שואל ומשיב/א/א/מה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן מה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין מתנת שכ"מ אם חל למפרע וגם בדשלב"ל אם מועיל.

הנה בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ע"ד חידש במתנת שכ"מ דבר חדש דקשיא כיון דמתנת שכ"מ אינו חל רק לאחר מיתה ואם כן איך יתקיים הא מכי מיית נפלי נכסי קמי יתמי ועל זה כתב דעשו חז"ל חיזוק כמתנת בריא שלא תפקיענה ירושת היורשים א"נ ליפוי כח עשאום כמתנה מהיום ולאחר מיתה דשעבודא חל מהיום וזכה לאחר מיתה ומ"מ ב"ח קודם לגבות ששעבודו חל מקודם ע"ש והנה האיר עינינו בקדושת תורתו דהוה כמו שעבוד שנשתעבד מהיום וזכות לאחר מיתה ובאמת שהוא דבר חדש דנשתעבד מחיים ומנ"ל זאת ואני תמה שלא זכר שם דברי הרשב"א סי' קכ"ה והובא ביתה יוסף סימן רמ"ח וז"ל שכ"מ שאמר תנו לפלוני מנה לאחר שישא פלונית או לאחר שנה מי נימא בכי הא כבר זכו היורשים בירושתם ושוב אין לה הפסק והשיב כל כי הא לא אמרינן שא"כ בטלת כל מתנת שכ"מ דלפי דעתי ירושת היורשים חלה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה הירושה ואין לה הפסק אלא לא אמרו אין לה הפסק אלא במי שמחזיק את היורש בנכסים בכח כאומר נכסי לבני אבל במניח נכסים סתם ליורשיו ואומר תנו מנה לפלוני לאחר שיעשה כן או לאחר זמן פלוני בזה ודאי קני ע"ש שהאריך בראיות הרי בהדיא דל"צ כלל שיעבוד רק שממילא זכו במתנת שכיב מרע ולא יוכלו היורשים להפקיע זכותו ובאמת שמ"ש הרשב"א בדרך אפשר דיורשין זוכין עד גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינו רק לאחר גמר מיתה לפע"ד הדבר מבואר בב"ב דף קל"ז דהרי אמרו שם דמתנת שכ"מ אינו אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך ולפ"ז הדברים ק"ו דהשתא אחריך שאינו בתורת ירושה אלא במתנה אפ"ה זכה עם גמר מיתה ומטעם דכל דא"צ לראשון חפץ שיהי' לשני מכל שכן ביורשין דפשיטא דרצה האב וגם דעת תורה כן שכל שא"צ לאב דזוכין היורשין והרי ירושה ממילא הוא ועכ"פ דברי הרשב"א ברור מללו שהוא כן ולכאורה ק"ל על המהרי"ט דלפי דבריו דמתנת שכ"מ הוא שעבוד מחיים א"כ אחריך לא זכה רק עד גמר מיתה ומתנת שכ"מ קדם דנשתעבד מחיים והרי הראשון יכול למכרו בעודו בחיים והרי עכ"פ שעבדו מחיים ושעבודו קודם לאחריך ואולי שעבודו של הראשון דהיינו אחריך קדים דכן צוה הנותן מתחלה אבל ז"א דהרי יכול למכרו ולשעבד בחיים ולא נשתעבד כלל לאחריך וצ"ע ובלא"ה תמוה לפע"ד דברי המהרי"ט דהנה זה רבות בשנים שכתבתי בתשובה ליישב קושית הגאונים הנו"ב וחתנו הגאון מהר"י ז"ל מסי' כ"ה עד סי' כ"ח שהקשו בהך דרב מרי ואיסר בב"ב שהוצרכו להקנות באודייתא דהא היו יכולין לחייב עצמם בדרך חיוב והאריכו שם דאף שלא רצה לחייב עצמם שישתעבדו שאר נכסיו מ"מ הי' לו לחייב עצמו באותן המעות בעצמם שיש ביד רבא בעצמו לא אחרים ע"ש שהאריכו בזה ואני אמרתי בזה ע"פ מ"ש המהרי"ט בחלק חו"מ סימן פ"א בהך דיכיר שהקשו דהא יכול לחייב עצמו בדבר שלא ב"ל וכתב המהרי"ט דחיוב שלא חל רק על גופו ולא ישתעבדו נכסיו ל"ש חיוב דהו"ל כקנין דברים ובאחריות לא רצה לשעבד ואם יתנה שלא יהיה באחריות הו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד דל"מ ע"ש שהאריך ועיין בספר בני יעקב ובקצה"ח סי' ר"ג שהאריכו בזה וגם אני הארכתי בזה למעניתי ואין כאן מקומו ולפי זה לא שייך חיוב כל שלא רצה לשעבד שאר נכסים ולפי זה לא קשה קושית הגאונים הנ"ל דאדרבא כל שלא רצה איסר לחייב עצמו באחריות רק באותן המעות בעצמם לא שייך חיוב בזה דהוה ליה קנין דברים בעלמא ולפ"ז מתנת שכ"מ לא שייך אחריות אם יאבד או נגנב לא רצה לחייב עצמו וא"כ ל"ש שעבוד דשעבוד על עצמו בלבד בלי אחריות לא שייך דה"ל קנין דברים וז"ב כשמש ואם כן ל"ש כלל שעבוד בזה והנה כ"ז הצער בדברי המהרי"ט עצמו אמנם ראיתי בספר טיב גיטין שנדפס מחדש בגיטין דף ס"ו גבי הא דאמרו חמרא לא קאמר דמי חמרא לא אמר מחמרא קאמר שהקשו בתוס' דאף אי אמר דמי חמרא הא אמרו בערכין דף כ"א דלכשיבאו יהי' הקדש הו"ל דשלב"ל דל"מ וע"ז כתב בספר טיב גיטין הנ"ל דלפי דברי המהרי"ט דנשתעבד בחיים וא"כ הרי כתב הנו"ב שם בביאור דברי בעה"ת דאם הקנה דשלב"ל וגם שעבדה דחל אף בשלב"ל דעכ"פ חל מצד חיובו דחייב עצמו ושיעבוד מועיל אף בדשלב"ל וא"כ מועיל במתנת שכ"מ אף בדשלב"ל ודבריו תמוהין מאד במ"ש לחדש דמועיל במתנת שכ"מ אף בדבר שלב"ל דהרי כל מידי דליתא בבריא ליתא בשכ"מ וא"ל דזה מקרי איתא בבריא באם הי' משעבד עצמו הי' מועיל דז"א דמלבד דשיעבוד הוא דרבנן כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קנ"ח וא"כ מה"ת ליתא בבריא אלא אף אם נימא דשיעבוד הוא מתורת חיוב קשה דא"כ בהך דנכסי להאי דמעברא בב"ב דף קמ"א דכתבו התוס' שם ד"ה נכסי דבשכ"מ איירי ולא חל כיון דליתא בבריא וקשה טובא הא לדבר שלב"ל לא גרע מדבר שלב"ל ועי' בתוספ' וחידושי רשב"א בגיטין דף י"ג גבי הקנה לנולדים ובפ"י שם ובתומים סי' ס"א ס"ק א' דדבר שלב"ל גרע מלדבר שלב"ל ועכ"פ הוא שוה בשוה ועיין קצה"ח סי' ר"י וא"כ למה לא יועיל במזכה לעובר דהא לדבר שלב"ל לא גרע מדבר שלב"ל דמועיל במתנת שכ"מ מתורת שכ"מ וה"ה בזה ול"ש דליתא בבריא הן אמת דמצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' קכ"ג שכתב לחלק בין דבר שלב"ל לדבר שלב"ל לענין שעבוד דדוקא בדבר שלב"ל שייך ענין שעבוד דשעבוד חל על גופו וגופו יש בעולם ומצי לחול השיעבוד אבל גבי לדבר שלב"ל מה מועיל שמשעבד גופו הא החסרון הוא מצד המקבל ול"ש שעבוד ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם כאן דהוה לדבר שלב"ל ל"ש שעבוד דשוב הוה סתם מתנת שכ"מ וליתא בבריא ולכאורה רציתי לומר דש"ס ערוך מסייע לחילוקו של המהרי"ט דהרי אמרו בגיטין דף י"ג וטעמא מאי נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך א"ל אמימר לר"א אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוה בשעת מתן מעות דלא קנו דאף לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שלב"ל לא והתוס' ובחידושי הרשב"א האריכו דהא דבר שלב"ל גרע יותר מלדבר שלב"ל ע"ש ולפמ"ש המהרי"ט א"ש דהרי שם מתורת שיעבוד אתאן עלה וכדאמרו נעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וערש"י שם שפירש כיון דטעמא משום שעבודא וכו' הרי דמשום שעבוד אתון עלה והרי בשעבוד גרע לדבר שלב"ל מדבר שלב"ל וכמ"ש אך לפי"ז מדברי התוס' והרשב"א שנדחקו בזה וכל הקדמונים שם נדחקו מבואר דל"ש בין דבר שלב"ל ובין לדבר שלב"ל ואדרבא לדבר שלב"ל עדיף אלמא דגם מתורת שעבוד עדיף והרי שם הוה שיעבוד וקנין ואפ"ה לא שנא בין דבר שלב"ל לדבר שלב"ל וא"כ מבואר דא"א לומר במתנת שכ"מ מתורת שעבוד ועיין קצה"ח סי' סמ"ך ס"ק ז' וסי' קי"ב שהאריך להוכיח דשיעבוד אינו מתורת חיוב על גופו רק שהוא שעבוד על נכסיו ע"ש ולפי דבריו אין מקום כלל לדברי המהרי"ט דל"ש כלל שעבוד במתנת שכ"מ דלא קיבל אחריות נכסים והמהרי"ט לשיטתו דס"ל דשיעבוד הוא מתורת חיוב על גופו והקצה"ח חולק באמת על המהרי"ט סי' קכ"ג הנ"ל ע"ש ועכ"פ בין למר ובין למר לפע"ד א"א לומר דמכח שיעבוד חל במתנת שכ"מ ובפרט בדבר שלב"ל דזה א"א וכמ"ש הן אמת דדברי הקצה"ח תמוהים לפענ"ד דמ"ש לחלק בין חיוב לשיעבוד דשיעבוד צריך שיחול על נכסים ואינו מתורת חיוב ויכול לחזור קודם שבא לעולם משא"כ בתורת חיוב והשיג על דברי המהרי"ט שהבין דשיעבוד הוא מתורת חיוב ולפע"ד צדקו בזה דברי המהרי"ט שהרי התוס' הקשו ריש אעפ"י דהיאך חתן מחייב עצמו במאה לטרין אעפ"י שאין לו דבשלמא כשיש לו אדם משעבד נכסיו לזה החוב שחייב ואדם משעבד דשלב"ל אבל אותו שאין לו היאך יכול לשעבד נכסיו שיקנה אח"כ כיון שאין לו ולא נתחייב לה היינו דבר שלב"ל והשיב דאין זה חידוש כיון דמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהי' לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים כיון דמשתעבד גופו לזה שישתעבד גופו להתחייב לדבר זה משעבד ואין זה קנין דברים ובאמת דברי התוס' בעצמם הם קצת סתומים אבל ברא"ש מבואר היטב דהשאלה היא היאך יכול להשתעבד כל שאין לו ואינו מחויב דבשלמא דבר שכבר מחויב יכול לשעבד עצמו אף שאין לו דאדם משעבד עצמו על דבר שלב"ל וגם אם היה לו נכסים יכול לשעבד עצמו על חיוב שיתחייב אח"כ אבל כל שאין לו ולא נתחייב עדיין אלא לכשתתאלמן או תתגרש היאך יכול לשעבד דבר שלב"ל וכתבו דיכול לחייב עצמו אף בדבר שלב"ל וגם לא נתחייב כעת הנה נלמד מדבריהם דשעבוד הוא מתורת חיוב כמ"ש מהרי"ט דל"ש שעבוד על נכסים דהא לא נתחייב עדיין כלל אמנם מ"ש המהרי"ט דלדבר שלא בא לעולם ל"מ שעבוד קשה מכאן דהא התוס' והרא"ש ביארו דאף שלא נתחייב כלל רק לכשתתאלמן והו"ל לדבר שלא בא לעולם כמ"ש התומים בסי' סמ"ך ס"ק יו"ד והקצה"ח והנתיבות שם בהדיא שכן מבואר בתוס' הנ"ל דאף לדבר שלא בא לעולם יכול להתחייב הרי מבואר דיכול לשעבד אף לדבר שלב"ל אמנם לפע"ד אין מוכרח זאת מדבריהם די"ל שם מקרי רק דשלב"ל ולא לדשלב"ל דהאשה שנתחייב ונשתעבד היא בעולם לה רק שהחיוב לא מגיע רק בעת אלמנות וגירושין אבל הגוף בעולם ובזה גם דברי הקצה"ח סי' סמ"ך לא ברורים כ"כ ע"ש ועיין במשובב נתיבות שם בהגה כתוב ראיה דא"י לחזור בו בחיוב שמחייב גופו אף שהיא דשלב"ל מהא דמבואר בחו"מ סי' ש"כ ושכ"ב בחוכר שדה שמחייב עצמו ליתן כמה כורין חיטים אף שאינו בעולם וכתב שזה ראיה שאין עליה תשובה ולא דק כלל דשכירות שאני דחייב אף בדבר שלב"ל כמ"ש הקצה"ח סי' של"ב וסי' סמ"ך ס"ק ג' ובתשובה כתבתי דהדבר מבואר ברשב"א ח"ב סי' ע"ב וכעת מצאתי שכ"כ הרשב"א ח"ב שם סי' ס"ה ומוזכר בקצרה בב"י סי' סמ"ך ובעל הגהה מזכירה ולא הרגיש בזה נחזור לענינינו דהדבר מבואר דגם במתנת שכ"מ אין מועיל בדבר שלב"ל ומה שהוסיף בטיב גיטין דהא דאין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו בחזר בו המקנה אבל כל שלא חזר לא דהרי אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וא"כ כל כה"ג שהוא משועבד כדי שלא יפסיקוהו היורשים והוא מת אין רשות ליורשים לחזור ובמחכת"ה לא ידעתי מהו שח דדוקא אי שמיט לא מפקינן מני' אבל כל שלא שמיט ל"מ הקנין אף שאינו חוזר ותדע שהרי גם לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כל כמה דלא חזר הוא אבל כשחזר בו מודה ר"מ וא"כ מה הוסיף על דברי רבנן ועיין בש"ך חו"מ סי' קי"ב ועכ"פ לרבנן אף שלא חזר אין מועיל כל שזה לא שמיט והא דשמיט היא קנין וכמ"ש הש"ך סי' ר"ט ומה שרמז להמלמ"ל פכ"ט ממכירה בשם מהר"ם אלשיך אין לו ענין לנ"ד ואני תמה לדבריו למה לי כל האריכות והי' לו לדרוש מרגניתא דכיון דאי שמיט ואכיל לא מפקינן וה"ה כשכתב בשטר כמבואר סי' ר"ט ועי' סמ"ע וט"ז אם מועיל כתיבה קודם שבא לעולם ולפי"ז בדברי שכ"מ דהם ככתובים ומסורים מהראוי שיועיל אף בדשלב"ל אבל ז"א דע"ז גופא אנו דנין דאם נימא דל"מ בדשלב"ל דממילא לא הוה ככתובים וכמסורים דהא כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ ואני כתבתי סברא זו לענין קדושת הגוף דמועיל אף בדבר שלב"ל דהו"ל ככתוב ומסור ושם ל"ש זאת דכל דנימא דהוה ככתוב ומסור אם כן מועיל אף בדבר שלב"ל דהרי סמך דעתו בשכ"מ דעכ"פ ליתא בבריא וליתא בשכ"מ וז"ב אך בגוף קושית התוס' דדמי חמרא הוה דשלב"ל לכאורה תמהתי דהא דעת המרדכי דאם אמר לכשיהי' בעולם מועיל וכמבואר סי' ר"ט וא"כ דמי חמרא הוה לכשיהי' בעולם וכמ"ש התוס' אך באמת הא התוס' בעצמם הביאו דברי הש"ס דאם אמר לכשיבאו בעולם ל"מ ותקש' להמרדכי ועיינתי במרדכי פי"נ שמשם מקור הדין וראיתי שהרגיש בהך דערכין הנ"ל אמנם נראה דהרי באמת קשה על המרדכי מאומר לאחר שאתגייר דל"מ וראיתי בק"א להמקנה סי' מ"ם שהרגיש בזה ומחלק בין היכא דעושה קנין לכשיבא לעולם דאז שפיר אמרינן דכל שעשה קנין והוא לא חזר מועיל אבל בקידושין דהוה אמירה בעלמא וכל שלא חל בשעתו דהי' דבר שלב"ל ואח"כ לא הי' אמירה ובמה תחול ע"ש ובזה מיושב הקושיא דבהקדש דחל באמירה ג"כ הדין כן ולפ"ז גם בשכ"מ ומצוה מחמת מיתה דסגי באמירה שפיר הקשו התוס' דהא אמירתו כבר פקע ובזה נלפע"ד ליישב מ"ש התוס' דדמי חמרא מועיל דהו"ל כדקל לפירות והקשה בקצה"ח סי' ר"ט לשיטת המהר"ם אלשיך דלא מועיל פירות למעות דבעת שישנו להמעות אז אין כאן הפירות ודוקא דקל לפירות מועיל דבעת שישנו לפירות יש להדקל בעולם ולפ"ז כאן דאין החמרא בעולם היאך מועיל ולפמ"ש א"ש דבאמת לכשיבאו בעולם יהי' מועיל דהא להמרדכי מועיל רק דהאמירה כבר חלף ואזל ולפי"ז נ"ל ברור דכל דכעת היא דקל לפירותיו א"כ אף שאין הפירות בעולם מועיל וחל אמירה א"כ אף אח"כ מועיל ובשלמא במעות לרווח דצריך שיעשה הקנין בעת שבא לעולם וא"כ הוה שוב קנין חדש דאז אין המעות בעולם אז לא חל משא"כ במקום דל"צ קנין שוב כל שחל בעת שגמר שוב מועיל אח"כ והבן כי היא דק שכלי ועיין בשו"ת הרא"ש כלל פ"ד סי' א' ב' שם מבואר דגם שכ"מ אינו יכול להקנות בדבר שלב"ל לדבר שלב"ל ע"ש ודוק. ובמ"ש יש ליישב דברי הרמב"ן שכתב בפ' שור שנגח ד' וה' דמלוה הוה דבר שלב"ל והביא מהך דהמקדש במלוה דאינה מקודשת ונשאלתי בזה מאחד מתלמידים דהא רב ס"ל בקידושין דף מ"ז דאינה מקודשת והא רב כר"מ ס"ל דדשלב"ל יכול להקנות כמבואר ביבמות דף צ"ג ולפמ"ש א"ש דהרי בדבר התלוי באמירה א"י להקנות אף לכשיבא בעולם ולא עדיף דבר שלב"ל לרב מאילו אמר לכשיבא לעולם דמועיל גם לדידן ואפ"ה לא מועיל באמירה בעלמא דכלתה אמירתו וה"ה בזה ובחידושי אמרתי בזה דהנה באמת הקצה"ח סי' ר"ט תמה דהא במקדש במלוה הטעם לפי שאינו הנאה מחודשת ולכך במקדש במלוה דידה מקודשת וע"ש במ"ש בזה דלשיטת הר"ן עיקר הטעם דמלוה לאו כסף מקרי ולא שוה כסף ואינו אלא מילי בעלמא וא"כ ממילא א"י להקדישו דמילי הוא ודבריו תמוהים דא"כ אין ענין לדבר שלב"ל רק דמילי הוא אמנם לפע"ד נראה דבר נכון דבאמת צ"ב במ"ש הר"ן דמלוה לא מקרי רק מילי יקשה ניהו דהוה מילי הא מילי דמזדבני בדינרי הוא ולא מקרי מילי והרי אמרו בב"ק דף פ"ט דט"ה מקרי מילי ולא משתעבד' ופריך אלמה לא מילי דמזדבני בדינרי נינהו והרי מלוה לא גרע מט"ה דמזדבני בדינרי ולא מקרי מילי והיא קושיא גדולה אמנם נראה כיון דמה"ד אין מלוה כמכר וא"י לעשות הרשאה כמבואר סי' קכ"ג א"כ לא הו"ל מילי דמזדבני בדינרי ולכך אין מקדשין בו ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלכך אמר רב מלוה להוצאה נתנה משום דלדידיה ל"ש זאת דהא הוא ס"ל דדבר שלב"ל יכול להקנות לכך אצטריך לטעם דלהוצאה נתנה ודו"ק היטב ועיין חדושי רשב"א בשבועות דף ל"ד ובקצה"ח סי' קכ"ג שהאריכו בזה דלכך א"י להקנות מלוה ולכתוב הרשאה משום דהו"ל דבר שלב"ל ע"ש והנה מצאתי בשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' ה' שהאריך אי בדבר שאין בו רק ט"ה אם יכול לשעבד או להקנות ומהתימה על המהרי"ט שעיניו כיונים על אפיקי הש"ס שלא זכר דברי הש"ס הלז דמבואר דבט"ה א"י לשעבד דהו"ל מילי בעלמא ואף דהש"ס אמר דהו"ל מילי דמזדבני בדינרי היינו שם דגוף הכתובה מוכרת ושוה דינרים הרבה וממילא משועבד להבעל הט"ה וע"ש בשיטה מקובצת אבל בסתם דבר שאין לבעליו בו רק ט"ה פשיטא דל"מ שיעבוד ועיין מק"ח סי' תל"א שהאריך ג"כ בענין ט"ה ולא הזכיר דברי המהרי"ט אלו ומהתימא שגם הוא לא זכר דברי הש"ס הנ"ל וצע"ג. והנה מדי דברי זכור אזכור מה שנשאלתי באשה אחת שהתחייבה לילדה אחת וכן נכתב בשטר התנאים של הילדה שהתחייבה האשה לתת לה סך ששים רייניש מ"ט כשתמכור הבית וב"כ וב"כ מתה האשה ולא מכרה הבית והנה אותה אשה הי' לה בעל שהלך נדוד ועזבה ויש לה בן ממנו והנה הילדה טוענת שסך הלז נתחייבה לה בהלואה וזה היורש אינו יודע כלל אם לותה ממנה והנה הילדה תפסה סך כ"ה רייניש מ"ט בעודה בחיים חיותה ואח"כ בעת מותה תפסה מטלטלין והכל הי' בלי עדים והמה דרים ביחד בבית אחת והנה המורה פסק דמחויבת לישבע אף על מה שתפסה מחיים חיותה אף שלא הי' עדים בתפיסתה ויש לה מיגו ונשאלתי בזה אם כנים דברי' ואני אמרתי דבאמת כל שאין עדים נאמנת במיגו ול"ש שבועה נגד היתומים דאדרבא היורשים רוצים להוציא ממנה והרי יש לה מיגו לפטור עצמה ועי' בחו"מ סי' ק"י אך בגוף הדין נלפע"ד כיון דליכא עדים אם נתחייבה מכבר ואולי רק כעת התחייבה עצמה לתת כשתמכור הבית א"כ כל שלא מכרה הבית לא נתחייבה כלל לתת משלה והוה כמו מחמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר וגם כאן לא נתחייבה רק בדמי הבית כשתמכור וכ"ז שלא מכרה הבית לא נתחייבה וגם על מה שתפסה המטלטלין יש לדון דהי' תפיסה בלי קנין דהרי דרו שניהם ביחד וא"כ לא משכה לרשותה והבית בחזקת שניהם ועיין בחו"מ סי' קל"ח ובש"ך ס"ק ב' וא"כ הו"ל תפיסה בלי קנין ולא מהני כמ"ש הרמב"ן גבי מלוגמא דשטרי ועיין ריב"ש סי' תס"ד ועי' קצה"ח סי' ר"ב וגם דבריו לא נראו לי בזה וע"כ צ"ע בדין גם הבית שיש לה כיון שיש לה בעל הרי הוא של בעל וא"כ נתחייבה שתמכור מה שאינו שלה כלל ולא מקרי חיוב ואולי הי' הקנין על שמה נכתב בדיניהם וע"כ צ"ע ולא רשמתי רק למזכרת היאך הדיינים צריכין לתת עין ולב טרם יוציאו משפט לאור ודו"ק. והנה כאשר הגדתי זאת להרב המאה"ג מוה' יחזקאל אבד"ק קלאווען ואמר שיש לדון דהמטבע קנה ג"כ כשנוטל בידו דדוקא כשא"ב אין מקום לקנות לא כשהוא ברשותו קונה בהגבהה בידו והרי הגבהה קונה בכ"מ ולפענ"ד נראה שאין זה כלום דכל הטעם דהגבהה קונה בכל מקום הוא משום דמגביהו מרשות של אחר או רשות כל העולם ונוטלו לרשות שלו אבל כשהגביהו בביתו א"כ פשיטא דלא הוציא מרשות לרשות וז"ב כשמש ואטו כשימשוך בביתו מרשות לרשות יהי' מועיל. והנה בגוף דברי הרמב"ן במלוגא דשטרי בתפיסה בלי קנין לא הוה תפיסה וכ"כ הריב"ש סי' קס"ד הנה מצאתי בר"ן בקידושין פ"ב גבי אומן קונה בשבח כלי שדעתו דאומן אף דקונה בשבח כלי מ"מ לא חשוב כמשכון כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה וכתב דלכך למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי לא קני לי' לגמרי ועובר בבל תלין משום דלא חשוב משכון כ"ז דלא תבעי ליה ותפיס ליה אאגרי' כעובדא דמלוגא דשטרי הנה ראינו שכל שאינו לוקחו לשם משכון אף דתפיס ליה ממילא אאגרי' מ"מ אין שייך קנין ע"ז ומדמה לה למלוגא דשטרי דכל תפיסה שאין עמה קנין לא הוה תפיסה כל שלא נתכוין לשם קנין אף שהיה יכול לקנותו אך מה שאני תמה דהרמב"ן פרק כל הנשבעין כתב בהדיא דאף למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דתפיס ליה אאגריה הו"ל כטען על גופו של משכון ועדיף ממשכון ונוטל אף בלי שבועה והר"ן שם נחלק עליו בזה הצד שכתב הרמב"ן דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי דעדיף ממשכון ע"ז נחלק עליו דלמה יהיה עדיף אבל בזה לא נחלק כלל ומודה להרמב"ן דאומן הו"ל כמשכון וקני ליה לגמרי וגם תימה על הש"ך סי' פ"ט שהאריך שם בדברי הרמב"ן והר"ן אלו ולא הזכיר דברי הר"ן בקידושין הנ"ל ובפרט שמסתבר טעמיה וצע"ג ליישב ומהתימה גם על בעל קונטרס התפיס כלל ח' והקצה"ח סי' ר"ב שהאריך בתפיסה שאין עמה קנין ולא הביא דברי הר"ן הנ"ל וצ"ע והנה בדברי המרדכי שהבאתי למעלה דאם אמר שיקנה לכשיהי' בעולם דקני הקשה אחד מהתלמידים דא"כ במוכר עבדו לקנס דאמרו שם דלרבנן אינו קונה והרי שם ודאי הוא לכשיבא לעולם דכעת אין שייך חיוב קנס כל דהעבד חי ולא נגחו עדיין והשבתי דבאמת סברת המרדכי הוא דכל שאומר שהקנין יהי' כשיבא בעולם י"ל דקונה דאז כשבא לעולם שייך קנין לפ"ז זה שייך באם אותו דבר בעצמו שמוכר או קונה שיהיה בעולם אבל בעבד לקנס דהוא מוכר העבד להקנס וכשיהי' הקנס בעולם שוב לא יהי' העבד בעולם וא"כ מה שמוכר אינו קונה ומה שיקנה לא מכר ובכה"ג גם המרדכי מודה דלא קני והרי באמת גדולה מזו מצינו דעת המהר"ם אלשיך דל"ש דקל לפירות במעות לריוח דבעת שמרויח אין המעות בעולם וע"ז הקשו ממוכר עבדו לקנס א"כ אף אם נימא דעבד מקרי דקל פירותיו אבל לענין שיהיה מועיל לכשיבא בעולם זה ודאי לא שייך בזה וכמ"ש ודו"ק. אחר זמן רב הי' מעשה שמתה אשה אחת ובצוואה שלה שכתבה בהיותה בריא ולא כתבה רק למזכרת והנה היה לה שתי בנות ובן אחד והנה כתבה שהבנות יקחו לאחר מותה סך רובל כסף כך וכך וגם לצדקה עבור נשמתה צותה שתנתן כך וכך והנה הצוואה נכתבה בשנת תר"ו ותר"ז ובעת שהשנים היו כתקנן והרובל לא הגיע לפי ערך הנאטין לארבעה רייניש ובעת מותה שנת תרי"א לאחר השערוריה הגדולה שהיתה בארץ משנת תר"ח והלאה והשערים עלו וירדו כ"פ וכעת ג"כ הרובל כסף היא שני רייניש כסף והנה הבנות הנ"ל והצדקה אומרים שאחרי שנכתב בצוואה כסף רובל ואם היה כאשר היה בהצוואה בעת שכתבה היה הבן מסלק ברובל כסף אחרי שהאשה הנ"ל היה לה תמיד רובל כסף וגם הלווה לאחרים רובל שיחזירו לה רובל וכעת שהרובל עלה השעה הריווח שלהם ואמרתי לעיין בזה והנה לכאורה היה נ"ל דנגד הבנות אין טענת הבן טענה דהרי מבואר בחו"מ סי' רנ"ג סי"ט דאם אמר מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ומראהו אבוד ואם אין לו הפסיד וא"כ חזינן דמה שיש לו בעין כוונתו היה שיתן לו בעין ומכל שכן להיפך דבודאי כוונה שיהיה להבנות הכסף ממש דא"ל דמתנת שכ"מ שאני דאחרי שבאים להוציא מהיורשים אמרינן דמנה ממש קאמר וא"י להוציא אבל להיפך להחמיר על היורש לא אמרינן כן דז"א דאטו בשביל ספק אתון עלה רק מדינא קאמר דמנה ממש אמר ולא חיישינן למנה קבור ולא כוון לשוה מנה ומכ"ש כאן דאף דהבן הוא יורש מד"ת והבנות אין מגיע להם כלום בד"ת רק עפ"י צוואתה והוה כמו מתנה דז"א דהרי בענייני ירושה אזלינן ע"פ אומדנא וכאן י"ל דיש אומדנא שרצתה שהבנות יקבלו ג"כ חלק ירושה כדרך כל הארץ ובפרט שהאשה בחייה לא ההנית להבנות רק להבן אמרינן דבמותה רצתה שגם הבנות יעשו עבורה לזכות נשמתה וחפצה שיקבלו רובל כי היא מעולם הניחה לעצמה הרובל כי הנאטין לא הי' בטוח בעיניה פן יפסלנו מלכות ורצתה שישאר להבנות דבר בטוח וקיים שיהי' להם למזכרת ומכ"ש לגבי הצדקה שהניחה על עשר שנים שבודאי רצתה שיהי' קרן בטוח ובזה נלפע"ד דאף שלשון הצוואה היא שהיא מפזרת לבנותיה כך וזה אינו לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אבל באמת כל דאנן הולכין בתר אומדן דעת והרי אומדן דעתה הי' שהבנות והצדקה יקחו חלק והרי כתב ג"כ צוואה בלשון אשכנזי רק שהיא כתבה לעצמה בלשון המדובר בההמון יהודים כי לא יכלה לבטא בשפתה ובקשה מאד שיקיימו הצוואה ולא יצטרכו לפתוח הצוואה בלשון אשכנז וא"כ פשיטא דכוונה לכל אופן היותר מועיל וגדולה מזו דעת הב"י בתשובה דבלשון שכ"מ יש לתקן הלשון ואף שבשו"ת זקני הרמ"א סי' מ"ח השיג עליו היינו דאין לנו לתקן מה שלא אמר אבל לשון הצוואה מה שרואין אנו שכונה לההנות להבנות ובפרט מה שכוונה לזכות נפשה בצדקה לזכות נשמתה ודאי כוונה באופן היותר מועיל ומה גם נשי דלאו דינא גמירי ורצתה להעלים מיו"ח הצוואה ולא סמכה על שום אדם וכתבה בעצמה שמה שכותבת היא כותבת בשעה שאין ב"א מצויין בביתה א"כ הרי לא ידעה איך לכתוב ופשיטא דהצוואה קיימת אמנם הבן טוען שאחרי שבעודה חי' וחלתה חולי כבד בעת חלי' אמרה שמהסך חמשה מאות רובל שנדבה לצדקה לק' בראד יתנו כעת לבראד סך מאה רובל שאם תתרפא אז תתן אח"כ במלואה החמשה מאות רובל ואם לא תחי' ינכ' הסך הנ"ל מהנדבה והנה אז לא היה מצוי רובל בביתה שהי' בהלואה ונתנו סך ק"ס רייניש מ"ט וא"כ חשבה כל רובל לד' רייניש שיין וא"כ חזינן שכוונתה הי' לחשוב הרובל ד' רייניש שיין ולפי ערך זה רוצה לחשוב הרובל והנה הבנות באו לעמק השוה עם הבן אמנם לענין הצדקה יש מקום ספק ולפע"ד הי' נראה כיון דהוא ספק בכוונת הצוואה באיזה סך נחשוב לא יכול להוציא מהיורש ומטעם דהרי הרשב"א כתב דהיורש יורש עד גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה ואף דהקצה"ח סי' רנ"ב ס"ק א' תמה על הרשב"א דירושה אינו אלא לאחר גמר מיתה פשיטא דאין דבריו אף ספק נגד הרשב"א שכ"כ בפשיטות ורק דמ"מ המתנה קיימת שהרי רצה לתת מתנת שכ"מ ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ולפי"ז ה"ה במתנת בריא כל שכוונה שלא ינתן בחייה רק לאחר מיתה ודאי היורש זכה עם גמר מיתה וא"כ כל שיש ספק בהצוואה אמרינן דהיורש מוחזק ואף דבספק צדקה להחמיר היינו בחייו וכמו בהך דהקדיש נכסיו ועמד דלדעת הרמב"ם הוה ההקדש מספק והיינו דאם עמד וא"כ לגביה דנפשיה הוה הצדקה ג"כ מוחזק אבל נגד היורש פשיטא דמקרי מוחזק טפי וכמ"ש ודו"ק ובזה יש ליישב דברי הרמ"א ביו"ד סי' רנ"ח ועיין ט"ז וש"ך שם ולפמ"ש יש ליישב דיש חילוק בין אם המקדיש חי דאז ל"ש לומר דהוא מוחזק לגבי הצדקה דהא גם הצדקה בא מכחו אבל אם מת ונדר לצדקה לאחר מותו ואנחנו מסופקים בכוונתו ודאי דהיורשים נקראו מוחזקים דהם יורשים עם גמר מיתה והצדקה אינו רק לאחר גמר מיתה וזהו כוונת הגהמ"ר שכתב דהיורשים נקראו מוחזקים ומיושב היטב דברי הרמ"א והש"ך האריך שם לדחות דאין חילוק דאף מחיים ספק צדקה להקל וזה יוכל להיות אבל עכ"פ זה מוכרח בודאי דביורשים בודאי אזלינן להקל דהיורשים מקרי מוחזקים ומוקמינן אחזקה אך י"ל דכיון דככו"מ שוב הו"ל כתפס קודם שנולד הספק אבל ז"א דע"ז אנו דנין אם כוונתו להקדיש זאת. מיהו לדברי המהרי"ט שכתב דכל מתנת שכ"מ הו"ל כשיעבוד מעכשיו ולאחר מיתה א"כ ל"ש אוקמא אחזקה אבל כבר כתבתי שאין לדבריו מקום לפע"ד הקלושה ומה גם שהרי הרב אומר כן ומנו רבינו הרשב"א כדבר האמור למעלה ועיין בתומים בקונטרס תקפו כהן סי' קכ"ז מ"ש בזה ולפע"ד מ"ש נכון יותר ועיין בנתיבות שם מ"ש בזה דלכך בספק צדקה אזלינן לקולא דאמרינן דלא מחית אינש נפשיה לספק ע"ש ולפ"ז היה נלפע"ד דכאן אדרבא כיון שהכסף היא תלוי בשער העולה ויורד וכיון דשערים עשויים להשתנות א"כ אמרינן דלא מחית לספיקא וכוונה רק לתת להם ולצדקה כסף כפי מה שיהי' השער דלא מחת' עצמה לספק איך יהי' השווי של הכסף אמנם בנ"ד כיון שחזינן שבחליה אמרה לנכות מהצדקה שנדבה לבראד אותו הק"ס רייניש מ"ט בעד מאה רובל שנדבה לצדקה א"כ חזינן דחשבה הרובל לפי ערך ד' רייניש שיין וא"כ אין לך אומדנא גדולה מזו ועדיין צ"ע דאפשר שבעת חליה לא הבינה כ"כ הענין וגם אולי חשבה שאח"כ תשלים העודף ואולי חושבנא דק"ס נקטה משום שכבר נתפרסם הפדיון נפש דק"ס פריטות ואולי רצתה להחליף הק"ס פרוטות ברייניש וע"כ אין מזה ראיה כ"כ לבטל הצוואה שנכתב רק רובל כסף ומה גם כיון דאז בעת כותבה הצוואה הרובל לא היה כ"כ גבוה א"כ ע"כ שינתה ונתנה יותר מכפי העולה בעת צוואתה א"כ שוב אין ראיה ולעולם דחשבה שהנותר יתנו כסף ממש וכפי שיהי' השער כן יהיה ולא מחתה לספיקא ואז לא היה רובל מזומן תחת ידה ע"כ חשבה ק"ס רייניש בערך מאה רובל ומיהו גם בהיותה בבראד בעת היה השריפה ר"ל בבראד שנת תר"ט ואז הי' הרעש גדול במטבעות שלחה ג"כ מאה רובל וחשבה ג"כ בערך ד' רייניש שיין על כל רובל א"כ חזינן שרצונה היתה במלתא פסיקתא ד' רייניש הרובל ומכל מקום כיון דהוה ספק צדקה יש להחמיר מספק כנלפע"ד.

והנה לענין שיעבוד מזונות של היתומים לאלמנה דעת הראב"ד פי"ח מאשות הי"ד דאינו חל רק אחר מיתה והגיע שעת החיוב לכלן ביחד והו"ל כלוה ולוה ואחר כך קנה דמשתעבד לכלן בשוה וה"ה מתמה דא"כ גם בכתובה לא תהיה לה דין קדימה דהחיוב לאחר מיתה ואטו אם אחד ילוה וקובע זמ"פ לאחר מיתה אטו נימא דלא נשתעבד מחיים ועיין פ"י בפ' הנושא בתוס' ד"ה והיא ניזונית מנכסים משועבדים שם הביא דברי הראב"ד וכתב ששאני מזונות שמתחלה לא תקנו חז"ל החיוב עליו אלא על היורשים ע"ש ולפענ"ד נראה להוסיף דא"א לומר כלל דהחיוב חל עליו דהרי באמת התוס' ריש אעפ"י הקשו בחתן שמתחייב עצמו לשלם מאה ליטרין והרי אין לו כעת והו"ל דבר שלא בא לעולם וכתב דמשעבד גופו והקנין חל על גופו ולפ"ז זהו אם משעבד גופו לכשיהי' בעולם שפיר אמרינן כיון דהגוף הוא בעולם חל עליו השעבוד אבל חיוב מזונות של לאחר מיתה אם כן הו"ל דבר שלב"ל וגם גופו אינו בעולם ואיך חל על גופו וע"כ דהיורשים נתחייבו אז לפרוע ותקנת חז"ל הי' שהיורשים יתחייבו לזון האלמנה כשיהי' להם נכסים וא"כ לא התחיל החיוב מחיים כלל ול"ק קושית הה"מ וז"ב כשמש ובזה מיושב היטב מה ששאל אותי הרב החריף מוה' מאיר בראם ני' על הראב"ד והפ"י מהא דאמרו בכתובות דף ק"ג יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ופריך מהא דאר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו התם לא משתעבד מחיים הכא משתעבד מחיים הרי דבמדור לאחר מיתה אמרינן דנשתעבדו מחיים וה"ה למזונות ולפמ"ש א"ש דמדור דבאמת אם נפל א"צ לבנותו ומסתמא היא אותה מדור שישבה בחיי הבעל אם כן לא הוה דשלב"ל ושפיר משתעבד הבעל מחיים משא"כ במזונות דהימים שלאחר מיתה הוה דשלב"ל והמזונות הוה לשלב"ל שפיר לא משתעבדי רק לאחר מיתה ודו"ק היטב. וא"ל דאכתי אם הי' לו נכסים בחייו יתשעבדו מחיים דז"א דהימים של אחר מיתתו הו"ל לדבר שלא בא לעולם דגרע מדבר שלב"ל וז"ב ועיין אבני מילואים סי' צ"ג סעיף כ"ב ודו"ק.

והנה בשנת תרט"ו א' ויצא למדתי שיטת וסוגיא בגיטין דף ס"ו והנה בתוס' ד"ה כדי ליפות כחו ראיתי בט"ג שחידש דבמתנת שכ"מ ל"ש מראהו מת דהו"ל כיורש וביורש א"י לדחות לאחד מחלק ירושתו דהוא שוה להם וה"ה במתנת שכ"מ ולכאורה כמו זר נחשב דניהו דבמתנת שכ"מ כירושה שויא רחמנא אבל מ"מ אין דין ירושה בזה אך לפענ"ד נראה דבר חדש דהרי הנימוק"י סוף גט פשוט כתב בשם הריטב"א דמקבל מתנה הוה כשותף בנכסים והש"ך בסי' רנ"ג ס"ק ל"ט תמה ע"ז דמצינו כ"פ בספק במתנה דא"י להוציא מיד היורשים ע"ש אך לפע"ד אין ראיה דדוקא אם הספק הוא אם הוא בכלל מקבל מתנה א"כ הרי אם הוא ספק יורש א"י להוציא מיד היורשים ודאין ומכ"ש במתנת שכ"מ אבל שם שהספק רק למי כוון אבל עכ"פ נתן לאחד מהם א"כ ל"ש שידחו דהא גם היורשים א"י למי נתן מתנה וכל שאין טוענים ברי לא יוכלו לדחות דל"ש אין ספק מוציא מידי ודאי דהרי בזה החלק בבירור מגיע לאחד ממקבלי מתנה והו"ל כעין שכתבו התוס' ריש ב"מ דמה שודאי בחצי אינו מקרי ודאי בחצי השני ובתומים סי' ק"ז ביאר דעיקר תלוי במה שאין טוען ברי יעו"ש ואף שהוא כתב דעיקר תלוי במה שטוען הלה ברי שמגיע לו חציו השני ע"ש בס"ק ז' בסופו אבל לפענ"ד ה"ה בששניהם טוענים שמא היינו שגם היורשים וגם המקבלים טוענים שמא א"כ כיון דהוה שותפים בנכסים דעכ"פ אותן שני המקבלים הם בודאי מגיע להם רק שיש ספק לאיזה מהם בכה"ג שוב לא מקרי היורשים ודאי נגדם ויש להמתיק הדברים לפמ"ש המהרי"ט דמתנת שכ"מ חל השיעבוד מחיים אם כן המקבלי מתנה הם קודמים בחלקם מהיורשים דאינו רק בגמר מיתה ולכך א"י לדחותם ולפ"ז במתנת שכ"מ אינו מראהו מת דהא באמת הם שותפים בהנכסים וכאן מגיע להם בודאי רק שמראהו מת ולזה פשיטא דשותפים א"י לדחות זא"ז וכלם שותפים בשוה וה"ה במתנת שכ"מ וז"ב ודו"ק היטב.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף