שואל ומשיב/א/א/קמו

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קמו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה להחריף מוה' זאב וואלף דאנדהוז נ"י.

מכתבו הגיעני תמול והנה אם אמנם טרדות רבו בכ"ז מפני תקנת עגונה חשתי ולא התמהמהתי וד' יהיה בעזרי שלא אכשל בדבר הלכה שמורה וערוכה ויה"ר שלא אומר דבר שלא כרצונו. והנה ז"ל הגב"ע שבא מכתב אל הב"ד על אדרעס האשה וכתב בזה"ל ליבע פריינדין עטץ וועט מיר פר געבין וויל איך ענק אזעלכי פינסצטרי בשורה שרייב גאר אום בעקאנט נאר ווייל איך גיצווינגין בין ענק צו שרייבין ווייל ער איז מיר גיוועזין איין גוטר פריינד דיזער מאנאהט דען זעקסטין איז נעביך דיין ליבער מאן יחזקאל פרידריך גישטארבין אויף דער קאלירע אין דער שטאט ברעשיעה מר האט זיך מינו מיר גיזעגינט אין האט מיך גיבעטין אז ער וועט שטארבין זאל איך אהיים שרייבין צו דעם ווייב אויך צו זיין מוטר מרת שיינדיל אויך צו זיין ברידער דוד אז ער זאל גידענקין אין זיין מיטר בכן ליבע פריינדין ווייל ער איז מיר גיוועזין איין גיטער פריינד אין בייא איין קאמפניא בייא דעם רמגמענט באראן היינע בייא דער דריטער קאמפניא בכן בעט איך איהם פר געבין ווייל איך שרייב ענק אזו וויא איך טיא צו ליב איהם אין קבר גם שרייב אייך ער האט איבער גילאזט געלד בייא דעם פעלד וועביל איך וואלט ענק איין עצה גיגעבין עטץ זאלט שרייבין צו דעם האפטמאן פין זיין קאמפניע ער הייסט בראהן פידעל וועט ער דאס געלד אפ שיקין וויטער האב גאר נישט צו שרייבין רק איך שרייב מיך אונטער מיט מיין נאהמען בתורת חרם וועליכס ער איז ריכטיג געשטארבין ששה ימים באלול נאום משה זלמ העלף גאר פין באזענשא קרייז באכנע דאמניע אדאלף. עוד כתב בכתב הנ"ל איך חתמת מיך אונטער פר איין עד הבחור איכל פין דעמביטץ ער הייסט מיט זיין נאהמען אשטראף ער שרייבט אויך ענק ליבע פריינדין עס איז נעביך פינסצטער דעם מענטש וואס קימט צווישין ערלים מיר זענין אין איין שטאט וואס עם איז נישט פר האנדין קיין שום יוד מיר קאנין נישט גאט דינען בעט פר אונז מיר זאלין גהאלפין ווערין עכ"ל בכתב יד הראשון ולשון האגרת וע"ז האריך מעכ"ת להתיר אגודת עיגון שלה והנה לא נזכר כאן שם עירו כמ"ש מעלתו וגם יש לעיין אי כתב שאינו מקוים מועיל וגם דלא אמר וקברתיו ודבר הרי הוא כמלחמה וע"ז האריך מעלתו לפלפל והנה אני מוצא עוד שני ספקות ואולי עוד אחת אחד שלא נזכר גם שם אביו והשני שכתב דיזער מאנהאט דען זעקסטין וזה מורה על חדש שלהם ובסוף כתב ער איז רעכטיג גישטארבין זעקס אטג אין אלול ומשמע שזה קאי למנין החדשים שלנו וזה רחוק שיבא יום מנין לחדשם שוה בשוה עם יום למנין שלנו ביום אחד וגם יש לחוש שכפי הראות העד המעיד משה זלמן העלף הוא בעל מלחמה ובלי ספק שהבעלי מלחמה רבים מהם אשר הם פסולי עדות דאורייתא ואמנם נאמנים להעיד ושמעתי שהגאון מוהר"מ בנעט זצ"ל אבד"ק נ"ש והגאון מו"ת אשר אבד"ק פרעמיסלא לא רצו לסמוך על עד בעל מלחמה באשר שקרה להם מכשול בפעם אחת עי"ז אבל לא ידעתי מהות הדבר וטעמם וכפי הנראה היא מטעם שהם פסולי עדות דאורייתא וא"כ חלילה נפל פיתא בבירא והנה מקור הדבר בר"ה דף כ"ב אמר ר"א זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ופירש רש"י דוקא גזלן דדבריהם אבל גזלן דאורייתא דחציף לעבור בפרהסיא לא הכשירו חכמים לעדות אשה ואף על פי שהכשירו את העבד ואת האשה דפסולי דאורייתא ע"ש ולפ"ז כיון דבעינן בגזלן דאורייתא שיהיה חצוף לעבור בפרהסיא והנך בעלי מלחמה אף דאכלו בפרהסיא טריפות ואף דאינו לפני עשרה אנשים מקרי פרהסיא ועיין בתוס' כתובות דף ט' ועיין ש"ך יו"ד סימן קנ"ז ס"ק ד' ועיי' בספר בית הלל שם ובשל"ה ועיין בחבורי על יו"ד רנ"ד הנדפס כעת ביד יוסף ויד שאול שם הארכתי בזה מ"מ לא חציפי לעבור בפרהסיא רק שאנוסים הם ומה יעשו במקומות שאין שם ישראל הם מוכרחים לאכול טריפות ואם לא ענש יענשו ואף אם אוכלים במקום שיש ישראל בעוה"ר כיון דדש דשו גם לא ירשו אותם לאכול אצל ישראל וגם בשר כשר היא ביוקר יותר ופשיטא דאינם פסולים ואף דביבמות דף פ"ה לא משמע הכי דאל"כ מה פריך מרב מנשה דלמא מיירי שהרג בצנעא כ"כ האחרונים דזה חצפות במה שמפורסם רשעו והנה הב"י ביו"ד סי' קי"ט הביא בשם הרשב"א דמי שמפורסים באחד מעבירות שבתורה נאמן בשאר אסורים דמשומד לדבר אחר לא הוה משומד לכל התורה והא דגזלן דרבנן פסול להעיד אחר הכרזה או גזלן דאורייתא אף בלא הכרזה האי לעדות בעלמא שצריך עדות כשרים דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס אבל באיסורים שאף עבד ושפחה כשרים אף משומד לדבר אחד כשר ומשמע דבעדות אשה דעבד ושפחה כשר ממילא גם משומד לדבר אחד כשר וזה סותר לדברי רש"י בד"ה הנ"ל דאם כן למה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה דהרי עבד ושפחה כשר וכבר העירו בזה האחרונים ולפי ענ"ד היה נראה לכאורה דשאני איסורים דאין צריך תורת עד והבעלים נאמנים בשלהם ולא שייך תורת עדות אבל בעדות אשה דצריך תורת עדות אף שכשר עד אחד וגם עבד ושפחה מתורת עד כשרין אם כן עכ"פ מי שפסול בעבירה פסול אבל באמת עדיין צ"ע דפשיטא דעבד ושפחה אינם בגדר עדות במה שצריך עד כשר ואפ"ה הכשירו בעדות אשה וע"כ משום דמלת' דעל"ג או משום דדייקא ומינסבא הקלו וא"כ למה לא יכשרו גם פסולי עדות דאוריית' וצ"ל כיון דחציפי לעבור בפרהסי' כמ"ש רש"י א"כ השתא הוא חצוף לעבור בפרהסיא אף כי שחשוד להעיד בשקר והרי כן הנאמנות הוא בשביל דהיא מלתא דעל"ג לא מישקרי אינשי ובחצוף כזה לא סמכו ע"ז משא"כ באסורים דליכא לטעם דמילתא דעל"ג רק דהתורה האמינה לע"א באסורין אם כן אף בחשוד על דבר אחד נאמן בזה כנלפע"ד ועכ"פ נסתייע מזה טעמו של רש"י שפירש בשביל דחציף לעבור בפרהסיא ובאמת שהנמוק"י והב"ח והב"ש ס"ק יו"ד לא פירשו כשיטת רש"י רק דיש חילוק בין עבד ושפחה לפסול בעבירה מ"מ נלפע"ד בבעלי מלחמה אין להם דין פסולי עדות דאורייתא דאנוסים הם ומה גם דכפי הנראה ממכתב הלז שעכ"פ בעת שהעידו עדות עכ"פ הרהרו תשובה שהרי בקשו שיתפללו עליהם שיוכלו לעבוד את ד' וא"כ אף אם נימא דאין תחלתם בכשרות עיין בשו"ת מהריב"ל ח"ג סימן ע"ה דבעגונה סגי אף שתחלתם בפסול ואף דמ"מ יש לחוש דלמא בשעת ראות העדות שמת זה יחזקאל פרידריך הוא בפסולו מ"מ אינו רק ספק ויש לאוקמא על חזקת כשרות שהיו לו קודם שנעשה בעל מלחמה וגם מלבד כל אלה מבואר סימן ז' ס"ו דאף בריקים ופוחזים המומרים שחזרו בתשובה אך לא בתשובה שלימה כל שידוע שהעידו בלי עיקול ורמיה סמכינן ע"ז ועי' במקור הדין בפסקי מהרא"י סי' רפ"ד דמשמע אף ברשע גמור כל שניכר שמעיד בלי רמי' ועיקול רק בתום וביושר דסמכינן ע"ז ומה דקשה לזה מיבמות דף כ"ה הנ"ל כבר האריכו בזה האחרונים ואכ"מ באופן דלפע"ד כאן דחתם עצמו בחרם וניכרים הדברים שמכוין עצמו בתום וביושר לעשות להמת נחת רוח בקבר שצוהו להודיע אם כן פשיטא דמותר לסמוך עליהם ומה גם שהוסיף עוד לכתוב לה מהמעות אשר נשאר שם ונתן לה עצה לכתוב להאפטמאן וא"כ פשיטא דלא ישקר שאם יכתבו להאפטמאן ויתגלה שקרו לעין כל וזה עדיף ממלתא דעל"ג והנה על מה שלא הזכיר שם עירו הנה יפה כתב מעלתו דכיון שכתב האדרעס להאשה הנ"ל ולאותו מקום ששם האשה פשיטא דהוה שם עירו ממש דאל"כ מנא ידע שם המקום שהאשה יושבת אשתו של יחזקאל פרידריך הנ"ל ועיין בשו"ת מהרשד"ם הובא בק"ע סימן שכ"ח ואף דלא הזכיר שם אביו ג"כ נלפע"ד כיון דאמר שיודיע לאמו מרת שיינדיל ולאחיו דוד שיזכור את אמו א"כ הו"ל כשם אביו ועיין בשו"ת מהרשד"ם סימן ל"ה ובק"ע סימן ש"ל שכל שהזכיר בני המשפחה הוה כאלו הזכיר שמו ושם אביו ומכ"ש כאן דהזכיר אמו ואחיו בשמותם א"כ פשיטא דאין לחוש כלל.

עתה נעתיק עצמינו למה שהכתב אינו מקוים והנה מראש צורים נראה בירושלמי סוף האשה בתרא אמר מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר"י אמר משיאין את אשתו ר"ב בר"כ אמר אין משיאין את אשתו מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין מתניתא מסייע לר"י עפ"י עדים לא עפ"י כתבם ולא עפ"י מתורגמן ולא עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד ודכותה עפ"י כתבן ועפ"י מתורגמן משיאין ומתניתא מסייע לר"ב בר"כ יפה כח העדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו וכו' והעתיקוה הרי"ף והרא"ש בסוף יבמות והנה הנמוק"י והר"ן כתבו דבש"ס דילן בגיטין דף ע"א אמרו דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאית ולמתנות ולעדיות ואמרו דשאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ומזה ראיה דמכשירין מפי כתבם והרי"ף הביאו ומזה נראה שפסק כר"י דמקבלין עדותן בכתב והב"ש ס"ק כ"ז תמה ע"ז דלמה שאני התם דמיירי שלא כתב לזכרון אבל בכותב לזכרון מנ"ל דמועיל ע"ש ולפע"ד היה נראה דבר חדש דהנה שיטת הריב"ש וכן קבעו להלכה בחו"מ סימן מ"ו ס"י בהג"ה דיכולין להעיד על קיום שטרות מתוך הכתב ועיין ש"ך שם וסמ"ע שם שהאריך בזה ובאמת שלא נודע מקורו של הריב"ש ולפע"ד יצא לו מכאן שהרי אמרו דשאני עדות אשה דהקלו בה רבנן ולפע"ד נראה דהריב"ש פירש לה כיון דאינן רק מדרבנן לכך הקלו בה רבנן להאמין אפילו מפי כתבם או בהרכנה אמנם זה אינו דאדרבא מה"ת לא ראוי להאמין ע"א נגד חזקת אשת איש ורבנן הקלו והאיך נקל כ"כ דסגי אף מפי כתבם דבשלמא בקיום שטרות דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד שייך לומר דהואיל וא"צ קיום רק מדרבנן הקלו אבל כאן למה ניקל אמנם באמת לפ"ז צ"ב דלמה שייך להקל בעדות אשה דאדרבא מה"ת לא ראוי להאמין וא"ל כיון דהקלו בה כ"כ קולות הקלו גם זאת דז"א דכיון דזה בגוף העדות דפסול מפי כתבם איך שייך שיקלו בזאת אמנם נראה ביאור הדבר דהנה הקצה"ח סימן מ"ו חידש דאלם פסול הגוף הוא וכמו סומא דפסול מאו ראה כמו כן פסול אלם מטעם דלא יגיד וקושיית הש"ס הא כיון דאלם ראוי להגיד מתוך הכתב וא"כ הו"ל הכתב כדיבור ושוב ל"ש לפסול משום לא יגיד וע"ז חידש הש"ה דשאני עדות דלא מועיל מפי כתבם וא"כ אף דבשטר מקרי מדעת המתחייב מ"מ שוב פסול מלא יגיד והוה פסול הגוף ולפ"ז נלפע"ד כיון דאלם הוה פסול הגוף ולפ"ז הרי עבד ושפחה ודאי הוה פסול הגוף דהתורה פסלה לעדות עבד ושפחה או קרוב דהוה פסול הגוף ואפ"ה בעדות אשה הקלו א"כ מה בכך דהוא אלם ופסול משום לא יגיד והוה ליה פסול הגוף הא מ"מ בעדות אשה כשר אפילו שאר פסולי הגוף ולפ"ז שוב ל"ק דבאמת יש לומר דמשום מפיהם ולא מפי כתבם לא פסול כלל בעדות אשה דהא מפי כתבם לא גרע מעד מפי עד ורק דעיקר הפסול הוא בשביל דהוא פסול הגוף והרי בעדות אשה לא אכפת לן בפסול הגוף ג"כ ומיושב היטב קושית הב"ש דמה בכך שכותב לזכרון הא מפ"כ ל"ש כלל בעדות אשה דבאמת גם עד מפי עד מהני ואף דבכותב לזכרון לא מהני עד מפי עד היינו דוקא כשהראשון כתבו לזכרון והעד האחר א"י רק מהראשון והראשון לא נתכוין להעיד רק לזכרון אבל כל שכתב לזכרון עכ"פ כשהוא מעיד מפ"כ ל"ש בזה דהא מ"מ כתבו וגם לפמ"ש בשו"ת רמ"ע מפאנו בטעם הפסול במפ"כ משום דבכתב יוכל הדבר להשתנות והרי בעד מפי עד ודאי יוכל הדבר להשתנות ואם כן עיקר הפסול בכותב לזכרון דבעינן אם לא יגיד והוה כמו אלם דהוא פסול הגוף והרי בעדות אשה כשר אלם ממש אף דהוא פסול הגוף מכ"ש בכותב לזכרון וראיתי למעלתו שהקש' ל"ל קרא דאם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד ת"ל כיון דפסול בשביל דמפיהם ולא מפי כתבם שוב אין תועלת בעדותו ואינו חייב קרבן שבועה וע"ז כתב דנ"מ לענין עדות אשה כשר מפי כתבם וע"ז פלפל כיון דאין נ"מ רק לעדות אשה ל"ש ק"ש בזה והביא בזה דברי הפ"ד דרך מצותיך ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ל"ג והאריך בזה הנה מלבד דלפי דברי הקצ"ח באמת בשטר ל"ש מפיהם ולא מפ"כ ועיקר הפסול הוא משום לא יגיד וכמ"ש וא"כ ל"ק קושית מעלתו אמנם גוף דבריו ליתא דא"א לומר כלל דהקרא אתי למעט לענין עדות אשה דהא אם נימא דפסול מפ"כ ע"כ מה דמיקל בעדות אשה בשביל דרבנן הקלו בעדות אשה וא"כ מה"ת פשיטא דפסול מפ"כ דאף למ"ד דע"א באשה מה"ת כשר מ"מ עד מפי עד ושאר הקולות אינו רק מדרבנן כמ"ש הנו"ב בכמה תשובות והאריך בזה אם כן הוא הדין מפי כתבם דאינו רק כמו עד מפי עד זה ודאי פסול מה"ת ומכ"ש לפי הטעם שכתב הנו"ב שם דעד עצמו א"י לשקר במלתא דעל"ג משא"כ עד מפי עד וכן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' פ"ג שכ"כ ולפ"ז מפ"כ דיכול להשתנות ע"י כתב כמ"ש הרמ"ע מפאנו שם א"כ פשיטא דל"מ מה"ת וז"ב וגם מ"ש שהנו"ב לא ראה דברי הפ"ד הנ"ל אמת נכון הדבר אבל כבר קדמו בנו"ב מהד"ב חלק חו"מ סי' ח' ואני מצאתי קושית הפ"ד והנו"ב הנ"ל מוזכרים בפסיקתא זוטרתי של ר' טובי' סוף פ' ויקרא גבי טכסיסי שבועות פ"ג שכתב דשבועת העדות אינו נוהג בנשים וכתב ואף שיש עדות שהנשים כשרות לה כגון נאמנת לומר מת בעלי ולענין בכור ולא סיים והוא קו' הפ"ד הנ"ל. ומה שהקש' על הכ"מ שכתב דע"א אינו מחויב להגיד מה"ת וא"כ היאך אמרו הכל מודים בנסכא דר"א הא הרשב"א כתב ריש פרק הכונס דכל שאינו חייב להגיד מה"ת הו"ל כמו קרובים ופסולים דאינו חייב ק"ש אף אם הכשירום במח"כ לק"מ דדוקא היכא שע"א אינו מחייב ממון הוא דל"ש ק"ש כיון שאין כפירת ממון בעדותו אבל אם יש חיוב ממון שוב שייך ק"ש גם בע"א ואם כן בנסכא דר' אבא דיש חיוב ממון שוב חייב גם ק"ש וכן מצאתי בהדיא בשיטה מקובצת ריש הכונס שם שכ"כ בהדיא וא"כ לק"מ משם ובמח"כ לא עיין בדברי הכ"מ במקומו שהוציא כן מריש הכונס ושם בדברי הקדמונים מבואר זה ומעלתו ראה דברי הכ"מ בשערי משפט וכ"כ בפני שלמה ועיין בדברי אחרונים ולא עיין במקור הדבר אמנם לפ"ז מזה ראיה למ"ש בשו"ת מיימוני לס' משפטים סי' ס"א דנסכא דר' אבא מיירי שכבר טען זה לא חטפתי ע"ש דאם נימא דמיירי דטען אח"כ אם כן שוב לא שייך לחייב קרבן שבועה דדלמא יטעון זה אין חטפתי ודידי חטפתי ול"ש ק"ש דע"א אינו מחייב רק במקום שיכול להוציא ממון ויש לדחות ועכ"פ אנן קי"ל דמצאו כתוב בשטר מועיל אמנם אכתי צ"ע דהא שיטת הרמב"ם דצריך להיות מקוים וראיתי למעלתו שרצה לצדד דגם הרמב"ם ע"כ ס"ל דא"צ קיום ונוסחת הרשב"א ברמב"ם היא מוטעת ומשום דגם הרמב"ם ס"ל דשטר כשר מדאורייתא ואני תמה על מעלתו איך עלה על דעתו להכריע בכף שכלו מה שקדמאי ובתראי תפסי בדברי הרמב"ם דשטר לא מועיל מה"ת דהוה מפ"כ ומה יושיענו פלפולים לענין דינא וגם כל קושיות וכבר האריכו הראשונים בהרבה ומעט הקושיות התעוררו האחרונים וא"כ אין נ"מ לדינא בשביל זה לא נוכל להציב יסוד ע"ז וגם הרי הרשב"א והה"מ כתבו דהרמב"ם ס"ל דצריך קיום ומי משלנו יוכל להכריע נגדם ועיין ב"ש ס"ק כ"ט והנה בשו"ת עבודת הגרשוני ספ"ו כ' דטעמו של הרמב"ם דמצריך קיום הוא דכל הטעם של שאר פוסקים דא"צ קיום הוא משום דמה"ת הוה כמו שנחקרה עדותן ורבנן הוא דאצרכו קיום ובעגונה אקילו וא"כ להרמב"ם דשטר אינו רק דרבנן שוב צריך קיום מה"ת ולפע"ד לא נהירא דבאמת דברי הרמב"ם תמוהים דהא אמרו בגיטין דף ג' דמה"ת ל"צ קיום רק מדרבנן אצריכוהו קיום וכן אמרו בכתובות דף י"ט וכבר נתקשו בזה הקדמונים אמנם המהרי"ט בראשונות סי' י"ז כ' דבאמת לענין חשש זיוף ודאי מה"ת א"צ קיום משום דחזקה לא חציף אינש לזייף ורק משום מפ"כ אנו דנין ובגט ל"ש זאת דאין עיקר וכתב אלא חתימת עדים ע"ש ולפ"ז גם להרמב"ם כיון דלזיופא לא חיישינן מה"ת ורק דלא הוה שטר משום דהוה מפ"כ והרי בעדות אשה אמר בהדיא דהקלו בה ולא אכפת לן במה שהוא מפ"כ א"כ שוב א"צ קיום רק מדרבנן ובעדות אשה הקלו כדס"ל לכל הפוסקים. אמנם בגוף דינו של הרמב"ם שהחמיר דבעי קיום כפי הבנת הרשב"א בדבריו באמת שלא נודע טעמו והגאון מוהר"ם כ"ץ אביו של הש"ך הובא בח"מ ס"ק כ"א האריך דגם דעת הרי"ף והרא"ש הוא להחמיר ומטעם דכל שלא נודע מי כתבו יש לחוש לפסול או קטן או אחת מחמשה נשים כתבו והא דאמרו בגיטין דף ע"א דלעדות אשה הקלו הוא שם דנודע מי כתבו שכתב החרש לפנינו וע"ש בח"מ מ"ש בזה והנה מה שחשש לפסול שכתבו הנה באמת כבר כתבתי לעיל מה שמקשה רש"י דלמה פסול בעבירה ד"ת פסול והרי עבד ושפחה כשרים בעדות עגונה וכתב דזה דוקא בגזלן שחציף לעבור בפרהסיא וא"כ עכ"פ לחוש שמא זה הכותב הוא חציף לעבור בפרהסיא בודאי דאין מקום לחוש כלל דחזקת ישראל כשרים הם ועכ"פ לא חשידי לחצוף בפרהסיא אך באמת הנמוק"י מחלק בין עבד ושפחה דדוקא פסולי הגוף כשרים ולא פסולי בעלי עבירה ובאמת שהדבר תמוה דהרי סתם עבדים הם בחזקת פרוצים בעבירה ואפ"ה כשרים והב"ח והב"ש ס"ק יו"ד כתבו דמיירי בידוע שהעבד כשר וזה דחוק בתכלית הדוחק ועיין בט"ז וש"ך בנקה"כ ביו"ד ריש סי' א' וכבר אמרו בירושלמי ועבד לאו חשוד הוא ועיין ט"ז והגהת זקני הח"ץ ז"ל סי' פ"ז ובאו"ת סי' פ"ט ס"ק ד' אמנם הח"מ כתב דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא בחזקת בעל עבירה וגם זה דחוק דלמה יגרע ישראל מעבד אך לפע"ד בפשיטות נכון דעבד היא בחזקת בעל עבירה אבל לא נודע פסולו בבירור אבל ישראל בעל עבירה דנודע פסולו בבירור הוא דפסול ולפ"ז כאן שלא נודע פסולו בבירור לחוש שמא הוא פסול זה לא גרע מעבד דהוא בחזקת בעל עבירה ואפ"ה כשר בערות אשה ולקטן בודאי אין לחוש דהרי הוא מיוצאי צבא והוא בעל מלחמה פשיטא דאינו קטן ולחוש לאחת מחמש נשים פשיטא דאין לחוש כאן דהא המכתב נכתב במקום שאין שם יהודים כלל ולחוש שמא אחת מחמש נשים או אחד מהנכרים הדומים לאלו כתבו לשם שיכתב כן הנה אף אם הם חשודים לא נחשדו ישראל לכתוב כן ולהכשיל וגם הא כתב במכתביו שנותן לה עצה איך תקח הממון של בעלה שהניח ביד הפעלד וועביל ופשיטא דהצרות ששונאות לא יתנו עצה זו וגם ע"כ מת דאם לא כן לא תקח המעות וההאפטמאן יכתב כי זה חי ולשוא כל עמלם ויתברר שקרם ופחזותם וע"כ נלפע"ד בזה ודאי יש להקל אף שלא נודע הקיום וגם ל"ש לחוש כלל שמא הוא זיוף דא"כ למה יוסיף לכתוב דבר שיהיה מבורר השקר כשיכתבו לההאפטמאן וע"כ ניכרין דברי אמת שזה כת"י של זה והנה מ"ש מעלתו ראיה להלח"מ והט"ב דבשטר כל שלא מתו העדים הוא מה"ת רק אם מתו העדים אינו נאמן מה"ת מהא דאמרו הקטן נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו והוא שיש גדול עמו והקשה ההפלאה דלמה לי כלל צירוף הקטן כיון שיש גדול עמו שוב הו"ל מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ב דהא אין לו מגו רק שיטעון מזויף ועי"ז יש ע"א שמעיד על הקיום וע"ז כתב דמיירי שמת אביו וא"כ לא נתחייב רק מדרבנן דמה"ת מקרי מפ"כ ובשבועה דרבנן ל"ש מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והאריך בזה ונמשך על דברת הנו"ב שכתב ג"כ בסימן ל"ג דבכה"ג לא מקרי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם דאינו רק דרבנן ובאמת שדברי הנו"ב תמוהין לפענ"ד דשאני כל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם דרבנן דמה"ת לא חייב שבועה כלל ונאמן בלי שבועה אבל כאן באמת אם היו באו עדים עצמן לקיים חתימתן והיו מעידים ע"פ שזהו חתימתן וזה לוה מזה היו נאמנים מדאורייתא רק שמה"ת הו"ל מפ"כ וכל דרבנן נתנו נאמנות ויכולין לקיים השטר שוב הו"ל שבועה מה"ת דהשבועה הוא להכחיש השטר ואנן אומרים דהשטר היא אמת כמ"ש מהרי"ט סימן מ"ז הנ"ל והפסול הוא רק בשביל דהוה מפ"כ וז"ב ופשוט ובלא"ה לא ידעתי קושית ההפלאה וכפי הנראה עיקר קושייתו קאי לשיטת הרמב"ם דס"ל דשטר בע"א הו"ל מחושואיל"מ כמבואר סי' נ"א ס"ב והיינו מטעם דחזקה דשטרך בידך מאי בעי ואכתי קשה דכיון שהי' יכול לטעון מזוייף ולא הי' רק ע"א בשטר א"כ י"ל דסמך ע"ז ולכך הניח שטר בידו וגדולה מזו מצינו ברשב"ם דף ע' דכל דיש לו מגו דנאנסו ל"ש שטרך בידי מה בעי מכ"ש בזה אמנם צ"ל כיון דיש שטר בע"א ויצטרך לשבע נגד העד ולחצוף פניו נגדו לטעון מזוייף למה לו לעשות כזאת וכעין מ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד דבנסכא דר"א ל"ש להאמינו במיגו דלא חטפתי די"ל דאין זה מגו לחצוף נגד עד ולשבע נגדו איברא דעדיין קשה דכיון שאינו רק ע"א על הקיום א"כ שוב שפיר יכול לסמוך ע"ז שיטעון מזוייף ולא הוה חצוף נגד עד החתום בשטר דהא העד אינו בפנינו ואין כאן מי שמקיימו רק ע"א בלבד וע"א בלבד אינו נאמן על הקיום וא"כ כשיטעון מזויף שפיר ישבע נגד השטר ול"ש לומר דחצוף לשבע נגד העד מיהו י"ל דגם זה מקרי חציפות לשבע ולהכחיש העד המעיד על קיום אמנם אכתי קשה כיון דעדן לא היו מקוים א"כ י"ל דבאמת הוא מזויף וזה העד שמעיד על הקיום הוא שקר מעיד ולכך לא חש זה וסמך שיטעון פרעתי ויהיה נאמן במגו דמזויף אבל הש"ך מיירי ביש נאמנות בממר"ם וא"נ על הפרעון זולת במגו דמזויף וא"כ יצטרך לשבע נגד העד שקיימו אבל אם לא נזכר בהשטר הקיום רק שיש עד בע"פ על הקיום שפיר י"ל דהוא סמך ע"ז שיש לו מגו והוא באמת לא ידע שיהיה ע"א שיוכל לקיימו וא"כ מיושב קושית ההפלאה אבל כ"ז דחוק ובגוף דברי הש"ך שחידש דאם יש ע"א על הקיום אינו יכול לטעון פרעתי דא"נ רק במגו דמזויף ודמיא לנסכא דר' אבא הנה לפמ"ש בשו"ת מיימוני לספר משפטים סימן ס"א דנסכא דר' אבא מיירי שבא העד תחלה קודם שטען חטפתי ודידי חטפתי דאל"כ עד אחד בא מעיקרו לממון דהו"ל מחושואיל"מ והרי ע"א לא קם לממון וע"כ שלא טען שום דבר והי' יכול לטעון לא חטפתי ולכך בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל תמיד בא לממון שכל טענה שיטעון א"י לשבע נגדו ונמצא נפיק ממונא עפ"י ע"א א"כ לפ"ז גם כאן יהיה מוכרח העד לבא תחלה אמנם כן דברי המיימוני שם סותרים שהרי כתב בריש דבריו דהא דאמרו בשבועות דף ל"ב הכל מודים בנסכא דר' אבא מיירי ע"כ כשזה טען תחלה אין חטפתי ודידי חטפתי דאל"כ לא מקרי גורם לממון דהא היה יכול לטעון לא חטפתי והיה נשבע ונפטר ול"ש חיוב קרבן שבועה א"כ מבואר דאף כשטען תחלה אין חטפתי ודידי חטפתי ג"כ נאמן ע"א לחייבו ממון והרי בא לממון ונתקשיתי בזה ומצאתי בנו"ב מהד"ב חלק חו"מ סי' כ"ז ונדחק שם שכל שהיה יכול לטעון לא חטפתי נמצא לא העד גרם לו חיוב ממון רק טענתו ולא בא העד לממון ע"ש ובאמת שהדבר תימה דכיון דהתורה לא האמינה ע"א לממון א"כ י"ל דלמא זה קושטא קטען דדידיה חטף ולא רצה לטעון שקר שלא חטף ונמצא העד בא לממון אך לפע"ד נראה לפי מה דקי"ל בחו"מ סימן פ' דמפטור לפטור יכול לטעון ולחזור ולהפך הטענות ולפ"ז אם נימא דע"א אינו קם לממון וא"כ אף שטען קודם אין חטפתי ודידי חטפתי כל שיבא ע"א שחטף לא יתחייב ממון רק שבועה או שיפטור לגמרי א"כ פשיטא דהיה יכול לחזור ולטעון שלא חטף דהוה מפטור לפטור ושוב לא בא לו החיוב ע"י ע"א דהיה יכול לחזור ולטעון וכל שעומד בטענתו הראשונה שוב לא בא העד עיקרו לממון ושפיר מקרי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם דלא בא ע"י טענתו וכמ"ש הנו"ב וז"ב ומזה נראה לפע"ד ליישב קושית ההפלאה הנ"ל דלפע"ד נראה דאף אם נימא דקטן אינו נאמן להעיד על כת"י של אביו אבל מ"מ עכ"פ זו הטענה שפרע נוח לו יותר דזה אינו מכחישו אדם משא"כ בהטענה דמזויף יש שני עדים דמכחישים אותו ואף שאחד פסול מ"מ אין זה טענה טובה והרי התוס' כתבו דאין לו מיגו דלא חטפתי דהיה צריך להכחיש העד ולשבע נגדו מכ"ש כשיש עוד ע"א עמו אף שהוא פסול וא"כ בכה"ג שוב לא היה יכול לחזור ולטעון ושוב לא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם דהא כבר טען פרעתי טרם שבאו העדים לקיים ונמצא שנתחייב ממון ע"י העד ואינו נאמן לכך צריך להאמין להעד השני דהיינו הקטן ואיכא שני עדים וז"ב ובזה מיושב גם קושית מעלתו בהא דאמרו בב"מ דף ז' בשנים אדוקים בשטר שאינו מקוים דיתקיים בחותמיו ול"ל שיתקיים השני עדים אף אם לא יתקיים רק אחד שוב הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ולפמ"ש אתי שפיר דשם השני עד כשר הוא רק שלא נתקיים פשיטא דא"י לחזור ולטעון מזויף והרי כל שיש עדים א"י יכול לחזור ולטעון כמבואר בחו"מ סימן פ' בין כשהעדים על טענתו הראשונה או על השניה ועיין ש"ך שם וא"כ גם ביש עדים אף שאינם מקויימים או שהוא פסול ג"כ מקרי חוזר דזו הטענה יפה לו יותר והש"ך לא מיירי רק כשאיכא ע"א על הקיום בלבד ודו"ק.

ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש הש"ך בחו"מ סימן פ"ז ס"ק ט"ו דהיכא דהוה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם אין עד המסייע פוטרו ובקצה"ח שם תמה בזה דהרי בטען א"י וע"א מעיד דצריך לשלם ע"י העד וכן בחשוד נימא דהעד בא לממון וע"כ דעד כי אתי לשבועה קאתי וממילא נתחייב וה"ה בעד המסייע לפטור ע"ש שהאריך ובמכת"ה לא נזכר משו"ת מיימוני הנ"ל דבחשוד באמת אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל ובטען א"י באמת מיירי שבא העד תחלה או שהי' יכול לטעון נזכרתי וכמ"ש משא"כ כאן שכבר נתחייב ממון והיה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כמו בשומר שמסר לשומר שכתב הרא"ש דאין השומר השני עד המסייע דזה כבר נתחייב שבועה וא"י לשבע וא"כ כשיבא עד המסייע יפטרנו מממון ונמצא בא עקרו לממון ובזה מיושב היטב קושית התוס' בב"מ דף ג' שהקשו דמנ"ל דכ"ה פטור וא"ל מדאצטריך ע"א דאצטריך ע"א בטענו בספק עפ"י עד והקשה הגאון מו"ה משולם ז"ל אבד"ק פ"ב דאכתי מה יועיל הא יוכל לשלם לו ויתבענו שיחזיר לו ויצטרך לשבע דהשתא ס"ד דהוה חייב שבועה ולא יוכל לשבע שא"י והעד לא יפטרהו דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ולפמ"ש אתי שפיר דזה העד גופא בא בתחלתו לשבועה רק שזה לא רצה לשבע וישלם לו אבל העד בא לשבועה ופשיטא דיכול לפוטרו אח"כ ג"כ וז"ב כשמש ודו"ק ובגוף דברי הרמב"ם שאין חותכין עדות שבשטר מה"ת שנתקשו כבר הארכתי בתשובה מה שמצאתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סימן קכ"א דהטעם הוא בשביל שצריך דו"ח ודו"ח לא יתכן מפי הכתב ולכך כשבטלו דו"ח בד"מ שוב כשר שטר גם מה"ת מידי דהוה אכל ד"מ דאטו נימא דכיון דמה"ת צריך דרישה וחקירה ובטלו בד"מ לא יהיה עיקר החיוב רק מדבריהם דז"א דעכ"פ עדותן נתקבל כהוגן ונתחייב מה"ת וכמו כן לענין מפ"כ ובזה הארכתי בתשובה הרבה לישב הקושיות שהקשו על הרמב"ם וא"כ מיושב גם הרבה קושיות של מעלתו על הרמב"ם ואכ"מ להאריך ועיין בשו"ת עבוה"ג סימן ק' שלא נזכר מדברי תשובת מיימוני הנ"ל.

דרך כלל שטת הרמב"ם בודדת היא ובאמת א"צ קיום כמ"ש כל הפוסקי' ומה גם כאן דבא על הב"ד וכתב בו ג"כ בדבר המעות דודאי לא ישקר כ"כ והרי עביד לגלויי דכשתכתוב לההאפטמאן יכתוב שלא מת אותו האיש ולמה לו לעשות כ"ז וכ"כ שזה מחשב כהזכיר שם אביו. והנה עוררני אחד מתלמידי במ"ש דשם אחיו ואמו הוה כהזכיר שם אביו מהא דמבואר בנזיר דף ד' הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו ופריך בש"ס לכל הני ומשני צריכא ע"ש ובתויו"ט ומשמע משם דלא סגי בשנותן סימן בשלשה ובעי עוד סימן כבעל דלילה אבל באמת האורח מישור האריך להשיג על תוי"ט ע"ש ולפי מה דמבואר ברש"י ותוס' לפנינו גי' כל שהוא מזכיר שלשה וכן הוא בשטה מקובצת שם באורך דכל שמזכיר שלשה הרי הוא כמו דאמרו בב"ב ואם היו משולשים ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ז מנזיר ובב"מ שם האריך ובאורח משור לא האמין כלל שהרא"ש יכתוב כן כמ"ש הכ"מ בשמו ובאמת בשטה מקובצת לפנינו כתוב כן בשם הרא"ש וכאן כל שהזכיר יחזקאל פרידריך ושם אחיו ושם אמו הוה כמשולשים שסי' הכינוי הוא ג"כ סימן וגם במ"ש שסותר דברי עצמו במ"ש מתחלה דען זעקסטין דיזער מאנהאט ואח"כ כתב ששה באלול וחפשתי בלוח ומצאתי שלא יתכן המנין בשום אופן אמנם כבר מבואר בחו"מ סימן כ"ט שכל מה שנוכל להשוות הדברים שלא יסתור דברי עצמו אף במשמעות רחוק מבארין מכ"ש בזה שיש לומר דבתחלה ובסוף כוון למספר חדש שלנו ואם יוכל בקל להתברר הדבר ע"י שיכתבו לההאפטמאן ושם יהיה נכתב בהאמעטריקא יום המיתה מה טוב ובאמת אם נימא דגבי גיטין א"צ דרו"ח כר"מ א"צ לחקור כלל ומישבין הדבר ועיין ש"ך סימן ל"ג בחו"מ. והנה פש גבן לבאר מה שנסתפק כיון דדבר הרי הוא כמלחמה להרבה פוסקים והרי במלחמה צריך שיאמר וקברתיו וכאן לא נזכר שקברו והנה כבר הביא מעלתו שו"ת מ"ב סימן צ"ח ושו"ת כנס"י סימן מ"ה דגבי דבר א"צ שיאמר וקברתיו ואני אומר דאף אם נימא דדמי למלחמה ממש ובעי וקברתיו והרי במלחמה גופא כל דיש שנים המעידים ל"ש בדדמי ועיין ב"ש ס"ק קכ"ג דאף דע"א בפנינו ואומר כן בשם שני עדים הוה כאלו שני עדים בפנינו ע"ש ולפ"ז כאן האיש משה זלמן העיד כן גם בשם הבחור איכל אף שהבחור איכל לא חתם עצמו אבל הוא העיד כן בשמו הוה כאלו יש שנים ובשנים ל"ש בדדמי ועיין ב"ש סי' מ"ב ס"ק ז' דאם ע"א אומר בפניו ועוד לפני אחד נתקדשה פלונית ואותו פלוני אינו כאן צריכין לחוש לעדותן ועי' במהרש"א בכתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו וא"כ כאן הוה ג"כ כמעיד בשם עצמו ועוד אחד ובכה"ג ל"ש בדדמי ובלא"ה נלפע"ד דכאן ל"ש בדדמי כלל דבשלמא בשאר אנשים שייך לומר בדדמי גבי דבר דאפשר שלא מת וזה סבר שמת וזה הלך לו אבל כאן הרי הם בעלי מלחמה ואין לו נס והמלטה ואם נשאר חי איך שייך שהלך לו וע"כ או ראה או ידע אותו וע"כ לפע"ד הדבר ברור דהאש' הלז מותרת להנשא והנה הנשאת עפ"י ע"א צריך רשות ב"ד וצריכין להתיר לה ב"ד של שלשה כשרים ולא קרובים כמבואר סי' ל"ט וכאן לפמ"ש יש מקום לומר דהיא מותרת עפ"י שני עדים אמנם לפי שאין הדין ברור ע"כ אם יסכימו להיתר זה עוד גדול אחד ישבו שלשה אנשים ויתירו לה כמשפט ועי' בשו"ת בן לב ח"א סי' ב' שכתב בפשיטות דיש לסמוך על כתב שמצאו בו שמת אף בלא קיום כדעת כל הפוסקים ולא כהבנת הרשב"א בדברי הרמב"ם ע"ש. שוב ראיתי שנית בדברי הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג וארשום קצת גמגומים שראיתי בו מ"ש דאפילו בעדות אשה שהוכשר בעד מפי עד ובעדות עבד ואשר וקרוב אפ"ה תני בתוספתא פ"ב דכתובות שאם מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין סומכין עליו במח"כ לא זכר דבש"ס דילן אמרו שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והך תוספתא דפ"ב דכתובות הוא זה שמביא הירושלמי דמתניתא מסייעא לר"ב ודחו לה הפוסקים וכמ"ש הר"ן והנמוק"י גם מ"ש דבשטר קידושין כיון דליתא לראי' אלא למקני' בי' אף בבא ליד אשה כיון דאנהו לא מהימני למנטרי' וסהדי לא דכירי לא חשוב כשטר צ"ע דזה דוקא בשביל הזמן דלא מהמני דיש לחוש למחיקה ולא חזי לאותבי' לבע"ד אבל כל שא"צ זמן שוב שטר קידושין חשוב שטר אף דהוא למקני' ועי' קצ"ח סי' ס"א שהביא שו"ת דברי ריבות ותמה עליו ודו"ק.

והנה במ"ש הה"מ דלכך כתב הרמב"ם שיהי' כתב ישראל משום דעכו"ם לא נאמן עפ"י כתבו ובכ"מ תמה בזה דמה נ"מ בין בע"פ לכתבו והח"מ כתב ס"ק כ"א משום דהבו דלא לוסיף עלה ולפע"ד לכאור' היה נרא' כיון דאין העכו"ם נאמן במסיח לפי תומו כי אם בעדות אשה משום עגונ' ומבואר ביבמות דבעי שלא יתכוין להעיד כלל ומבואר ברי"ו וכן הוא בש"ע סי"ד בהג"ה דאם יש לחוש שמא למדוהו לומר שקר אינו נאמן ולפ"ז לכך צריך אמירה בפיו דאז ניכרים הדברים שהוא מסל"ת ממש אבל בכתב יוכל לשקר ולא יוכר השקר כלל וכבר מבואר בסמ"ע שהתביעות א"י להיות בכתב דיוכל ליפות הדברים בכתב שלא יוכרו השקרים ולפ"ז ל"ש מסל"ת כ"כ אברא דלפ"ז במקום שצריך גם בני ישראל שיהי' מסל"ת ג"כ מהראוי שלא יועיל מפי כתב וזה לא שמענו וקצת משמע בר"ן בהדיא שבישראל מהני מפי כתב מסל"ת גבי הא דאמרו אכולה מלתא קמסהדי כתב הר"ן דבתרומ' דרבנן מועיל מידי דהוה אמסל"ת משמע דגם בכתב מועיל מסל"ת ועיין בגיטין דף י"ט גבי שטרא פרסאי דהוה ר"נ מקרי לשני עכו"ם זה שלא בפני זה במסל"ת וכ"כ בש"ע חו"מ סי' ס"ח ס"ב וצ"ע דהא לא מועיל רק במסל"ת ואולי שאני התם דהוה מלתא דעל"ג ועדיף מעדות אשה דהא יוכל להיות שלא יתגלה וכאן הוה גלוי מלתא דנאמן יותר ובתשובה הארכתי בענין גלוי מלתא ומלתא דעל"ג ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בדברי שו"ת מיימוני דלא מהני ע"א להיות מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם רק באם בא העד קודם שטען אבל באם בא אח"כ לא יכול לחייב דהוה בא לממון ובזה מיושב היטב הא דאמרו בכתובות דף כ"ז א"ל זיל אייתי סהדי דלאו אחוה את והקש' בהפלאה דל"ל תרי סהדי אף בע"א כיון שטען א"י שוב יהיה מחויב שבוע' ואינו יכול לשבע משלם ולפמ"ש אתי שפיר דהא כאן טען הלה א"י קודם שבא העד ור"ח א"ל שפיר קאמר ליה א"כ אף שיבא עד אח"כ שוב בא לממון ואינו נאמן ולכך הוצרך לומר דיביא תרי סהדי ודו"ק איברא דלפמ"ש למעל' דכל דנימא דאינו בא לממון נאמן לחזור מטענתו דהו"ל מפטור לפטור אם כן כאן ג"כ כיון דאינו נאמן העד נחייבו שוב יכול לחזור טענתו ולומר דידע וא"כ שוב אם לא החזיר טענתו שוב הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וכמ"ש למעל'. אמנם נ"ל כיון דכעת טוען א"י ור"ח קאמר ליה שפיר קאמר לך דלא ידענא דכתיב ויכר יוסף א"כ הו"ל א"י טענ' מעליית' ובכה"ג שיחזו' ויטעון ידע בודאי שאינו אחיו יעיז וישבע נגד העד ואין כאן טענ' מעליות' ועכ"פ לא יוכל לחזור ולטעון ושוב לא הוה מחושואיל"מ דאינו בא לממון וא"ל דהיה יכול חזור ולטעון דז"א דלא הוה מפטור לפטור ובזה י"ל דהקדים ר"ח לומר לו שפיר קאמר ועי' בהפלא' שם ולפמ"ש דרצה ההפלא' לחדש דהשבוע' הוא ע"י גלגול דעל קרקעות אינו נשבע ש"ד ורק ע"י המטלטלין והרי התוס' כתבו דגלגול שבוע' ל"ש רק כשאיכא רגלים לדבר וכאן דשפיר קאמר עכ"פ לא הוה רגלים לדבר וא"כ ל"ש גלגול שבועה ודו"ק וצ"ע. ועכ"פ מ"ש נכון אלא שלפי מה שכתבתי גוף דברי השו"ת מיימוני הנ"ל צ"ע דמ"ש למעל' דיכול לחזור ולטעון לא חטפתי ז"א דהא כעת אינו מכחיש העד ואחר כך יצטרך לחזור ולהכחיש העד ולשבע נגדו וזה לא אמרינן וע"כ צ"ע שוב ראיתי דהדבר נכון דבאמת אף דהוה טענ' גרוע' דיצטרך לשבע נגד העד ויכחישנו זהו כשאנו דנין אם להאמינו במגו שפיר י"ל דאינו מגו טובה כמ"ש התוס' בשבועות ובב"ב דף ל"ד אבל שם דקאי לענין חיוב קרבן שבוע' בדבר הגורם לממון שפיר כתב בשו"ת מיימוני דמיירי דכבר טען אין חטפתי ודידי חטפתי ואפ"ה הו"ל מחושואל"מ ול"ש לומר דע"א בא לממון דהא ניהו דהי' העז' אבל מ"מ היה יכול לחזור בו ולטעון ומקרי מפטור לפטור וז"ב אבל לפ"ז גם הך דבר איסק וכן מ"ש בישוב קושית הפלא' לענין אלו נאמנים להעיד בגדלן אינו מיושב דסוף סוף לא בא לממון אמנם בגוף קושית ההפלאה בכך דנאמן הקטן להעיד בגדלו שזה כת"י של אביו דל"ל לאותו הקטן כיון דיש גדול עמו אתי שפיר בפשיטות דבאמת לפי דברי שו"ת מיימוני אין ע"א בא לממון רק באופן שבא העד תחלה והלה היה יכול להכחישו א"כ שם דהיה ממרמי ויש ע"א על הקיום היינו שבא קודם וקיימו שפיר לא הוה בא לממון דהלה הי' יכול להכחישו אבל הך דנאמן להעיד בגדלו מיירי שזה כבר טען שפרעו ולכך צריך שנים דאל"כ היה ע"א בא לממון אך לפמ"ש כל דהיה יכול לחזור ולטעון לא מקרי בא לממון א"כ גם כאן היה יכול לחזור ולטעון אך לפענ"ד היה נרא' דאף אם נימא דלא כש"ך ובע"א על הקיום אינו מחושואיל"מ משום דבא לממון אבל זה דוקא בנדון דהש"ך שהיה ממרמי וזה כת"י של הלוה דל"ש כמו שנחקרה עדותן בב"ד וצריך מה"ת קיום כמ"ש הש"ך סי' ס"ט אם כן בא העיקר מחמת העד אבל כל שיש שטר שאינו מקוים דמה"ת עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ול"ח לזיופא אם כן ניהו דרבנן אצריך קיום אבל מ"מ בע"א סגי בזה ולא מקרי עד בא לממון דהחיוב בא רק ע"י השטר ורבנן הוא דאצריך קיום ולזה סגי בעד א' שמעיד על הקיום ונמצא קושית ההפלאה בהך דנאמנים להעיד בגדלן קשה גם אם נימא דלא כש"ך. אמנם באמת הדבר נכון דהרי התו' כתבו א"כ כל אדם שירצ' יזייף חתימות כיון דלא בעינן שיכירו חתימת עדים כלל וכתבו דמיירי במודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי ובזה הקיום מדרבנן ומשמע דהא כשטוען מזוייף הוה הקיום מדאורייתא ולפ"ז כ"ז שלא טען פרעתי היה צריך מה"ת הקיום וא"כ עיקר הקיום בא ע"י העד ובזה בודאי לא מהימן ובזה נראה לפע"ד די"ל להיפך דבממרמי שיש ע"א על הקיום אדרבא כשהלוה בא בתחלה וטען פרעתי דאז הע"א כבר יש לו מסייע השטר שמה"ת הוה כנחקר' עדות' בב"ד א"כ בודאי העד נאמן אבל כשהעד בא תחלה ושוב היה העד בא לקיום שטר שאינו שטר כלל אפשר דאינו נאמן דהא בא לממון מיהו י"ל דממנ"פ נאמן דהרי היה יכול לטעון מזויף וא"כ אין בא העד רק לחיוב שבועה וא"כ ממנ"פ נאמן ובזה נרא' לפע"ד ליישב קושית ההפלא' הנ"ל דשפיר קמ"ל דנאמן הקטן להעיד בגדלו ואף דבלא"ה יש גדול עמו נראה לפע"ד דכאן מגרע גרע דבאמת כל שבא הגדול והקטן תחלה א"כ שוב י"ל דע"א בא לממון דא"ל דהי' יכול לטעון מזויף דז"א דבאמת אין זו טענה טובה דעד מזויף באמת יש שני עדים דהרי גם הקטן מעיד ואף דנימא דאינו נאמן מ"מ בעיני העולם יהיה מחזי כמשקר וכבר כתב הרא"ש דגם נגד עדים פסולים ל"ש מגו דמ"מ העולם לא ידעו בפסולם וא"כ שוב בא עיקרו לממון ואינו נאמן לכך הוצרך באמת להאמין לעד שמעיד בקטנותו ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל אמנם בגוף דברי שו"ת מיימוני הנ"ל באמרו אין חטפתי ודידי חטפתי דצריך לומר שבא העד תחלה דאל"כ אינו נאמן דבא לממון לפע"ד נראה דעכ"פ לחיוב שבועה ודאי היה נאמן דהא אמרינן מגו להשביע כמ"ש בכללי המגו בשם הגד"ת ועב"ש סי' צ"ו ואין העד נאמן לומר דחטף במיגו דאי בעי הי' אומר שחטף של הנגזל דאז היה צריך לשבע נגדו וא"כ ממנ"פ נאמן העד עכ"פ לחייב שבועה דבבא תחלה אף שלא ידע שזה יטעון אין חטפי ודידי חטפי וה"ל מגו למפרע מ"מ הא אז לא בא לממון דהא היה יכול להכחישו ולומר לא חטפתי ואם בא אח"כ שוב היה לו מגו להעד להעיד שחטף של הנגזל ואם כן כיון שמחויב עכ"פ שבועה וא"י לשבע נגדו הוה כשנים כ"ז שאינו נשבע כנגדו וכמ"ש הרמב"ם ונמצא העד לא בא רק לשבועה ומ"מ הו"ל מחושואיל"מ ואפשר גם לתירוץ הראשון דירא לשבע בדבר שמכחיש להעד גם כן כיון דעכ"פ היה לו מגו להשביע טוב הו"ל מחויב שבוע' ואינו יכול לשבע משלם וצ"ל דמ"מ ניהו דיכול לחייב שבוע' כל שא"י לשבע א"כ יבא חיוב ממון ע"י העד וזה לא האמינ' תורה דא"כ יהיה כל אחד מחייב ממון לחברו ע"י ע"א באם באמת פרע ויטעון האמת שפרע והוה כמו בחשוד דלא גזרו מחושואיל"מ דאל"כ כל אחד יטעון על חשוד וכמ"ש התוס' ודו"ק ובזה יש ליישב קושית ההפלא' הנ"ל ואין להאריך.

והנה במה שהארכתי למעל' בדברי שו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א דכל דבא לחייב ממון לא נאמן עד אחד כמו במחושואיל"מ נתיישב היטב קושית שו"ת מיימוני לספר משפטים סי' וא"ו בהא דסימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח אמאי לימא דכל שהעד מסייעו יטול בלי שבוע' דהא העד מסייע ונוטל בלי שבוע' ולפמ"ש המהר"ם עצמו אין מקום לקושיא זו דכאן בא העד לממון ובכה"ג אינו נאמן ומהתימ' דמהר"ם ב"ב שם כתב באופן אחר ושם רמז למ"ש בסי' ס"א ולא העיר שהקושי' מיושב אך י"ל דשם מיירי באם בא העד להעיד קודם שבא אחר בסימניו וא"כ אז לא בא לממון שהרי בלא"ה יש לו סימנים מיהו צ"ע דכל כה"ג שוב לא היה צורך לעדות העד אז והו"ל כלא נתקבל עדותו בב"ד דאז לא היה שום תועלת בעדותו וא"כ עכשיו כשבא אחר ואמר סימנים שוב אין מהראוי להאמינו וגם שייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וצ"ע בזה וגם תירוצו של מהר"ם שם לא הבינותי דמלבד שלשונו קצת מגומגם במ"ש שכלל של ר"ת אינו והוא מחזיק אח"כ דינו אמנם גוף תירוצו שכתב דסימנים הוה כעדים וא"כ מה מועיל ע"א הא אין נ"מ בין תלת ותרי ותרי כתלת לא זכיתי להבין דע"כ שם לא מיירי בסימנים מובהקים דמשמע דקאי על אותן סימנים המוזכר שם דנסתפקו אי סימנים דאורייתא או דרבנן והרי קי"ל דאינו רק מדרבנן ומשום תקנתא וא"כ אינם כמו עדים ומהראוי להיות שע"א יהיה נאמן לסייע והסימנים של שניהם אינם כמו עדים וע"א שהתור' האמינו הוה מסייע אמנם אם מיירי הש"ס בסימנים מובהקים שכתב הב"י באהע"ז סי' י"ז דיש להם דין עדים יפה כתב המהר"ם דע"א לאו עדיף ולמדנו מדבריו דין חדש במה שנסתפקתי דסימן מובהק שכתב הב"י דיש לו דין עדים וכן קי"ל ועיין מהרש"א בגיטין דף כ"ח איך הדין אם שני עדים מכחישים ואומרים שאינו זה האיש ומדברי המהר"ם למדנו דסימן מובהק לא עדיף כעדים שהרי כתב שם דלכך סימנים ועדים יתנו למי שיש לו עדים דהיינו משום דעדים עדיפי מסימנים והוא ע"כ בסימן מובהק מיירי אבל גוף הדברים צ"ע כי אין לפני לא ש"ס ולא החו"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ג מאבידה דהרמאי אינו נאמן אף בסימן מובהק רק עפ"י עדים מיהו יש לדחות דשם יש לחוש אולי חקר ברמאותו ונודע לו הסימן מובהק אבל עדים לא משקרי ומ"מ הדין דין אמת אבל גוף דברי השו"ת מיימוני צ"ע וגם כל לשונו מגומגם יעו"ש וגם העדים המכחישים הסימן צ"ל דהם מעידים עפ"י ט"ע דט"ע עדיף מסימן דעפ"י סימן אינם נאמנים יותר מסימן מובהק וצ"ע. שבתי וראיתי דיש ליישב דברי המר"ם הנ"ל דלא הוה כאן להוציא ממון כיון דאם חברו ירצה לשבע נגדו יכול לשבע נגד העד ויטול שוב הוה כמו בשכנגדו חשוד על השבוע' דדעת המהר"ם כיון דצריך לישבע נגדו לא בא לממון וע"ש בסי' ס"א וה"ה בזה ודו"ק.

שוב ראיתי בש"ע והנה לענין סימנים ועדים מבואר הדין בש"ך שם ס"ק ז' דעדים עדיפי מסימנים אף שמובהקים אבל הש"ס מיירי בסימן שאינו מובהק וע"ש בש"ך ס"ק ו' ובמ"ש בגליון שם וצ"ע כעת והנה הש"ך בחו"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א הביא דברי השו"ת מיימוני לספר קנין שכתב בסי' י"ח ראיה דבלא הו"ל למידע ל"ש לומר מחושואיל"מ דאל"כ ע"א יכול לחייב שבועה ולטעון בהמותיך הזיקו כמה וכמה עניינים וזה א"א לו לידע ויתחייב לשלם וכתב הש"ך דז"א דהא כל דעד מודה דזה א"י ל"ש מחושואיל"מ דהרי העד לא יכחישו כלל שהרי העד יודע שא"י הבע"ד ונוראות נפלאתי דבאמת ל"ש כלל שהע"א יכחישו והרי אדרבא ע"א כשנים כ"ז שלא מכחישו הבע"ד ואדרבא התורה אמרה שאם זה מכחישו נאמן לשבע נגדו אבל כ"ז שאינו מכחישו יש לו דין שנים כמ"ש בב"ב בתוס' דף ל"ד בנסכא דר"א אבל גוף קושיתו לק"מ והתימא על גוף הקושיא דכבר כתב בשו"ת מיימוני לספר משפטים סימן ס"א דע"א לא יוכל לסייע בדבר שמחושאיל"מ משום דבא לממון וגם בנסכא דר"א אם בא אח"כ לא יוכל לחייב דהוה כבא לממון וה"ה כאן הרי בא עיקרו לממון דהא יודע העד שא"י לשבע ובא לממון וז"ב.

ובגוף הענין אי מחושואיל"מ אם פטור בלא הו"ל למידע לכאורה תלוי בהך דברי ושמא ברי עדיף או המע"ה וי"ל דאף למ"ד המע"ה מ"מ כל שא"י לשבע בזה ודאי הברי עדיף אך לפמ"ש התוס' בכתובות דף י"ב דבכה"ג דהשמא אינו גרוע ל"ש ברי עדיף א"כ כל שלא הו"ל למידע ל"ש ברי עדיף אך כעת נ"ל ענין חדש דהנה בטעם דמחושואיל"מ לכאורה צ"ב דהא השבועה מברר הספק דאנן מסופקים אם אמת טענתו של זה או לא ואמרינן דהשבועה מברר הספק וא"כ היאך נוציא ממון בשביל דא"י לשבע הא סוף סוף אנן מסופקים שמא אמת טענתו ולא עדיף מה שחייב שבועה מאם היה רוב וחזקה נגדו ואפ"ה לא מוציאין ממון מכ"ש בזה דהשבועה אינו רק לברר הספק אך נראה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו דא"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק וכל שאמר ע"א שזה חלב ואח"כ אכל אחד זה החלב נהרג עליו ע"ש הנה חזינן דאף למלקות ומיתה דצריך שני עדים אפ"ה כל שהוחזק כבר בע"א מועיל וה"ה כאן לענין שבועה עד"מ מודה במקצת וע"א ושבועת שומרין כל שהי' יכול לשבע ולברר הספק אם כן לענין השבועה התורה האמינה לע"א ולכך גם כשטוען א"י הו"ל מחושואיל"מ שהרי העד לא בא רק לשבועה ולכך משלם אח"כ וז"ב. ובזה נראה לפע"ד דלכך בשבועה דרבנן ל"ש מחושואיל"מ דהא לממון מ"מ הוה ספק רק דזה הספק כבר נעשה ספק לענין שבועה וזה כשנעשה ספק מה"ת אבל כאן מה"ת לא הוה ספק כלל רק דרבנן אמרו דישבע א"כ לא אתחזיק לענין שבועה כלל וא"כ עכ"פ מחושואיל"מ לא אמרי' וגם נראה לי כיון דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי א"כ גם כשנתחזק לענין שבועה לא נתחזק לענין ממון דהיינו אם לא ירצה לשבע לא ירד לנכסיו וא"כ שוב ל"ש מחושואיל"מ ובזה מיושב מה שהקשו למה לא קאמר בשבועות דף מ"א הנ"מ בין ש"ד לדרבנן לענין מחושואיל"מ ובתשובה כתבתי בזה הרבה ולפמ"ש אתי שפיר דזה תלוי אי נחתינן לנכסי וכבר אמרתי שם חילוק זה בין דאורייתא לדרבנן ודו"ק היטב.

ובזה נלע"ד דצדקו דברי הרמב"ם ודעימיהו דלכך שייך מחשואיל"מ אף בלא הו"ל למידע דמה בכך דזה אונס ולא הו"ל לדעת מ"מ כל שבאמת זה הספק נוטה יותר לחיוב מלפטור ותדע דהרי אם לא ירצה לשבע או שא"י לישבע והו"ל למידע התורה אמרה שחייב לשלם א"כ חזינן דבזה דעת תורה נוטה שחייב ממון רק דהתורה הקלה עליו שישבע ויפטור אבל עכ"פ ל"ש לומר דלא הו"ל למידע דמה בכך דהוא אנוס לא בשביל זה נפקע חיובו ואם היה יכול לשבע היו מפקיע חיובו אבל כשא"י לשבע אף דלא הו"ל למידע חייב וז"ב ובזה נלפע"ד דלכך בהך דשור שנגח הפרה לא אמרינן מחושואיל"מ דבאמת כל שיש ספק מה בכך דלא יכול לשבע לא עדיף מרוב דא"י להוציא ממון וע"כ צ"ל דהוחזק לענין שבועה וכמ"ש והיינו כיון דאם הי' יודע הי' יכול לשבע א"כ עיקר החיוב הוא השבועה אף שבא אח"כ לממון הו"ל מחושואיל"מ אבל בנזק דאנן סהדי שהניזק לא ידע אימתי הפילה א"כ מתחלה בא הטענה לחייבו ממון דהרי א"א לו לדעת בכה"ג ל"ש מחושואיל"מ דמעולם לא הוחזק לענין שבועה דהא א"א לו לשבע בשום ענין ובזה מבואר סברת תשובת מיימוני לספר משפטים סימן ס"א הנ"ל דבנסכא דר' אבא צריך העד לטעון תחלה דאי הבע"ד אמר מקודם אין חטפתי ודידי חטפתי לא מהני הע"א לחייב אח"כ דבא עיקרו לממון ולפמ"ש סברתו ברורה דבאמת מה שהוה מחושואיל"מ צ"ב דהא סוף סוף אינו רק ספק וא"כ למה נוציא ממון וצ"ל דהממון בע"א אתחזיק והיינו כשמתחלה לא בא רק לשבועה אבל כשעיקרו לממון אינו נאמן ולכך אינו נאמן העד לסייע כשהוא מחושואיל"מ וכמ"ש ודו"ק ולפע"ד יש עוד להמתיק הדברים דלכך אמרו מחושואיל"מ אף דאין מוציאין ממון מספק דהרי כל הטעם הוא דחזקת ממון עדיפא ואם כן כאן שנתחייב שבועה עכ"פ אתרע החזקת ממון דהרי צריך שבועה ואם לא ירצה לשבע נרד לנכסיו וא"כ לא גרע מזרק לה קידושין ספק קרוב לה או לו דכתבו התוס' בכתובות דף נ"ג דאתרע חזקת פנויה וה"ה כאן דעכ"פ חזקת ממון לא אלים כ"כ וכ"ז שלא נשבע הוא חייב ממון. והנה בהא דאמרו בכתובות דף כ"ז וב"מ ד' ל"ט שפיר קאמר לך ויכר יוסף את אחיו וכתב בהפלאה דבאמת קשה למה אמר אית לך סהדי ולמה צריך שני עדים הא גם ע"א הו"ל מחושואיל"מ דהא אמר לא ידענא אך אם א"צ לידע ל"מ מחושואיל"מ לזה אמר שפיר אמר לך דלא ידע לו ולא הו"ל למידע משום החתימת זקן וא"כ שוב לא הוה מחושואיל"מ ודפח"ח ואני מוסיף דאף לשיטת הרמב"ם דמחייב בא"י אף דלא הו"ל למידע מ"מ לפמ"ש הש"ך סימן ע"ב דכל דלא הו"ל למידע וגם זה יודע שאינו יודע בודאי פטור א"כ גם כאן האח גופא של מרי בר"א ידע דמזה א"י כיון שהניחו בלא חתימת זקן וא"כ ז"ש לו ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו והרי שם ידע יוסף היטב שאחיו לא הכירוהו ואם כן גם כאן הוה כן אך בגוף קושית ההפלאה דבחד סגי ויהי' מחושואיל"מ נראה לפע"ד דבר חדש דהרי התוס' ביארו בנסכא דר' אבא דלכך הו"ל מחושואיל"מ משום דכ"ז שלא נשבע הו"ל העד כשנים ולפ"ז נלפע"ד דבר חדש דכאן ל"ש כלל זאת דדוקא באם עדות העד אינו נוגע רק לממון בלבד והתורה האמינו לשבע כנגדו וא"כ כל שאינו נשבע נגדו חייב לשלם דהו"ל כשנים אבל כאן דמה שמעיד העד שזה אחיו הוא נ"מ לממון ולאיסור ג"כ דאסור לישא אשתו וקרובותי' ונאסר בכמה דברים וגם אם היה כהן היה הוא ג"כ כהן וכדומה וכיון דהתורה לא נתנה נאמנות לעד לכל עון ולכל חטאת א"כ לענין איסור אינו נאמן שוב לא מקרי תורת עד עליו ואף שבועה א"י להשביע ומכ"ש שיהיה מחושואיל"מ דהא כשנים בודאי אינו כיון דלענין איסור אינו נאמן ואף דהרמב"ם כתב דאיסור בע"א הוחזק היינו כשאינו נ"מ כעת לענין עונש רק לאיסור גרידא אבל כאן משכחת לה שיהיה כעת לעונש ועוד דלפמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו דדוקא כשלא הוכחש העד בשעת שמעיד אבל אם הוכחש שוב אינו נאמן א"כ כאן כשהעיד שהוא אחיו הרי הוא הכחישו ואמר לא ידענא וא"כ לענין איסור שוב לא נאמן דהו"ל עד בהכחשה ושוב אינו נאמן. מיהו יש לעיין כיון דאמר לא ידענא שוב לא מקרי הכחשה ובפרט דשפיר לא ידע ליה דלא יכול להכירו וא"כ לא מקרי הכחשה אך נראה כיון דלענין איסור בקרוביו וכדומה כבר אסר על עצמו במה שאמר בעצמו שהוא אחיו וא"כ ל"ש לומר דאיסור בע"א הוחזק דדוקא כשעיקר האיסור בא ע"י העד אבל כאן האיסור בא ע"י עצמו שאומר שהוא אחיו וא"כ העד לא הועיל כלום לענין איסור ועיקר העדות היה נ"מ לענין שיהיה ענוש על ידו וכיון שלזה ל"מ העד שוב גם לשבועה לא יועיל ובלא"ה נראה כיון דהוא השיב מתחלה לא ידענא שוב לא הוה מחושואיל"מ ע"י העד דהרי בא לשבועה וכמ"ש בשו"ת מיימוני דגם נסכא דר' אבא מיירי שבא העד מקודם והיה יכול לומר לא חטפתי וכמ"ש למעלה ובאמת סברת שו"ת מיימוני הוא ג"כ דגם בממון כל שהוחזק כבר ע"י העד אף שאח"כ בא ממון על ידו לא איכפת לן כמו דסוקלין באיסור שכבר הוחזק וה"ה לענין ממון ובזה מיושב מה שהקשיתי זה רבות בשנים ונדפס בספר מפה"י ב"ק דף ק"ז במ"ש התוס' דא"ל דנפקא לן דכ"ה פטור מדאיצטריך ע"א והקשיתי דהא נ"מ לענין נסכא דר"א ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דנסכא דר' אבא הוא משום דהוה כבר הוחזק ולפי זה זהו כשהועיל עדותו לענין שבועה דאם לא היה עד היה פטור בכ"ה א"כ הו"ל ממון שכבר הוחזק אבל בהס"ד דכ"ה חייב וא"כ לענין השובעה א"צ לעדותו כלל ועיקר עדותו בא לנסכא דר' אבא בזה לא מהימן העד לענין ממון וכמ"ש כאן ודו"ק היטב.

והנה במ"ש שפיר קאמר לך שדקדק ההפלאה דלמה א"ל כן ולפע"ד דהנה במה דאמר הכי דיינינן לך ולגברי דכוותך תמוה דלמה א"ל כן וכי בשביל שהוא אלם ישתנה הדין וגם במה דקאמר אית לך סהדי דלא אחוך הוא הקשו התוס' בב"מ וכי כל אלם יצטרך להביא עדים שאין זה אחיו וגם במה דאמרו אית לי סהדי ודחלו מני' דגברא אלמא הוא לא נתבאר למה האמינו אולי שקר הוא דובר ואין העדים יודעים כלל וע"כ נראה דבאמת אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אבל אם הוא אלם גובין עדות שלא בפני בע"ד כמבואר בב"ק דף קי"ב ובש"ע סי' כ"ח ולפ"ז נראה לפע"ד דבאמת היה ר"ח מקבל עדות שלא בפני בע"ד דהעדים אמרו לפניו שיראים מלפניו וע"כ הם מעידים שלא בפניו וא"כ שפיר אמר לי' אית לך סהד' דלאו אחוך הוא והיינו כיון שכבר קבל עדות שלא בפני בע"ד וא"ל דהמע"ה וע"ז השיב לו כיון דאתה אלם הבא עדים לטובתך והכי דיינינן לאלמי דכוותך ולא רצה להגיד לו שכבר העידו דהא העדים נתיראו מפניו וא"ל דתרתי לא עבדי ויש להמתיק הדברים דלכאורה כיון דחזי דהוא אלם וא"כ שוב הו"ל דין מרומה דצריך דו"ח וכ"מ שצריך דו"ח שוב צריך לקבל עדות בפני בע"ד כמו בד"נ דכל דצריך דו"ח א"א שלא בפני בע"ד אך מבואר בטוש"ע סי' ש"ט דהרא"ש כשהיה רואה דין מרומה היה מסלק עצמו מהדין וה"מ כשהתובע הוא רמאי אבל כשהנתבע רמאי אסור לו להסתלק מהדין כדי שלא ישתכר הרמאי ולפ"ז תחלה א"ל שפיר אמר לך דלא ידענא ואינו ניכר שהנתבע רמאי וא"כ יכול אני להסתלק מהדין אבל כשא"ל שיש לו סהדי ודחלי מיניה א"כ שוב ידע שהוא רמאי ושוב לא יכול להסתלק מהדין ולכך א"ל הכי דיינינן לך ולחברך דכוותיך וע"ז שאל סוף סוף לא אתי סהדי ומסהדי וא"כ כיון שאני רמאי הוה הדין מרומה וצריך דו"ח וע"ז השיב לו תרתי לא עבדי וא"כ ישתקו וניכר שאתה רמאי וא"א להסתלק מן הדין ויתכן יותר דעל מה שא"ל שהוא יביא עדים שאינו אחיו וא"כ שוב יהיה דין מרומה דיהיו עדים שמכחישי' זא"ז וא"כ שלא יעידו לא תועיל וע"ז א"ל דתרתי לא עבדי דכל שיראו שיש עדים מכחישים בודאי יעידו וגם י"ל דבאמת כבר אמרו בגיטין דף ס' דדיבורא מקרי ואמרו מעשה לא עבדי וכתבו התוס' שם דכל שיגמר הדבר עפ"ז גם דבורא לא אמרי ע"ש ולפ"ז גם כאן ניהו דמחמת מורא לא יגידו כלל ויהיו נמנעים להעיד אבל כל שאתה תביא עדים להיפך והם יודעים שאם לא יכחישום יגמר הדין ע"פ עדים שלך שוב בכה"ג לא ישתקו והוה כמ"ש התוס' דדיבור הבא לידי מעשה וה"ה כאן ניהו דיהי' בשב וא"ת ולא ירצו להגיד אבל כשיראו שע"י שתיקתם יגמר הדין להפך ע"כ יגידו דזה הוה כקום ועשה דשב וא"ת שלהם הוה קום ועשה ודו"ק היטב.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף