שואל ומשיב/א/א/קכו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קכו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בשנת תרי"ב נתחדש לי בי"ד אלול בלמדי עם תלמודי ני' סוגיא דאוונכרי בהא דאמרו קרקע אינה נגזלת ולכאור' לפמ"ש הרמב"ן בפ' בהר לענין לאו דלא תונו דממעט קרקעות וכדומה דהרי יש מכללי ופרטי דניהו דאינו בכלל אונאה מ"מ הלאו חל עליהם ג"כ וכ"כ הסמ"ע בסימן רכ"ז ס"ק כ"א בשם המהרש"ל ולפ"ז ה"ה בקרקע לענין גזל דאף שאין נגזלת אבל הלאו יש בו דגם גזל קרקע אמעט מכלל ופרט ולפ"ז צ"ב הא דכתב רש"י וא"נ קני הו"ל מצוה הבא' בעביר' וכתב המהרש"א דהיינו ע"י חתיכת הלולב מהקרקע בא המצו' ובעת ההוא הוא גוזל והרי גם בהיותו מחובר ניהו דקרקע אינ' נגזלת מ"מ עובר וצ"ל דלפמ"ש למעל' וכבר נדפס על שמי בקונטרס אמרות טהורות דכל שמוסיף איזה ענין קניה על גזילתו מוסיף גזיל' מקרי ואם כן עד שנתלש לא הית' נגזלת ולא הוציא כלל מרשותו ועכשיו קני לה עכ"פ והוציאו מרשות הנגזל א"כ זהו גופא הו"ל מצוה הבא' בעביר' אבל בשינוי מעשה ושינוי השם כבר גזלו בעת שחתכו ודו"ק. ובזה מיושב הא דאמרו לגזזו אינהו והו"ל שינוי רשות בידן והקשה הפ"י הא עכ"פ יעברו על הגזל בעת שיחתכו ולפמ"ש א"ש דהא באמת על הגזל עברו בעת שקנו במחובר שהרי נתנו בעד המקח וא"ל דכיון דיאוש קני שוב הרי הם גוזלים בעת שקצצו דעי"ז נגזל דעד השתא לא הוה נגזל דקרקע אינה נגזלת דז"א דהא בעת שמתחיל לגזוז זה מייאש וכ"ז שלא נתלש כולו ועודו מחובר לקרקע לא הוה גזל ועיין מ"א סי' תע"ג ס"ק י"ד דכ"ז שנשרש בקרקע הוה כמחובר ע"ש ואם כן אפשר שאף שמתחיל לתלוש מכל מקום לא הוה גזל עדיין וז"ש סוף סוף כי גזזו אוונכרי והיינו בשגזזו כולה שוב הוה יאוש בידייהו דהנך שתלשו כלו אמנם באמת יש לפקפק דאם נחשב עודו מחובר שוב לא הוה עדיין גזל ובעת שתלשו כלו והיא נגזל בא הקנין ואם כן עושים איסור גזלה בעת ההוא וצ"ע ובגוף הענין דלא מועיל יאוש בקרקע שהאריכו התוס' כאן ובב"ב דף מ"ד הנה כלם תמהו דפסקי הש"ע סותרים דבסי' רל"ו מבואר דאם יש שופטים בארץ ואם לא טען הישראל ודאי נתייאש ומשמע דמועיל יאוש ובסי' שע"א פסק דלא מועיל יאוש בקרקע ועיין בכפת תמרים בסוכה דף למ"ד מ"ש בזה בשם הרשד"ם וגם בש"ך סי' רל"ו רמז בזה ולפע"ד נראה בפשיטות דהנה כל הטעם דל"ש יאוש בקרקע היא משום דהארץ לעולם עומדת והוא עומד ומצפה אימתי תבא לידו דעתידין בעלי זרוע שיפולו וכל שיוכל להשיב השדה הארץ לעולם עומדת ול"ד למטלטלין דאף אם יפולו בעלי זרוע מי יודע אם לא יהי' נבלה ונתקלקל ואינו בעין אבל הקרקע לעולם עומדת ולפ"ז בסי' רל"ז דיש שופטים בארץ ולא טען וע"כ דרצה לייאש עצמו באמת ואינו מייחל לשוב לאחוזתו ואם כן ממילא למה לא יועיל יאוש וז"ב ופשוט לפענ"ד ובזה נלפע"ד דצדקו דברי הראב"ד שכתב דבעבד שייך יאוש ע"ש בהשגות רפ"ט מגזילה והש"ך בחו"מ סי' שס"ג ס"ק ג' חולק עליו כיון דהוקש לקרקע דמי לקרקע ובחבורי יד שאול בסי' רס"ו ס"ק מ"ב הארכתי הרבה ולפמ"ש כעת ל"ד דשאני קרקע דכל זמן שיחזור לאחוזתו הרי הוא בעין והאדם עומד ומצפה אמתי יבא לידו אבל בעבדים דאולי ימות או יהיה בע"מ וכדומה וא"כ שפיר מועיל יאוש וגם בקרקע אם לא היה מובטח שהארץ לעולם עומדת שייך לומר דמועיל יאוש וה"ה בעבדים ואף דהוקש לקרקע כבר הורנו הפ"י דכל שתלוי בסברא ל"ש להקיש זה לזה כיון דחלוקים בסברא ועיין בקידושין דף מ"ד ובתוס' ד"ה צווח ותמצא דכל שמצד הסברא יש לחלק ל"ש לומר דיליף בהיקש ע"ש וה"ה כאן ובזה נראה גם מ"ש הכ"ת דאחד שהולך למרחוק ונתייאש מקרקעותיו דל"מ יאוש ולפמ"ש בודאי מועיל יאוש דאינו עומד ומצפה מתי ישוב דמי בקש מידו שיתיאש היה לו להניח אפטרופוס שישגיח ע"ז וצ"ל לפ"ז בהך דמבואר במקרא מלכים ב' ח' השב את כל אשר לה ואת השדה ויליף בירושלמי בב"ב פרק חזקת והובא ברשב"ם בב"ב דף ל"ח דמועיל חזקה בנכסי בורח היינו דמיירי שלא נתיאשה מהקרקע והבית דאל"כ למה לה יאוש כיון שהלכה מדעתה ולא הניחה מי שישגיח על ביתה ועל שדה ודו"ק ועכ"פ מ"ש בענין יאוש לקרקע ודאי א"ש אמנם לפ"ז לענין פירות שכבר עברו שנים רבות אף דמחובר לקרקע הוה כקרקע מכל מקום נלפע"ד דמועיל יאוש כיון דלזה אינו מצפה שיוכל לשוב דשמא יתלשם ויאכלם וניהו דגוף הקרקע לעולם עומדת אבל הפירות אינו מצפה שישיב דהא בוודאי יתלשם ושוב לא ישוב לקחתם דיפסדו והוה כמטלטלין איברא דלפ"ז בהנך אוונכרי דאמרי קרקע אינה נגזלת היינו גם כן גוף הקרקע ולכך כל שיתלשו הפירות שוב ממילא קונה ביאוש דהא באמת זה נתייאש מכבר רק דלא הי' מועיל יאוש בקרקע דמה"ט לא מקרי יאוש שלא מדעת כמ"ש התוס' בד"ה כי גזזו ע"ש וא"כ שפיר אמר דיגזזו אינהו דאז נקנה למפרע ביאוש גוף הקרקע ובזה מיושב היטב מה דאמרו סוף סוף כי גזזו אינהו להוי יאוש בעלים בידיהו והקשה הפני יהושוע דהא הוה גזל שבעת שגוזזים הוה גזל ולפמ"ש אתי שפיר דלענין מה שגוזזים מזה לא הוה גזל דהא כבר נתיאשו הבעלים מיהו למ"ד יאוש כדי לא קני א"כ הוה גוזלים אך לפמ"ש למעלה ממנ"פ הא גם בעת שהיו במחובר מקרי גזל לענין איסור רק דמוסיפים באיסור אבל כל שיאוש לא אם כן לא הוסיפו כלום ושפיר פריך הש"ס ודו"ק היטב ועיין בהגהת הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בסוכה דף ל"א בתוס' ד"ה אבל גזל ובמחכת"ה לא ידעתי דבריו דמ"ש מעבדים דאין נגזלים אף שאינם ברשותו רק ברשות הגזלן שאני עבדים דכל שמוקשים לקרקע וקרקע אינה נגזלת נתמעטו גם כן עבדים אבל כאן לכל הפירושים לא גזל הקרקע רק העצים ול"ש שאולה ואני תמה מה ענין שאולה לגזולה גזולה התורה ממעטה קרקעות ועבדים וכדומה מגזילה אבל כל שאינן נגזלת דיהיה שם שאולה שפיר כתבו התוס' דכל שלא קיימי ברשותו של הנגזל ל"ש שאולה דאצל מי שאלו וז"ב ופשוט ושאני קרקע דכיון דאינת נגזלת אם כן היא ברשות הבעלים והוה שם שאלה ע"ז משא"כ כאן דלא נגזלת ולא שם שאלה שייך בזה והדברים פשוטים ולפענ"ד מה שחדשתי דלענין הפירות שיוכל להתליש שפיר מועיל יאוש זה דבר חדש וראוי להאמר דסוף סוף לא יוכל לקנות שתחזור אליו דכל שיתלש הו"ל כמטלטלים דאינם חוזרים בעינא וז"ב לפענ"ד והירושלמי שמביא התוס' לענין כלאים אין מזה סתירה דשם כל שאין הקרקע שלו א"י לאסור דבר שא"ש דקרקע בעינה היא של הבעלים ודו"ק היטב. והנה הב"י או"ח סי' תרס"ד הביא בשם מ"כ דאין לקוץ הערבה בשדה עכו"ם והיא משו"ת הרשב"א מסי' תתנ"ב וכתב דהך דרב אשי דחזא להנך שובשי דגופנא דתלו לבר מפרדסא מפרשים רבותי דהפקר הוה דתלו לבר מפרדיסא ושרי ע"ז הקשה א' מלומדי למד מהא דאמרו בב"מ דף כ"א ע"ב קציעות בדרך וכן תאינה הנוטה לדרך ומצא תאינים תחתיה מותרות משום גזל הרי דכל שהיה על העלים אסור משום גזל וא"כ כאן דהוה על זמורת הזמורות אסורים משום גזל ול"ש הפקר ולק"מ דכאן שהוה שובשי דגופנא בפרדיסא וקיטופא דעינבא לבר מפרדיסא הרי ניכר שהפקיר אותן ומותר ועיין שטה מקובצת בב"ק שכתב גם כן שאבידה הוה ובזה יש ליישב קושית הט"ז סי' תרס"ד שם ודו"ק.

והנה התו' בדף ל"א ד"ה אבל כתבו דל"ד לקרקע דבחזקת בעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת וראיתי בגליון מוהר"ע איגר ז"ל בש"ס דפוס ווילנא שהקשה דאם כן עבדים אמאי אין נגלזים ואתקש לקרקעות הא לא קיימי ברשות בעלים וכ"כ בזה וכעת נראה דלק"מ דזה גזירת הכתוב דהוקש לקרקעות ובלאו הכי לא קשה דהעבדים הוו רשות לעצמם ולא שייך לומר דיצאו מרשותם וא"כ אף שגזלם דמי לקרקעות דהם ברשות בעלים כמו שהיו ול"ש שהכניסם לרשות אחר בגזילה דלא קנה ודמי בזה לקרקעות וזה פשוט וברור והנה במה שהבאתי לעיל לשון של התוספתא פ"ו דכלים כגון אלו אנשים שמסככים חניותיהן ברה"ר בח"ג אף על פי שיש להם רשות ובא אחד והוזק בהן חייב הנה אחר שנים רבות למדתי ב"מ ובהגיעי לסוף ב"מ פריך הש"ס והתנן מודה ר"י בנ"ח שהוא פטור מפני שהוא עושה ברשות מאי לאו רשות דב"ד לא רשות דמצוה ותמיה לי טובא דאם כן הרי גבי סוכה דגם כן הוה רשות דמצוה ואפ"ה חייב לר"י ואמאי בנ"ח פטור איברא דקשה ולטעמיך דמשום רשות ב"ד הוא דפטור בנ"ח אכתי קשה מ"ש נ"ח מסוכה והנה כאשר עיינתי בזה מצאתי את שאהבה נפשי בשטה מקובצת ב"ק דף ס"ב דעל הא דאמרו שם דר"י פוטר בנ"ח מפני שהיא ברשות פרשה הרשב"א שם דהיינו מפני שהיא מצוה וכתב אבל לא בכל מצוה רק שם שהוא מצוה משום פרסומי ניסא אבל בשאר מצוה כגון בסוכה כשעולה על פתח הבית חייב והביא דברי הירושלמי וביאור הדברים נלפע"ד דשם אף דהמצוה היא לעשות סוכה אבל אינו מצוה שתהיה בפתח הבית וברה"ר ויכול לקיים מצות סוכתו בביתו אבל בנ"ח דמצותו על פתח הבית משום פרסומי ניסא ולכך פטור וז"ב וראיתי בב"ק דף למ"ד דשם פלפלו גם כן בש"ס אי משום רשות ב"ד אי משום רשות מצוה ואמרו שם דתניא ר"י אומר בנ"ח פטור מפני שהיא רשות מצוה וכפי הנראה כוונו לחילוק זה דשם הוה מצוה בפתח ביתו דוקא איברא דלפ"ז צ"ב דלהס"ד דמפני רשות ב"ד פטור וקשה א"כ אמאי בסוכה הוא גם כן רשות ב"ד למה יתחייב לר"י וצ"ל דלהס"ד יש לחלק דשאני כל הני שרשות ב"ד היא מעולם שע"ת כך הנחיל יהושוע את הארץ ובנ"ח ודאי דעכ"פ רשות בידו להדליק בפתח ביתו אף בחו"ל ולכך פטור אבל סוכה דבאמת ברה"ר אינו ראוי לעשות סוכה ורק משום דלב ב"ד מתנה ע"ז כמ"ש המ"א בפירושו שם וא"כ עכ"פ כשמגיע לזה היזק ודאי לא התנו ב"ד שיהיה זה ניזק על ידו וז"ב שוב ראיתי בירושלמי פרק הכונס ה"ח שהובא שם לשון התוספתא וראיתי בפני משה שהביא דברי הרשב"א בשטה ותמה על הרשב"א דמ"ל לפרש דבסוכה מודה ר"י גם כן דלמא הך דסוכת החג דוקא אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י גם גוף הסברא לא הבין דמה נ"מ בנ"ח דאיכא מצוה וכי עדיף מסוכה דהיא מצוה דאורייתא ובמחכ"ת לא הבין סברת הרשב"א וע"כ נסתבך בזה דשאני סוכה דניהו דאיכא מצוה מ"מ אין המצוה דוקא ברה"ר ורק שגם בזה התנו חז"ל דאם אינו מוצא מקום יוכל לעשות ברה"ר מה שאין כן בנר חנוכה דהוה מצוה דוקא על פתח ביתו וז"ש מפני שהיא רשות מצוה ולפ"ז מבואר היטב שסוכת החג קאי לר"י גם כן דאם לרבנן לא הי' צריך להשמיענו בסוכת החג ובלשון כגון אלו והלא כ"ש היא השתא בנר חנוכה חייב מכל שכן בסוכה וכמ"ש וע"כ דבסוכה גם ר"י מודה וז"ב כשמש איברא דלכאורה צ"ב בהא דאמרו בב"ק דף ס"ב דש"מ מדר"י דנר חנוכה מצוה להניחו בתוך עשרה דאי ס"ד למעלה מעשרה אמאי אמר ר"י נר חנוכה פטור הי' לו להניח למעלה מגמל ורוכבו ואמרו לעולם אימא לך אפילו למעלה מעשרה מאי אמרת אבעי ליה לאנוחי למעלה מגמל ורוכבו כיון דבמצוה קעסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן ולפמ"ש קשה דכאן קשה דהרי בסוכה חייב אפילו לר"י ומטעם שפרשתי דזה אינו מצוה שיעשה סוכה ברה"ר ולפ"ז גם כאן ניהו דמשום פרסומי ניסא מצוה על פתח ביתו אבל אי כשר אפילו למעלה מעשרה היה לו להניח למעלה מגמל ורוכבו וא"כ כיון שעכ"פ א"צ להמצוה בזה אף שמקיים מצוה חייב כמו בסוכה אך יש לחלק דבסוכה אין שום מצוה לעשות ברה"ר אבל בנ"ח ניהו דיוצא אף למעלה מעשרה אבל מ"מ בפחות מעשרה איכא מצוה טפי שוב לא אטרחוה רבנן וז"ש כיון דבמצוה קעסיק לא אטרחוה רבנן והיינו דל"ד לסוכה דאף דעסיק גם כן במצוה מ"מ במקום הזה אינו מקיים המצוה אבל כאן הרי מקיים המצוה מן המובחר במקום הזה וז"ב ובזה מיושב קושית הפנים מאירות ח"א סי' מ"ז שהקשה על הטור דפסק דמצוה בתוך עשרה וכתב הב"י דפסק כרבינא משמיה דרבא דדייק כן מדר' יהודה ואף דדחי הש"ס לא קיימא לן כדחוי' ועל זה הקשה דהרי זה דוקא לר"י אבל אנן קי"ל כרבנן דר"י וכמ"ש הטור בח"מ סי' תי"א וא"כ דלמא טעמייהו דרבנן משום דיכול להניח למעלה מגמל ורוכבו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה הכל לר"י דפטר ברשות דמצוה אבל רבנן דלא מחלקי כלל בין רשות דמצוה לרשות דאינו של מצוה ותדע שהרי אמרו בב"ק דף למ"ד דר"י פוטר משום שהיא רשות מצוה ואם איתא הא אף רבנן מודו בזה כל שהוא רשות מצוה רק דפליגי אי מצוה להניח למטה מעשרה וא"כ מה קאמר ר"י פטור וע"כ משום דרבנן לא ס"ל כן כלל ואין חילוק בין מצוה לרשות ודוק היטב והנה לכאורה קשה מ"פ הש"ס היה לו להניח למעלה מגמל ורוכבו ודלמא למעלה מגמל ורוכבו יהיה יותר מכ' אמה ופסול ומזה ראיה לשטת הר"י הלוי בטור או"ח סי' תרע"א דבבית ע"י הדפנות כשר אפילו למעלה מעשרים אמה והוא הדין כאן ע"י הגמל ורוכבו הוה כמו בדפנות המגיעות למעלה מעשרים דכשר והטור השיג עליו ולפמ"ש אתי שעיר דלשטת הטור צריך לומר דגמל ורוכבו אינם מגיעים לכ' אמה ועכ"פ היה צריך לדקדק שלא יגיע ליותר מעשרים אמה ולא אטרחוה רבנן ואולי זה בכלל מה דאמרו דלא אטרחוה רבנן והיינו שידקדק אי אינו למעלה מכ' ודו"ק. ואולי לזה סמכו שם הש"ס דנר חנוכה למעלה מעשרים פסולה דלכאורה מה ענינו לשם שהיא רק אגב גררא ולפמ"ש אתי שפיר. ודע דבשבת דף כ"א ע"ב נשתנה הגרסא דאמרו ודלמא אי אטרחוה ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה ולפ"ז כיון דבאמת הי' מחויב להטריח שוב אין מצוה כל כך מיהו לפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ למעלה מעשרה אין כל כך מצוה וא"כ במצוה קעסיק וצ"ע שלא הרגישו כל המפרשים בגרסא דנשתנה מב"ק לשבת ועיין בשלטי גיבורים שסביב הרי"ף בשבת שם ודו"ק.

והנה לכאורה לפענ"ד נראה דבר ברור דחמסן דהיינו בדיהיב דמי אף אם נימא דבישראל עובר בלאו ורק לאינשי בלא דמי משמע כמבואר בסי' ל"ד ובסי' שנ"ט ועיין ב"ש סי' כ"ח ס"ק ב' אבל כ"ז בישראל אבל בעכו"ם ודאי כל דיהיב דמי לא שייך גבי' לא תחמוד דלא תחמוד כתיב רעך ועכו"ם אינו בכלל וגם לטעמו של זקני הח"ץ ז"ל סי' כ"ו דאף דהתורה נאמרה לישראל מ"מ אסרה גם גזילת עכו"ם כדי שלא יקנה הישראל אכזריות בלב אם כן כל שנותן דמים והרי גם לישראל לא נפסל לעדות משום דלאנשי לא משמע שזה לאו אם כן מכ"ש שלא שייך אכזריות בזה ולא הזהיר על אכזריות קלה כזאת בעכו"ם ובזה נלפע"ד מה דקשה לי למה לי קרא דודבק באשתו ולא באשת חברו לגבי ב"נ ות"ל דהרי הוה גזילה וכמ"ש הרמב"ם עצמו פ"ט ממלכים הי"ד שמפני כך אנשי שכם נתחייבו הריגה שהרי שכם גזל והי' להם לדונו במיתה ע"ש ואם כן ת"ל דמקרי גזילה ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ דאם היה העכו"ם מוחל לו או נותן לו דמים הי' מותר ולכך אמרה תורה דאסור משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו ול"מ מחילה ובזה נלפע"ד מה שחמור בא ליעקב ואמר הרבו עלי מהר ומתן והיינו דרצה להתנצל על הגזילה ואמר דרוצה לקנות בדמים ועל זה השיבו בני יעקב בערמה אשר טמא את דינה אחותם והיינו משני טעמים דניהו דבב"נ כל שנותן דמים אין בזה חטא אבל הם היו להם דין ישראל וז"ש כי עשה נבלה לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה והיינו דבישראל אסור בלי מילה וקידושין ואם כן לא מועיל דמים וגם דבעת שבא עליה לא בא בטענת דמים והוא בעל אותה ואח"כ רצה לתת מהר ומתן וכבר נתחייבו מעת שבא אליה וז"ש הכזונה יעשה את אחותינו ודו"ק. ועכ"פ מיושב דברי רש"י שפירש שגזלו ארעא מישראל משום דמעכו"ם לא אכפת לן דהם נותנים דמים וחמסן דיהיב דמי ל"ש כלל בעכו"ם כנלפע"ד ברור ודו"ק. והנה במה שהקשיתי למעלה מהא דמבואר בכתוב דעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם מצאתי בשנת כת"ר בחג הסוכות ששאילת ראשונים הוא בספר המנהיג הלכות סוכה וכתב דירושלים נעשו אכסנאים בחג לכל האורחים ומותרים לעשות סוכה ע"ש.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף