שואל ומשיב/א/א/קנא

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קנא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביאור דברי רמב"ם בפ"ז ממעשר שני הלכה י"ד ט"ו ט"ז.

הנה הרמב"ם כתב בהלכה ט"ו הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר בשוגג כופין את המוכר להחזיר את הדמים לבעלים והן מעשר כמות שהיו במזיד יעלו הפירות ויאכלו בירושלים וכו' ובהלכה ט"ז כתב וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר חוץ לירושלים ואם לקח בשוגג יחזרו הדמים למקומם במזיד תעלה ותאכל בירושלים והנה לא הביא מה דא"ר יהודא במד"א במתכוין ולקח תחלה לשם שלמים אבל אם מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם והיינו ע"כ דלא פסק כר"י והרי בהלכה י"ז פסק דלקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה דיאכל כנגדן אם ברח המוכר ואם לא ברח יחזור הדמים למקומן ובש"ס פריך כן אליבא דר"י דאמר יחזרום מיד למקומם אבל לת"ק לא פריך הש"ס וא"כ מנ"ל לרמב"ם זאת. ונשאלתי בזה מאחד מתלמידיי הרב החריף מוה' ישראל אלימלך שטאנד נ"י ולפע"ד נראה בפשיטות דרבינו כתב כן מצד הסברא דבשלמא בדבר הראוי לאכילה כמו בהמה טהורה או פירות דבאמת ראוי להביאו בירושלים רק דשייך גזרה בבהמה משום שמא תכחיש לשיטת רש"י או משום כסף צורה ולשיטת התוס' שמא יגדל לכך ס"ל לת"ק דתעלה ותאכל בירושלים דהא מ"מ ראוי להביא לירושלים אבל אם חלל על דבר שאינו ראוי לאכילה כלל פשיטא דלא נתחלל וצריך לאכל כנגדן או שיחזור הדמים להמוכר כל שהוא לפנינו וז"ש הרמב"ם זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי המעשר אם ברח המוכר או מת יאכל כנגדו ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומם ובאמת בבהמה טהורה פסק רבינו דלא כר"י משום דס"ל דבמה לחלוק ולא קי"ל כר"י רק כת"ק דר"י ואף שהתוס' בסוכה דף מ"ב לא כתבו כן ע"ש בד"ה שמא מ"מ באמת רבינו פסק כת"ק דר"י וכפשטת הלשון דבמה הוא לחלוק ותדע שהרי בלקח בהמה טהורה ס"ל לת"ק דתעלה ותאכל במקום וכן בפירות בפ"ק דמעשר שני ואלו בלקח בהמה מבואר במשנה דאם לקח יאכל כנגדן וע"כ דבזה ס"ל גם לת"ק דיאכל כנגדן ומשום שלא הוציא בדבר הראוי לאכילה לא נתחלל כלל וממילא ס"ל לרבינו דבזה שוב כופין המוכר להחזיר הדמים כל שהוא בפנינו איברא דלפ"ז יקשה בהא דפריך הש"ס בקידושין דף נ' אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו הדמים למקומם כי התם והיינו כמו בהמה טהורה ומשמע דפריך לר"י דוקא ולא פריך גם לת"ק דר"י דבזה ודאי דצריך להחזיר הדמים כיון דלא נתחלל כלל וכמ"ש והרי שם יאכל כנגדן אף לת"ק אמנם נראה דדוקא לר"י פריך דהרי ר"י אמר דמתכוין להוציא מעות מעשר לחולין יחזרו דמים למקומם אף במזיד ומשום קנס וע"ז פריך מקידושין דבמזיד קידש ומשני אשה יודע' והיינו שכל שאשה יודעת וא"כ אף שהבעל כוון להוציאו לחולין מ"מ האשה רצתה להביאו לירושלים וע"ז פריך מבהמה טמאה דאדם יודע והמוכר בודאי יכוין להביאו לירושלים ומשני באשה חברה והמוכר לא כוון להביאו לירושלים ועל זה פריך כיון דהמוכר לא רצה להביאו לירושלים וא"כ מההראוי לקנסו לר"י וע"ז משני בשברח אבל לת"ק דר"י פשיטא דמיירי בברח דאם לא כן לא נתחלל כלל שהרי ס"ל דיאכל כנגדו והיינו שלא נתחלל וא"כ ממילא כל שהמוכר לפנינו מחזיר הדמים לא מטעם קנס רק משום שלא הוה מכירה כלל וכמ"ש אבל לר"י דס"ל דבמזיד קדש ובזה דמכר בהמה טהורה אם נתכוין להוציא לחולין יחזרו הדמים למקומם והיינו ע"כ משום קנס ובאשה חברה עסקינן וא"כ ע"כ דמתחלל המעשר כמו בקידושין ורק דבאשה חברה ל"ש קנס ובזה שייך קנס ואם כן שפיר פריך דאמאי בבהמה טמאה לא יחזיר דמים למקומם ובזה מיושב קושית רש"י שהקשה דמה פריך הש"ס ואמאי יחזרו דמים למקומם ולוקמא כת"ק דר"י דס"ל דתעלה ותאכל במקום ולפמ"ש אתי שפיר דתעלה ותאכל במקום היינו שנתחלל ויעלה ויאכל במקום וא"כ זה דוקא בדבר העומד לאכילה שייך לומר דתעלה ותאכל במקום דאין האיסור רק משום גזירה דשמא תכחיש או שאינו כסף צורה או שמא יגדל עדרים אבל במקום שאינו ראוי לאכילה דצריך לאכל כנגדו משום דלא נתחלל כלל בזה פשיטא דצריך המוכר להחזיר הדמים ורק לר"י פריך וכמ"ש והפ"י הבין דתעלה ותאכל במקום היא כמו יאכל כנגדן ואני אומר לא כן אבי דתאכל ותעלה במקום היינו שנתפס הקדושה על הבהמה ויאכל כנגדן היא משום שלא נתפס הקדושה על הדבר שחילל ולא נתחלל וז"ב ופשוט ובאמת גוף דברי הש"ס צ"ב דרבי ירמיה פריך והרי בהמה טמאה דאדם יודע שאין מע"ש מתחלל עליהם ותנן אין לוקחין וכו' ואם לקח יאכל כנגדן א"כ משמע דזה פשיט' דאדם יודע ואח"כ מסיק הש"ס דבאשה חברה עסקינן וסתם מוכר אינו יודע ובמה נחלקו המקשן והתרצן ולפע"ד נראה דהנה לר"י דס"ל דבמזיד קדש ואמרו דאשה יודע' והיינו שגם המוכר יודע ומתכוין המוכר להביאו לירושלים וליכא איסור א"כ שפיר פריך הש"ס דהרי בהמה טמאה בודאי יודע ונימא דהמוכר מתכוין להביאו לירושלים ולזה משני דכל שאינו חבר לא מאמינים לו אף שיודע דשמא לא יביא המעות לירושלים וגם י"ל דהמוכר אינו יודע דשמא יחלל אותו דבר שאינו ראוי לאכילה על דבר הראוי לאכילה ושוב יצאו המעות הראשונות לאכילה משא"כ בקידושין דא"ל להבעל מה לחלל ולכך האשה יודעת כל שהיא חברה שצריכה להוציא המעות בירושלים וז"ב וזה מיושב היטב דברי הכ"מ שם בהלכה י"ד שהביא דברי רבינו יהונתן שכתב שבלקח מים ומלח ופירות שא"י להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל וע"ז כתב הכ"מ דהרי עבדים ובהמה טמאה וקרקעות דאמרינן בקידושין שם שאדם יודע ואפ"ה יחזרו דמים למקומם והדברים מתמיהים דבש"ס מסיק דסתר מוכר א"י ורק אשה חברה יודעת ונשאלתי בזה מתלמידי הנ"ל ובאמת שפשטת הדברים הן כמ"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת ודאי אדם יודע ובזה לא נשתנה סברת התרצן מסברת המקשן רק דלר"י ס"ל דאדם יודע והמוכר יעלם לירושלים ע"ז אמרו דבסתם מוכר אינו יודע ולוקח אין מאמין לו ובאמת צריך לאכל כנגדן כשברח ואם לא ברח יחזרו דמים למקומם דקנסינן למוכר אבל לשיטת רבינו יהונתן דכל שניכר הדברים המעשר נתחלל במזיד שפיר הקשה הכ"מ דלמה יאכל כנגדו אז יחזיר דמים למקומו והלא כשאדם יודע נתחלל המעשר וכמ"ש הרמב"ם שהמעות יצאו לחולין ואם כן יפה תמה בזה הכ"מ ובאמת שגוף דברי הרר"י תמוהין דהרי אמרינן דתעלה ותאכל במקום ובבהמה טמאה יחזרו דמים למקומן ולשיטת הרמב"ם ע"כ החילוק שבבהמה טמאה דאינו ראויה לאכילה לא נתחלל כלל המעשר והמכר בטל ואם כן היאך כתב דבמים ומלח במזיד נתחלל ועוד תמיה לי דהא הרמב"ם פסק דמעשר שני ממון גבוה הוא כמ"ש בפרק ג' ממעשר שני הלכה י"ז בהדיא והוא כר"מ דס"ל דבמעשר בין בשוגג בין במזיד לא קדש הוכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מאישות ה"ד קדשה במע"ש בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות שאר חפיציו קודם שנתחלל שנאמר במעשר לד' הוא ואם כן איך כ' רבינו יהונתן דמעשר במזיד מתחלל להרמב"ם וז"א דגם הקידושין במזיד לא מתקדשת והוא תימה גדולה על הרר"י הן אמת דצריך להבין דאם כן היאך פסק רבינו דאם בהמה טהורה במזיד תעלה ותאכל במקום והא מעשר שני לא מתחלל ובשלמא פירות שפיר יעלו ויאכלו במקום דל"ש לומר שאינו מתחלל דהא עיקר מעשר שני עומד ע"ז מה שא"כ בבהמה אבל זה אינו דגם בהמה מתחלל על מעות מעשר שני ואדרבא צריך לקנות בכסף מעשר בהמה שלמים ורק בחוץ לירושלים יש איסור שמא תתכחש או שמא יגדל עדרים אבל כל שעבר וקנה שפיר יצא הכסף לחולין והרי כל עיקר דמעשר אינו מתחלל לר"מ כתבו התוס' בקידושין דף נ"ג ע"ב ד"ה אף דבמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל משא"כ מעשר דבכ"מ דהוא שם מעשר עליו ולפ"ז אם חללו על דבר שיכול לחללו פשיטא דיצא לחולין ופשיטא דבשביל איסור דרבנן לא נימא דישתנה הדין ולא יתחלל המעות ועיין בתוס' ובמהרש"א בסוגיא דף נ"ה אבל במים ומלח ופירות שא"י להגיע לירושלים פשיטא דלא נתחלל המעשר אף במזיד והוא תימה גדולה על הרר"י ובזה מובן החילוק שבין דבר שראוי לאכילה או לא שראוי לאכילה שייך לומר דנתחלל במזיד אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה לא נתחלל המעות דמעשר ממון גבוה הוא ובזה א"צ לומר כלל משום קנס ובזה מיושב שנית מה שהקשה תלמידי הנ"ל דהש"ס קאי לרבי יהודה דס"ל דבמזיד קדש אף במעשר ואם כן לדידיה צריך לחדש משום קנס משא"כ לר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וכוותיה פסק הרמב"ם א"כ לא נתחלל כלל הן אמת דלפ"ז דברי רבינו במים ומלח תמוהים מאד דא"כ למה יצאו המעות לחולין דשם אינם ראוין לפדות מעות מעשר עליהם ומ"ש הכ"מ דכוונת הרמב"ם אף שיצאו המעות לחולין הוא אף שהיו בדרך חילול ולא בדרך מכירה הוא דחוק מאוד דדברי רבינו הם מדוקדקים בכ"מ והרי קראו משנה תורה ואיך יכתב שיצאו המעות לחולין ובאמת לא נתחלל כלל גם מ"ש הכ"מ דבמזיד מתחלל רק מתורת קנס קנסינן כבר כתבתי שזה א"א דהא להרמב"ם דממון גבוה הוא אינו מתחלל כלל על דבר שאין רשאי לאכול איברא דגוף הדבר דאמר לר"מ דלא יועיל במעשר להתחלל כלל אף במזיד שמתכוין לחללה צ"ב דמ"ש מהקדש וכבר צווח בזה הפ"י והמקנה והנה הפ"י הקשה מהך דבהמה הנמצא מירושלים למגדל עדר דמוקי בבא לחוב בדמיהן וכר"מ דהקדש מתחלל והלא בירושלים קונין ממעות מעשר ול"מ החילול אבל לפע"ד היה מקום ליישב לפמ"ש הלח"מ בפ"ו ממצה דדוקא בגבולין ס"ל לרבינו דמעשר ממון גבוה ולא בירושלים ע"ש א"כ שם דקאי בירושלים לא היה ממון גבוה אבל זה תימה כמ"ש הלח"מ עצמו דהרמב"ם סתם וכתב דמעשר שני ממון גבוה הוא ועיין שעה"מ שם וע"כ קשה קושית הפ"י אמנם מה שרצה המקנה לחדש דכל שהוא מזיד פשיטא דיכול לגזול מעות מעשר ולא עדיף מקדשים וכמו דאמרו בדף נ"ה ק"ו קדשים חמורים מתחללים קדשים קלים לא כ"ש לפע"ד סברת התוס' הוא פשוט דבשלמא בהקדש שהתורה אמרה שימעול ולוקה ומשלם מה שפגם ונהנה אם כן גלתה התורה בהדיא שהוציא מרשות לרשות ויצא לחולין דאם לא כן למה ישלם וילקה והא לא מעל בהקדש כלל משא"כ במעשר דלא מעל כלל בחללו וא"כ לא יצא לחולין ובכ"מ שהוא ברשות גבוה הוא ושם מעשר עליו וז"ב לפע"ד עוד נראה לפע"ד בסברת התוס' וחילוק דבין מעשר להקדש דהנה כבר נודע בהא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכמו שהאריכו התוספות בכמה מקומות ובריטב"א והמאסף לכל המחנות המלמ"ל בפ"ו ממעילה ה"ד האריך בביאור כל הסברות שיש בזה והמתבאר מדבריו דכל שסבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא מרשות לרשות ואינו מתכוין לגזול הדבר יש בו משום מועל אחר מועל ואף לשטת הרמב"ם כל שהוא קדושת בדק הבית ואינו מתכוין לגזול ולהוציא מרשות לרשות כלם מועלים הנה עינינו הרואות דעיקר מעילה הוא שינוי רשות שמתכוין להוציא מרשות הקדש להדיוט וכל שאינו מתכוין אף שהוציאו מרשוש גבוה יש מועל אחר מועל אם כן בשלמא בהקדש שייך לומר שנתכוין להוציאו מרשות גבוה להדיוט ואף בלא נתכוין עכ"פ הוציאו מרשות גבוה להדיוט אבל חילול באמת התורה צותה לחלל על דבר הראוי לאכילה וכל שמחללו בדבר שרשאי הרי קיים מצות התורה וכל שלא עשה כפי מצות התורה הרי המעות נשאר בקדושת מעשר כמו שהיה ואם המוכר יעלהו לירושלים אוכלו בקדושתו ואם כן לא שייך בזה ענין מעילה ובכ"מ שהוא מעשר נקרא ושמו עליו ואיך שייך בזה שיתחלל דבשלמא הקדש כל שהוציאו לחולין ופגם או נהנה ממנו הרי יצא המעות מקדושתו אבל כאן הרי המעות עומד להתחלל בירושלים א"כ כל שלא מועיל חילולו על הבהמה נשאר המעות עדיין בקדושתו והרי עדיין שם מעשר עליו ויכול לאכלו בירושלים ואם כן לא יתחלל וז"ב מאד. ובזה יתיישב קושית הפ"י והמקנה מהך דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דשם דחיישינן דהבהמה היא נקנה בכסף מעשר ונתפס קדושת המעשר על הבהמה המעות יצא לחולין דהרי התורה צותה כן לחלל המעות בירושלים על הבהמה ואם כן הבהמה היא קדושה וכעת שאנו מסתפקים בהבהמה מה קדושה יש עליה והתרנו לחוב בדמיה ולחללה ולהפקיע קדושת גופה איך שייך לומר דהמעשר אינו מתחלל הא כל הטעם היא בשביל דקדושת המעשר היא ובכ"מ שם מעשר עליה וכאן דאנו מפקיעין הקדושה מעליה א"כ שפיר ק"ו אם קדושת הגוף החמורה מפקיעין קדושת מעשר לא כל שכן וכדאמרו שם בהדיא וא"כ לא קשה מידי קושית המקנה ולפ"ז עכ"פ במקום שלא מועיל החילול לא נתחלל המעשר במזיד והמעות לא יצא לחולין וא"כ דברי הרר"י והכ"מ תמוהין מאד ולפ"ז דברי הרמב"ם גבי מים ומלח תמוהין מאוד שכתב אע"פ שיצאו המעות לחולין והיא תימא ולפע"ד נראה דק"ל לרבינו המשניות אהדדי כמו שהקשה בירושלמי הובא בראב"ד וכ"מ דבמים ומלח מבואר שלא קנה המעשר ולא סיים שיאכל כנגדן ובבהמה טמאה מבואר דיאכל כנגדן ומ"ש הירושלמי דכאן דרך מכירה כאן דרך חילול הוא תמוה לפע"ד דהכ"מ פירש דבדרך מכירה הוא אסור ובדרך חילול שרי והרי בשניהם מבואר לשון הלוקח וגם מה דמחלק שכאן מיירי בברח אכתי תמוה דלמה לא קתני יאכל כנגדן כדתנן גבי לוקח בהמה טמאה וע"כ נראה לפע"ד דהרמב"ם פירש הדברים כפשטן דשלשה חילוקים יש דבדבר שאינו ראוי לאכילה ולשתיה ולסיכה כמו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה יאכל כנגדן או יחזיר דמים למקומם אבל בדבר הראוי לאכילה לגמרי כמו בהמה טהורה רק שחכמים גזרו משום הכחשה או שמא יגדל בשוגג יחזיר דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום ובדבר שראוי לאכילה בעצם רק שאינו דומיא דבקר וצאן כמו מים ומלח ומכ"ש פירות המחוברים או פירות שא"י להגיע לירושלים דעכ"פ ראוי לאכילה בזה ס"ל דלא קנה המעשר ואינו חל הקדושה על המעשר אבל מ"מ המעות יצאו לחולין דהא הוא דבר הראוי לאכילה ול"ש בזה יאכל כנגדן דהא המעות יצא לחולין וא"כ אין בידו או ביד המוכר שום מעות מעשר שיצטרך לאכול כנגדו וניהו שהמעשר לא נקנה והפסיד אבל מ"מ המעות יצא לחולין וזה שסיים המשנה והרמב"ם זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה יאכל כנגדו ודוקא חוץ לאכילה ושתיה שייך יאכל כנגדו משא"כ בדבר הראוי לאכילה רק שאינו בגדר פירות מעשר בזה לא נקנה מעשר אבל המעות יצאו לחולין ומצאתי בפ"י בקידושין שם ד"ה אמר מר שהביא הירושלמי דפריך על מתניתין דהלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיו למקומן תמן תנינן אין לוקחין בהמה ומשני כשברח והביא בשם המפרש דהקושיא הוא על שוגג דתנן יחזרו למקומן ואלו בלוקח בהמה טמאה בשוגג תנן יחזרו דמיו למקומן ומשני דמיירי כשאין המוכר קיים וע"ז כתב הפ"י דלדעתו יש לפרש דהקושיא הוא על מים ומלח ובמחיל' כת"ה לא ראה שכן פירשו הראב"ד והכ"מ דברי הירושלמי הנ"ל ועכ"פ חזינן שאינו ברור פירוש הירושלמי וספר הירושלמי אינו אתי כעת לעיין וע"כ נראה לפע"ד בחר הרמב"ם תירוץ לעצמו וכל המשניות יבואו על מקומם בשלום כנלפע"ד ודו"ק היטב.

והנה לפע"ד נראה דמ"ש הכ"מ דהרמב"ם נתכוין לדחות דברי הירושלמי במה שמחלק בין דרך חילול לדרך מקח שבחילול מועל בדיעבד והרמב"ם לא ס"ל כן וכ"כ לעיל שדבריו דחוקים וגם חילוקו של הירושלמי אינו מבורר בלשון ששנו חכמים במשנה אמנם לפע"ד רבינו גוף החילוק קבעו להלכה שהרי בפ"ד דמעשר שני ה"ו כתב אין מחללין מעות מעשר על הפירות ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים וכתב הכ"מ דנלמד מהך דתנן פ"ק דמעשר הלוקח פירות חוץ לירושלים דבמזיד יאכלו בירושלים וחילל מיירי במזיד ודבריו תמוהים דא"כ למה נקט לה שני פעמים וגם אין זה צחות לשון רבינו ששפתיו ברור מללו אך לפע"ד הרמב"ם מפרש להירושלמי דקאי על שוגג וכמ"ש הפ"י בשם המפרש וע"ז סובר רבינו דמחלק הירושלמי בין חילול למכירה ואם כן דברי רבינו מבוארים דתפש שני התירוצים שבש"ס ירושלמי והוא פירש דקאי הקושיא מפירות ולכך כתב בפ"ד דבתורת חילול אף בשוגג אינו מחזיר הדמים שבדיעבד אם חילל חילל ומקח טעות לא הוה ולענין מכר מחלק בין ברח לאינו ברח ודו"ק היטב ובאמת חילוק של הירושלמי אינו על המשנה כמ"ש למעלה דבמשנה תני בשניהם לשון לקיחה וכמ"ש למעלה ורק דמחלק לענין דינא יש לחלק בין חילול למכירה והקושיא לא מתרץ כלל כמו שדרך הירושלמי להניח בכמה מקומות בקושיא ואח"כ מתחיל ענין אחר דיש חילוק בין חילול למכירה ובין ברח לשאינו ברח ולפע"ד כוונתי אל האמת שוב ראיתי בכפת תמרים למהרמב"ח בסוכה דף מ"ד ע"ב הביא דברי הרמב"ם אלו שבפ"ד לפ"ו וכתב שהדברים סותרים וחילק בין אם מחלל על פירות שברשותו או בהמה שברשותו לבין אם מחלל על פירות שקנה מחברו וכן בהמה שקנה מחברו ע"ש שהתפאר בזה ולפע"ד חלוקו לא נמצא כלל מוזכר בשום מקום ומה נ"מ בין אם מחלל על פירות שברשותו למה שקנה ואם איתא למה לא מחלק בש"ס דילן ובירושלמי חילוק זה ומה גם שאין דרכו של רבינו לבדות חלוקים מלבו ולפע"ד העיקר כמ"ש ואולי יש מקום לחלוקו אבל אין החילוק מטעמו ומסברתו רק שזה נקרא חילול וזה נקרא מכר והיינו שמחברו אין מקום לחלל רק בדרך מכר אבל במה שיש ברושתו הוא מתורת חילול ולא מתורת מכר וא"כ מפרש הרמב"ם דזה מה שאמרו בירושלמי כאן דרך חילול כאן דרך מכר ודו"ק היטב.

והנה רש"י פירש הא דאין לוקחין בהמה בכסף מעשר משום וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש והתוס' הקשו עליו דהטעם שמא יגדל עדרים ולפע"ד יש ראיה לרש"י דאל"כמ מה טעם של המשנה דאין לוקחין פירות והא ל"ש בזה עדרים עדרים וע"כ שהטעם דבעי כסף צורה וגם שמא תכחיש וא"כ גם בפירות שייכות אלו הטעמים והא דאמרו בסוכה שם דאין מחללין על חיין שמא יגדל עדרים עדרים ס"ל לרש"י כשיטת הרז"ה דמיירי בירושלים עצמו דודאי מותר לחלל וקרא כתיב בבקר ובצאן ואפ"ה אסרו רבנן לכתחלה לחלל על חיין שמא יגדל ע"ש ועיין בתמים דעים שם ובכפ"ת כנלפע"ד והנה בריטב"א ראיתי דמפרש דהא דבשוגג יחזור דמים למקומם שהוא בשביל שהמוכר לא ידע והוא מכר בטעות שאלו ידע שהוא מעות מעשר ויצטרך להוליכו לירושלים לא היה מוכר וזהו פירוש חדש דלא כרש"י ותוס' שפירשו דהמקח טעות היא בשביל הלוקח ובאמת שלהריטב"א ל"ק קושית התוס' ד"ה ואם אבל לפענ"ד פירושו תמוה דלדידיה האי בד"א דר"י הוא לפרש וכמ"ש בעצמו והרי הרמב"ם לא הביא הך דר"י ואף אם נימא דר"י לפרש אכתי קשה בהא דפריך מקידש במזיד ומשני ר"א דשם לא הוה קידושי טעות דאשה יודעת ובמוכר הוה מקח טעות דאף במזיד לא חילל לר"י וזה תימא דלר"י דס"ל דבמעשר קידש במזיד משום דמעשר ממון הדיוט והוא תימא דלר"י דס"ל דבמעשר קידש במזיד משום דמעשר ממון הדיוט אם כן אף שהיא לא ידעה נתחלל המעשר ובפרט לר' ירמיה לעיל בדף נ"ג ע"ב וצע"ג ליישבו בדוחק והנה בלא"ה פירושו לא עלה במסקנא וע"ש בסוף דברי ריטב"א ובזר זהב שם שבאו הדברים מעורבבים. והנה במ"ש הירושלמי לחלק בין דרך חילול למכירה ולכאורה היה נראה לפע"ד להיפך דבמכר יועיל טפי מחילול דהנה לכאורה קשה בסוגיא דאמאי במזיד תעלה ותאכל במקום ואמאי לא נימא דל"מ המכירה כלל דכיון דאסור לקנות בהמה חוץ לירושלים לרש"י מה"ת משום וצרת ולתוס' עכ"פ מדרבנן שמא יגדל אם כן נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואף בדרבנן אמרינן דלא מהני ועיין בחו"מ סימן ר"ח בש"ך וסמ"ע שם ובט"ז דל"ש חילוקי כאן וגם תירוצו של המהרי"ט בראשונות סימן ס"ט ל"ש כאן דאם נימא דלא מהני והמעות נשאר בקדושתו א"כ נתקן האיסור ומהראוי לומר שעכ"פ יחזרו דמים למקומם ודעת האחרונים דאף בשוגג שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וא"כ אמאי במזיד תעלה ותאכל והנה לכאורה רציתי לומר לפמ"ש בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן ל"ד דענין כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ל"ש רק במקום דהוא נוגע בינו לבין עצמו אבל במכר שבינו לבין חברו ואינו עובר רק אחד א"כ יכול השני לומר מה לי ולך אתה כבר עברת ומה יועיל לך ביטול המקח ומה אכפת לי במה שעברת אני לא עברתי ולפ"ז י"ל דכאן ג"כ כל שהוא דרך מכירה ניהו דהלוקח עבר אבל המוכר לא עבר וא"כ יש לומר דזה החילוק שבין חילול למכר דחילול שייך גם בינו לבין עצמו ול"מ חילול משא"כ במכר אבל זה אינו דכאן אם נימא דל"מ שוב לא עבר דהרי לא נתחלל ונשאר המעות בקדושתו וגם שניהם עוברים שע"י שניהם נתחלל והרי קנסו גם להמוכר שעובר על לפני עור ועיין בתוס' ד"ה אבל ודבריהם צ"ע ועיין מלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ב מ"ש לדחות דברי הפ"מ וצ"ע מדברי התוס' כאן עכ"פ שניהם עוברים ועיין בשו"ת פנים מאירות שם שמחלק בעצמו דבחרמי כהנים כיון שע"י שלקחו רוצה להפקיע הקדושה ל"מ וה"ה בזה שוב מצאתי בשו"ת פנים מאירות שם סימן מ"ו שהביא סוגיא דילן וכתב למה שכתבתי בתשובה אחרת דאם המוכר עושה איסור ולא הלוקח או הלוקח בלי המוכר דמועיל המכר וכפי הנראה כוון לתשובה הנ"ל אבל לא ידעתי דגם לפי חילוקו כאן שניהם עוברים וגם יתוקן האיסור עי"ז דנימא דל"מ ולמה לא נימא דלא מהני לתקן האיסור וצע"ג.

גם מ"ש שם לתמוה על הרע"ב בפ"ק דמעשר שני משנה ז' שכתב דהמשנה דאין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדו מיירי בברח א"נ במזיד וע"ז תמה דהא גם במזיד יחזיר דמים למקומו כדפריך הש"ס במחכת"ה לא ידעתי מה זה תימה הא זה דוקא אליבא דר"י אבל לת"ק דר"י במזיד תעלה ותאכל במקום וכ"כ בפ"י בהדיא די"ל דהקושיא הוא משוגג ולא ממזיד הן אמת דלפמ"ש לת"ק דר"י כל דבר שאינו דבר הראוי לאכילה לא הוה מכר כלל ולא נתחלל המעות א"כ א"ש קושית הפ"י וליתנהו לדברי הרע"ב אבל הרע"ב אינו מוכרח שיסבור כן וא"ש דבריו ועכ"פ ל"ק כ"כ על הרע"ב אך מה שהקשיתי מכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד עדיין קשה ואולי יש לומר כיון דעיקר האיסור הוא בשביל שקנה חוץ לירושלים אבל בירושלים פשיטא דל"ק שמא יגדל וכמ"ש למעלה שכן הוא שיטת הרז"ה ואם כן שוב לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד שהרי רק המקום גורם והוה כמו שוחט בשבת שבחול אין כאן איסור וכמ"ש הש"ך והט"ז שם ועיין דגול מרבהה ביו"ד סימן י"א וה"ה כאן דהמקום גורם האיסור ובזה נלע"ד דזה החילוק בין לקח דבר העומד לאכילה לבין דבר דאינו עומד לאכילה דבאינו עומד לאכילה כל שיש המוכר לפנינו שוב בטל המכירה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וכאן אין המקום גורם דבירושלים ג"כ איכא איסור אם היה לוקח דבר שאינו ראוי לאכילה ובזה נתיישב פעם שלישית דברי הרמב"ם דאף לת"ק דר"י יש חילוק בין דבר העומד לאכילה לבין אינו עומד לאכילה ומטעם שכתבתי ובזה נלפענ"ד ליישב הא דאמר טעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר ונקנסיה ללוקח והדבר תמוה למה ליה לדייק מסיפא ולא פריך מלקח בהמה טהורה דקנסינן למוכר ולפמ"ש א"ש דבאמת כ"כ למעלה בשם הפ"מ דכל דהמוכר אינו עושה איסור רק הלוקח מהראוי שלא יתבטל המכר אבל כבר כתבתי דהדבר תמוה דהא כאן המוכר עושה איסור גם כאן שנתחלל המעשר על ידו ולפי זה זהו לר"י דס"ל במזיד מתחלל המעשר אם כן גם המוכר עושה איסור מהראוי לקנוס המוכר אבל בלקח בהמה טמאה שאינו ראוי לאכילה שאין המעות מתחלל ובפרט לת"ק דר"י שהוא ר"מ דס"ל דמעשר אינו מתחלל שפיר פריך דמהראוי לקנוס להלוקח שהמוכר אינו עושה איסור כל כך וע"ז משני כל היכא דאיכא איסור התם קנסינן ודו"ק היטב ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם במ"ש גבי מים ומלח דלא קנה המעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין והיינו דה"א דכיון דיצאו המעות לחולין אם כן לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כמ"ש המהרי"ט דבין כך ובין כך האיסור כבר נעשה דהמעות יצא לחולין ואפ"ה לא מועיל ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם נחמדים ת"ל בסוגיא זו העמוקה והעמומה. עוד פש גבן הא דפריך מר"י דבמזיד קידש וק"ל מ"פ מקידושין הא שאני קידושין דהקלו משום פ"ו וכעין מ"ש התוס' בחולין דף ד' לענין חלופי איסורי הנאה וכדאמרו בנדרים דף מ"ז ועיין בע"ז דף ס"ב בתוס' ד"ה נמצא ובקידושין דף נ"ב שוב ראיתי בפ"י שהקשה כעין זה ע"ש. והנה לכאורה צ"ב בהקדש דנחלקו ר"מ ור"י דלר"מ בשוגג לא קדש במזיד קדש ולר"י בשוגג קידש במזיד לא קידש נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ואמאי תהיה מקודשת אחר שנתעביד איסור עי"ז ואם נימא דאינה מתקדשת נשאר הקדש כבראשונה ולא נעשה איסור ומתקן האיסור עי"ז והנה לר"י לק"מ דלר"י כיון דבשוגג התורה גלתה דהקדש מתחלל אם כן אף אם נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני לא הועיל להאיסור שהאיסור נשאר כמו שהיה שכבר נתחלל וכבר השריש המהרי"ט דבכה"ג לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ואם בשוגג קידש לר"י ובמזיד לא קידש דאינו מתחלל לר"י ולפ"ז לר"מ דס"ל במזיד קידש צ"ב דלמה יתחלל במזיד נימא דל"מ וצ"ל דכיון דגזה"כ היא דמועל במזיד ויוצא לחולין שוב מתקדשת דב"כ וב"כ איסורא דעביד עביד אבל בשוגג לא קידש דלר"מ כיון דבשוגג לא יצא לחולין אם כן למה תהיה מקודשת והא עי"ז יתעביד האיסור דאם תהיה מקודשת אז מעל ונהנה מן ההקדש ובזה מובן היטב הא דאמרו שם בעי רבא מר"ח אשה אינה מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין א"ל אשה אינה מתקדשת מעות היאך יצאו לחולין והיינו דרבא לשיטתו דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן שפיר איבעיא ליה ניהו דאי עביד לא מהני ולא מתקדשת אבל המעות שישאר לחולין דהא אף דהמעות יצאו לחולין מכל מקום לא הועילו מעשיו והוא יתחייב קרבן מעילה וכדאמרו דל"מ והא דלקי דעבר אמימרא דרחמנא וע"ז משני כיון דלא מתקדשת א"כ אפשר שתצא לחולין דהא לא הועילו מעשיו ולא נתחלל ויש להמתיק הדברים אם נימא דהמעות יצאו לחולין שוב מהראוי שתתקדש דא"ל דהוה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דז"א דאם נימא דיצאו המעות לחולין וחייב קרבן מעילה שוב לא הועיל גם אם לא תהיה מקודשת דמ"מ מעל ויצא לחולין ובכה"ג ל"ש כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כמ"ש המהרי"ט וע"כ דלא יצא לחולין ושוב אינה מקודשת דשייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ובזה מיושב הא דפריך הש"ס במכר מאי והדבר תמוה דמ"ש מכר מקידושין ועיין בפ"י שהאריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי בשם הפ"מ דבמכר כל שהמוכר אינו עושה איסור יכול לומר מה אכפת לי באיסורך שעברת ולפ"ז ה"א דבמכר קנה וע"ז אמר דגם במכר לא קנה דהא עי"ז הוא נתחלל ההקדש ואם כן גם הוא עושה איסור ודו"ק היטב.

והנה במ"ש רש"י דאיהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא ופירש"י דאונסא דאורחא רמי' עליו שהרי אין במעשר שו"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים שאפילו תמכרנו דמיו נתפסין בקדושה והקידושין צריכין שיהיו שו"פ וכתבו התוס' דאם כן מה פריך בבכורות דף ט' והרי מעשר בירושלים והקשו התוס' דאם כן מה פריך בבכורות דף ט' והרי מעשר שהקפידה תורה בכסף צורה והא בירושלים לא בעי כסף צורה רק חוץ לירושלים ובירושלים יכול לחלל על כל דבר אבל זה דוקא על דבר הראוי אמת שבירושלים יכול לחלל על כל דבר אבל זה דוקא על דבר הראוי לאכילה ושתיה וסיכה אבל כאן שקדש אשה בזה לא עדיף מאלו קנה מים ומלח דאף בירושלים מיירי כמ"ש הר"ש פ"ק דמעשר שני בהדיא וברשב"ם דלא קנה המעשר אף שהוא בירושלים אם כן תאכל שם בקדושת מעשר דא"כ אין מקום שיהיה המעשר בירושלים אם כן תאכל שם בקדושת מעשר דא"כ אין מקום לקושית הש"ס כלל דפשיטא דהרשות בידו לתת שם המעשר לאחר והוא יאכלנו בקדושת המעשר דא"צ שיאכל דווקא זה שמעלהו אמנם נראה דהכי קושית התוס' דלהס"ד שם דלא ידע מהך דר"א דאמר אשה יודעת שאין מ"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכל בירושלים א"כ שוב פריך הש"ס שפיר והא בעי כסף צורה והיינו חוץ לירושלים וע"ז הקשו התוס' כיון דעיקר הקידושין אינו רוצה שיחולו רק עד שתבא לירושלים אם כן פשיטא דמותר והיא תאכל בירושלים ועכ"פ על רש"י אין קושיא כ"כ ומה שהקשה הריטב"א דהא אין להקדש אלא מקומו ושעתו והא דחיישינן שמא שו"פ במדי אינו רק קידושי ספק דאין להקדש אלא מקומו ושעתו לפע"ד לק"מ עפ"י מה שהביא הב"י בחו"מ סי' ק"ט דאף דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה למכר ה"מ בזמן שנעשה המכר בזמן הראוי משא"כ בדבר שאין המכר בזמן שראוי למכור ל"ש זאת והב"י תמה עליו אבל הט"ז ביאר הדברים דכל שאין זמן מכירה כלל רק ביום השוק אז גם בהקדש ל"ש לומר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו דהא כעת אינו זמנו ומקומו למכר כלל אבל כל שגם כעת הוא זמנו למכור רק שאם נמתין ליום השוק אז יהיה השער ביוקר יותר בזה אין להקדש אלא מקומו ושעתו והארכתי בזה בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד בפסחים דף כ"ט ולפ"ז בשלמא במקדש בתמרה דגם במקומו נמכר רק שבמדי שוה יותר פשיטא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל כאן דחוץ לירושלים אין לו שווי כלל והעיקר הקנין כשיגיע לירושלים בזה ל"ש לומר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומזה ראיה ברורה לדינו של התשב"ץ ודו"ק.

אמנם מה שיש לעיין בזה דהנה הב"ש סי' למ"ד ס"ק טי"ת כתב בשם הגהת אשר"י בכת אחת שאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו א"כ הוה מקדש בלי עדים לפי שהם בעצמם מסופקים והנה כבר כתבו האחרונים ובראשם הנו"ב מהד"ק סי' נ"ח ומהד"ב סי' ע"ז דבכ"מ שהספק אינו על גוף הקידושין רק מצד אחד כמו בחיישינן שמא שו"פ במדי ל"ש לומר דהוה מקדש בלי עדים דהא לדידן וגם להעדים יש ספק שמא היא שו"פ במדי והעדים ראו גוף הקידושין וע"ז נולד הספק אבל בספק אם באו הקידושין לידה כלל כמו בספק קרוב לה או לא הוה כמקדש בלי עדים ע"ש ולפ"ז כאן י"ל כיון דאם לא הי' אשה חברה הי' נתחלל המעשר באיסור על ידה א"כ העדים לא ראו כלל שום קידושין דהא כל שלא העלהו לירושלים אינו שוה כלום דאסור לחלל שלא על כסף צורה ועיקר הקידושין יחולו רק באם תביא לירושלים ואם כן אפשר דהוה כמקדש בלי עדים ואולי כיון דאשה חברה היא והיא לא רצה שתתקדש רק עד שתביא לירושלים אם כן ראו עדים הקידושין שנתן לה עד שתביא לירושלים ודו"ק. אמנם זה אינו דהא באמת מיירי בשגגת מעשר ולכך אמרינן דלא ניחא ליה אחריות דאורחא ואם כן שוב באמת הוא קדשה שתתקדש תיכף רק שאלו הוה ידע לא היה מקדשה עד שתביא לירושלים ואם כן שוב הוה כמקדש בלי עדים וע"כ כפירוש השני של רש"י וגם גוף אחריות דמוטל עליו לא ידעתי כיון שלא ידעו שהוא של מעשר א"כ ניהו דאינו שו"פ כאן מ"מ האחריות לא מוטל עליו ואולי כיון דאם לא קדש בודאי לא היתה צריכה להביא מעשרו לירושלים ורק ע"י שקדשה ורימה אותה בחשבה שנתן לה דבר וכל שאינו שו"פ פה פשיטא דהאחריות הוא עליו ודו"ק.

והנה לכאורה קשה לפי מה דאמרו בקידושין דף נ"ד דאשה פודה מעשר שני בלא חומש ועיין תוס' וברמב"ם פ"ה ממעשר שני ה"ב א"כ לכאורה שו"פ במה שמקדשה במעשר שא"צ להוסיף חומש וא"כ לדידיה בודאי ניחא ליה דהוא היה צריך להוסיף חומש והיא א"צ ואולי גם במה שמקשה כיון דזה מקרי חילול שוב אינו נהנה כלום דהא צריך שיתן חומש מיהו י"ל כיון דאינו רוצה לקדשה עד שיבא לירושלים א"כ א"צ שיתן חומש דהא אינו מחלל עדן וא"כ מותר חומש ויש ליישב בזה קושיית תוס' על רש"י ולפי שהוא ע"ד הפלפול ע"כ קצרתי ודו"ק ובזה יש לי לומר הא דאמר ר"א אשה יודעת שאין מ"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים (ובקידושין כתוב מעות מעשר והוא ט"ס וצ"ל מע"ש כמבואר בבכורות) ולכאורה מה זו סברא ולפמ"ש יש לומר כיון דאם היה מחלל על ידה היה צריך להוסיף חומש ומדלא נתן חומש ע"כ שאינו מקדשה עד שתבא לירושלים וא"כ כיון שידעה זאת ע"כ מביאתו לירושלים ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ויש לי להאריך בזה על כל קוץ וקוץ וע' במקנה ולפמ"ש יש לבנות ולסתור בכל דבריו ולא נפניתי כעת להאריך. והנה בהא דאמרו כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן ושיטת התוס' כל היכא דהמעות גביה שייך למקנסיה ועל זה הקשה אותי החריף ושנון מו"ה מרדכי מיזיש נ"י בהא דכתב הטור יו"ד סי' רס"ז במוכר עבדו לחו"ל דשטת הרמ"ה דקנסינן להלוקח אף שלא יתן המעות רק שקנה בהגבהה ומשיכה חייב לשחרר העבד ולתת להמוכר מעות בעד העבד וע"ז הקשה כיון דלא נתן המעות אם כן מהראוי לקנוס מי שהאיסור בידו ולק"מ דל"ד דשם עיקר הקנס על שלקח העבד והרי העבד מקרי האיסור ואצל מי הוא האיסור אצל הלוקח וא"כ מה בכך שלא נתן המעות עדיין הרי העבד הוא האיסור על שלקח עבד ורצה להוליכו לחו"ל וא"כ כל שקנה שייך לקנסו מי שהאיסור אצלו אבל שם אם נימא דנתחלל על המעות א"כ המעות הוא האיסור ומהראוי לקנוס מי שהאיסור אצלו לכך כל שלא נתן המעות אין האיסור אצלו וז"ב ופשוט. ובזה מיושב גם מה שהקשה על התוס' בגיטין דף מ"ד שכתבו דאפילו לא רצה ללכת קנסינן ליה מיד שמכרו פן ישדלנו האדון לצאת לחירות וע"ז הקשה כיון דלא יצא העבד עדיין א"כ הו"ל איסורא לגבי מוכר ולפמ"ש עיקר האיסור הוא מה שקנהו ואטו אכפת לן אם נתן לו במתנה או שמכרו העיקר הוא מה שהוציאו לחו"ל וכיון דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שפיר קנסינן ליה ומה שיש להסתפק בזה אי אם נתן לו במתנה העבד אי קנסינן להמקבל דהא לא נתן דמים ואולי דקנסינן יותר שהרי אינו מפסיד כלל להמקבל דהא לא נתן דמים ואולי דקנסינן יותר שהרי אינו מפסיד כלל וצ"ע ויותר מסתבר דעכ"פ העבד צריכים שניהם לשחררו וקנסינן שניהם דדלמא יערימו ויאמרו שנתן לו במתנה וזה מקבל דמים. והנה מה שהאריך בדברי הספרי דלא תסגיר עבד אל אדוניו קאי על מוכר עבדו לחו"ל והרא"ם פ' תצא מביאו ודעתו דקי"ל כהך דספרי ובנה ע"ז בניינים תמהתי דאחרי דבש"ס כאן נדחה מדר' אח' בר יעקב היאך אפשר לבנות ע"ז יסוד בש"ס דילן דסמוך ונראה מביאו הש"ס ודחהו והמלמ"ל פ"ח מעבדים באמת תמה על הרא"ם וכתב דהך דספרי נדחה בש"ס דילן גם מ"ש מעלתו דלא תסגיר עבד אל אדוניו על הלוקח קאי תמהני דבאמת קאי על המוכר לשיטת הספרי וכן מבואר ברש"י כאן בגיטין דף מ"ה ד"ה במוכר ובזה נדחה הרבה מדבריו ומ"ש ראיה להרמ"ה דאל"כ אדמחלק רשב"ג בין לאנטיכי ובין אנטיכי הי' לו לחלק בין נתן דמים ללא נתן דמים תמהני דמה לו לרשב"ג לחלק בזה הא גם הת"ק מודה בזה אם נימא שלא כרמ"ה ואם היה מחלק בזה היה משמע דחולק על הת"ק בזה ולכך לא מחלק רק בין אנטיכי לאנטיכי דבזה חולק על הת"ק וז"פ אך מ"ש ראיה להרמ"ה מהא דאמרו בדף מ"ד דש"מ קניא רבו שני ולא הדרא זביני ופירש"י דאל"כ למה לנו לכוף לרבו שני נכוף לרבו ראשון שאיסור עליו אלא ע"כ דלא הדרא זביני והקשה הרשב"א בחידושיו דמה קושיא הא כיון דהלוקח קנאו בד"ת ואע"ג דקנסינהו רבנן להדר זביני מ"מ הרי הוא של הלוקח בד"ת וא"כ צריך גט שחרור מאתו בד"ת וכתב דמ"מ היה לנו לכוף גם רבו ראשון כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ועוד י"ל דאי הדרה זביני כי מהדר הו"ל כמוכרו לו בדמים שהוא מחזיר לו וממילא מרבו ראשון הוא דצריך גט שחרור ולא משני וע"ז כתב מע"ל דמזה מוכח דינו של הרמ"ה דל"מ לתירוץ הראשון של הרשב"א א"כ אם נימא דכל שלא נתן לו מעות נפטר הלוקח בלי דמים א"כ היה לנו לכוף לרבו ראשון לשחרר וגם לתירוץ השני לשטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר א"כ אפשר דהו"ל כמוכרו לראשון במלוה שיש לו עליו וע"כ כהרמ"ה ובאמת שאין ראיה דמי הגיד לו לרמ"ה דאין הדין כן ודלמא באמת אם לא נתן המעות כופין גם לרבו ראשון והש"ס מיירי בנתן המעות אך בלא"ה אני אומר דלהרמ"ה לשיטתו אין התחלה לקושית הרשב"א דהנה בפ"ב דכתובות דף כ' גבי בר שטיא דאם קנה נכסים אפילו זכין לו ע"י אחר ל"מ מטעם דזכיית המקח אינו בא מצד המוכר בלבד רק מצד הלוקח שיהיה בר דעת ויתכוין להקנות לו הדמים דאם אינו בר דעת להקנות לו הדמים זה לא רצה להקנות לו המכר אבל במתנה סגי בדעת הנותן בלבד ע"ש ולפ"ז כיון דקנסו רבנן והדרי זביני א"כ למפרע הו"ל הקנאה בטעות דהמוכר לא נתכוין להקנות לו עד שיזכה הלה במעות וכל שצריך להחזיר לו המעות אף הוא לא גמר למכרו אז בטל המקח ושפיר דייק דע"כ לא הדרי זביני ואבד מעותיו ושוב גמר והקנה לו ולכך צריך רבו השני לשחררו וז"ב איברא דלפ"ז אם נימא בלא נתן מעות נפטר הלוקח א"כ שוב לא גמר להקנות לו וא"כ בטל המקח ולא מצי רבו השני לשחררו רק הראשון בלבד ובאמת קושית הרשב"א הוא לדעת הרמב"ם וכן קי"ל בסי' רל"ב סעיף כ"ג דהמוכר שמכר וזכה ללוקח המכר שלא מדעתו יד הלוקח על עליונה אם רצה לוקח ונותן דמים ואם לאו תחזור לבעלים והיינו דפליג על הרמ"ה וס"ל דאינו תלוי הקנאת המוכר בהמעות והמוכר א"י לחזור אם הלוקח רוצה לקיים המקח ועי' בקצה"ח סי' רל"ה וא"כ שפיר קשיא ליה להרשב"א דרבו קנהו מה"ת ונתן לו הדמים וניהו דרבנן קנסו להחזיר מ"מ מה"ת קנהו הלוקח וצריך לשחררו ולפ"ז י"ל אם לא נתן לו הדמים באמת נפטר הלוקח ואפ"ה לא נתבטל המקח דכל דהקנהו לו אף שחז"ל הפסידו המעות מה בכך הא מה"ת קנהו ויכול לשחררו והוא רוצה ליתן לו המעות רק שאנוס בתקנת חז"ל ושפיר קנהו אך נראה דלפי מה דאמרו בב"מ דף ע"ז וקי"ל כן בסי' ק"ץ דאם יוצא ונכנס אחר המעות לא קנה ולפ"ז כיון דאם היה נותן לו המעות לא הדרי זביני א"כ היה המוכר מרוויח המעות וא"כ כל שלא נתן לו המעות אף הוא לא גמר והקנה לו שהרי הוא יוצא ונכנס אחר המעות ולא גמר והקנה לו דיודע דאם ישמעו רבנן יפסד המעות מיהו י"ל להיפך דאדרבא כיון שמכר לו ולא הקפיד שיתן לו המעות תיכף ע"כ שהסכים אף שלא יתן לו המעות נמי מקנה לו דאל"כ למה לא הקפיד על מעותיו דהרי יודע דאם ישמעו רבנן יפסידו לו המעות וא"כ ע"כ דגמר להקנות לו אף שלא יקבל המעות אבל דעת הרמ"ה נלפע"ד דאזיל לשיטתו דס"ל דאדעתא דיתן לו מעות הקנהו לו ולפ"ז אם נימא דנפטר מהמעות שוב נתבטל המקח וא"כ נתבטל הקנס דהא לרבו השני לא מצי לקנסו לכתוב לו גט שחרור דהרי לא קנהו לו וחז"ל רצו לקנסו על שהתחיל לקנות פן ישדלנו לבא אחריו ע"כ הוצרכו להאלים הקנס דמוכר מליתן לו מעותיו ויוכל רבו השני לשחררו וז"ב כשמש ולפ"ז מיושב היטב דברי הש"ך ביו"ד סי' רס"ז ס"ק קי"ב שכתב דמוכר עבדו בסוריא בזה אם לא נתן הלוקח מעות לא הפסיד שהרי לא עשה לוקח איסור שהרי קנאו בח"ל והמוכר עשה איסור שהרי הוליכו לחו"ל ותמה החריף הנ"ל דא"כ איך כתב הש"ע דכופין להלוקח לשחררו הא כיון דהדרא זביני על המוכר לשחררו ג"כ וכמ"ש ברשב"א ולשני תירוצים קשה ולפמ"ש א"ש דבאמת אנן לא קי"ל כסברת הרמ"ה דלא רצה להקנות רק אדעתא לקבל המעות כמבואר בחו"מ סי' רל"ה סכ"ג ועיקר קושית הרשב"א הוא רק בשביל זה וכמ"ש וא"כ באמת מה דקנסינן לתת לו מעות הוא משום דחז"ל רצו לקנסו על שעבר ורצה לקנותו ולפ"ז בסוריא דלא עבר שפיר לא קנסו אותו כל שלא נתן לו המעות ואדרבא קשה להיפך הא בזה אף שיתן לו המעות מהראוי לומר דיחזיר לו המעות ואפ"ה יוכל רבו שני לשחררו דהא באמת קנהו אף שלא נתן לו המעות דאינו תלוי בקבלת המעות ואולי י"ל דכל שקבל המעות חזינן דלא רצה להקנות לו בלתי המעות א"כ ע"כ לא הדרא זביני דאל"כ לא יוכל רבו שני לשחררו אבל כל שלא נתן לו המעות מה"ת לומר שהקפיד דוקא בנתינת המעות ויש להמתיק הדבר די"ל אף לשיטת הרמב"ם דלא תלוי בנתינת המעות היינו דווקא במקום שודאי יתן לו המעות כמו בסתם מוכר ולוקח א"כ אמרינן דהוא רצה למכור בסתם ואם ירצה הלוקח לקיים המקח אף הוא גמר והקנהו אבל בבר שטיא דאין נתינתו במעות כלום א"כ בוודאי לא גמר והקנהו עד שיתן לו מעותיו ולא נחלקו הרמ"ה והרמב"ם דלא כמ"ש הקצה"ח ולפ"ז כאן אם נימא דלא כרמ"ה ונפטר הלוקח אם לא נתן המעות א"כ כל שקבל המעות אם נימא דהדרי זביני שוב בודאי לא גמר והקנה בלי מעות אבל כל שמכר לו בלי דמים ולא הקפיד ע"ז שוב באמת א"צ ליתן לו המעות ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. שוב ראיתי כי טעיתי בזה שכתבתי בשם הש"ך והש"ך דעתו דבמוכר לסוריא אף דנתן הדמים כבר א"צ להחזיר ובזה נסתרו דברי ויבואר אי"ה לקמן מה שנ"ל בזה.

והנה מ"ש מעלתו על מ"ש הטור המוכר עבדו לעכו או לסוריא דינו כמוכר לחו"ל ודין זה נוהג אף האידנא וכתב הב"י דהטור שינה המקום שהרמב"ם כתבו לענין עבד שלא רצה לצאת לחו"ל או להיפך שרוצה לעלות לא"י וע"ז כתב מע"ל שבאמת הרמב"ם כתב במוכר עבדו לעכו"ם שקונסין שאינו נוהג רק במומחין והרא"ש השיג עליו דבקנסות שחז"ל קנסו נוהג אפילו באינו מומחין וכפי הנראה הבין מע"ל דהטעם כיון שאין בו שום כפי' להוציא מידו דבר רק שקנסו שיפסיד מעותיו שנתן כבר קנסינן אפילו בח"ל ומה שצריך לכתוב גט שחרור אינו כפיי' רק דממילא יוצא לחירות וזה אינו מוציא ולפ"ז אם לא נתן המעות לכוף אותו שיתן לו זה לא נוהג בח"ל וא"כ יש פלוגתא בין הרמב"ם והרמ"ה בדין זה וכל דבריך המה מהבל יחד דאין כוונת הרא"ש וטור כן רק דבקנס דרבנן כפינן אף בח"ל אבל אין חילוק בין להוציא הקנס או לא ולהרמב"ם בשום מקום אין דנין כל הקנסות בח"ל וכתבו בראש הפרק להורות דבכל הקנסות שיכתב אח"כ אינו נוהג בזמן דליכא מומחין ותדע דבה"ט כתב ודין זה נוהג בכל זמן אפילו בזה"ז שהארץ ביד עכו"ם והיינו דבכל הדינים שקנסו חז"ל אינו נוהג באינו מומחין אבל זה שכופין לעלות לא"י או שלא להוציאו אף האידנא נוהג וז"ב כשמש וכ"כ בש"ע סי' רס"ז ס"פ וסעי' פ"ב והרמ"א שם לא הביא כלל דעת הרא"ש ואפ"ה הגיה ספ"ב דדין זה נוהג אף האידנא והיינו כמ"ש.

עוד נ"ל דבר חדש דמ"ש הרמב"ם בה"ט ובש"ע ספ"ב דדין זה נוהג האידנא אין כוונתן בב"ד שאינו מומחין ובאמת באינו מומחין אינו נוהג שום קנס רק באמת שיטת הרמב"ם בפ"ה מסנהדרין דגם בזה"ז שייך מומחין אם יסכימו בני א"י עליהם וכבר נודע המחלוקת הגדול שהיו בימי הר"י בי רב והרלב"ח בזה ואני כתבתי בגליון הש"ע או"ח סימן תר"ז הרבה מזה ובב"י חו"מ סימן רצ"ה מבואר דשייך מומחין גם בזה"ז ורק דלא נימא דלעלות לא"י אין שייך בזה"ז שהעיר ביד עכו"ם ולזה אמר דגם בזה"ז שייך זאת אף שהעיר הוא ביד עכו"ם וכ"כ בפי"ג מהלכות אישות ה"כ ולא חלק בין זה"ז לבזמן שבהמ"ק קיים ובזה הונח לי שהרמ"א לא הגיה בא"ע סימן ע"ה ס"ה לחלק בין זה"ז לזמן שהיו בהמ"ק קיים משום דגם כאן ספק כהרמב"ם בזה ודברי הב"ש שם ס"ק כ' דכתב עיין במרדכי ובהרא"ש בזה"ז אין כופין אותו אלא אותה היא תמוה דמלבד דאנן קי"ל כהרמב"ם ואין חילוק בין זה"ז לזמן המקדש רק אם יש סכנה אין כופין שניהם אף גם דהמעיין ברא"ש ובמרדכי ימצא הבדל דבהרא"ש איתא בשם רבינו מאיר דלא"י ולירושלים אין כופין אותו אלא אותה אבל בהגהת אשר"י הביא דברי המרדכי שבזה"ז אין כופין לדור בירושלים טפי משאר א"י ומשמע דדוקא לירושלים אין כופין אבל לא"י כופין וצ"ע כעת שוב ראיתי בשו"ת חתם סופר סימן רל"ד דגם הוא תמה על הב"ש וט"ס שם הח"מ אבל לא הרגיש רק אפס קצה דלא הרגיש ההבדל שיש בין הרא"ש להמרדכי בזה והנה בירושלמי אמר בפ"ד דגיטין הלכה וא"ו דאם ידע רבו השני שניהן נותנין דמיו ואם לא ידע הראשון נותן את דמיו והשני משחררו ומעלתו כתב מזה ראיה להש"ך דהרי במוכר עבדו בסוריא לא ידע הלוקח שהוא מא"י ולא"י והראשון נותן דמיו והשני משחררו והוא תמוה דמלבד דזה גופא מנ"ל דלמא הכיר הלוקח זה המוכר שהוא מא"י אף גם דא"כ גם בנותן דמיו היה צריך להחזיר להירושלמי ובאמת העיקר כמ"ש הח"ס שם דהירושלמי חולק עם הבבלי ולפע"ד נ"ל דהירושלמי אזל לשיטתיה דס"ל דהך לא תסגיר עבד אל אדוניו קאי על מוכר עבדו לחו"ל ולא ס"ל כר"א וכמ"ש הפ"י שם ד"ה ברח ולכך החמיר דאפילו שמחזיר לו הדמים והדר זביני אפ"ה יכול רבו שני לשחררו וכמ"ש מעלתו ג"כ דמקרא דלא תסגיר נלמד שהרבו השני משחררו אבל לדידן דלא קי"ל כן רק כר"א א"כ א"א להדר זביני וכל שמהדר זביני אין השני משחררו אלא רבו ראשון או שעכ"פ שניהם משחררים אותו ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים נפלאים ת"ל.

והנה בגוף הקושיא שהקשה החריף הנ"ל על מ"ש הש"ך דכיון דמחזיר הדמים שוב הדרא זביני לכאורה אין קושיא כלל דהש"ס אמר להיפך דאם הדרי זביני בודאי מחזיר הדמים אבל אם לא הדרי זביני אף שמחזיר הדמים משום קנס מ"מ מכירתו מכירה משום קנס אבל באמת י"ל דאף דמחזיר הדמים מ"מ לא הדרי זביני וכן העירני לזה הרב החריף מו"ה מאיר בראם נ"י אבל באמת אינו מוכרח דא"כ למה פירש רש"י דאי לא הדרי זביני אבד מעותיו זה אין לו ענין למה שאנו דנין אם הוה המכר קיים או הדרי וע"כ דכל שלא הדרי זביני ממילא ע"כ דאינו מחזיר הדמים אך לפע"ד נראה דלכאורה צ"ב למה יהיה המכירה מכירה והא כל מילי דאמרו רבנן לא לזבין ג"כ ל"מ המכירה ואם כן גם כאן נימא דבטלה המכירה וכאן ל"ש כל התירוצים שתרצו הט"ז והש"ך בסימן ר"ח ואף לפמ"ש הפנים מאירות ח"א סימן ל"ד דבמוכר ולוקח כל שאחד בלבד עשה האיסור המקח קיים לגבי חברו דהאחר יוכל לטעון מה לי ולך הא אני לא עשיתי האיסור אבל כאן ל"ש זאת דהא שניהם עשו האיסור ולמה נימא דהמקח קיים הא שניהם עשו האיסור אמנם נראה כיון דחז"ל אמרו דמסתברא היכא דאיכא איסורא קנסינן ואם כן עכ"פ מסתבר להש"ס דלזה שייך טפי למקנס משום דעביד איסורא ואיסורא גביה והיינו אף דהעבד עדן ביד המוכר מ"מ הוא קנאו ורצה לעשות האיסור וחשו שמא ישדלנו בדברים אלמא דהוא העיקר ואם כן אם נימא דלא מהני המכירה שוב ל"ש לומר דנקנסיה ללוקח דכל שהדרי זביני לא נתקיים המכר וליכא איסורא גביה ואם כן שוב יהיה חוטא נשכר ובכה"ג אמרינן דאדרבא מכירתו מכירה והוא מוכרח לשחררו וקנסינן הלוקח לשחררו ומפסיד מעותיו ומ"מ לא בטל קנייתו ויתכן יותר דבאמת גם אם נאמר דמועיל מכירתו מ"מ לא יתקיים המכר גביה ואדרבא מוכרח לשחררו ועיקר אנו דנין למי נקנסיה וכיון דב"כ וב"כ לא נתקיים המכר שכופין או ללוקח או למוכר ואם כן אם נימא דל"מ מכירתו לא שייך למקנסיה ללוקח והרי עיקר האיסור הוא הלוקח ואם כן מוטב יותר לומר דמועיל המכירה לענין זה שנקנס ללוקח וז"ב כשמש ומעתה מיושב היטב קושית הרשב"א דשפיר אמרו דע"כ לא הדרא זביני דאי נימא הדרא זביני ל"ל ללוקח לשחררו נכוף להמוכר וא"ל דמה"ת קנייתו קני' דז"א דהא כל דחז"ל אמרו דל"מ קנייתו שוב לא הוה מכירתו מכירה דחז"ל אלמוהו לתקנם ואמרו דל"מ הקנייה והמכירה וע"כ דלא הדרא זביני ואם כן עיקר הפלפול למי נקנס אם ללוקח או למוכר ולכך שייך למקנס טפי ללוקח דהלוקח עשה האיסור ומעתה שפיר כתב הש"ך דבסוריא דהלוקח לא ידע שוב שייך לומר דלא נקנסיה ללוקח ומ"מ לא הדרא זביני דהלוקח יטעון מה לי ולך אתה עשית האיסור ולא אני הלכך המכירה מכירה והוא מחויב להחזיר המעות ודו"ק היטב. ובזה י"ל שיטת הירושלמי דאם ידעו שניהם שניהם נותנים דמיו ואם לאו הראשון נותן דמיו והשני משחררו והיינו כמ"ש דאף דלא הדרא זביני משום דהלוקח לא ידע מ"מ מכירתו מכירה והלוקח משחררו ומ"מ הראשון נותן דמיו. ובזה מיושב היטב מ"ש הרמב"ם בפ"ח ה"ו ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו מפני שאלו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל ותמה מעלתו דהא זה התחלת הש"ס דלא עכברא גנב אלא חורא גנב וא"ל אי לאו עכברא חורא מנ"ל ואמרו היכא דאיכא איסורא קנסינן והרמב"ם כתב כהס"ד דהש"ס דחורא גנב ולפמ"ש דהרמב"ם ק"ל דנימא דל"מ המכירה וא"כ לא קנה הלוקח כלל משום ששניהם עשו האיסור וא"כ קנסינן לשניהם וע"ז כתב דעיקר האיסור עשה הלוקח אף שזה ג"כ עשה איסור מ"מ אם נימא דל"מ המכירה שוב ליכא איסורא גבי הלוקח דהרי לא קנאו הלוקח כלל וא"כ אין מקום לקנוס הלוקח וע"כ דשוב המכר קיים לענין זה שיהיה הלוקח נקנס ודו"ק היטב ודברי הש"ס דאיסורא גביה הוא רק פירוש לזה וכמו שכתבתי ודו"ק היטב.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף