שו"ת מהרי"ק/קלט
|
< הקודם · הבא > |
ועל ענין איסור יבמה לשוק שכתבתי שהוא דוחה כרת דאשת אח כתב מר דלאו איסור יבמה לשוק דחי ליה אלא מצות יבום הוא ולא חדא מילתא נינהו אלא שתי שמות יש להם. ולע"ד נראה (א) דהיא היא לאו דיבמה לשוק ומצות יבום כדכתבתי. ותדע לך שהרי אין איסור ביבמה לשוק כ"א בהיותה ראויה וזקוקה ליבם וכדכתב קרא לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה הרי לך דאיסור יבמה לשוק מתלא תלי במצות יבום ואשר כתב מר דנהי נמי דאיסור שוק הוא דדחי לה דמ"מ יש לסתור הקל וחומר ולומר כל איסורים שבתורה יוכיח דאמרינן עשה דוחה לא תעשה אעפ"כ לא נתן להם מחומרא דאל"כ למ"ד חייבי לאוין אין קידושין תופסים בהן נילף מק"ו דחייב עשה נמי לא יהיו קידושין תופסים בהן ע"כ דבריך ואילו תפסת עלי במה שכתבתי דתפיסת הקידושין היינו דחיית עשה דיבום החרשתי כי לכאורה לא מדחי עשה דיבום בהתפסת הקידושין וכן מוכיח פרק האשה רבה (יבמות דף צב) וכן פרק האומר בקידושין (דף סח) ולפי שלא חשבתי אותו תירוץ שיהיה אמת כדכתבתי בכתבי הראשון לא חשתי אז לדקדק עליו. אבל מכח מה שכתבת איני רואה בו סתירה כי נראה דלא דמי כלל דודאי מאחר דחומרא העשה אינה בא מכח דחיית קידושין אלא דמדה היא בתורה דעשה דחי לא תעשה אין לומר דכי היכי דדחי לאו דקדושין הכי נמי דחי לאו העשה כיון דלאו חמיר מעשה כדאיתא בהדיא בריש פירקא דיבמות (דף ו) אבל הכא אשכחן דחמיר עשה דיבום מכרת דא"א לענין דחיה וא"כ י"ל דמדדחי כרת דא"א לקידושין שאין תופס' בה כ"ש עשה דיבום. וכן לאו דלא תהיה בהתלותו בעשה דיבום דאף על גב דפשיטא דכרת חמיר מלאו ועשה מכל מקום לענין הא מילתא גופא גלי לן קרא דלא חמיר אלא קיל מינייהו לפי מה שכתבתי דהתפסת הקדושין היינו דחיית העשה דיבום. וכה"ג בעי למילף ריש פ"ק דיבמות. וכן ריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה) שתהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו דעבודה ואע"ג דפשיט דעבודה חמירא טובא מקבורת מת מצוה. וכן פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלב) בעי למילף בכה"ג ומה שכתבת דאדרבה י"ל דסברא שיהיו קדושין תופסים ביבמה כדי להעמיד על האחים באיסור כרת. ועוד כתבת דכיון דכבר דחה איסור אית לן למימר שלא ידחה ע"י הקידושין אי אפשר לומר כן כדמוכח פרק ב' דיבמות (דף כ) וכן בסנהדרין פ' כהן גדול (סנהדרין דף יח יט) דפריך גבי אלמנה לכ"ג אמאי לא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה דאלמנה לכ"ג ולא משני שיהא כרת ואשת איש חוזר וניעור להצטרף עם לאו דאלמנה כאשר דימית אתה. וגם בלא ראיה פשיטא שאין בסברה זו ממש ופשיטא דלא דמי כלל להא דכיון שלא בנה וכו'. ואשר כתבת דטעם דחיית עשה ללא תעשה משום דכיון דמבחוץ כל דבר שרי איכא למימר דכי אזהרה קרא בלא תעשה לא דבר בלשון מקום מצוה כלל כמו כלאים בציצית ודומיהם אמינא דכי ניים ושכיב מר אמרה להא שמעתתא חדא דהלשון דעשה דוחה ל"ת לא משמע הכי. ועוד דאדרבה די"ל לאידך גיסא ואימא דכיון דמבחוץ מיפטר מכל מקום מצות עשה א"כ אית לן למימר דלא חייבה תורה במקום לא תעשה כלל ונמצא שלא יתחייב בתכלת בסדין של פשתן דלא כ"ת דאין הכי נמי פשיטא שאין לומר כן כדמוכח בההיא דפרק התכלת (מנחות דף מא) מלאכה אשכחיה לרב קטינא וכו'. דקאמר ליה ענשיתו אעשה וכו' מצוה דמצות עשה היא. ולפירוש רש"י וכן רב אלפס והמיימון צ"ל שהיה מטיל חוטי לבן של פשתן ואפילו הכי קרי ליה עשה. ועוד דלפי סברתך גם בלא תעשה שיש בו כרת הל"ל דלידחי ליה עשה מהאי טעמא ואנן קי"ל דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ועוד דלפי סברתך דאמרת דלאו משום צד חומרא דעשה הוא אם כן היכא שאין העשה דוחה הלאו כגון ביום טוב פשיטא שהיה לוקה משום י"ט לכ"ע. ואנן חזינן לאחד מגדולי המפרשים שפירש דאף על גב דאין עשה דוחה לא תעשה דיום טוב משום דיום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום לא לקי על לא תעשה דיום טוב במקום עשה דהא עשה דחי ללאו דיום טוב ולא קאי כי אם בעשה דשבתון ופשיטא שזהו הפך כוונתך. ועוד שהרי כתבו התוספות פרק בתרא דעירובין וז"ל ועי"ל דשאין עשה דוחה לא תעשה במקדש כדאמרי' פ' דם חטאת (זבחים דף צז) וכו' עד מיהו יש לדחות דלא דמי דהיינו טעמא משום לא תעשה דמקדש חמור ולא מידחי קמיה עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שם חומרא דשייך נמי בעלמא אך מכל מקום יש לומר כיון דהוי במקדש לא מדחי עד כאן לשון התוס' הרי לך בהדיא שהדבר תלוי משום קולא וחומרא ולא כאשר חשבת אתה ואין צריך להאריך בזה יותר. ומה שכתב מר דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא איכא למיפרך שכן כרת וכו'. כבר סתרתי זה לעיל מכח דיבמות ודפרק אחד דיני ממונות לכשנאמר דתפיסת הקידושין היא דחיית היבום. ועל אשר כתבתי דמכל מקום לא אתי שפיר דמה לו לסמ"ק לפירש טעם אחר שלא הזכיר התלמוד היה לו לומר משום דכתיב לא תהיה דמשמע שאין בה הויה כדקאמר תלמודא התם. כתב מר משום דקשיא ליה לסמ"ק מה ראוי למדרשיה לתפיסת קידושין כיון דאיכא למדרשיה כדדריש אידך מאן דאמר. ואנכי לא ידעתי מאי ניהו אידך מ"ד דאדרבה אידך מ"ד דהיינו רב פשיטא ליה דאין קידושין תוספים בה אלא תהיה וכן רבי ינאי ורבי יוחנן וכן רגיל התלמוד לומר ולדרוש בכל מקום ואדרבה שמואל הוא דדחיק להסתפק לאוקומי' ללאו כדקאמר התם מספקא לשמואל האי לא תהיה וכו'. ואם כן פשיטא שלא היה צריך לפרש יותר דעת האומר דאין קידושין תופסים בה אלא משום דכתיב לא תהיה ואשר כתב מר דמצינו למימר דשפיר מדמה לה לחיוב כרת וז"ל חיוב כרת דאשת אח ומשום קולת אותו כרת דלפעמים יהיו לקוחי מצוה וכו'. נלע"ד דלא אתי שפיר כלל ורחמנא ליצלן מהאי דעתא חדא דלא הוה ליה למימר כחייבי כריתות כיון דקאי דווקא אכרת דאשת אח ומשום קולת אותו כרת דוקא מדמה הלאו לחותו כרת. ופשיטא שאין דרך הפוסקים לאשתעויי הכי וחלילה להם שיעשו ספרי פסקיהם כחלום בלא פתרון ויכשלו בם בני אדם הלא באו לפרש ולא לסתום. ועוד דאימת קאמרת דהך איתתא לפעמים יהא אדרבא שיהיו לקוחיה מצוה יתירה לו וכו' כדכתבת אם בחיי האח אם כן הויא אשת איש ופשיטא שאין קידושיה תופסים בה ואין ללמוד ממנה כלל. ועוד דחייבי מיתות בית דין הוא. ואם לאחר מיתת האח ושלא במקום מצוה אם כן לא תהיה ראויה לו מעולם ואינה לא בת נישואין כלל. ואם נפשך לומר דמכל מקום קיל כרת דידה שכן הותר במקום מצוה מכל מקום לא דמיא כלל לנידה שהוא עצמה עליו בכרת שהיא ראויה לכשתטהר. ועוד דהיכי בעית למימר דלא נפקא לן מלא תהיה והוה מוקמינן ליה ללאו גרידא אי לאו דחזינן דאין קידושין תופסין בכרת דאשת אח ומכח שקול כדכתב' דאדרבא לרב אחא בר יעקב בקידושין פרק האומר (דף צב) לא נפקא לן דאין קידושין תופסין בכרת דאשת אח ודאשת איש אלא מק"ו דיבמה לשוק הרי בהדיא הפך כל דבריך. ועוד דגם לפי דבריך אין טעם כלל להחמיר בלאו זה יותר מבשאר חייבי לאוין דמה ענין דלאו דלא תהיה וגו' לכרת דא"א גם אשר רצית ליישב נוסחת דחייבי עשה לומר דהיינו האחים שחייבים בעשה דיבום חלילה לר"י מקורביי"ל בעל הסמ"ק לתפוס לו לשון מגומגם כזה. ואטו מי הוה סני ליה לישנא דרבנן לומר כמו האחין או היבום וחי ראשי כי עליך נבהלתי בדברך כדברים האלה. ולא עוד אלא שאתה יושב ודורש יבמה יבא עליה ולא אחר וכו'. ולא הוזכר דרשה זו לא בתלמוד ולא בפוסקים ואתה ידעת שאין לנו לעשות דרשות מעצמינו. ועוד שאתה אומר דביאת יבמה לא מהניא מעעם קידושין. והנה דבר פשוט הוא דמהניא מטעם קידושין. ואסר לה היבם בביאתו לכולי עלמא כמקדש והבא עליה אחר ביאתו של יבם בחנק. ואין כח לקידושין אלא לענין זה. וכן מוכיח נמי בריש פרק קמא דקידושין (דף ד) דבעי למילף שתהא אשה מתקדשות בביאה מיבמה שנקנית בביאה אי לאו משום דאיכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת ואי אין קידושי' תופסים ביבמה אפילו קידושין ביאה פשיטא דלא הוה מצי למילף אשה מינה. ואשר כתבת עוד דדייקינ' יבמה יבא עליה ולא אחר כלומר ואינה אסורה לו יותר ודייקי אחר דומיא דאם היתה אסורה עליו עדיין ומדמית להא דקאמר תלמודא גבי אין כסף לאדון זה וכו' דמסתבר דיציאה דכוותא קא ממעט אין נראה לע"ד כלל לדמותם אהדדי דהתם הוא דאיכא למימר דיציאה דכוותה קא ממעט כלומר דסברא הוא לומר דלא הוה ממעט יציאה דאב גבי יציאה דאדון אי לאו דדכוותא היא ודמי לה והיינו דדמיא לה. דאף על גב דאידי ואידי אדוניה האדון והאב א"ה לא דמיא יציאתה מתחת האדון ליציאה מתחת האב דאילו ביציאה מתחת האדון על ידי סימנין אין כסף לאדון ואילו ביציא' מתחת האב ע"י סימנין אפ"ה כסף קידושין לאב ואילו הוה כסף קידושיה לעצמה אם כן לא שייך כלל למדרש אין כסף לאדון אבל יש כסף לעצמה בהתקדשה בכסף דמה שייכא קידושי' להא שיהא בדבר למד מעניינו. אבל כי הוי כסף קדושין לאביה שייכ' אהדדי וכדפרשתי לעיל אבל הכא שייך שפיר למעוטי אחר ממשמעות דיבמ' יבא עליה אף כי לא כדמה אחר ליבום לענין מ"ש וזה דבר פשוט. בענין (ב) המעוברת שכתבתי ב' לשונות ואמינא תפוס ל' ראשון ואת האחרון השלכתי והפקרתי ואמר מר תפוס לשון אחרון והגביה את אשר השלכת וזכה בו בלי דעת מקנה אותו כזוכה מן ההפקר. ואמינא אנא דהגבהה זו אינה קונה בשום מקום והבטה לא קניא בהפקר בכה"ג. וכמו שכתבתי דאם כן היתה הלכה זו מקופחת מתוך המיימון והסמ"ג דמאחר שטעם דשמא יזיק וכו' לא הספיק לו לתלמוד דהא פריך בדחברי נמי חייב א"כ האיך יתלו הטעם בשמא יזיק ולא יתלה בסתם מעוברת וכו' דבשלמא לאותו תירוץ אשר בחרת שייך שפיר לתלות בשמא יזיק וכו' מאחר דאיכא כמה נשים דלא שייך בהן טעם דסתם מעוברת וכו' כגון צימוקי דדין ואינך שהוזכרו בספר א"ח. ומשום כך תלו הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים אבל לפי דעתך קשה דיותר היה לו להזכיר טעם דסתם מעוברת כיון דבהכי סלקא שמעתא דפרק החולץ (יבמות דף מב):
והנה דמתמ' מר שכתבתי דא"כ יהיה הספר מקוחפ ועיקר התרוץ חסר בו. ונראה מתוך דבריו שהבין אותו דאלשון התלמוד קאמינא ועל זה נבהלתי שהרי בהדיא כתבתי שאם כן תהא הלכה זו מקפחת מן המיימון והסמ"ג כך בקונטריסי שכתבתי לא ידעתי אם שנה הסופ' בהעתק או לא דקדק מר בלשוני ואף אמנה כי אחרי הדקדוק גם לשון התלמוד לא משתמע כלל כפי דעת אשר בו בחרת דמדפריך דידה נמי חייס ומסיק אלא משום דסתם מעוברת וכו' משמע דלדחייס ליכא למיחש אלא מסתם מעוברת וכו'. ולפי דבריך עיקר טעם החשש משום דחייס הוא. ואשר כתב מר דלא בא אלא לפרש אמאי חיישינן בדחבריה טפי מבדידיה לא יתכן כלל שהרי לפי דעתך יצטרך לפרש התלמוד כך אלא סתם מעוברת וכו'. כלומר לא שיהיה טעם דשמא יזיק חשיב בלבדו עד שיקשה לנו. אי הכי דידיה נמי חיים כדקאמר אלא דסתם מעוברת וכו' הוא דלא חייש בדידיה והלשון אינו מוכיח וכן כדכתבתי לעיל דהא משמע דשבקיה לטעמא דשמא יזיק וכו'. ועוד דאם כן הוה ליה למימר הכי אלא מקום דסתם מעוברת למניקה עומדת ומניקה טעמא מאי משום דילמא מיעכר חלבא כיון דטעמא דמעובר' היינו משום שמא יזיק אלא ע"כ צריך לומר דטעמא דאיעכר חלבא הוא הטעם עצמו במעוברת כמו שהוא במניקה וקל להבין ועוד כי לפי הנראה לע"ד אם היתה מותרת לישא לו בשעת עיבורה לא היו חכמים אוסרים אותה עליו אפילו לכשתניק משום עכור חלב דאין מכריחין את האדם לצאת מביתו ואם כן פשיטא שאין לומר דהא דלא חייס היינו משום שיגרום לו שתחסר עליו דהא אי ליכא למיחש לדחייס אי לא משום שהיא גורם לו שתאסר אשתו עליו היה לנו להתיר עכשיו בדין ואם כן לא תאסר עליו לאחר זמן ונמצא דדידה נמי חייס וכן רמזתי גם בכתבי הראשון. ומכל הני טעמי אמרתי סחוב אותו והשלך להלאה משערי בית המדרש והרי הוא מופקר לכל בין לעניים בין לעשירים. עוד כתב מר וז"ל ופני' שתפסת אומר אני תפסת מועט תפסת שהרי צריך ליתן טעם מנ"ל לומר דמשום שני הטעמים הוא. ואשר כתבת דע"כ יש טעם למעוברת וכו'. עד ואמנם אינני מבינך דלא ידענו מאי חזית למימר דקא תני ופסיק גבי מעוברת טפי מגבי מניקה דהא אידי ואידי סתמא קתני ואי פתרו בה הפותרים דליהוי כללא הוא כמו כן במעוברת. ואומר אני דאם תפסתי מועט הממעיט לא החסיר ואיברא הוא דלא הבנתי בהקשותך דאי פתרו הפותרים במניקה כמו כן נאמר במעובר' דפשיטא הוא דכלל דמניקת כללא הוא וריבה כל מיני דמינקת ופותר אין אותו לומר דלא יהא כלל גמור דהא כל אותו שמיעט בספר אבן העזר אינן בכלל מינקת חבירו כגון מת הולד. או שגמלתו בחיי הבעל ואפילו שכרו לה מנקת בחיי בעלה כיון ששכר מנקת מעשיה מוכיחים עליהם שאינה שוב מנקת חבירו אבל פשיטא הוא שכל אילו בכלל מעוברת חבירו הוא ואפילו הכי פסיק ותני בכל מעוברת דלא ישא ואכן" יש לדקדק כמו שדקדקתי ואגב חורפיה דמר לא עיין בה שפיר וזה החילו לתפוס לשון ראשון. חסר כאן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |