שואל ומשיב/א/א/קמט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קמט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יום א' פרש' בשלח תר"ו לפ"ק להרב הגדול מוהר"ר אשר זאלצמאן נ"י נכד הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל. תמול בהיותינו יושבים על הלחם סעודת שבת הגיד לי את אשר הרב הגאון הגדול מ"מ ומ"צ ד"ק בראד מוהש"ק נ"י הציע לפניו ספק אחד במי שעושה שליח שיקדש או יגרש והשליח נתן קדושין וגירושין באופן שהיה כשר ע"פ ד"ת רק דרבנן פסלוהו אם חשוב שינוי בשליחות והביא מהרש"ק ראיה מהא דפריך בפסחים דף פ"ח ע"ב והא תניא אין נמנין על שני פסחים כאחד והרי שם אינו רק דרבנן דאין ברירה אינו רק בדרבנן ואם כן מה"ת היה מועיל השליחות וע"כ דכל שמדרבנן ל"מ הוה שינוי בשליחות הנה יפה השיב מעלתו דזה לא חשיב שינוי בשליחות רק כמוסיף על השליחות שהרי שחט בזאח"ז ואם כן אצל הראשון ודאי לא בטל השליחות רק שמוסיף על דבריו וכדאמרו בכתובות דף צ"ח גבי זבן לי לתכא ואזל וזבן כורא ע"ש ואני אומר אם כי דבר חכמה אמר וכאשר אמר שהמ"מ ומ"ץ נ"י הודה לדבריו אבל אני אומר דאין זה דומה דהנה בש"ס זבחים דף ל"ד אמרו בקר צאן אמרתי לך ולא חיה יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שא"ל רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שא"ל רבו אל תביא לי אלא חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו ופסול והתוס' כתבו שם צ"ע במעילה דף כ' ובפרק אלמנה ניזונית גבי זבן לי לתכא ואזיל וזבין ליה כורא ואני אומר עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי התוס' ובאמת שאין לו דמיון לדברי הש"ס הנ"ל דאם לא אמר רק זבין לי לתכא ולא אמר אלא לתכא ואם כן יש מקום לומר דהוה כמוסיף אבל כאן דאמר ליה אלא חטין הוה קפידא גמורה ותדע דאל"כ מה חילוק בין רישא לסיפא דברישא ג"כ א"ל להביא לו חטים ואמרו דאינו כמעביר אלא כמוסיף וע"כ דשם לא אמר לשון אלא ולזה לא הוה קפידא ונקרא מוסיף וזה דדייק הש"ס וממשיל משלים והיינו דבאמת אף דכתיב בקר וצאן ה"א דאם הביא חיה ג"כ כשר ואינו קפידא לפסול והוה כמוסיף דבקר וצאן הוא מצוה מן המובחר ואף דשם אינו מוסיף שאינו מביא רק חיה מ"מ כיון דס"ד דאינו רק מצוה מן המובחר ואין קפידא לפסול ה"א דאם הביא כשר לכך אשמעינן בקר וצאן תרי זימני להורות דהוא פסול וע' בתוספ' ד"ה שאינו ודבריהם סתומים ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק עכ"פ זה מבואר דבאמר תיבת אלא דהוה קפידה ומקרי מעביר ולא מוסיף וע' בכתובות שם דאמר לאחד ולא לשנים ודאי הוה קפידא רק אמר סתם לאחד נחלקו אם כן ה"ה כשאמר אלא חטים הוה דוקא וע' ב"מ דף מ"ב מי אמר לו מהאי רמי מהאי לא תרמי וע' בתוספות שם ובגיטין דף ס"ו ע"ב ותמצא מבואר דבכה"ג דא"ל סתם לא הוה קפידא ואם כן פשיטא דבכה"ג י"ל דהוה מוסיף ויש לי קושיא להיפך בהא דכתובות הנ"ל דבל"ק דאמר ליה זבין לי לתכא נסתפקו אי הוה כמוסיף והיה להם לפשוט מהך דא"ל חטין והביא לו חטין ושעורים דהוה כמוסיף ויש לחלק דשם כשקנה לו יש לומר דהוה מוסיף דמה בכך שקנה לו חטים ושעורים עכ"פ החטים קנה אבל התם דצוה לו למכור מנכסיו לתכא והוא מכר כורא דזה שמכר כורא העביר על דבריו ומגו דבטל לגבי כורא בטל לגבי לתכא וע' כעין חילוק זה בר"ן הובא בח"מ וב"ש סימן מ"א ואם היה המכירה בשטר אחד פשיטא דהיה בטל וע' בחו"מ סי' ק"ץ דבשטר הוה קנין לחצאין ובטל השטר וא"כ ה"ה בכסף אפשר דלתך הוה שווי אחרת מכור ויכול הלוקח לבטל המקח וממילא גם המוכר יכול לבטל ואין להאריך בזה וע' בחו"מ סי' רט"ז גבי דקלים ועכ"פ זה ודאי דביש קפידא פשיטא דהוה כמעביר ואם כן כאן כיון דאין נמנין על שני פסחים כאחד אם כן פשיטא דאין לך קפידא גדולה מזו ולא מקרי מוסיף רק מעביר על דבריו והוה שינוי בשליחות ודו"ק ומ"ש מעלת"ה ראיה מהא דאמרו בגיטין דף ג' דאי מפשת ליה דיבורא אתי למגזייה ופירש"י דלא יאמר כלהו ואמרינן דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ותמה הרשב"א דהא זה לר"מ דוקא ואנן לא קי"ל כר"מ וצ"ל דבאמת זה כששינה בעצמו אבל כששינה השליח ולא אמר זה ודאי פסול אף לרבנן דהא רבנן תקנו שיאמר השליח כן וכל שלא אמר כן לא נתנו לו נאמנות ולפ"ז הרי מה"ת א"צ כלל וכדאמרו שם ורבנן הוא דאצריך וע"כ דגם זה חשוב שינוי בשליחות הנה אף שדבר חכמה אמר לפע"ד אין ראיה כמו שאמרתי לו פא"פ דשם באמת צריך להעיד על השליחות וכתב הרא"ש דמתוך שהאמינו על לשמה ממילא נאמן על השליחות וא"כ כל שלא אמר לא יהיה נאמן על שליחות ובכה"ג אף שהשינוי אינו רק מדרבנן אבל כל שלא האמינו חז"ל רק באומר בפ"נ שוב לא נודע לנו גוף השליחות כנלפענ"ד וע' באהע"ז סי' ל"ה סי"א דנחלקו הט"ז והב"ש אם בשניות דרבנן נאסר וע' שטה מקובצת בנזיר דף י"ב ובמלמ"ל פ"ז מאישות הכ"א ופ"ט שם שהאריך בזה ואינו ענין לנ"ד דשם ל"ח שמא קדש אותה שהיא שניה דספק דרבנן לא חיישינן אבל השליח לא שינה בשליחות אך לפע"ד ראיה מהא דאמרו בנדרים דף ל"ו הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין אלא שפגולן פיגול וקשה לימא ליה לשליח לתקוני שדרתיך ומה קושיא נימא דמיירי שלא פגל רק פיגול דרבנן שמה"ת לא הוה פיגול ומשכחת לה הרבה דברים שרבנן אמרו דהוה פיגול ואם כן במזיד פשיטא דחייבין דלא אפשיטא וכדומה כמה ענינים שאינו פיגול מה"ת רק מדרבנן ועיין מלמ"ל שם וא"כ משכחת לה שיהיה פיגולו פיגול ולא יתבטל השליחות וע"כ דחשיב שינו וזה ודאי דצריך לשלם אף שאינו פסול רק מדרבנן מ"מ הפסידו וצריך לשלם ועיין בחו"מ סימן ש"ו והנה מ"ש המהרש"ק להקשות מהא דפריך הש"ס בפסחים לכאורה אין קושיא כלל דשם פסול עכ"פ דאמנה על שני פסחים כאחד ואולי ראייתו להיפך מהא דאמרינן דיאכל מן הראשון אף דשינה בשליחות דהא אין ברירה וע"כ כיון דאינו רק דרבנן לא מקרי שינוי בשליחות וכמ"ש וע"ז דחה דהוה כמוסיף ולפמ"ש יפה אמר הרב מוהרש"ק אמנם גוף דבריו שכתב דאין ברירה אינו רק דרבנן צ"ע דאולי גם מדאורייתא אין ברירה ואולי כיון דאינו רק ספק ולהרמב"ם כל ספק מה"ת לקולא רק מדרבנן לא הוה קפידא והשבתי דז"א דשם עכ"פ אין נ"מ כ"כ אם יביא לו חטים ושעורים אבל כאן כל דאסור למנות על שני פסחים פשיטא דהוה קפידא גמורה ודוק הטיב כי הוא ענין נעים ונחמד ת"ל ובלא"ה יש לומר דלא מקרי מוסיף על דבריו רק היכא שההוספה אינו מגרע העיקר אבל כאן דההוספה מגרע העיקר את הראשון דהא אין ברירה ובכה"ג ודאי מקרי מעביר על דבריו מיהו גם דברי מהר"ש יש לדחות עפמ"ש ודו"ק שוב ראיתי בקרבן אהרן פרק ב' פרשתא ב' שפירש דאם אמר אל תביא אלא מן החטים הוה שלילה ע"ש ובילקוט ובז,, ת רענן ודברי התוס' צע"ג ועיין במעיין החכמה על המצות בדף כ"ח וט"ס בדף כ"ז בדלת המתחיל גדול שמו.

והנה החריף השנון מו"ה מאיר בראם ני' הראני דברי הרמב"ם שכתב פ"ז ממעילה הא א"ל תן לאורחים חתיכה של בשר והשליח הלך וא"ל טלי שתים שתים בעה"ב מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות של בעה"ב ולא עקר את השליחות ודבריו תמוהים כמ"ש הכ"מ דאמאי יפטור השליח אף שלא עקר השליחות ועכ"פ כשהוסיף חתיכה למעול ונדחק וע"ז אמר החריף הנ"ל די"ל לפי מה דמבואר בש"ע סי' קפ"ה באם השליח ששלחו למכור קנה לעצמו ל"מ דכיון שנעשה השליח כידו של בעה"ב אין כאן הוצאה מרשות לרשות וה"ה כאן לא הוציא השליח מרשות כיון שלא עקר השליחות הוה עדן כידו של בעה"ב ובאמת שאף שלכאורה דברי טעם הם מ"מ אין בו ממש דניהו דלא עקר דבריו אבל כל שבעה"ב לא אמר לו רק אחת א"כ החתיכה השניה לא הוה כלל ברשות השליח ולא נעשה שליח ע"ז וא"כ ממילא כל שנטלו אורחים עפ"י ציווי של השליח מהראוי שיהיה השליח מעל אך לפע"ד נראה בכוונת הרמב"ם שהרי אמרו בקידושין דף מ"ג לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב והקשו התוס' שם ממעינה דהשליח נהנה והמשלח חייב וכתבו דהמשלח אינו חייב על ההנאה רק על הגבהה דמיד שהגביהו קנהו ונתחייב וע"ז נסתפקו באומר הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הריח אי בכה"ג הבעה"ב מעל דלא עשאו שליח רק להנאה ע"ש ובמלמ"ל כאן הביאו ולפ"ז נלפע"ד ברור דכיון דהשליח א"ל בשם המשלח טלי שתים שתים ולא הודיעם שהשני' מדעתו א"כ לא משכחת לה שיתחייב השליח דהרי הם כשהגביהו לקנות לא הגביהו ע"ד השליח רק ע"ד הבעה"ב שהם חשבו שהבעה"ב א"ל לתת כך ואם היו יודעים שהשליח הוסיף לא הוה ניחא להו בקנין א"כ בשלמא על חתיכה הראשונה מועיל ההגבהה אבל השני' הרי היה הגבהה בטעות וא"כ עיקר הקנין היה בשעה שאכלו ואז לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וז"ב כשמש ולכך כשא"ל אחת מדעת בעה"ב ואחת מדעתם אם כן היה ההגבהה ג"כ כן ושפיר נתחייב השליח וז"ב ומן האמור נראה לפשוט מה שנסתפק בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ק"נ אם מי שמזמן אורחים לסעודתו אם זוכים במתנותיהם משיגביהום או עד שיתנו לתוך פיהם ועיין בחבורי יד שאול בהלכות נדרים סי' רכ"ב שהארכתי בזה ולפמ"ש הדבר מבואר כאן דאם נימא דלא זכו רק משיתנו לתוך פיהם אם כן אמאי בעה"ב מעל הא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ואולי יש לומר דהנאה הוה הנאת מעיו והם קנו בלעיסה בלבד והנאת גרונו והנאת מעיו הם אח"כ ועיין חדושי ריטב"א סוכה דל"ה ובמק"ח סי' תנ"ד ועכ"פ דברי רבינו מבוארים והמל"מ צדד אי רבינו ס"ל כשיטת התוס' ולפמ"ש הדבר מוכרח דס"ל כשיטת התוס' ולכך השליח לא מעל ובאמת גוף הדקדוק שדקדק המלמ"ל ממ"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד לפע"ד לא זכיתי להבין דבהקדש הגוף ודאי דל"ש שימעול בהגבהה רק באכילה דהרי יש מועל אחר מועל וא"כ לא הוציאה לחולין בהגבהה והאיך קנאה אבל בקדשי בדק הבית ודאי דקנאה ע"י הגבהה וז"ב לדעתי ועיין ברמב"ם פ"ו ממעילה ה"ה וא"ו ותמצא דל"ש כלל לחייב על הגבהה בהקדש קדושת הגוף דלא יצא מרשות לרשות דהרי יש מועל אחר מועל וא"כ ל"ש שום חיוב רק באכילה או כשנהנה ובזה מיושב קושית המקנה בקדושין דף מ"ג במ"ש הרמב"ם שלכך לא מעל אלא האוכל בלבד משום שלא מצינו שליח לד"ע רק במעילה לבד והוא שלא יתערב בו איסור אחר והקשה המקנה הא מעילה חייב בהגבהה ואז עדן לא נתערב איסור אחר ולפמ"ש אתי שפיר דבהקדש הגוף ל"ש כלל חיוב בעת ההגבהה דהרי לא הוציא מרשות לרשות כלל וכמ"ש וז"ב ודו"ק.

והנה כשאמרתי זאת להרב החריף הנ"ל ההוא אמר דמ"ש להקשות לשיטת המהרי"ט דל"ש לחיובי לבעה"ב דהא האורחים לא קנו רק בעת הגיע לפיהם ההוא אמר דאין כוונת התוס' דבמעילה חייב משום ההגבהה רק דחיוב המעילה הוא לא בשביל שזה נהנה רק על מה שהוציא מרשות ההקדש ואם כן אף בלי הגבהה כל שאכלו אין חיובו בא על אכילה והנאתו רק במה שהוציא מרשות ההקדש והשבתי לו האמנם מצד הסברא דבריו נכונים מ"מ לפ"ז אין מקום לקושית התוס' דאין ראיה ממעילה דאין החיוב על ההנאה רק על מה שהוציא מרשות ההקדש ולמה להם לתוס' לחלק דקנה בהגבהה והאי שעתא חייב משלח אמנם לפע"ד דברי התוס' נכונים דהרי במעילה בדבר שאפשר שיפגום ויהנה לא חייבה התורה עד שיפגום ויהנה בשו"פ ויהיה הפגם בדבר שנהנה ולפ"ז שפיר הקשו התוס' כיון דעל הנאה לא מצית לחייבו שהרי זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן א"כ לא הוה רק פגם בלבד ולא מחייב כל שלא נהנה וע"ז כתבו התוס' כיון דהגביהו קנאו ואז מעל והרי אז לא היה שייך עדיין הנאה ושפיר חייב על ההגבהה בלבד ולפ"ז דברי נכונים דא"א למחייבי' בעת אכילה על שהוציא מרשות לרשות דכל דא"א לחייבו על הנאה שוב לא נשאר רק הפגם בלבד והרי צריך להיות פגימה והנאה הן אמת כי במשנה ורמב"ם לא הוזכר הדין רק להיפך אם נהנה ולא פגם דלא מעל עד שיפגום בדבר דשייך בו פגם אבל לא להיפך דכל שפגם א"צ להנות אבל באמת זה דוקא אם הפגם הוא בלי הנאה אבל בדבר דשייך בו הנאה בודאי לא מעל בפגימה עד שיהנה וכיון שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן שפיר הקשו בתוס' דהא אין בו הנאה וכתבו דחייב על הגבהה ועיין בספר עצמות יוסף מ"ש בדברי התוס' ולפמ"ש אין הכוונה בדברי התוס' כמו שהבין הוא ז"ל ע"ש ודו"ק אבל בריטב"א בקידושין שם משמע דעיקר כוונת התוס' דהחיוב דמעילה הוא אף שלא נהנה זה רק שהוציאו לחולין ולפ"ז יצמח דין חדש דבקדשי הגוף דיש מועל אחר מועל ולא הוציאו לחולין שוב ל"ש לחייב על מה שאכל דהא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והרי כאן עיקר חיוב על האכילה לא על ההוצאה מרשות ולפ"ז יקשה למה הוצרך רבינו לתת טעם שאשלד"ע כיון שנתערב בו איסור אחר תיפוק ליה כיון דלא נתחייב רק על האכילה אם כן לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אך נראה דע"כ ל"ש מעילה בקדשי הגוף שמוציאו לחולין רק ע"י הגבהה וכדומה אמרי' דיש מועל אחר מועל אבל כל שאכלו אם כן בודאי יצא לחולין שהרי אכלו זר ואם כן שוב ל"ש לומר לא מצינו זה נהנה דאף שלא נהנה חייב זה על הוצאתו לחולין ולפ"ז שפיר הוצרך רבינו לנתינת טעם דלא מצינו שליח לדבר עבירה כשאיסור אחר מעורב בו וזהו לפענ"ד מ"ש הרמב"ם שלא מצינו שליח לד"ע רק במעילה ותמה המהרי"ט בחידושיו לקידושין שם ובשו"ת נו"ב דהא מצינו בטביחה וש"י שלד"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת מעילה שאני דהוה זה נהנה וזה מתחייב רק דע"י אכילתו הוציאו לחולין א"כ בעינן שלא יהיה איסור אחר בו ומיושב כל הקושיות ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה ליישב דברי הרמב"ם במה דהשליח לא מעל לפי שההגבהה לא היתה ע"ד השליח רק על דעת המשלח כיון שלא נעקר שליחתו ע"ז הקשה אותי החריף הנ"ל דאם כן גם במעביר על דבריו הא השליח מכל מקום לא עשה שום קנין ובמה זכה בו שיהיה ההגבהה על דעת השליח ולא נוכל לחייבו להשליח רק על היזק שגרם היזק אבל ל"ש קנין בזה אמנם נראה דבשלמא כל שמוסיף על דבריו אם כן לא רצו לקנות ע"ד השליח רק על דעת המשלח שהם לא ידעו כלל אם השליח מוסיף וסברו שהכל נותן בעה"ב א"כ שוב קנהו בהגבהה והחתיכה השניה הם לא ניחא להו כל דלא רצה הבעה"ב ונמצא שלא נקנה להם כלל ולכך הבעה"ב מעל ולא האורח אבל כל דהוה מעביר על דבריו ניהו דהם אפשר דלא ניחא להו בזה אבל עכ"פ השליח נעתק משליחותו ולא מעל הבעה"ב והשליח אפשר דמעל דהוה כמו שמסר להם דבר הגזול דנקנה להם כנלפע"ד ובפשיטות יש לומר דכמו שמחלק רבינו בקדשי הגוף דאם נתערב איסור אחר ל"ש שלד"ע כמו כן בקדשי בה"ב אם הוה כמעביר על דבריו אם כן עכ"פ השליח עשה שלא כדין ונתן להם חתיכה יתירה וביטל כל השליחות אם כן הוה גזילה או מזיק לבעה"ב וזה ל"ש שלד"ע אבל במוסיף על דבריו א"כ יוכל לשלם לבעה"ב שוב הוה שלד"ע ונתחייב המשלח ולמה יתחייב השני ג"כ הא עיקר בא ע"י השליחות המשלח ודו"ק ובגוף הענין דאבעיא לן אי מוסיף על דבריו הוה או מעביר על דבריו לפע"ד נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מה דאמרו בגיטין דף כ"ז והא לא חזר השליחות אצל הבעל ופירשו התוס' דשליחות לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור ולהגיד לשולחו עשיתי שליחותך קודם שנעשה שליח לאחרים וכ"כ רש"י בעצמו בדף מ"ג ולפ"ז נלפע"ד דזהו הענין שנסתפקו אי הוה מעביר על דבריו ונמצא שאותו השליחות אינו ראוי לחזור ולהגיד להמשלח עשיתי שליחותך דהרי העביר על דבריו ולא עשה שליחותו כלל ובטל השליחות לגמרי אבל אם נימא דמוסיף על דבריו הוה הרי ראוי לחזור ולהגיד לשלוחו עשיתי שליחותך אלא שהוספתי עוד דכה"ג מקרי שליחות ובזה נראה לפע"ד טעם הרמב"ם דהשליח פטור באם מוסיף על דבריו דהרי הרמב"ם חידש דבמעילה יש שלד"ע ובלבד שלא יתערב בו איסור אחר א"כ לפ"ז נראה לפע"ד ק"ו הדברים דהשתא במקום דהוה שליחותו שליחות ורק שיש בזה עוד איסור אחר התורה אמרה שלא שייך שלד"ע משום דזה חידוש שחדשה התורה דיש שלד"ע ובעינן שלא יהיה בו נוסף על איסור מעילה מכ"ש דאם הוסיף על דבריו וא"כ יש בגוף השליחות שתי ענינים על חתיכה אחת נעשה שליח ועל השניה לא נעשה שליח רק שהוסיף על דבריו וכיון שלא הוברר על איזה מהם נעשה שליחות ועל איזה לא נעשה שליחות עכ"פ ל"ש בזה שלד"ע שיתחייב השליח על אכילת אורחים ובשלמא אם מעביר על דבריו הוה א"כ האורחים אכלו בשליחות השליח לבד ששליחות המשלח ניתק לגמרי א"כ אין לו דין שליח ורק הוא נעשה משלח ונתחייב ע"י האורחים שאכלו וז"ב ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בגוף דברי מהרש"ק וספיקו דלכאורה מבואר בש"ס דבדרבנן ל"ש שינוי בשליחות דהרי בהא דאמרו בב"ק דף ע"א וכן הוא בכתובות דף ל"ד דפריך ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי ולמה לא נימא דמיירי שלא א"ל לשחוט בשבת ולדעת הרמב"ם ודאי ע"כ הוא כן כמ"ש המלמ"ל פ"ג מגניבה להשיג על הטור שכתב דצוה לו לשחוט בשבת דבכה"ג בטל השליחות דנוסף עוד איסור וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מעילה ה"ו וע"כ דמיירי שלא צוה לו לשחוט בשבת וא"כ הוה שינוי בשליחות וכבר נתקשה בזה בים התלמוד לדו"ז הגאון הצדיק זצ"ל וע"כ דבדרבנן לא שייך שינוי בשליחות ולכאורה היא ראיה נפלאה וכן מצאתי בספר שערי משפט סי' שמ"ח שכ"כ ונהניתי אמנם אחר העיון נראה דלק"מ דהנה באמת צ"ב למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דר"י הסנדלר גם לאחרים הא ע"כ דהיא בשביל קנסא והרי לאחרים ל"ש קנס ועיין רש"י חולין דף ט"ו דכתב כן בהדיא ובאמת קשה על רש"י דא"כ מ"ט דמ"ד דרבנן וצ"ל דקנסו אותו שלא יהנה הוא ממלאכת שבת וכל שא"י למכרו ולתנו לשום ישראל לא היה שוה כ"כ ויהי' לו הפסד גדול בזה ולפ"ז נ"ל ברור דכל ששחטו אחר והוא לא צוה לו לשוחטו בשבת דפשיטא דלאחרים מותר דלמה יקנסו אותו שהוא שלו דעכ"פ הגנב קנאו ביאוש וכדומה ועיין תוס' ב"ק דף ס"ט דכ"ע אסורין לטלו מהגנב כיון שהגנב פוטר עצמו בזה ועכ"פ במה שזה שחטו בשבת והוה שינוי בשליחות פשיטא דל"ש קנס לאחרים ואם כן שוב לא הוה שינוי בשליחות ושפיר פריך הש"ס ואין ראיה וז"ב כשמש. והנה בהא דפריך הש"ס שם התינח ע"ז אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אף שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה הקשה בכרתי סי' י"א דלהרמב"ם בפירוש המשנה בחולין דף י"ד שם דכתב דמיירי בשוגג דבמזיד הרי מחלל שבת בתחלת שחיטה ובסוף שחיטה נעשה מומר קשה א"כ מ"פ כאן דמיירי במזיד וא"כ נעשה מומר ואינו בגדר שחיטה ולמה צריך לאוקמא כר"י הסנדלר כלל ע"ש והיא תימה רבה והנראה בזה שכ"כ בזה כמה עניינים וכעת חדשות אני מגיד דהנה בספר פני ארי' מקשה על הא דאמרו בב"ק בתחלת הסוגיא ניהו דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקי"ל דאין לוקה ומשלם ומה קושיא הא להרמב"ם נתחייב על תחלת השחיטה דחילל שבת ובטביחה אינו חייב רק בגמר טביחה דבעינן וטבחו כולו וא"כ לא באו כאחת דהמיתה בא קודם והאריך בזה וכ"כ בזה בתשובה אחת וכעת נראה דהנה באמת הר"ן בחידושיו לחולין שם דחה דברי הרמב"ם דבתחלת השחיטה הו"ל מקלקל וא"כ לא נתחייב על שבת בתחלת השחיטה עד גמרו ולשיטת הרמב"ם צ"ל כיון דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן חייב ועיין בכו"פ סי' י"א ובקצה"ח סי' נ"ב שהאריכו בזה ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דבכה"ג שוב ל"ש לומר דחיוב המיתה בא קודם דהא אם לא גמר לשחיטה היה מקלקל גמור ורק כל דגמר לשחיטה שוב הו"ל מומר למפרע אבל לומר דכבר נגמר חיוב של שבת זה א"א לומר כלל דהא אין בא רק עם גמר שחיטה וז"ב כשמש ולפ"ז נראה לפע"ד דבר נחמד דהנה טעם דהו"ל מקלקל בתחלת שחיטה הוא משום דבהמה בחיי' לגדל עומדת וא"כ הפסיד בזה ורק דכל שמתירה לאכילה הריוח יותר מההפסד כמ"ש התוס' בחולין דף ח' ובשבת דף ק"ו ולפ"ז נ"ל דזה דוקא אם שחטוהו הבעלים אבל לפי מה דמוקי בטובח ע"י אחרים אם כן זה השוחט בהמת חברו לדידיה לא הוה הפסד כלל ובודאי חייב על תחלת השחיטה ולפ"ז קשה לי טובא מה פריך הש"ס אף אם נימא דלא כשיטת הרמב"ם והיינו כמ"ש הר"ן דבתחלת השחיטה הו"ל מקלקל דהא מ"מ מהראוי שיפטור דכאן ודאי הו"ל מומר בתחלת שחיטה והוה שחיטה שא"ר ופטור והיא קושיא נפלאה וצ"ל דכיון דזה דבעצם הוה קלקול והשחתה אף שטובח לאחר ולא אכפת לו בהשחתה אבל בעצם קלקול הוא ואדרבא בבעלים ששחטו שלהם יש לומר דכיון דכוונו ע"מ לתקן חשוב הקלקול תיקון אבל בטובח ע"י אחר זה באמת קלקל ול"ש לומר דנתכוין לתקן דהאחר מה אכפת ליה וכיון דבעצם הוה קלקול י"ל דאף להרמב"ם לא נעשה מומר בכה"ג בתחלת השחיטה דבשלמא הבעלים ששחטו שלהם שפיר הוה מקלקל ע"מ לתקן וכעין דאמרו בשבת דף קל"ג דאי איכא אחר לעביד אחר והיינו דהאב בודאי נתכוין לתקן משא"כ אחר ומכ"ש כאן דבעצם הוה קלקול וא"כ שפיר פריך בשבת הוה שחיטה ראויה וז"ב ובזה יש ליישב גם קושיא הראשונה של הכו"פ דבחולין רצה לאוקים במזיד וכר"מ והיאך שחיטתו כשרה להרמב"ם ולפמ"ש א"ש דהו"מ לאוקמא כששחטה ע"י אחר שבזה לא נעשה מומר וכמ"ש וע"ז אמרו דבמזיד וכר"מ אבל בשחטו בעלים במזיד נעשה מומר אך מה שאני תמה על מ"ש התוס' והרא"ש והפוסקים דבפ"א לא נעשה מומר והביאו ראיה מסוגיא דרבוצה ולמה לא הביאו משם דאמרו כיון שהתרו בו אין לך מומר גדול מזה ואם כן במזיד והתרו בו נעשה מומר אף בפ"א וצריך לומר דהש"ס לא קאמר דנעשה מומר ממש בזה רק דלענין לצעורי קמכוין כל שהתרו בו וקבל התראה פשיטא דלא תלינן בלצעורי אבל לענין שיהיה לו דין מומר ממש לא הוה מומר בזה וז"ב והארכתי בזה לפי שראיתי בפני ארי' שהבין מדברי הש"ס הנ"ל בפשיטות דכל שהתרו בו הוה מומר ממש וגם אני בראשית ההשקפה רציתי לומר כן וכמדומה שגם בתב"ש הבין כן ולפע"ד א"א לאומרו והנה בהא דמוקי בטובח ע"י אחר שמעתי קושיא בשם הרב בעל מעשה חושב דהא כיון דעל הטביחה גלי קרא דיש שליח לדבר עבירה והבעלים חייבים על טביחתו שוב יקשה קושית הש"ס במכות רובע יציל וכאן ל"ש במקיימי דבר ולא בבעלי דבר בזה דהרי לענין טביחה אינו בעל דבר ואם כן הרי לענין שבת הוה פסול בעבירה ופוסל כל העדים ול"ש לחייב הבעלים על הטביחה והנה הרב מו"ה אברהם קאמפף ני' רצה לדחות דכיון דנפסלו כל העדים שוב לא נעשה פסולו שוב הו"ל עד כשר לענין טביחה ואין בדבריו ממש דסוף סוף לענין שבת הם נעשים עדים דהטובח הוה בע"ד ואם כן נעשה פסול על ידם ואם כן שוב ליכא עדים על הטביחה דלענין זה נצטרף קאו"פ וגם ממנ"פ אי ליכא עדים כלל מפני מה יתחייב קנס והא ע"ז צריך עדים וע"כ יפה הקשה המ"ח הנ"ל ולכאורה רציתי לומר כיון דנעשה מומר במזיד הוה כגוי וגוי אינו בגדר עדות פסול שיפסול כל העדות וכמ"ש בתומים סימן ל"ו ואני קיימתי כן מסברא דנפשאי בתשובה אחת וה"ה במומר אמנם אכתי קשה הא בתחלת השחיטה נתחייב על השבת ונעשה פסול ואז לא נעשה מומר ומצטרף קאו"פ אך נראה דכיון דטבחו כלו בעינן אם כן על הטביחה לא נתחייב רק בגמר הטביחה ואז נעשה מומר ולא הוה בגדר עדות אך לפמ"ש על ידי אחר לא נעשה מומר כיון דבתחלת השחיטה הו"ל מקלקל ולא נתכוין ע"מ לתקן ואם כן שוב לא הוה מומר רק פסול ומבטל העדות אך נראה דלפמ"ש הקצה"ח סימן נ"ב דאף לדידן דקי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס מ"מ כל שאינו רשע דחמס לא נפסל למפרע ע"ש ואם כן כאן לא נפסל למפרע ושפיר הוה עדות ודו"ק היטב. ובפשיטות לק"מ דמשכחת לה שזה הטובח לא ידע כלל שנגנב רק העדים ידעו מהגניבה וטביחה ואם כן לא נצטרף לענין הטביחה כלל דהא אם לא ידע שהוא גנב דידיה קטבח ואף דבשוגג לא שייך שלד"ע ז"א דבאמת ידע עפ"י העדי' שאינו שלו אבל הוא לא נעשה עד או שעדי גניבה היו אחרים לא עדי טביחה ודו"ק היטב והנה התוס' בכתובות ובב"ק ובחולין פ"ה שהקשו דלמה מחייב ר"מ אף דהוה שחיטה שא"ר הרי בחולין אמרו דר"מ יליף שחיטה משחיטה דדמי ליה ולא שחיטה מטביחה דלא דמי ליה ולפ"ז לענין דו"ה דכתיב וטבחו נילף מטביחה דדמי ליה וניבעי שחיטה ראויה ונדחקו בזה ולפע"ד נראה דהנה בהא דיליף כ"ש שחיטה מטבוח טבח דהו"ל שחיטה ראויה קשה הא בחולין דף צ"א בהא דאמרו טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר ג"ה אסור לבני נח הקשו בתוס' הא אמר פרע להם בית השחיטה אף דלא נצטוו על השחיטה וכתבו בתירוץ השני דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה דנצטוו על הנחירה ולפ"ז עכ"פ לא היה שחיטה ראויה והיאך יליף מטבוח טבח והיא קושיא גדולה הן אמת דתמיה לי דניהו דבמצרים לא היו יוסף צריך לקיים המצות כמ"ש הרמב"ן בפ' תולדות שהאבות לא קיימו התורה רק בא"י ולא בחו"ל אבל עכ"פ הם שבאו מא"י לחו"ל ודעתם לחזור הרי היו צריכים לקיים המצות וא"כ היה בעי שחיטה ראויה ולזה נראה שכוון רש"י שכתב בדף פ"ה על וטבוח טבח דהו"ל שחיטה ראויה דכתיב כי אתי יאכלו האנשים ומה בעי בזה הא גם יוסף בעצמו בעי שחיטה ראויה ולפמ"ש א"ש דיוסף דעתו להשתקע אבל האחים לא היו דעתם להשתקע ונותנים עליהם חומרי המקום שהלכו משם ובזה מדוקדק מ"ש יוסף פרע להם בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם והיינו שהשחיטה צריך להיות משום האחים אבל ג"ה דנוהג בבני נח א"כ צריך גם בשביל יוסף וביתו רק דיטול בפניהם שמא יאמרו שאינם נזהרים ודו"ק ולפ"ז באמת הך דטבוח טבח אינו מבואר אם היה שחיטה כשרה או נחירה רק דלר"ש משמע לי' דהי' שחיטה גמורה אבל ר"מ ס"ל דיליף שחיטה שחיטה דדמי ליה היינו דהי' שם שחיטה גמורה בשניהם אבל שחיטה מטביחה לא יליף דדלמא לא היו שם שחיטה גמורה וא"כ אף טביחה מטביחה לא יליף ר"מ דמ"מ אפשר דלא דמי ודו"ק היטב.

ומה שהקשה הפני ארי' בהא דהקשה הש"ס בב"ק שם אי ר"מ אפילו טבח בשבת נמי והקשה הא מומר לחלל שבת הוה מומר לכל התורה אבל יום הכפורים לא הוה מומר לכה"ת ואם כן יש לומר דבשבת נעשה מומר ואינו בגדר שחיטה אף למאן דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אבל כל דנפסל בגוף שחיטה לא היה שם שחיטה עלה משא"כ ביו"כ הנה באמת התב"ש דעתו דביוה"כ גם כן הוה מומר לכל התורה אבל הפרמ"ג בהקדמתו לאו"ח חולק עליו וגם לפמ"ש דבנפסל בגוף השחיטה הו"ל שחיטה שאינה ראויה קשה דהא כאן מוקי כר"ש והרי להרמב"ם נעשה מומר יקשה מ"ט דר"מ ומיהו י"ל דהש"ס מוקי לה דהיה שוגג ובזה ממילא מיושב קושית הכו"פ דלימא דטעמא דר"ש דהוה מומר והוה שחיטה שא"ר דז"א דא"כ יקשה מ"ט דר"מ אך בגוף קושייתו אני תמה דהא לר"מ אף במומר לשאר דבר נעשה מומר לכה"ת ואם כן מכ"ש ביוה"כ דודאי נעשה מומר לכל התורה ואף לפמ"ש מהרי"ק סי' ק"ס עכ"פ ביוה"כ ודאי מודה ר"מ ושפיר פריך הש"ס לר"מ גם טבח בשבת נמי ודו"ק.

והנה מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק בהא דאמר אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והביא בשם הרמ"ה דהוכיח מזה דדו"ה חייב כשהיה בקנין כסף אף דחז"ל תקנו שכסף אינו קונה דהרי הכא בטביחה כל שמדאורייתא הוה שחיטה ראויה אף שמדרבנן לא הוה שחיטה ראויה מ"מ חייב בדו"ה וה"ה במכירה ע"ש ובאמת בהא דאמרו באומר לו עקוץ תאינה מתאינתך והקשו בתוס' דבמה קני הא מעות אינו קונה וחליפין ל"ש בפירי ע"ש משמע דכל דמדרבנן לא קני אינו חייב בדו"ה ובאמת בחידושי רשב"א דייק מזה דדו"ה חייב כל שמדאורייתא הוה קנין ע"ש אבל התוס' לא ס"ל כן וקשה היאך יפרשו כאן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמעשה שבת דרבנן וקנס ל"ש לאחרים רק שקנסו זה שעשה איסור שלא יהנה ממעשה עבירה ולפ"ז כל שטבח ע"י אחרים ל"ש הקנס ושוב מותר לאחרים וא"כ גם מדרבנן שרי ואין מקום להוכחת הרמ"ה הנ"ל ובגוף קושית התוס' שהקשו דממנ"פ היאך מיירי אי קיימא הגניבה בחצרו של לוקח הא קניא ליה חצרו ומה פריך הש"ס דאי אמרי לי' זיל שלים לא מחייב דקלבד"מ אמאי קני דמכירה לאו מכירה הא מ"מ קניא לי' חצרו ואי לא קיימא בחצרו מעות אינן קונות הנה לפע"ד לא זכיתי להבין די"ל דמיירי דהוא בחצר של לוקח בתורת פקדון ורשות הנפקד קנוי להמפקיד כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף פ"ה ועט"ז סי' קפ"ט ובמהרי"ט חלק ראשון סי' ס"ה וקצה"ח שם ורק דהוא קונה במה שמקבל התאנה וכאן ל"ש לומר נשרפו חטיך בעלייה דז"א דהרי הגניבה הוא בחצרו של לוקח והלוקח טרח ומציל כיון שהוא בחצרו ועיין בחו"מ סי' קצ"ח ס"ה דאף שאין הלוקח עומד אצל חצרו ומושכר לאחרים ל"ש הגזירה ומכ"ש בזה ושפיר פריך הש"ס כיון דאי אמר ליה זיל שלים לא מחייב ליה בדינא דקלב"מ אמאי הוה מכירה. עוד יש לי לומר דהנה התוס' בב"מ דף מ"ג ובעירובין דף פ"א הקשו דאמאי גזרו שלא יאמר לו נשרפו חטך בעלייה והלא אם כסף לא יקנה יאמר לו נשרפו מעותך בעלייה וכתבו דנעשה שומר על המעות וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולפ"ז כאן דלא הוה כספים ממש רק תאנה ולא הוה רק שדח ולא היה צריך להטמינה בקרקע ל"ש זאת וגם הא קלב"מ ובודאי לא יצטרך לשלם ושוב ל"ש הגזירה וא"ל דאי ס"ד סברא זו דל"צ לשלם משום קלב"מ א"כ ממילא אין כאן מקום להתירוץ הש"ס דז"א דבאמת המח"א הקשה דכל שהוא בעין חייב להחזיר כדאמרו בסנהדרין דף ע"ב ועיין במפה"י שם אבל כשלא יהיה בעין שפיר גם להס"ד יוכל לומר נשרפה תאינתך בעלייה. שוב ראיתי בש"ך חו"מ סי' ר"ח שכתב באמת דכל דמדאורייתא הוה קנין חייב בדו"ה ודייק כן ממעשה שבת דרבנן ובאמת שזכה לכוין לדעת הרמ"ה אבל תימה עליו דמההיא דעקוץ תאינה היה לו להוכיח אפכא מדברי התוס' שם והיה לו להביא דברי הרשב"א ואולי לא נדפס בימיו אבל מהתוס' מבואר איפכא וצ"ע ומה שהקשה דמעקוץ תאינה מבואר דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דהא מקח וממכר אסור מדרבנן לפע"ד נראה דבר חדש דהרי מבואר בשבת דף קמ"ט דבהשאילני ל"ש גזירה שמא יכתוב דהדרא בעינא ולפ"ז כיון דכסף לא קני עד שימשוך ויכולין שניהם לחזור שוב ל"ש דלמא אתי לכתוב דהא לא ברור עצם המקח וגם כיון דמדרבנן לא קני שוב אינו מו"מ מדרבנן ומדאורייתא דקני מדאורייתא אינו אסור מו"מ ועיין ביצה דף ל"ו דמו"מ אסור משום שמא יכתוב או ממצוא חפצך כמ"ש רש"י שם וכאן ל"ש זאת דאינו מוצא חפיציו עדן דיכול לחזור בו ומו"מ בודאי אינו נגמר עדן ולא אתי למכתב ודו"ק היטב. אמנם עדיין קשה קושיית הש"ך מזרוק לי גניבותיך דשם מתורת חצר קונה קנין החלטי ואיך נקנה בשבת אך בלא"ה נלפע"ד דאם נימא דבדמים קנינהו הוה קנין בפ"ע וכמ"ש האחרונים ובתשובה הארכתי באורך אי בעי קנין אחר בזה או לא ועכ"פ כאן דעשה קנין ניהו דאינו קונה משום דהוה רק כסף או דהוה קנין באיסור עכ"פ כיון שנתחייב מיתה עי"ז נגמר הקנין וקני איברא דלפ"ז קשה מה פריך הש"ס דלרבנן מכי מטא לאויר חצרו קנה ולענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא ומה קושיא הא כ"ז דלא מחייב לענין שבת שוב הו"ל קנין באיסור ולא קנה וע"כ בא כאחת והוא קושיא נפלאה מיהו אי נימא דלענין דו"ה אזל בתר תורה שוב קנה מה"ת וחייב בדו"ה ודו"ק היטב כי חריף הוא ויש ליישב בזה קושיות הרבה ואכ"מ.

והנה בגוף קושית התוס' שהקשו דאי קיימא בחצרו דתקנה לו חצרו ולא שייך קלבד"מ לכאורה צ"ב לשיטת הפוסקים דאף בקנין תורה כל שאינו רוצה שיקנה אינו קנה כמבואר בב"י חו"מ סי' רס"ח וא"כ כאן דא"ל עקוץ תאינה מתאינתי ותקנה לי גניבותיך א"כ הרי לא רצה שיקנה ע"י חצר ואולי כוונת התוס' דקלב"מ כל שתפס חייב כמ"ש הרש"ל וע' רש"י ב"מ צ"א וכל שעומד בחצרו אף דלא רצה שתקנה לו חצרו מ"מ קלב"מ ל"ש בזה דהרי הוא תפוס ועומד ע"י חצרו וז"ב ויותר נרא' כיון דחצרו קונה לו שלא מדעתו א"כ ניהו דלא רצה שתקנ' לו חצרו וגלה דעתו דלא קנה ליה מ"מ חצרו קונה לו שלא מדעתו מיהו י"ל דשאני כאן דגילה דעתו להיפך שלא רצה לקנות ע"י חצרו ובודאי לא זכתה לו חצרו ועכ"פ יש ליישב בזה מה שהקשו דכסף אינו קונה דבאמת קונה על ידי חצרו דאף דגלה דעתו דרוצה לקנות בכסף היינו דוקא היכא שהקנין שרוצה לקנות הוא ק"ג אבל כיון דלא קנה מדרבנן שוב בודאי ניחא ליה דלקני חצרו אך ז"א דהרי אמרו בנפילה ניחא ליה דלקני והרי נפילה אינו קנין כלל ועוד דגם בזה קשה מ"פ דהא קבל"מ והא קונה ע"י חצרו וע"כ צע"ג והנה במ"ש למעלה בשם התוס' דאף דלא נצטוו על השחיטה נחירתן זו היא שחיטתן מצאתי בספר תפארת ישראל לזקני מרנא ורבנא מוהר"ל מפראג ז"ל פי"ט שכתב שהקשו לו והא נבלה מותרת להם והיאך שייך שנצטוו על הנחירה וכתב דסבר יוסף שמא יחשבו שאכל מבשר בהמה קודם שמתה דזה אסור אף לבני נח כמבואר בחולין דף ל"ג ובדף קכ"א ע"ש ובאמת שברא"ש מסכתא יומא פ"ח סימן י"ד הביא בשם רבינו מאיר דמצוה לעכו"ם לנחור עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הרי דעכ"פ על הנחירה נצטוו והדבר מבואר כמ"ש התוס' ע"ש ודו"ק ועיין בחידושי הרשב"א חולין דף כ"ח משמע דגם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מכל מקום אסור לב"נ לנחור רק הישראל ינחור אבל דברי התוס' מ"מ נכונים דאז שלא נצטוו ישראל על השחיטה והיה להם דין ב"נ היו יכולים לשחוט ואדרבא בזה מיושב מה שהקשה המהרש"א דהיאך שחט עכו"ם הא שחיטת עכו"ם נבלה ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא נצטוו על השחיטה גם ב"נ כשר לנחור ודו"ק.

והנה בגוף הספק שנסתפק הרב הגאון מוהרש"ק ני' הנה המלמ"ל פ"ז מאישות הלכה כ' נסתפק כעין זה במי שאמר לחברו צאי וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה קידושין דרבנן או ספק קידושין מי אמרינן דהוה שינוי בשליחות דיכול לומר רציתי שתקדש קידושי תורה כדי שלא יתפסו קידושי אחר ע"ש שהאריך וראיתי בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל באהע"ז סימן ל"ו שהביא בשם מר אביו הגאון הצדיק מו"ה מרדכי זאב זלה"ה שאמר לפשוט זאת מהא דאמרו בקידושין דף י"ב דפריך על שמואל דאמר קדשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שו"פ במדי ופריך והא תנן בפרוטה ובשוה פרוטה ומאי קושיא הא בדף י"א מוקי מה דאמרו ב"ש בדינר כגון דשויא שליח וא"כ עלה פליגי ב"ה ואמרו בפרוטה ובשו"פ ובשויא שליח ל"ש קידושי ספק ואפ"ה מקודשת ובאמת שדפח"ח וזכורני שכ"כ בזה במק"א אבל כעת הוא אור ליום ג' וארא שנת תרי"ד ב' שבט הוא יום היא"צ של זקני הגאון מוהרמ"ז הנ"ל אמרתי לעיין בדברו וזכותו יליץ בעדינו ואני תמה על האב ובנו הגאון שראו החידוש והוטב בעיניהם ולפע"ד אין ענינו להך דהמלמ"ל דהוא נסתפק אם המקדש עשה שליח לקדש שייך לומר דלא ניחא לו דיהיו קדושי ספק ויתפסו קידושי אחר אבל שם בקידושין מיירי לב"ש דשויא שליח האשה שליח לקבלה והוא קדשה וא"כ ל"ש לומר דהוא שינוי בשליחות דממנ"פ הרשות בידה דאם תתרצה בו אז יקדשה אח"כ שנית ויוסיף לה פרוטה או שיקדשה בביאה ושטר וכדומה שיהיו קידושי תורה ואם לא תתרצה בו מאי אכפת לה אדרבא כשמקדשה קידושי תורה אין לה רשות לפטור ממנו דהאשה בודאי אין לה כח להתגרש ובקדושי ספק מוכרח לגרשה כי אינו רק קדושי ספק וא"ל דלא רצתה שתאסר בקרובתיו דז"א דאם כן אם היו מקבל השליח קידושי ודאי בודאי היתה נאסרת בקרובים וא"כ מה שינוי שייך בזה וע"כ לא כתב המלמ"ל רק לגבי המקדש דיכול לומר הייתי רוצה בקידושי ודאי כדי שלא יחולו שום קידושין אחרים אבל היא מה אכפת לה וגם מ"ש בנו הגאון ז"ל דכל דהוה בפחות משו"פ הוה חצי דבר דעדי אמירה לא הועילו כלל דהא לא יהא אלא גזל בפחות משו"פ לא הוה גזל וא"צ להחזיר אני תמה דעדי אמירה היו מקום להועיל דאטו אמרה שיקבל פחות משו"פ היא אמרה שיקבל קידושין וא"כ היה נ"מ לענין החזרה ושפיר הוה דבר שלם וז"פ ומ"ש בנו הגאון ז"ל ראיה מהא דאמרו בדף נ"ב ש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה והקשו מהיכן דייק זאת דלמא באמת בגזל מקודשת וא"ל דא"כ היו להן להשאר להתקדש בחלק האחיות דלמא לא היו בה שו"פ וכתבו דעכ"פ ספק מקודשת הוה דחיישינן שמא שו"פ במדי ולפ"ז הא שם דייקינן דאשה נעשית שליח לחברתה וקשה דא"כ שוב אף קידושי ספק לא הוה דיכולות לומר דלא נתרצו רק בקידושי ודאי ולפמ"ש אתי שפיר דשם דאחת נעשית שליח לחברתה מה אכפת להן בקידושי ספק ודו"ק היטב והנה המלמ"ל הקשה שם מהא דאמרו בפ"ק דנזיר דף י"ב האומר לשליח צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים ומודה ר"י באשה שאין לה לא בת ולא בת בת וכו' ואם איתא דהעושה שליח לקדש אין כוונתו רק על קידושי תורה אם כן היו לו להשמיענו דאף אשה שיש לה בת וכגון שהבת קטנה יתומה דמותר באמה דבודאי לא קדש את הבת דלא הוה רק קידושי דרבנן והוה שינוי בשליחות ולפע"ד נראה דאין ראיה מזה דכבר נודע מ"ש הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סימן ס"ד דלמה יועיל קידושין על ידי שליח הא הו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכתב כיון דהיא רצונה להתקדש לזה והיא בעלת בחירה ומתרצית לזה אם כן מי יוכל לכופה שתתקדש לאחר ולא מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ע"ש ואני כתבתי בתשובה אחרת דהיה לו להביא מה דמבואר בסי' ק"ה דאם הלוה בעצמו עושה שליח לתת לאחד מבע"ח מועיל והנה הדברים ק"ו השתא התם דבאמת הוא חב לאחרים וגם חייב להם מעות ואפ"ה כיון שבע"ח מכאן ולהבא גובה יוכל לעשות שליח לתת לזה מכ"ש כאן שהיא ברצונה בוחרת להתקדש לזה איך שייך תופס לבע"ח הא היא יכולה לעשות כן והרשות בידה ולפ"ז זה בכל קידושין אבל יתומה קטנה שבאמת יכולה למאן וע"כ משום שאין דעתה שלימה ואינה מתרצית בלב שלם וא"כ שוב ל"מ קידושין ע"י שליח וא"כ שוב ל"ש לחשדה דע"ז ל"מ שליחות כלל ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ודו"ק.

והנה במה שהארכתי למעלה בשינוי בשליחות דרך אגב אזכיר במ"ש הח"מ באהע"ז סי' ל"ה ס"ק ג' דאם יש עד המסייע לשליח ל"מ דהרי העד מועיל יותר מהשליח ודמיא להא דאמרו דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד ועל זה הקשה אותי הרב מוה' ישכר מסקאהל ממ"ש התוס' בגיטין דף יו"ד ד"ה אי לאו שכתבו דאין לחוש כיון דמדאורייתא גירי אמת הן ע"ש וגם כאן הא מה שעד הצריך שבועה אינו עד אינו רק מדרבנן כמ"ש הח"מ והשבתי דבאמת קשה על התוס' מגוף הא דאמרי נכי ריבעא דממונא הא גם שם קיום שטרות אינו רק דרבנן וכבר הקשה אותי הרב הגדול מוה' יעקוב נ"י אבד"ק קאזליב כן ומה שהשבתי אז כתוב אצלי במ"א וכעת נראה בפשיטות דהיכא דהחסרון הוא בעצם העדות דחיישינן לאחד שהוא נוגע או שהוא משקר א"כ עיקר העדות היא ע"י האחר ואם כן יצא עדות נכי ריבעא דממונא עפ"י אחד ולא מהני אבל שם בגיטין אין החסרון מצד העדות ואף דשניהם מודים ל"מ וצריך שני עדים בגיטין וקידושין מגזה"כ וא"כ שם החסרון דכותי התורה פסלה לעד אף אם אינו משקר לזה כתב וכיון דמדאורייתא כשר דגירי אמת הן שוב אין אחד יתרון על חברו בגוף העדות ושניהם נאמנים בעצם העדות וז"ב כשמש. והנה הרב הנ"ל כתב בכוונת התוס' דדוקא אם העד צריך להעיד על חברו הוא דפסול אבל שם אינו רק הוכחה על חברו דמסתם חבר הוא דמיא להאי דמחוי חת"י אחספא והנה זה היה נכון אבל לפ"ז לא היו צריכין התוס' לומר דמה"ת כשר הוא ומחוורתא כמ"ש.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף