שואל ומשיב/א/א/כט

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן כט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא' מהתלמידים הרבני המופלג החריף מוה' מענדיל נ"י מ"ש ליישב קו' התוס' בשבת דף ט"ו ע"ב גבי מי רגלים כנגד מי רגלי בהמה שכתב רש"י דאיכא ס"ס ספק שמא של אדם וספק שמא של בהמה ואת"ל דאדם שמא טהור הוא והקשה מהא דאמרו בנדה דף ל"ג דאס"ס לא שרפינן וע"ז כתב דלפמ"ש הה"מ הובא בט"ז או"ח סי' תל"ט דכל היכא דעקרו נתקנה על ספק גם ס"ס לא מועיל ולפ"ז בשלומא מי רגלים עיקרו נתקן על ספק שמא של אדם טהור ומ"מ אזלינן לחומרא אף בס"ס החמירו משא"כ בנדה שם לא נתקנה תחלתו על ספק כיון דרובן בועלי נדות הן כמ"ש התוס' שם רק הספק אם הטבילה עלתה לו ואף דספק אם בעל בקרוב מ"מ אין הספק על הבעילה רק אם בעל בקרוב זה לא מקרי נתקנה על ספק וכעין דאמרו בנדה דף ג' שויא תחלת טומאה סוף טומאה זהו ת"ד הנה כמה תשובות בדבר דכל שהוא ס"ס לא שורפין תרומה וקדשים ומטעם דהוה כמו רובא להיתר וא"כ מה בכך דנתקנה על הספק מ"מ לא החמירו רק מדרבנן אבל מה"ת מ"מ יש כאן שני צדדים להתיר ואיך נשרוף תרומה וקדשים ועוד במי רגלים עקרו יש ס"ס דלא ניכר אם הוא מי אדם או בהמה וא"כ נתקנה על ס"ס מתחלתו וקשה למה החמירו מתחלתו ושם מבואר שכנגד מי רגלי בהמה ועי' בתוס' שם דאדרבא מזה ניכר שאינו מי רגלי בהמה ועכ"פ לא ניכר להיפך וא"כ תחלתו הוה ס"ס וקשה על החכמים עצמם למה החמירו הן אמת דבלא"ה תמוה דלכאורה הוה כשם אונס חד הוא ומה נ"מ אם מי בהמה או אדם טהור הוא והוה כספק אחד ועוד דגם בכותי ע"ה ג"כ יש ס"ס דשמא בעל ברחוק ושמא השלימתו ירוק ומה בכך שכבר בעל מ"מ הספק על הטהרה הוה ס"ס ועכ"פ נתקנה על הספק מתחלתו אמנם מ"ש מעלתו לחלק אין לו ענין לדברי הה"מ וט"ז דשם עקרו מדרבנן ואין בו חשש דררא דאורייתא דהא מה"ת בביטול בעלמא סגי ורק מדרבנן החמירו לכך החמירו אף בס"ס משא"כ כאן דעקרו גזרו משום חשש דאורייתא כמו מי רגלים דהחשש משום צחצוחי זיבה רק דמה"ת לא חשו דאזלינן בתר רובא דעלמא דלא זיבה הן רק דמדרבנן חשו א"כ הוה כמו גבינות עכו"ם דכתב הש"ך בכללי ס"ס דעשו כספק תורה וכל דיש ס"ס לבד גוף הספק מותר וא"כ ג"כ כל שאסרו משום חשש תורה הי' מועיל ס"ס לבד מגוף הספק הראשון. הנה לכאורה הוטב בעיני הסברא אבל מצאתי סתירה לזה מדברי הכ"מ פי"א ממעשר ה"ז גבי הוליכן לטוחן כותי דהקשה הראב"ד דהו"ל ס"ס וכתב הכ"מ כיון דרוב ע"ה מעשרין הם ואפ"ה חיישי רבנן למיעוטא ה"ה לס"ס ע"ש הרי דשם משום חשש תורה גזרו רק דמה"ת אזלינן בתר רוב וכל דרבנן חיישי הוה חשש של תורה ואפ"ה חיישי גם לס"ס ה"ה בזה והסברא נכונה לפע"ד דס"ס אינו רק מטעם רוב וכמ"ש הרשב"א וכל דחשו למיעוטא גם לס"ס חיישי וא"כ ה"ה כאן כל דחשו למיעוטא גם ס"ס לא מועיל ואף שלש ספיקות ל"מ דמ"מ יש מיעוט וחז"ל חשו למיעוטא וגם בגוף דברי או"ה הנה אם נימא כפשטת הבנת דברי או"ה דכל שיש חשש איסור תורה נעשה כודאי איסור תורה יקשה לנו מכמה מקומות כמו באלמנת עיסה וספק ממזר דמותר בס"ס דחשו לספק איסור תורה ונעשה גופו של איסור וצ"ל כמ"ש האחרונים דכל שעשוהו כודאי איסור ואין כאן ספק כלל כמו גבינות של עכו"ם דאסרוהו בהחלט בזה שייך לומר דנעשה כודאי איסור אבל בדבר שאינו רק חשש שפיר מותר בס"ס ולפ"ז גם להיפך י"ל דע"כ לא מועיל ס"ס מלבד ספק הראשון רק בגבינות של עכו"ם דעשוהו כודאי איסור ולא עדיף מאיסור תורה דמועיל ס"ס אבל כל שלא אסרוהו כודאי רק דהוה ספק ועקרו נתקן בשביל ספק י"ל דגם הרבה ספיקות נאסר הואיל ועקרו על הספק ועי' תוס' ב"ב דף נ"ה לענין ספק טומאה ברה"י דר"א מכשיר בספק ביאה ורבנן אסרו ושם עשו כוודאי וא"כ שפיר יש לומר דבשלשה ספיקות יש להתיר ואפ"ה אנן קי"ל דגם בהרבה ספיקות אסור ובאמת דעת המבי"ט דאינו רק דרבנן וה"ט משום דמה"ת כל שנעשה ודאי איסור שוב יש להתיר בשלשה ספיקות ורק דחז"ל גזרו בזה ואין להאריך ובזה הן נסתר מחמתו כל מ"ש בענין כתמים ובסוגיא דאין חוששין ועמ"ש בשו"ת הנספחות לספר מפרשי הים בשו"ת להגאון מוהרמ"ס ז"ל בסוגיא דאין חוששין שם ומ"ש ראיה להרמב"ם דכל הספקות אינו רק דרבנן מהא דאמרו בנדה דף כ"ה דאמר דר"י חשש בספק איסור וקרא אסמכתא בעלמא איני רואה כל מאומה בידו ובודאי אינו רק חשש דרבנן ולא מה"ת ובפרט דלא הוחזקה עוברה ועיין שם דף כ"ט ומה שרציתי לומר דלהרמב"ם אף היכא דאיכא חזקה לאיסור ספיקא מה"ת להקל והבאתי ראיה מספק טומא' ברה"ר דטהור אף דאיכא חזקה לטומאה הנה דבר זה אמרתי דכל דאיכא חזקה ודאי אזלינן בתרא וחזקה היא כשמה חזקה וברה"ר ליכא חזקה לאיסור ואדרבא חזקה להתיר יש רק דכל דקינא לה ונסתרה ליכא חזקה להתיר אבל גם להיפך ליכא חזקה וכן מבואר בהדיא ריש נדה בתוס' שם ובתוס' סוטה דף כ"ח ובחולין דף ט' ועיין בפר"ח בכללי הספיקות מ"ש ליישב קושית השעה"מ בהלכות מקואות כלל ח' שהקשה על הסמ"ק דהוא ש"ס מפורש בפסחים גבי הך דספק וספק הוא וכתבת דעיקר חידושו של הסמ"ק הוא אף דכבר התחלתי בספק הכולל דאורייתא או דרבנן דהיינו שמא לא נמלח ואת"ל נמלח שמא לא הי' בהם שומן ה"א כיון דכבר התחלתי בזה הספק לא יועיל אח"כ לדרבנן אפ"ה מקילין אבל שם התחלנו בספק התורה אם עשה פעולתו ואח"כ ספק שמא עישרו זה מועיל אף לדרבנן הנה אף כי יש מקום קצת לחילוק הלז אבל אחר העיון אין בו ממש דאטו לאחר שהתחלנו בספק הכולל דאורייתא או דרבנן לא מועיל אח"כ לענין ספק דרבנן והרי מכל מקום הועיל דנעשה ספק ולמה לא יועיל אחר כך לעשות ספק דרבנן ואדרבא זה הספק יותר חשוב דהוה ליה ספק הכולל שאין כאן איסור לגמרי משא"כ ספק שמכל מקום אסור מדרבנן לא יש כאן ספק שמותר לגמרי וז"ב.

ומה שהקשה מהא דאמרו בנדה דף ב' מודה שמאי בכתמים דהאי דם מהיכא אתי ע"כ דמגופה קאתי ומשמע דכל דליכא למתלי דמעלמא קאתי מחמרינן לשמאי וע"ז הקשה מהא דמבואר ביו"ד סי' ק"ץ סי"ב דנמצא כתם בחלוקה דטהורה דאם הי' מן המקור הי' נמצא על בשרה ע"ש הרי אף דלא עברה בשוק וא"א במה לתלות אפ"ה טהורה לפע"ד לק"מ דשם דא"א לומר דמן המקור לא מחמרינן בכתמים דאם הי' מן המקור על בשרה אשתכח אבל לענין הרגשה דיש לתלות בהרגשת שמש ועד רק דלב"ש לא מחמרינן כל שלא הרגישה בבירור אבל כל שראינו שלא עברה בשוק של טבחים א"כ הוה ריעותא גדולה דהאי דם מהיכא קאתי ע"כ דתלינן דהרגישה ולאו אדעתא אבל התם אף אם נימא דהרגישה ולאו אדעתא אכתי קשה דעל בשרה הו"ל לאשכוחי ודו"ק ומ"ש מעלתו לתרץ עפ"י דבריו למעל' דבאמת יש בכתמי' ס"ס וכמ"ש הכ"מ רק די"ל דתחלתו נתקנה על הספק וא"כ לדידן דיש בו חשש תורה דאימר ארגשה ולאו אדעתה שוב נעשה כגופו של איסור ומועיל ס"ס מה שאין כן לב"ש דאינן רק חשש דרבנן גרידא לא מועיל ס"ס הנה לפי דרכו והנחתו שהניח יש מקום לדבריו אבל גם לפי דרכו לא עשה סייג לדבריו כי גם לדבריו דוקא שלשה ספיקות בעינן ומה גם שאני כתבתי למעלה דאין מקום לחלק כלל ומ"ש ליישב קושית התוס' בפסחים דף ט' בסוגיא דאין חוששין גבי הא דאמרו ואב"א ספק וספק הוא דאימא דלא טבילי והקשו התוס' דמ"מ מדרבנן חייב במעשר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי וה"ה גבי חמץ וע"ז אמר דהרי המק"ח הקשה מה מדמה הש"ס חמץ לטבל דחמץ הו"ל ספק בבדיקה דרבנן החמירו אף בס"ס ועז"א דניהו דהחמירו בבדיקה אף בס"ס היינו כיון דעיקרו על הספק החמירו גם בשני ספיקות אבל מ"מ לא עדיף מאיסור תורה דאתי ספק ומוציא מידי ודאי אף דהחמירו בס"ס היינו משום דמה לי חד ספק ומה לי תרי אבל מ"מ לא עדיף מספק תורה ולפי"ז זה להס"ד דטבל הו"ל ספק תורה אבל למה דמסיק דאינו רק דרבנן שוב יש לחלק בין חמץ דהוה ספק בבדיקה מה שאין כן בטבל הנה גם לדבריו יקשה קושית המק"ח מהא דפריך הש"ס ממדורות כותים והלא מדורות הכותים אינו רק דרבנן ועיין מהרש"א שם ואפ"ה הקלו וגם שם עיקרו על הספק נתקן וגם גוף דבריו לא נהירין דכיון דהחמירו חז"ל בבדיקה אף בס"ס הרי החמירו יותר מבשל תורה ולכך לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וגם מצד הסברא נראה דס"ס ענינו כרוב והרי רוב אינו ודאי רק ספק כמ"ש השטמ"ק בב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי ע"ש ולפי"ז שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי דלענין ודאי לא מועיל אף רוב וה"ה ס"ס משא"כ במקום דמועיל ס"ס ממילא הוה כרוב שאף שהיא ספק התורה התירה אותו ספק ואם כן אף דאינו מוציא מידי ודאי ואינו ודאי התורה התירה אותו ספק וז"ב כשמש ולפי זה בחמץ דהחמירו בס"ס א"כ לא מועיל רוב ובעי ודאי בבירור ולכך לא מועיל ס"ס ג"כ משא"כ בטבל דאף דאינו ודאי התורה התירה אותו ספק כל שיש רוב וז"ב כשמש ומה שהקשה על המלמ"ל פ"ב מבכורות שחידש דבספק דרבנן דאזלינן לקולא דוקא כשנעשה דבר המתיר רק שספק אם נעשה כהלכתו וכמשפטו אבל בספק אם נעשה כלל ענין המתיר הוה ספק דרבנן לחומרא דמנ"ל לומר שנעשה כלל ענין בזה וע"ז הקשה מהך דטבל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואף להס"ד שהיא דאורייתא אף דהספק אם נעשה כלל ענין המתיר ומכ"ש בדרבנן וע"ז חידש דבספק הרגיל לא אמרינן כן ואף בספק אם נתחדש הדבר אזלינן להקל לפע"ד אין דמיון דשאני הך דמלמ"ל דספק אם נתחדש ענין כלל מהראוי לומר דאוקמא על חזקה דלא נתחדש ענין כלל ולפי"ז זה דכשהספק על אותו דבר אבל כאן הפירות כלם הם טבלים וכל שלקח אחד ועשר וכדומה הכל מעושרין ואם כן מה שייך כאן ענין שלא נתחדש דבר הא אותן הפירות הם כמו שהיה מקודם רק שעשרם מפירות אחרות שאינם לפנינו כעת וע"ז לא אתחזיק כלל וז"ב כשמש שוב ראיתי שהשעה"מ הקשה כן בכלל ו' על המלמ"ל וכתב ג"כ דבספק הרגיל יש להקל טפי ע"ש והנלפע"ד כתבתי והנה בחידושי ליו"ד הקשיתי בסוגיא זו בהא דפריך מחבר שמת דהרי שיטת התוס' שלקוח אחר שנתמרח אינו רק מדרבנן וכיון שמת הרי יורשין כלקוחות דמי ושוב אינו רק דרבנן ושפיר הספק מוציא מידי ודאי וכמדומה שכבר כתבתי בזה ולפענ"ד נראה דלענין מעשר וכדומה אין להם דין לקוחות לפטור מהמעשר דהא התבואה כבר נתחייבה קודם הגיע הירושה ודוקא כל חלק וחלק בפ"ע היא כלקוחות דלא הוברר הדבר אם זה חלק ירושתו אבל לענין שיפטר כל התבואה ממעשר בכללות היא ירושה ומה גם דאינו רק ספק וכל שהי' בחזקת טבל שוב מוקמינן אחזקתו וכל אחד הגיע לו שלו ומקרי יורש ולא לוקח ובזה מיושב קושית התוס' דמ"מ מדרבנן הו"ל טבל ולפמ"ש א"ש דלענין דרבנן שם דהו"ל לקוח דפטור ואמרינן דאין ברירה כל שהוא להקל ואף שיש לו חזקת טבל דז"א דהא החזקת טבל שהי' לו מן התורה כבר נפקע דהא לענין תורה אתה אומר שמא לא טבילי כלל וא"כ ל"ש חזקת טבל ובכה"ג דאתרע החזקה כ"כ לא מוקמינן אחזקת טבל דאתרע ודוק היטב ואחר זמן רב מצאתי במרכבת פ"ב ממעשר שכתב דכל שמרחו לאכלו בעצמו ואח"כ נתנו לאחר לא נפטר ממעשר אף שלקוח פטור ע"ש ובטוב גיטין סוף הנזיקין החזיק בזה וא"כ כאן דחבר שמת והוא מרח ע"י לאכול בעצמו בכה"ג ל"ש למפטר משום לקוח ודו"ק היטב. (עיין ט"ז חו"מ סי' ק"ג ובתומים שם ובמפרשי הים ריש הגוזל בתרא).

והנה במה דאמרו בפ"ד דטהרות משנה ו' שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען וכו' היה רוק יחידי שורפין עיין ברמב"ם ור"ש ורע"ב שכולם פירשו דבשני רוקין יש ס"ס ספק שמא נגע בטהור ואת"ל בטמא שמא גם זה הרוק טהור דמיירי ברוקין הנמצאים דאינם רק ספק וכ"כ הרמב"ם פח"י מאה"ט ה"ה והנה העירני בזה הרב המופלג מוה' מאיר נ"י מווילקאטש שהראב"ד הובא בר"ן ברי"ף ע"ז דף ל"ח גבי כבשים לא נראה כן דהנה הראב"ד הקשה דלמה באינו ידוע מותר ניחוש שמא נתנו בתוכו יין כדחששו גבי גבינה שמא נתנו בתוכו קיבת ע"ז והשיב דכיון דהוה ספק שמא לא נתנו בתוכו יין לא מחמרינן והביא ראיה מהך דשני רוקין דברוק אחד מחמירין ובשני רוקין לא מחמירין אף דזה ספק וזה ספק מ"מ כיון דבשני רוקות יש ספק שמא לא היה כאן טומאה כלל שמא לא נגע בטומאה כלל והכא ודאי נגע לכך מחמרינן ע"ש והדבר תמוה דהא שאני שני רוקין שיש כאן שני ספיקות וכמ"ש כלם ובאמת שזה תימה רבה עוד הקשה דזה הוה כבאו לשאול בבת אחת ולמה יהי' טהור והשבתי דלפע"ד לק"מ דהרי אמרו בכתובות דף כ"ז לחלק בין איכא ודאי טומאה ובין היכא דספק אם נטמא א"כ גם כאן כל שיש שני רוקין א"כ איכא ספק שמא אין טומאה כלל כאן דשמא לא נגע בטומאה כלל אבל ברוק אחד כל דחכמים גזרו על סתם רוקן א"כ ל"מ ספק שמא טהור הרוק דהרי סוף סוף גזרו עליו וא"כ דברי הראב"ד נכונים דל"ד לס"ס כלל דאף בספק אחד כל שיש לומר שלא נטמא כלל שפיר טהור משא"כ ברוק אחד דעכ"פ חז"ל גזרו ע"ז שוב נזכרתי שהדבר מבואר במלמ"ל פ"ב מחמץ הי"א שכתב גבי שני בתים דכל שיש ספק שמא אין כאן איסור כלל מקילין אף בבאו לשאול בבת אחת ותמה על הכ"מ שכתב הטעם משום ס"ס ואני תמה על המלמ"ל דהרי חזינן דבשני רוקין הוצרכו הרמב"ם והר"ש והרע"ב לתורת ס"ס ולא די להם לומר דאיכא ספק אם לא נטמא וגם לפענ"ד ל"ד לשם דבשלמא בטומאה יש לומר דשמא לא נטמא אחת מהם אבל שם דהעכבר נכנס לאחד מהבתים ניהו דיש לומר דאכלתי' עכ"פ יש כאן ודאי הכניס ול"ד לטומאה ובפרט בספק בדיקה דמחמרינן דתחלתו על הספק נתקנה וכן יש לומר גבי רוקין כיון דתחלתו גזרו על רוקין הנמצאים וא"כ תחלתו על הספק ול"ש לומר ספק טהור הוא ואין כאן טומאה דהא עכ"פ באחת מהרוקין יש כאן טומאה שהרי גזרו ע"ז לכך הוצרכו לפרש משום ס"ס הן אמת שלפמ"ש הכ"מ פי"א ממעשר הלכה י"ג דאף ס"ס לא מועיל בזה וה"ה כאן ברוק הנמצא דגזרו על המיעוט ויש לחלק וצ"ע בכ"ז. ועיין ביו"ד סי' ק"ץ סעיף כ"ה מה שהט"ז והנקה"כ והאחרונים האריכו בזה ולפמ"ש יש לפלפל הרבה כיון דכתמים אינו אלא ספק ל"ש להחמיר בשני שבילים דמי יימר דאטמי כלל אך כיון דכתמים הוה כמו בדיקת חמץ דנתקנה על ספק החמירו וצ"ע. ודרך אגב אכתוב מ"ש בשו"ת תה"ד סי' קע"ח דבספק פלוגתא דרבוותא יש להקל טפי מספק דגוף המעשה ובאמת שהש"ך חולק ע"ז בסי' ס"ו ס"ק יו"ד ביו"ד אבל במנחת יעקב בספר תורת השלמים בסופו בדיני הספקות ס"ק ב' האריך לחלק ע"ז וע' בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י בסופו בדיני הספקות אות ב' ובאמת צ"ע דספק פלוגתא הוה ספק חסרון ידיעה דמהראוי ליזול לחומרא ואף דלמאן דמתיר אין ספק לו מ"מ כיון שיש לפנינו פלוגתא דרבוותא ויוכל להיות שימצא גדול אחד שיוכל לברר הדבר שכדעת האוסרין עיקר א"כ הוה ספק חסרון ידיעה לכל העולם וכן מצאתי בב"ש סי' י"ז ס"ק מ"ו שכתב בהדיא דל"ד ספק פלוגתא לספק אבעיא דלא אפשיטא משום ספק זה הדומה קצת לחסר ידיעה ע"ש הרי בהדיא דספק פלוגתא חשוב חסר ידיעה משום דיוכל להתברר אבל בעיא דלא איפשיטא בש"ס דלא יוכל שום אחד לפשוט זה נקרא ספק חסרון ידיעה לכל העולם ואזלינן לקולא וגדולה מזו מצאתי במהרי"ק שורש קע"א קרוב לסוף התשובה הארוכה שם בסבלונות שכתב דבספק התלוי בזמן עצמו כגון דמבעיא בגמרא וסלקא בתיקו יש להחמיר יותר דהוה כספק מחמת חסרון ידיעה ועיין במנחת יעקב כלל א' ס"ק וא"ו ובדיני הספקות שהבאתי לעיל אות י"א שהביא דברי המהרי"ק הללו וכתב די"ל ג"כ כיון דהוא ספק חסרון ידיעה לכל העולם לא אזלינן לחומרא וזה דוקא בתיקו אבל בפלוגתתא דרבוותא ודאי הוה ספק חסרון ידיעה ומחמרינן ועיין בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י הנ"ל אות ד' ועיין ב"ש סי' ל"א ס"ק יו"ד שהעתיק דברי המהרי"ק הנ"ל בסי' קע"א וכתבו ז"ל אם קידש אחד ספק קידושין ונשאת לאחר לא תצא והולד כשר כי היא בחזקת היתר משא"כ בספק מגורשת ול"ד לתרי ותרי דקי"ל תצא וכמ"ש בסי' מ"ז דשאני תרי ותרי מספיקא דדינא עכ"ל והנה לרב קיצורו לא העתיק יפה שהמעיין במהרי"ק ימצא דמחלק בין תרי ותרי לספק מקודשת דהיינו ספיקא דמציאות אבל בספיקא דדינא אדרבא כתב שיש להחמיר יותר דהוה ספק הבא מחמת חסרון ידיעה וכמ"ש ועיינתי בספר ב"מ שם שמביא דברי המהרי"ק ולא הרגיש לבאר לשון הב"ש ע"ש ושוב מצאתי שכתבתי בזה בחיבור כת"י שהחלותי לכתוב שנת תר"ו ושם בדף למ"ד כתבתי בזה ושייך לכאן והנה במה שחידש המלמ"ל פ"ד מבכורות בסוף התשובה ובפ"ח מאה"ט ה"ה דאף דספק דרבנן לקולא מ"מ ביש ס"ס להחמיר אזלינן להחמיר יש לי מבוכה רבה בזה ואמרתי לבאר הנה במה שצייר כגון שיש חתיכה שהוא ספק חלב דרבנן ונפלה אותה חתיכה המסופקת בחלב גמור והי' רוב בודאי באותה חתיכה המסופקת נגד החלב רק שאין בו ששים בבירור וא"כ יש כאן ס"ס להחמיר ספק שמא אין בה ששים ואת"ל שיש בה ששים שמא אותה חתיכה עצמה חלב דרבנן בכה"ג אזלינן להחמיר ע"ש הנה לכאורה אם נימא דספק דרבנן ג"כ באם ספק אחד בגופו וספק השני בתערובות דלא מקרי ס"ס וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ב וכ"כ הט"ז שם ס"ק י"ד אם כן כאן גם כן הוה ספק אחד בגוף ולא מקרי ס"ס אמנם אחר העיון ז"א דע"כ ל"ש לומר ספק אחד בגוף וספק השני בתערובות דלא הוה ס"ס באיסור דרבנן רק באם הספק הראשון בגוף הוא בדבר שמחמרינן בדרבנן כמו בספק ביצה שנולדה ביו"ט שצייר הט"ז שם דמחמרינן דהוה דשיל"מ או גבינות העכו"ם שמחמרינן א"כ שייך לומר דכיון דהספק הראשון בגוף מחמרינן שוב לא מקלינן בספק השני אבל כאן דהספק הראשון בדרבנן הוה מקלינן והו"ל ספק דרבנן להקל וא"כ נקטינן דהיא חתיכה מותרת וא"כ ממילא כל שיש רוב בתערובות רק שהספק הוא דלמא יש ששים א"כ למה נחמיר בספק דרבנן שהרי כבר נקטינן להקל בזה ול"מ כשנודע כבר הספק הראשון והוה אמרינן דהיא מותרת למה נחמיר בספק השני ואף לפי מה דלא קי"ל דהידיעה אוסרת וכמ"ש הט"ז לחלוק על רמ"א אבל כאן הידיעה ודאי מתרת ואף אם לא נודע רק ביחד שתי הספקות מ"מ ל"ש להחמיר דהרי אם היה נודע הוה נקטינן להקל וא"כ למה יגרע כשהיו ביחד הס"ס מ"מ כל ספק בפ"ע אנו מתירין וכל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו וז"ב לפע"ד. ולפ"ז גם להיפך מה שחידש המלמ"ל לענין ספק יוצא ונותר ופגול דהוה ס"ס דשמא בנותר ופגול ואת"ל ביוצא שמא יוצא מטמא הנה לפע"ד א"צ לבא מטעם ס"ס להחמיר רק דכל דהספק הוא שמא הוה נותר או יוצא הנה הוה ספק אחד בגוף שמא הוא נותר ומחמרינן בספק הזה ואח"כ כשיש ספק שמא הוא יוצא וביוצא ג"כ גזרו פשיטא דמחמרינן דכל דהוה ספק בגוף מחמרינן בספיקו ובזה מיושב מה שהקשה המלמ"ל מהך דפ"ב דמקואות ספק טבל וספק יש בו ארבעים סאה דיש תרי ספיקות להחמיר שמא לא טבל ושמא אין בו ארבעים סאה ואפ"ה מקלינן מדרבנן ולפמ"ש א"ש דבאמת גם בס"ס אזלינן לקולא ושאני הכא דהו"ל ספק אחד בגוף ובלא"ה נלפע"ד דכאן שיש יוצא ונותר ופגול א"כ להפר"ח בסי' קי"א ס"ק ג' שדעתו דכל דמכיר האיסור והיתר בפ"ע קודם שנתערבו אף בדרבנן מקרי אתחזיק אסורא דלא כש"ך שם א"כ כאן הרי הי' לפנינו נותר ופגול ויוצא וא"כ מקרי אתחזיק איסורא ואף דלפענ"ד דברי הפר"ח תמוהין דמה בכך דמקרי אתחזק איסורא הא גם ההיתר נתחזק שם ומה חזית דאזלת בתר האיסור ניזל בתר ההיתר ובשלמא בדאורייתא אמרינן דהוא מחצה על מחצה והו"ל ספק תורה אבל בדרבנן הוה ספק דרבנן ולהקל וא"כ אין ראיה מאשם תלוי דבאמת זה מביא על ספק שקול אבל בדרבנן אזלינן להקל ובאמת גם השעה"מ הלכות מקואות כלל א' וב' כתב ג"כ להחזיק דברי הש"ך וע"ש שהביא ראיות לזה אבל לא ביאר הטעם כמ"ש ובאמת מה שהקשה בדברי התוס' פסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו לכאורה גם להש"ך קשה דלפענ"ד הש"ך לא כתב דלא מקרי אתחזיק אסורא רק בדבר שאינו נ"מ רק לדרבנן דאינו רק איסור דרבנן גרידא שייך הטעם שכתבתי דהו"ל ספק דרבנן אבל שם דלענין אכילה הו"ל ספק תורה ומחמרינן שוב גם לענין בדיקה הו"ל אתחזיק איסורא וא"כ קשה למה לא צריך בדיקה ג"כ אך נראה לפע"ד דשם אם נמצא הככר ויהי' בספק או חמץ או מצה באמת נאסר באכילה מטעם ספק תורה שמא חמץ או מצה ונמצא דאין לנו לדון על האכילה רק לענין בדיקה אנו דנין שמא ימצא ויעבור עליו בב"י ולזה הוה ספיקא דרבנן ולא אתחזק איסורא דהרי העכבר נטלה ואולי לא ימצא כלל ודו"ק. ועכ"פ בנדון שלפנינו דלענין ספק איסור אכילה אתחזק איסור דנותר ופיגול וא"כ גם לענין טומאה מחמרינן ועכ"פ אין ראיה דמחמרינן בס"ס בדרבנן אמנם בגוף הדין של המלמ"ל בס"ס בדרבנן לפע"ד היא משנה מפורשת פ"ג ממכשירין מ"ג ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא אם רוב מן הטהור טהור ומחצה למחצה טמא והרי א"א לצמצם והו"ל כעין ס"ס כמ"ש התוס' בעירובין דף וא"ו ובכמה מקומות דלמ"ד א"א לצמצם ע"כ מטעם דהוה כעין ס"ס והרי שם א"א לצמצם וצ"ל דלמא היא רוב מן הטמא ואת"ל שאינו רוב דלמא היא מחצה למחצה וא"כ הו"ל ס"ס והרי שם אינו רק טומאה דרבנן שהרי בא משברי כלים וחכמים גזרו על כלי מתכות שנטמאו שיחזרו לטומאתן ישנה וא"כ הו"ל דרבנן ומחמרינן בס"ס וכאן ל"ש ספק אחד בגוף דשני הספיקות הם על הגוף ולפע"ד היא ראיה ברורה ודו"ק היטב שיש שם הרבה הלכות במחצה על מחצה שאינו רק דרבנן. שוב ראיתי בשעה"מ שם כלל ה' שהאריך בדברי המלמ"ל הנ"ל והביא ראיות הרבה דבדרבנן מקלינן אף בס"ס להחמיר ודחה הרבה ראיות דיש לחלק בין כשהספיקות באות בבת אחת או שלא באו בבת אחת ות"ל שהרגשתי בזה אבל אני כתבתי דאף בלא נודע בנתים יש להקל כל שספק אחד בגוף וע"ש ועכ"פ לפמ"ש יש לדחות הרבה ראיות ומ"ש ראיה מהליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מעשרה ולפענ"ד זה יחשב ג"כ לספק אחד בגוף וגם הוה ספק פלוגתא דרבוותא ועכ"פ לא העיר במ"ש ראיה מהמשנה דמכשירין וגם מ"ש בכוונת הרמב"ם שעליו נבנה היסוד של המלמ"ל בפ"ח מהאה"ט ת"ל כבר כתבתי זה שנים רבות ביאור דברי רבינו ואכ"מ להאריך ועיין בפ"א מה' פהמ"ק הט"ו ובראב"ד וכ"מ ולח"מ והעיקר כמ"ש הלח"מ דביוצא לא גזרו בטומאה. ודרך אגב אזכור מה דאמרו בזבחים דף כ"ו שמא מינה דם המובלע באיברים דם הוא ומשני משום שמנונית והרמב"ם פסק משום שמנונית אבל משום דם לא הוה דם ועי' תוס' שם ד"ה ש"מ דנ"מ לענין דם הניתז על הבגד והנה ראיתי קשיא דהא דם הניתז בעינן דוקא שיהיה ראוי' להזאה ואם כן הרי דם האיברים אין ראוי להזאה וע"ז האריכו שם בתירוצים ובאמת בראשית ההשקפה חשבתי דמ"ש בדף צ"ג דבעי ראוי להזאה היינו שיהיה בו שיעור הזאה והיינו אם היה דם זה מן הוורידין היה ראוי להזאה אבל כל דם הוא כשר להזאה אבל זה אינו דכל שלא נתקבל בכלי שרת אינו ראוי להזאה ולא צריך כיבוס והרי לא קבלו בכלי רק דם מן הוורידין ולא שאר דם ובפרט דם האיברים שאינו רק בלאו ועיין פ"ז מה' מעה"ק ובמלמ"ל אך לפענ"ד נראה העיקר דבאמת רש"י פירש שם בד"ה שחט ואחר כך חתך דהיינו דכל דמי בהמה זה מזה ויצאו דרך בית השחיטה ואם כן ממילא גם בקיבל ואחר כך חתך היינו מה שיוצא מהאברים דרך בית השחיטה והרי הוא כשר שהרי כל הדמים יונקים מהדדי ויוצא דרך בית השחיטה וא"כ ראוי להזאה וזה ברור ופשוט ועיין ברש"י שם ד"ה דלמא מ"ש בזה לענין שמנונית דנפקא דרך בית השחיטה וז"פ וברור ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף