו או שעושה לאחרים לכאורה מפורש דלא כדבריהם בירושלמי דהרי אמרו בירושלמי והובא בראב"ד פ"ו מביכורים הלכה י"ט אתתא אתי ושאלה בגין דאנא בעי למעבד עסת אטרונא מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה אתי שאל לאביה א"ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה ומזה למד הראב"ד דלא קי"ל כהך דעושה עיסה ע"מ לחלקה בבצק דפטורה שמא ימלך ולא יחלקה ועיין כ"מ שם ואם איתא הא אשה לגבי עצמה אף ע"מ לחלקה בבצק חייבת וה"ה בזה וע"כ דאין חילוק והיא קושיא גדולה על דעתם אמנם לפמ"ש באמת יש ליישב קושית הראב"ד מהירושלמי דשם ברצונה לעשות אטרוני דהיינו סופגנין א"כ בכה"ג אף לעצמה יכולה להפקיע המצוה ולכך הוצרך לאסור שמא תמלך לעשות עיסה משא"כ בע"מ לחלקה כיון שבעצם היא חייבת בחלה רק ע"י החילוק אתה רוצה להפקיע המצוה עשו חז"ל תקנה בזה שוב ראיתי בר"ש פ"ק דחלה משנה ה' והובא ברא"ש הלכות חלה ופ"ב דפסחים דשיטת הר"ש דכל שעשה עיסה מתחלה ע"מ לעשות סופגנין דפטור וכמו בעשה עיסה ע"מ לחלקה בבצק דפטור לר"י וה"ה בזה ולפמ"ש אף אם נימא כר"ל דעושה עיסה ע"מ לחלקה בבצק דחייב היינו משום דהעיסה כמו שהיא רך לחלקה אבל בסופגנין הרי אין עליו תורת לחם אם כן כל שהי' דעתו על מנת לעשות סופגנין אפשר דפטור לכ"ע ואף אם נימא דבזה ג"כ חייב דשמא ימלך לעשות עיסה עכ"פ כשהן סופגנין ואין בהם כשיעור נלפע"ד דודאי מהראוי לפטור אף באותו איש בעצמו וזהו ספיקו של הר"ר יחיאל בתוס' ברכו' הנ"ל ובזה יתיישב הקישור בדברי התו' בברכו' שאחר שהביאו דברי ר"ת דתחלתו עיסה וסופו סופגנין דחייב והיינו אף בעש' עיס' בתחלתו ע"מ לעשו' סופגנין לזה כתבו דנסתפ' הרר"י אף דחייב בזה מ"מ באין בהם כשיעור בודאי הוה כעוש' עיס' ע"מ לחלק' בבצק ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דחלה שאמר יש דברים שהם חיבור בחלה ואינן חיבור בטבול יום חיבור בטבול יום ואינן חיבור בחלה ומפרש חיבור בחלה ואינן חיבור בטבול יום דתנינן שהן של אשה אחת מב"מ חייב ושא"מ פטור ואינן חיבור בטבול יום דתנינן המכניס חלות ע"מ להפרישן ונשכו בש"א חיבור בטבול יום וב"ה אומרים אינן חיבור ומצאתי בספר חזון נחום הספרדי בסדר טהרות בפ"א דטבול יום שהביא הירושלמי הנ"ל ותמה ע"ז דמה ענין זה לזה הא כל הטעם דמב"מ הוה חיבור בחלה הוא משום דסתם אשה אחת ומין אחד אינה מקפדת והרי שם בטבול יום הוא מקפיד דהרי דעתו להפריש והרי במשנה ב' בטבול יום מבואר דאם הכניס ע"מ שלא להפריש דהוה חיבור ולפע"ד לק"מ דהרי כל שהן מין אחד א"צ לא נשיכה ולא נגיעה כל שאיכא בכל אחת שיעור המבואר סי' שכ"ה ס"ב והרי כאן אף בנשיכה פליגי שהוא חיבור גמור ואפ"ה ס"ל לב"ה דאינו חיבור ע"כ דטבול יום שאני ומזה ראיה לפירוש הר"ש דס"ל דגם בחלות מודו ב"ה דלענין שאר טומאות הוה חיבור ורק בטבול יום נחלקו ומטעם דטבול יום הואיל דאינו מחוסר אלא הערב שמש לכך הקלו כמ"ש הרמב"ם אבל הרמב"ם דכתב דבחלות הקלו אף בשאר טומאות יקשה דלמה נימא כן הא זה גופא חידוש דהרי בחלה הוה חיבור אף בלא נגיעה ונשיכה וגם מפשטת לשון הירושלמי יש ראיה דלא כהרמב"ם דלהרמב"ם היה לו לומר דחלה חלוק מטבול יום ומשאר טומאות דדוקא טבול יום הקלו והנה הירושלמי מפרש דחיבור בטבול יום ואינו חיבור בחלה דתנן תמן בשר הקדש שקדם עליו הקיפה נגע טבול יום בהקיפה חתיכות טהורות הא שאר כל הקיפה חיבור ואין סופו לחתכו אין חיבור בחלה דאמר ר"י עושה עיסה ע"מ לחלקה בבצק פטור מן החלה ובחזון נחום שם הקשה דלהירושלמי דזה מקרי סופו לחתכו א"כ יקשה משניות אהדדי דהרי במכניס חלות ע"מ להפריש לא הוה חיבור לב"ה ולפענ"ד נראה ליישב דל"ד דאם החלות הן מפורדת כל אחד בפ"ע רק שהוא כנסם ביחד וכל שדעתו ע"מ להפריש לא הוה חיבור לב"ה ונשארו כמו שהיה אבל כאן הקיפה זה דרכו להיות על הבשר רק שע"י האור תהיה נפשר אבל עכ"פ ל"ש לומר דהוה כמפורד הואיל שסופו להיות נפרד ולכך קאמר הירושלמי דעכ"פ הוה כמו ע"מ לחלק בבצק דהרי סופו להיות נפרד אף שכן דרכו להיות נקבץ עד שיבא בתוך האש והרי העיסה ג"כ בודאי הוא עיסה אחת מ"מ כל שדעתו לחלק בבצק הוה כמפורד לענין חלה וה"ה בזה דעכ"פ סופו להיות נפרד ודו"ק היטב. והנה במה שנחלקו בסוטה שם לענין אם מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ועיין ברמב"ם פט"ז מט"א שהרמב"ם כפי פשטת הלשון משמע דס"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ואף לטמא אותם בידים ואני תמה שכלם לא העירו מהא דאמרו בסנהדרין דף ה' דרבי ראה שהיו מגבלין עיסותיהם בטומאה ואמרו לו דמי צבעים אינו מכשיר ומזה תימה דהא מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ואף לטמא בידים מותר ואף לפמ"ש רש"י שם דבעכו היה המעשה אף בזה לא יועיל דאף בא"י גמור מותר לטמאות והנראה בזה דהנה התוס' בע"ז דף ט"ו כתבו דכל שהוא צריך להפריש מהם תרומה ודאי אסור ועיין תוס' יו"ט פ"ה דשביעית בסופו שדעתו דגם הרמב"ם מסכים לזה וצ"ע שלא הזכיר דברי התוס' בע"ז הנ"ל מה שנחלקו רש"י ור"ת וא"כ שם לטמאות בידים ודאי אסור לכך שאל אותם כנלפע"ד אבל הדבר תמוה מדוע לא הרגישו בזה בתוס' ופוסקים והנה אחר זמן רב ל"ב בעומר שנת תרי"ב ה' אמור אמרתי לעיין במה שנשאלתי באחד שקנה על שבת שני חלות הנשוכים זה בזה כמו שדרכן להיות אם נחשבו לשני חלות לענין לחם משנה או דלמא צריך להפרידם עד שיהיו שתי חלות וכמדומה שכבר כתבתי בזה וכעת נ"ל כיון דהנשיכה היה דעתו על מנת להפרידם שהרי אפה להפריד זה מזה ולמכור אחת אחת ואטו היה דעתו שימכרם דוקא ביחד וגם בעה"ב לעצמו פשיטא דלא היה דעתו שיתחברו ולא יפרידם בעת אכילה וא"כ פשיטא דלא נחשב כמו מחובר יחד לענין לחם משנה וכמו המכניס חלות ע"מ להפריש דב"ה אומרים שאין חיבור ועיין בהרי"ט אלגזי על הלכות חלה להרמב"ן דף נ"ב בדפוס פ"ב שהאריך בענין זה ולא נפניתי כעת לבאר הך דטבול יום ודו"ק. והנה הגאון החסיד מהרא"ו ז"ל הקשה מהא דעשאן לעצמו דחייב והרי שם היו חלות תודה וחלקן לארבעים ואפ"ה חייב ולפע"ד ל"ק דשאני מי שמחלקם לבצק בשביל שאינו רוצה שיהיו כ"כ רבי הכמות בזה יש לומר דהוה פחות מכשיעור אבל שם רוצה לחלקן בשביל מצות התורה וא"כ הוה כאלו היו ביחד רק בעשאו למכור לאחרים אם כן הלוקחים אולי לא ילקחו כל אחד רק איזה מהם וא"כ שוב אין בהם כשיעור וז"ב.

ומה שהאריך מעלתו בדברי הרמ"ה שהביא הטור אהע"ז סי' ק"כ באומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי דא"צ לזכות הנייר להבעל רק דיהביה לי' מדידה וכיון דבשלחותן כתבו ונתנו זכתה אתתא לבעל והדר יהיב לה וביאר הדרישה ובמהרי"ט אלגזי דף ל"ג בדפוס פ"ב ע"ג מספרו בשם הדברי אמת דהיה כבא מידו לידה. והנה אעתיק כאן מ"ש מכבר בתשובה בשנת תרי"ג ד' וירא י"ד מרחשוון תשובה להרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש בהא דאמרו קידושין דף ז' הילך מנה ותתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וע"ז הקשה דלמה לי מדין עבד כנעני לימא דהוה כאלו זכה לפלוני ומיד פלוני הגיע לה המנה והרי בגט בודאי ל"ש עבד כנעני ואפ"ה מועיל לשיטת הרמ"ה ולק"מ לפע"ד דזה דוקא אם סגי באחר נותן עבורו דשפיר מועיל אבל להס"ד דצריך דוקא שהנותן יתן לה משלו א"כ מה בכך שהיא זכתה לו הא סוף סוף לא חסר ממון וע"ז אמר כמו בעבד כנעני דסגי אף שאחרים נתנו הממון וה"ה בזה ומעתה ל"ד להך דהרמ"ה דשם לא בעינן שיחסר ממון דאף בכתבו על א"ה כשר ודו"ק ועיין קצה"ח סי' ר'. ומ"ש להקשות על הרמ"ה דהא השליח א"י לקנות לעצמו כמבואר סי' קפ"ה לק"מ דזה דוקא כשעשאו שליח למכור לאחרים אבל כאן שעשה הבעל שליח ליתן להאשה למה לא יועיל וז"פ וברור. שוב מצאתי בבית מאיר סימן ק"כ ס"א שהרגיש בקושיא זו על הרמ"ה ע"ש וכפי הנראה שמבליע בנעימות דבריו מ"ש בזה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף