שואל ומשיב/א/א/קנג

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קנג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראיתי ונתון על לבי בדיני כתמים ששיטת הרמב"ם דעל בשרה א"צ כגריס וכתב הה"מ דהוא מפרש דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טהור דהיינו כשאין בו כשיעור גריס והוה ספק אי מגופא אתי או מעלמא אתי ולכאורה הדבר צ"ב דמה ראה על ככה וכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש הראב"ד והה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ועיין בטוש"ע סימן ק"ץ. והנה טרם יהי' כל שיח אמרתי לברר אם שייך בכתמים ספק טומאה ברה"ר דיהיה טהור ומקור הספק דהנה התוס' בסוטה דף כ"ח כתבו דבנדה ל"ש ספק טומאה ברה"ר אלא היכא דהספק הי' יכול להיות גלויה לכל אבל כאן מקום המקור מקום סתר הוא ול"ש ביה ספק טומאה ברה"ר ע"ש ולפ"ז זהו דוקא לענין ראיות נדה דאין הספק אלא אם ראתה מהמקור א"כ מקום המקור מקום ספק הוא אבל בכתמים דהספק הוא שמא מעלמא אתי ואם כן הו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור וגם אפשר להתברר דהרי תולה במה שיכולה לתלות ולפעמים יוכל להתברר דהדם בא מעלמא דבשלמא אם הספק הוא על מעל"ע א"כ אין הספק רק מתי ראתה אבל ע"כ מן המקור קאתי א"כ מקום המקור מקום התר הוא אבל כאן הספק הוא דשמא מעלמא קאתי א"כ הו"ל ספק טומאה ברה"ר איברא דהנו"ב מהד"ת סימן ק"כ כתב דלענין איסור ל"ש לחלק בין רה"ר ליחיד אף שלענין הטומאה מחלקינן בין רה"י לרה"ר לענין צד איסור נדות לא מחלקינן מ"ש שהאריך בזה ובחידושי למס' נדה קבעתי בזה מסמרים והבאתי דברי התוס' בב"ק דף י"א שכתבו דלענין איסור ל"ש זאת וע"ש במהר"מ שיף אבל כוונתם פשוט דלענין איסור ל"ש לחלק בין רה"ר לרה"י והרבה הארכתי בזה ולפ"ז גם התם לענין איסור לבעלה ל"ש לחלק בין רה"ר ליחיד ובכ"מ ספיקא אסור אך עדיין קשה דהרי שיטת הגאונים הובא בספר בעל הנפש להראב"ד ז"ל דכתמים לא נאמרו רק לטהרות ולא לבעלה ואנן לא קי"ל כן ובתשובה בארתי הדברים באורך ולפ"ז עכ"פ מה דנאסרה לבעלה הוא רק מכח דמטמאה טהרות המשיכו האיסור גם על בעלה וא"כ שוב ברה"ר הו"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור וממילא גם לבעלה ל"ש זאת וצ"ל כיון דבשוק של טבחים לא עברה ובדם צפור לא נתעסקה ע"כ מגופה קאתי ולא הוה ספק כלל וכל שאין לה במה לתלותו א"כ גזרו חז"ל ועשוהו כודאי ולכאורה רציתי לומר דכיון דעל גופה נמצא שייך לומר כנכ"ה ומה"ת לתלות מעלמא וכבר נודע מ"ש הרמב"ן והנמוק"י גבי ענבי דמצנעי דבמקומו ממש לא מועיל אף רוב ובכה"ג קרוב עדיף מרוב ולפ"ז נ"ל דזה סברת הרמב"ם דאם נמצא על גופה ממש דהיינו על בשרה אם כן הו"ל במקומו ממש שייך לומר דודאי מגופה ולא תלינן דמעלמא אף שיש לה לתלות במאכולת דאמרי' כנכ"ה משא"כ בנמצא על חלוקה דעכ"פ אינו במקומו ממש אף דקרוב הוא לבא ממקורה יותר מרובא דעלמא אזלינן בתר רובא דמעלמא טפי מקורבא וז"ב לפענ"ד ובזה נלפע"ד במה שהקשו כלם והא כיון דלא ארגשה אינו רק ספק דרבנן ולקולא ולמה החמירו בכתמים ולפמ"ש י"ל דבאמת קרוב הדבר שמגופה קאתי רק דרוב וקרוב רובא עדיף ולפ"ז כל שנמצא על גופה ממש הו"ל כמקומו ממש ותלינן דמגופה קאתי ובזה ודאי קרוב עדיף ולא תלינן במאכולת ובזה נלפע"ד הא דבעי ר' ירמיה כשיר כשירה מהו טפין טפין מהו ופירש הרמב"ם דהאבעיא אי דרך לראות בכה"ג דלענין שיעור הא על בשרה לא בעי כשיעור וכ"כ הרמב"ם ובש"ע ס"ט העתיקו כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טפין טפין וכו' הואיל והוא כנגד בית התורפה טמאה ואין אומרים אלו היה נטף מן הגוף לא היה כזה והיינו משום דבאמת הא דעל בשרה לא בעי כשיעור הוא משום דהוה קרוב במקומו שייך כנכ"ה ולפ"ז כל דאין דרכה לראות בכה"ג ה"א דעכ"פ אינו קרוב המצוי וא"כ הרוב עדיף ועיין ב"ב דף כ"ד דאמרו מצוי קאמרת ולפ"ז ה"א דכל שעכ"פ אינו מצוי לראות בכה"ג שוב לא תטמא וע"ז כתב דמ"מ טמאה דאף דאינו מצוי עכ"פ במקומה ממש הוא ובזה אזלינן בתר קרוב וחזקה דכנכ"ה אף שאינו מצוי כ"כ ודו"ק.

ובזה נלפע"ד דבר נחמד בהא דאמרו בנדה דף כ"ח על בשרה ודאי מגופה אתי דאי מעלמא אתי על חלוקה בעי ליה לאשתכוחי והקשו התוס' דהרי תלינן בתחתון אף דלא נמצא על עליון וכתב הרשב"א בת"ה והובא ביתה יוסף כיון דמגופה קא חזי ובגופה לחוד משתכח רגלים לדבר דחזקה מגופה אתי ובכלה פרקין היכא דמשתכח אגופה חמיר טפי דהא טפין טפין על חלוקה אינם מצטרפין ועל בשרה מצטרפין ולכאורה תמוה דהא הרשב"א חולק על הרמב"ם וס"ל דאין לחלק בין בשרה לחלוקה ואמאי בזה מחלקים ולפמ"ש א"ש דבשלמא לתלות במאכולת כל שהוא פחות מכגריס שפיר כתב הרשב"א דגם על בשרה תולין דכיון דהמאכולת יוכל לבא לכאן א"כ ל"ש כנכ"ה דהא אנן לא תלינן דבא מעלמא רק שבא מהמאכולת אשר היתה כאן מכבר ונתמעכה כעת וא"כ גם זה חשוב מקומה וכשאנו מסופקים על הדם אם בא מהמקור או מגופה אנן תלינן דמעלמא בא לכאן דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"ל דהוה מקומה ממש דז"א דאם המאוכלת בא כאן הוה גם דם המאכולת מקומה ממש ואולי עוד יותר מקומה מהדם שבמקור דדם של המקור צריך לבא לכאן וכאן הוא מקומו ממש אבל לענין לתלות דמעלמא בא משוק של טבחים שפיר שייך לומר כנכ"ה ורגלים לדבר שבא מגופה ממש כי זהו מקומו מלתלות שבא משוק של טבחים במקור דע"כ צריך אתה לתלות דמעלמא בא לכאן והוא מקומו ממש שייך כנכ"ה וז"ב כשמש והנה בש"ע ס"ט העתיק כלשון הרמב"ם והרמב"ם לשיטתו דבבשר א"צ שיעור והאבעיא ע"כ משום דאין הצורה מורה על דם נדה אבל לפמ"ש ס"ז וס"ח שני דיעות בזה ודעת הרמב"ם בלשון י"א אם כן לא היה לו לסיים מטעם זה וגם אין נ"מ בין כתם הנמצא על בשרה לבין נמצא על חלוקה ותמהני על הב"ח והש"ך שלא הרגישו בזה אמנם המעיין בב"י ימצא שגם הרשב"א שחולק על הרמב"ם בזה מ"מ מפרש הסוגיא דהאבעיא אזלא אי דרכה לראות בשיר ושורה או טפין טפין ולכך סתם הש"ע כלשון הרמב"ם ולשיטת החולקים צ"ל כשיעור ודו"ק ועיין ב"מ דף כ"ה ובב"ב דף ק"ג בעי ר' ירמיה ג"כ כשיר וכשורה מאי ומשם עיקר אנו דנין על הצורה שהוא כעגול וכדומה ושם אינו תלוי בשיעור בפרט בב"מ שם וא"כ מזה ראיה דגם כאן בעי מכח הצורה של הדם ודו"ק היטב. ומן האמור נלפע"ד דבר נחמד בטעמו של ר' של נחמיה שאמר דאם הוא דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק יו"ד סימן נ"ב מ"ש בזה וכבר הארכתי בזה לחידושי להלכות נדה לדחות דבריו אמנם לפעד"נ דהנה כבר הבאתי ששיטת הגאונים דכתמים אינו אלא לטהרות ותרומה ולא לבעלה וגם הרי"ף הוא בשיטה זו שהרי לא הזכיר כתמים בשום מקום ובתשובה הארכתי בזה ואנן לא ס"ל כן וצ"ל דכל שהחמירו לקדשים ולטהרות מחמרינן גם בחולין כן והטעם נלפע"ד דבר ברור דהרי בנדה דף ג' אמרו מ"ט דב"ש הואיל ואשה מרגשת בעצמה ואמרו שם לימא תנן כתמים דלא כשמאי וכתבו התוס' דלשמאי דאף לקדשים מטהר בלא הרגישה וש"מ דטעם דהרגשה טעם חזק הוא אם כן אף מכאן ולהבא היו לנו לטהר בכתמים דמדלא ארגישה ע"כ מעלמא אתי אבל להלל דלקדשים מחמרינן אף בלא הרגישה א"כ אין לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים אם כן ממילא אין לנו לתלות דמעלמא אתי אף בחולין וטפי יש לתלות דמגופא קאתי ע"ש ולפ"ז נראה דזה טעמם של הגאונים דס"ל דדוקא לטהרות החמירו בכתמים משום דאף דלא הרגישה ולא אדעתא משא"כ לחולין דכל דלא הרגישה מטהרינן וטעם הפוסקים החולקים היא כיון דלקדשים אין הדבר ברור ומדלא הרגישה ש"מ ע"כ דלא בא מגופה ממילא גם בחולין מחמרינן הן אמת דלפי מה דמסיק הש"ס פ' הרואה דמדרבנן טמא אף בודאי לא הרגישה א"כ שוב ודאי מהראוי לטמא אף בחולין אמנם באמת י"ל דהגאונים שס"ל דאינו נוהג רק בטהרות לא ס"ל כרבי ירמיה דמסיק דמודה שהוא טמא מדרבנן רק כר"א דשמואל ס"ל כר"נ וא"כ בלא הרגשה טהורה אף מדרבנן רק דבכתמים חוששין שמא ראתה ולאו אדעתה ולפ"ז זהו דוקא לענין טהרות ולא לבעלה ודו"ק ומעתה זהו טעמו של ר"נ דס"ל דאם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו והיינו כיון דבאמת בא שלא בהרגשה רק דלקדשים ותרומה מחמרינן אף בלא הרגשה וממילא גם לחולין מחמרינן לטמא אף למפרע לפ"ז צ"ב א"כ כל דלא נגעה בתרומה וטהרות למה נחמיר בכתמים וצ"ל דנ"מ עכ"פ לענין אותו בגד שראתה עלי' דשייך ביה תרומה וטהרות וא"כ כל דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עלי' ואף דיש לפקפק דמ"מ כיון דנ"מ לענין תרומה וטהרות החמירו גם לחולין אפשר ס"ל דכל שאין נ"מ כעת לענין טהרות לא החמירו בזה ולכך הוצרך להיות על דבר שמקבל טומאה ובזה נלפע"ד ליישב הא דאמרו בנדה דף ט"ו מ"ד הואיל ומעל"ע דרבנן וכתמים דרבנן מה מעל"ע לא מטמא את בועלה אף כתמים לא מטמא את בועלה קמ"ל ואימא ה"נ התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך ולכאורה תימה דאטו היקש קדריש ומה ענין זה אצל זה ולפמ"ש א"ש כיון דכל עיקר מה שמטמא בכתמים הוא משום דאף שלא הרגישה לא תלינן מעלמא אתי כמו דמחמרינן בקדשים וטהרות ולפ"ז כיון דמעל"ע שבנדה אינו רק לטהרות בלבד ואפ"ה לא מחמרינן לטמא את בועלה וא"כ ה"א דכמו דלשמאי כל שאינו מטמא לקדשים לחולין בודאי לא חיישינן וה"ה בזה וע"ז משני דכאן שור שחוט לפניך וכמו דמחלק הש"ס לשמאי גופיה דבכתמים מחמרינן וה"ה בה וז"ב ואני תמה על מ"ש הראב"ד בשם הגאונים הנ"ל דלמדו מהא דמקשי הש"ס כתמים למעל"ע שבנדה וכשם דמעל"ע אינו רק לטהרות כך כתמים ע"ש ובאמת הראב"ד השיב כמה טענות עליהם אבל לא השיב ע"ז וכפי הנראה כוונתם למה דמדמה בש"ס כתמים למעל"ע שבנדה אבל באמת זה לא דמי דאטו היקש הוא רק דהש"ס ר"ל דכתמים לא נצמח רק בשביל זה וע"ז משני דמ"מ כתמים לא דמי דהרי שור שחוט לפניך ויתכן עוד יותר דזה תלוי בשני האקומתות דר"י ור"א דאם נימא דמדרבנן מטמא אף בלא הרגשה א"כ טמא אף שלא הרגישה ובזה אין ראיה מכל הני דמביא הראב"ד לסתור שיטת הגאונים די"ל דהגאונים ס"ל דקי"ל כאוקמתא דר"א וא"כ אינו טמא אף כשלא ארגשה רק דתלינן שארגשה ולאו אדעתה וזה דוקא לטהרות ולתרומה הן אמת דק"ל טובא דמ"פ לימא כתמים דלא כשמאי והא אי נימא דמדרבנן טמא אף בלא ארגשה ואם כן לא בעי הרגשה כלל מדרבנן איברא דלפ"ז צ"ב אמאי לא נימא לענין מעל"ע דמדרבנן מטמא מעל"ע אף דלא ארגשה ואולי כיון דחזקת דמים בא בהרגשה א"כ מה"ת לומר דלא ארגשה מוטב יותר לומר דהשתא ראתה וארגשה וסברה בדיקת עד הוא ולפ"ז שוב ל"ק מכתמים וצ"ע דא"כ מה מקשה לימא תנן כתמים דלא כשמאי ודו"ק. ועיין בח"ד סימן ק"ץ ס"ק וא"ו שכתב דאם נמצא על בשרה ועל חלוקה טמאה בכ"ש ובאמת שהדברים פשוטים ולפמ"ש הדבר מבואר דכל שנמצא על בשרה ג"כ יש לתלות בקורבא דמקומו ממש וכן מוכח דאם ל"כ למה נדחקו הרמב"ם והרשב"א וכל הקדמונים לפרש הך בעיא דר"י כשיר כשירה מאי דלא קאי לענין צירוף דהרי על בשרה ל"צ צירוף והרי יכול להיות דמיירי כשנמצא על בשרה ועל חלוקה ביחד וע"כ דגם בזה א"צ שיעור ודו"ק היטב ועכ"פ שיטת רבינו מבואר דבבשרה אין צריך שיעור ובזה מבואר דלכך אם יש לתלות במכה שבגופה אף כשנמצא על בשרה תלינן משום דשם גם המכה הוא בגופה והו"ל מקומה ממש ותלינן וז"ב ודו"ק.

והנה החריף מוה' מאיר בראם נ"י אמר לי שדברי הח"ד תמוהין דכל שראתה על בשרה ועל חלוקה בעי שיעור כמ"ש הב"י וכ"כ הה"מ פ"ט מא"ב הכ"ג ומצאתי שקדמו בזה בספר מקור מ"ח הנדפס מחדש ובאמת שהדין דין אמת אבל לפמ"ש בטעמו של הרמב"ם דבמקומו ממש אמרינן כנכ"ה א"כ גם כאן עכ"פ נמצא על בשרה וצ"ל כיון דנמצא על חלוקה א"כ י"ל דמה שנמצא על בשרה מהחלוק בא וא"כ שוב ל"ש לומר כנכ"ה ודו"ק וגם במ"ש למעלה דבמסקנא לשמואל טמא אף שלא בהרגשה כלל באמת שבזה נחלקו רש"י ותוס' ומה שהקשיתי למעלה מנדה דף ט' הנה לפמ"ש המהרש"א שם יש ליישב ודו"ק היטב ועיין שו"ת שב יעקב סי' מ"ג ולפמ"ש יש לסתור כל קושיותיו על הרמב"ם ודו"ק.

והנה אחר זמן רב הגיע לידי שו"ת שב יעקב והנה עברתי על דבריו במהירות כי הוא היה ראש המדברים בהענין הלז והגאון מוה' גבריאל ז"ל העמיק הרחיב הדיבור מענין הלז. והנה אמרתי לרשום בקצרה מה שנראה לפע"ד בענין הרגשה ומקודם נבאר דברי הטוש"ע סי' ק"ץ סל"ב שכתב אין בכתמים משום וסת וכו' חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהם מטמאים בכ"ש שהרי הן כראיות לכל דבר והוא מהטור והראב"ד בספר בעל הנפש והנה להבין טעם הדבר למה מטמא בכ"ש אף פחות מכגריס כמבואר סל"ג שם ולמה הן כראויות לכל דבר ומה נשתנה משאר כתמים נלפע"ד דהוא הדבר אשר דברתי דבאמת רוב עדיף מקרוב וא"כ בכל הכתמים דיש לתלות מעלמא הם יש חזקה שחזקת דם שבא מהרגשה לכך בעי שיעור כגריס דאל"כ תלינן מעלמא דהרי לא הרגישה ומה"ת לתלות דהרגישה ולאו אדעתא וגם אף אם מדרבנן מחמרינן לתלות דארגשה ולאו אדעתה מ"מ אינו כראיות לענין קביעות ווסת אבל כל שהוא בעד הבדוק לה א"כ זה ודאי מגופה והרי הוא כראי' דהרי כל שראתה ממש אף שלא ארגשה לא אשתמיט אחד מהפוסקים לומר דטהורה מה"ת הואיל ולא ארגשה וחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה וה"ה בעד הבדוק לה דהוה כראי' והו"ל ספק תורה דבשלמא בשאר כתם דמה"ת ודאי אף ספק אינו ותלינן ברובא דעלמא מה"ת לאחזוק ריעותא דראתה ולאו אדעתה אבל בעד הבדוק דהוה ראיה ממש וכמ"ש הטור והראב"ד א"כ יש לו דין ראי' ממש דהו"ל ספק תורה דלמא ארגשה ולאו אדעתה ולפ"ז במקום שיש לתלות גם בעד הבדוק שוב אינו כראי' דכל עיקר הסברא דעד הבדוק כראי' יחשב הוא משום דכל שהיא קרוב לתלות בראי' ומצוי יותר שבא מן המקור עדיף מרוב דהו"ל קרוב ומצוי והו"ל כראי' ממש אבל כל שיש לתלות א"כ לא הוה מצוי שוב רובא דעלמא עדיף מרוב וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהאריך השב יעקב והגאון מוהר"ג ז"ל ליישב דברי הט"ז ס"ק כ"ג בסי' ק"ץ שכתב דאף בעד הבדוק כל שלא הרגישה אינו מדאורייתא ובס"ק כ"ט כתב דכל שהיה בחזקת בדוק קצת לרבי חשיב כבדוק ממש ומטמא מה"ת ומשמע דאף בלי הרגשה טמאה ולפמ"ש א"ש דהט"ז ס"ק כ"ג מיירי במקום שיש לתלות שהדם בא מהמקור עצמו ומבית הרעי א"כ פשיטא דבלי הרגשה לא תלינן דארגשה ולאו אדעתא דל"ש קרוב ומצוי דהא מצוי כמו כן שיצא מבית הרעי ועל קוטב זה סובב הולך הב"י שהביא הט"ז שם אבל במקום דאין לתלות והו"ל קרוב ומצוי שבא מהמקור מה בכך שלא הרגישה תולין דארגשה ולאו אדעתה דלענין מעלמא יש קרוב ומצוי ולענין חזקת דמים דבא בהרגשה אמרינן דבאמת ארגשה ולאו אדעתה ואינו סותר החזקה ודו"ק היטב ובזה יתיישב גם דברי הש"ך ס"ק מ"ה שם ודו"ק דרך כלל העיקר החילוק הוא דבעד הבדוק הוה כראיות ממש וצ"ע שלא הזכירו כלל הך דינא דהטור והראב"ד והש"ע סוף סימן ק"ץ וצע"ג. והנה מדי דברי אמרתי לרשום קצת דברים שראיתי בעברי בחפזי על הדבריהם הקדושים והנה במה שהאריך הגאון מוהר"ג בחריפות ובקיאות ובתחלה רצה לומר דהרי"ף והרא"ש לא ס"ל הך דשמואל דהרי השמיטו מימרא שלו לגמרי ש"מ דפסקו כר"א דשמואל ס"ל כר' נחמיה ואח"כ חזר בו דהרי הרמב"ם דיבר בפה מלא בפ"ט מא"ב דדבר תורה אין האשה מטמאה עד שתרגיש שיצא מבשרה וחזקת דם שבא בהרגשה ומה דלא הביא זאת בהלכות משכב ומושב משום דלענין קרבן לא סמכינן על חזקה זו שבא בהרגשה להביא חולין לעזרה והאריך בזה באמת שאין להחילוק הלז שורש והרי סוקלין ושורפין על החזקות ומה"ת לומר שבא שלא בהרגשה וכבר תמה בזה בשו"ת שב יעקב על מהר"ג שם אמנם אחר העיון מצאתי מקום ליישב דברי מוהר"ג ז"ל דהרי אמרו בקידושין דף פ' דאף דסוקלין ושורפין על החזקה מ"מ לשרוף תרומה וקדשים ל"מ לר"י דאין זו חזקה ששורפין עליו את התרומה אלא איזו חזקה ששורפין עליו את התרומה כדתנן ופירש"י דברובא דליתא קמן הוא דוקא לתלות אבל ברובא וחזקה דאיתא קמן שורפין לפ"ז חזקת דם שבא בהרגשה זה אינו חזקה דאיתא קמן רק שרוב נשים מרגישות ובכה"ג אין שורפין ועי' נדה דף י"ח דחשיב ר"י ג' דברים שעשו חכמים כודאי ולא יותר ואמרו שם למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיא ע"ש וצ"ע קצת דבקידושין משמע משום דהוה חזקה דליתא קמן ועיין בחידושי ריטב"א בקידושין שם דמחלק דבתינוק דליכא ודאי מגע לכך לא שורפין אבל בהך דעיסה יש ודאי מגע רק שהספק אם שרצים או צפרדעים בכה"ג שורפין ע"ש ולפ"ז בלא הרגשה א"כ כיון דאין אשה טמאה עד שתרגיש אם כן ל"ש לומר דנתלה שמא הרגישה ולאו אדעתה דאדרבא כיון דחזקת דמים שבא בהרגשה וכאן איכא ספק שמא לא הרגישה כלל פשיטא דאין שורפין התרומה וקדשים משא"כ לענין איסור ובזה מיושב הא דהקשה השב יעקב שם לשיטת מהר"ג מה פריך ריש נדה לב"ה ממקוה ומאי קושיא הא לטמא למפרע לקדשים ולתרומה לא מטמאינן ודאי רק לתלות ולפמ"ש א"ש דכל הטעם הוא משום דחזקה לא מהני לענין תרומה וקדשים וא"כ מ"ש במקוה דמטמאינן למפרע ושורפין קדשים ותרומה ובאמת גוף חילוקו של מוהר"ג דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום יפה דחה השב יעקב דהא ל"ש כלל בזה דאנן אמרינן כמו שהוא עתה היה למפרע ומה טעם לתלות שלא בהרגשה בא הדם באם בדקה קרקע עולם יותר מבנמצא בעד הבדוק והמעיין יראה שהוא תימא רבה ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבתי דלענין לשרוף תרומה וקדשים ל"מ החזקה ומטעם דל"מ רוב וחזקה בזה וכ"כ בשם הריטב"א דכל דהוה ודאי מגע שוב מחזיקין גם לתרומה וקדשים ולפ"ז בעד הבדוק דהוה כראי' הוה כודאי מגע ומטמאין לבעלה משא"כ בבדקה קרקע עולם די"ל דבא מעלמא וצ"ע בזה עכ"פ גוף הסברא של הגאון מוהר"ג יש לה מקום ול"צ לסברת מוהר"ג רק לפמ"ש לענין תרומה וקדשים ל"מ חזקה זו ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש ומקום הניחו לי להתגדר בו ומ"ש השב יעקב לענין דם ולא כתם דאמר ר"ע דמה טעם יש בדבר אם לא מטעם שלא הרגישה ושמואל סמך על ר"ע שישו בני מעי שישו שזכיתי לזה בחידושי לנדה שלמדתי בענין שנת תר"י בחורף ושמה ביארתי הדבר בשרשן.

והנה בשנת תרי"ז עשרה בטבת ביום ג' ויחי למדתי סי' ק"ץ בטוש"ע אמרתי במה דאמרינן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דלא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה והנה מדברי הש"ך נראה דאפילו אם היה ברור לנו שראתה כל שהי' שלא בהרגשה לא מטמא ובאמת ברש"י נדה דף ה' מבואר דהטעם הוא דתלינן שבשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה ומשמע הא ראתה ודאי אף דשלא בהרגשה הוא טמאה ובאמת שלפע"ד לפמ"ש רש"י דמה דטמא מדרבנן אף בלי הרגשה משום דתלינן דאימר הרגשת מ"ר הוא ולפ"ז בקטנה ודאי דיש להחמיר טפי דהא אפשר דהרגישה ואין לה דעת להבין וא"כ אדרבא אף מה"ת ראוי לטמא משום דבזה ל"ש סברת הרגשה ודוקא לשיטת התוס' דמשום לא פלוג טמאו אף דלא הרגישה א"כ בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דלא נכנסה בגדר טומאת כתם ל"ש ל"פ אבל לרש"י ודאי מהראוי לטמא וא"כ אין מרש"י ראיה לדידן אמנם באמת בגוף הדבר שלא גזרו על תינוקת נלפע"ד דבר נחמד דכבר הבאתי קושית התוס' בסוטה דף כ"ח דאמאי בחברותי' הנושאות אותה טמאה מעל"ע הא הו"ל ס"ט ברה"ר וכתבו כיון דהמקור מקום סתר הוא וא"א להגלות גם ברה"ר טמא ולפ"ז בכתם דהספק הוא דלמא לא בא מן המקור א"כ אפשר להגלות הספק ושוב הו"ל ס"ט ברה"ר אמנם צ"ל כיון דכתמים עשו חז"ל הספק כודאי דל"ש שתעבור בשוק של טבחים ומגופה קאתי שוב ל"ש רה"ר בזה ולפ"ז בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהו"ל דבר שאין בו דעת לשאול שוב אף ברה"י טהור וא"כ ל"ש לגזור בכתמים בתינוקת ולפ"ז אפשר דכל שידענו שראתה דם שוב יש לטמא מיהו י"ל כיון דאינו טמא רק בהרגשה וכל שא"א לשאלה אם הרגישה שוב אין בו דעת לשאול וטהורה אמנם י"ל כיון דחזקת דם שבא בהרגשה א"כ שוב אף באין בו דעת לשאול טמא והרי בתינוק מטפח בעיסה כיון שחזקתו שנטמא חכמים מטמאים אף בתינוק שאין בו דעת לשאול כמבואר פ"ג דטהרות וברמב"ם פט"ז מאה"ט הלכה ב' ג' ובזה כתבתי בגליון השב שמעתתא שמעתא א' פט"ז שהקשה גבי קטנה שמקנין לה והקשה הא סוטה דבר שיש בו דעת לשאול וכתבתי עה"ג כיון דסוטה עשה הכתוב ספק כודאי ואף שאין בו דעת לשאול ספיקו טמא וא"כ גם כאן כיון שחזקתו שבא בהרגשה ומה גם בקטנה די"ל הרגישה ולאו אדעתה שוב מהראוי לטמאות אמנם י"ל כיון שיש ספק אם אולי בשוק עברה וניהו דבכתמים דעלמא לא תלינן ואמרינן דמגופה הוא אבל בתינוקת שי"ל דמעלמא בא א"כ שוב הו"ל אין בו דעת לשאול דודאי טהור ול"ש חזקת דם שבא בהרגשה דזה כשנודע שבא מן המקור אבל כל שיש ספק מעלמא שוב אין בו דעת לשאול וטהור וא"כ אין מרש"י ראיה וי"ל דגם רש"י מודה דאף אם ודאי ראתה כל שהוא שלא בהרגשה טהור דל"ש כאן חזקת דם שבא בהרגשה כיון שיש לך לספק על דם זה אולי מעלמא אתי שוב הוה אין בו דעת לשאול אם מעלמא ואם מגופה וטהור ובזה מיושב מה שהקשה דו"ז הגאון בישועת יעקב סי' ק"ץ ס"ק ב' דלשיטת הש"ך דאף בראתה בקטנה כל שלא הרגישה טהורה וא"כ איך אמרו בדף ס"ו דאף קטנה תבעוה לינשא צריכה ז' נקיים דלמא מחמדא וקשה דאף מחמדה בלי הרגשה טהורה בתינוקת ולפמ"ש א"ש דבאמת בקטנה שייך לומר טפי דהרגישה רק שאין לה דעת וכל דלא אפשר להסתפק מעלמא שוב טמאה אף בקטנה ואדרבא בקטנה יש להחמיר טפי ודו"ק.

ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש התה"ד סי' רמ"ו דאם הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה דם טמאה והביא ראיה מהא דאמרו דף נ"ז אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן והרי דהרגשה סברא אלימא דודאי ראתה דם וה"ה בלא מצאה כלום דאמרינן כל שהרגישה ודאי היה דם אלא שנימוח ונאבד והקשו האחרונים דהרי התה"ד כתב דאם מצאה מראות טהורות שוב אין ראיה מהרגשה דגם מראות טהורות באים מן המקור ולפ"ז אכתי קשה מ"פ דלמא מיירי דלאחר זמן מצאה דם טמא עם מראות טהורות וא"כ לכך פטורות מן הקרבן דאין מן ההרגשה ראיה כלל ולפמ"ש א"ש דהרי צריך להבין גוף דברי התה"ד דאיך מטמא בהרגישה אף שלא מצאה והא הוה ספק טומאה ואף דברה"י טמא הא בעי שיש בו דעת לשאול אם נטמאת אם לאו כמ"ש רש"י וכאן דא"א לשאול שהרי בדקה ולא מצאה דבר שוב אין בו דעת לשאול וטהור אמנם ז"א דכל שהרגישה דאמרינן דודאי ראתה אלא שנימוח שוב לא הוה ספק כלל רק כודאי ראתה משוינן לה ומעתה שפיר מקשה הש"ס לאח"ז אמאי פטורין מן הקרבן וא"ל דדלמא הרגישה ממראות טהורות דז"א דבאמת ספק טומאה ברה"י טמא וא"ל דאין בו דעת לשאול דז"א דכל שהיתה בודקת באותו יום היתה יכולה לומר אם טהורה או טמאה רק שלא בדקה רק לאחר זמן בכה"ג מקרי דבר שיש בו דעת לשאול דעיקר אנו דנין על שעת הטומאה כמו בסוטה על שעת קינוי וסתירה ודו"ק היטב כי הוא חריף נעים ונחמד ת"ל. ובזה מיושב ג"כ קושית הנט"ש סי' כ"א מהך דנדה דף ס' כל שבעלה באשם תלוי טהרותיו תלויות והא קשה ג"כ אי דארגשה אמא טהרותיו תלויות וא"ל כתירוצם דארגישה ולאו אדעתה והיינו דטעתה וסברה דהרגשת מ"ר הוא דהא כאן לא בדקה עצמה כלל רק לאח"ז ע"ש שהתפאר בקושיא זו ולפמ"ש א"ש דכאן כל שלא בדקה עצמה שוב י"ל דדלמא ראתה מראות טהורות וא"ל דכל שהיתה יכולה לבדוק עצמה דז"א דאז לא צריכה לבדוק עצמה כלל וצ"ע דלטהרות ודאי בעי בדיקה תיכף.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף