שו"ת מבי"ט/ג/קפד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אלמנה ובעלי חובות שבאו לגבות מנכסי המת האלמנה גובה נכסי נדוניתא הידועי' שהביא אותם בנדוניתא ואין לב"ח המוקדמי' שום זכות בהם וכל אותם החפצי' שלה שהיו עדיין ראוים להשתמש בהם תשמש' הראשון תגבה בסך ששמו אותם בזמן הנשואין אעפ"י שאינם שוים עתה חצי מה ששמום אז וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ס"פ כ"ב הורו הגאוני' שנכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתתן על הבעל אם היו הבלאות והיו עושים מעין מלאכת' נוטלת כל זה כמו שהן וכו' ומ"מ כתב כי הגאוני' הראשוני' הורו שאין הבעל חייב בדין הגמר' בנצ"ב אלא באבידה וגניבה אבל לא בכחישה ופחת דמים והרב אלפסו פוסקים אחרי' שחלקו על זה לא היה (אלא) מצד דין הגמ' (אלא) כתבו דילמא נהיגי עלמא הכי וכמו שכתב רב אלפס עצמו אלא מיהו אף על גב דדינא דגמר' הכי לא מחייבי השתא בכחישה ופחיתת דמים וכו' ומ"מ שכתב וידוע שאין מנהג ארצותינו אלא כדין הגמרא דוקא בארצות ההם אבל בארצות אלו המנהג הוא קבוע אפי' באותם שבאו מהארצות ההם נוהגים כאן כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כ"ש לדעת הראשוני' כי מדינא דגמרא הוא וכן דנתי אני בכל אלו השני' בפני החכמי' חברי וגדולי' ממני וגם כי הרב מהר"ר קארו ז"ל היה מצוה לפעמים כשהי' שואלי' לו שישומו נכסי נדוכית' (שישומו) כמו ששוי' עתה בשעת הגבי' היינו לגבי היורשי' כשאין ב"ח או אפי' היו ב"ח היו בנכסי' של מת כדאי לכול' והותר ליתומי' אבל כשיש ב"ח הרבה ואם תגבה האלמנה נכסי נדוניתא כמו ששוים עתה לא יספיקו לב"ח וכ"ש שלא ישאר שום דבר ליתומי' לא היה מורה כך ואם כן מה ששמו לאלמנה זו של החכם הה"א המון כו' נכסי נדונייתא כפי מה ששוים עתה ובפחות מחצי שומתן בשעת הנישואי' עשו עול לב"ח שלא ישאר להם ממה לגבות וגם ליתומי' שישאלו על הפתחי' כי בכל דיני ממונות דכים (בהל' זה) [בארצו' אלו] ז"ל כ"ש שיש עמו הרי"ף והגאוני' הראשוני' ופוסקי' אחרי' ומה שטועני' קצת כי המושתערבי"ם מפני שכותבי' בכתובת' כל חפץ וחפץ בכמה שמו אותו הוא שחוזרי' ולוקחי' אותם באותה שומה גם כל הבאי' מארצות אחרות פה כותבי' שומת כל חפץ בפנקס א' ושומר אותו החתן לעת הצורך כדי שידעו בכמה שמו אותה ויש לי טענות אחרות כתובות בתשובותי על ענין זה מכמה שניה שדנתי כך ולא היה מי שיחלוק עלי הלכה למעשה אדרבה יש חכמי' רשומי' חתומי' בתשובותי על דין זה ואין ראוי לב"ד הדנים בעיר לשמוע צעקת יתומי החכ' הנז' ויתומי' אחרי' בעלי חובות שאין להם במה לגבות חצי חובם גם בדברי' אחרי' נטו לזכות אלמנה וחובת היתומי' וב"ח כי האלמנה רוצה לגבות אפי' התוספת שלה קודם מפני שהיא קודמת בזמן ואין הדין כך בנדון זה כי אין כאן דין קדימה לה בנכסי' אלו שהוא ידוע שקנא' הנפטר אחר כל החובות כמו הצמר והבגדי' שנעשו מהם וחביות היין שהוא ידוע שכל זה וכיוצא בו הם נכסי' שנקנו אח"כ ויד כל בעלי חובות שוה בהם שאין בהם דין קדימה שהוא לוה ולוה ואחר כך קנה ואפי' בנדונייתא אין לה מאלו הנכסים אלא כמו שאר הב"ח כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ז מאישות כיצד דין חולקות רואי' אם כשיחלק הממון על מנין הנשי' וכו' וכן בפ' עשרים מהלכות מלוה כתב חילוק זה לבעלי חובות ולא כגאוני' שכתבו שחולקי' לפי הממון וזהו בגיבוי הנדונייא במה שנאבד או נגנב ממנה לא בתוספת דאם אין לה דין קדימה כמו בנכסי' אלו שנקנו באלו הימי' אחר כל החובות אם אין בנכסי' כדי לחובות וכדי התוספת שלה נותני' אותו לב"ח ואם נשאר כלום תטול ואם לאו תדחה מפני בעלי חובות שהרי בעלי חובות הפסידו והוציאו מעותם והאלמנה לא חסרה דבר שיותר משהאיש רוצה לישא וכו' כמו שכתב הרב ז"ל פי"ז מהלכות אישות בקרקעות ובמטלטלי' שתדחה היא כשלא נשאר אלא לבעלי חובות ואם כן מה שהגבו הב"ד לאלמנה מנכסי הבית שלא היו חפצי נדוניא שלה כמו הבגדי' והצמר וכיוצא בהם שלא כדין היה כי גם כל הבעלי חובות היה להם חלק בהם כיון שנקנו אחר שלוה מכולם יד כולם שוה ואין לה טענת תפיסה שמועלת כשיד כולם שוה שאין דין קדימה כי מה שהיה בבית בעלה ברשות היורשים הוא כמו שכתב הריב"ש ז"ל בשנים או שלשה תשובות שצריכה האלמנה לזכות בהחפצים של הבית בהוצאתם לרשותה וכו' כי בהיותם בבית בעלה אף על פי שהיא שם בבית אין זה תפיסה שבית דין היו צריכים לחלקם בינה ובין בעלי חובות כמו החילוק שכתב הוא גבי נשים בהלכות אישות וגבי בעל חוב בהלכות מלוה וזהו בגיבוי הנדוניא אבל בגיבוי התוספת כיון שהוא ידוע שאין הנכסים מספיקים לה ולב"ח היא נדחית מפניהם כמו שכתב הרב ז"ל וכ"ש בנכסים שלא היו בבית בעלה כמו צמר ובגדים ויינות שהוא ידוע שנקנו אחר כל החובות שהיה מן הדין לחלקם בינה ובין כל הב"ח ולא להקנות' לה לבדה ואפי' מלוה שהיא על פה היא נכללת בחילוק זה כשאין דין קדימה שהרי כתב מ"מ פ' עשרי' דהלכות מלוה כי ממה שכתב הרב כל שקדם חובו גובה תחלה וכו' שנראה מדבריו שאין חילוק בין מלוה שבשטר למלוה על פה אלא כל הקודם זכה וכתב שכן דעת הרשב"א ז"ל ורבינו האיי ז"ל ואין חילוק בין מלוה על פה לשטר אלא לענין לקוחות שאין למלוה על פה קול כמו שכתבו המפרשים ז"ל:
ואם כן גם במה שאין בו דין קדימה שחולקים ביניהם גם מלוה על פה נוטל חלקו ולפי זה בכל הצמר והבגדי' וכיוצא בהם שלא היה בהם דין קדימה שנקנו אחר כל החובו' והגבו אותם לאלמנה גם ב"ח שעל מלוה ע"פ היה להם חלק וכ"ש ב"ח שבשטר וגם אם תפס' ב"ח מאלו הנכסים אפ' ב"ח שבע"פ הויא תפיסה כי בדבר שאין בו קדימה ויד הב"ח שוה היינו לכתחלה שב"ד חולקין ביניהם אבל אם תפס א' מהם אין מוציאין מידו ושלא כדין הוא מה שרוצים קרובי האלמנה להוציא מרשות אביו של החכם הנ"ל ודברים אחרי' שהם ברשותו כי גם בחיי בנו היה תפוס בהם על מה שהיה חייב לו בכתיב' ידו וגם שהיה נוטל בנו מה שהיה צריך היה חוזר ומניח לבית אביו דבר אחר במקומו בין רב למעט לא היה ביניה' הקפד' אבל כוונת מה שהיה מניח בבית אביו היה לבטחון החוב וא"כ מה שנשאר בבית אביו אחר מיתת בנו היה לבטחון חוב אביו ועדיף מתפיסה שלא מדעת בעלים כי מה שנשאר ברשות אביו היה מדעת בנו ומה שהגבו לאלמנה עד כדי שמ"ה פרחים אם היו נותנים לה חפצים במה ששמו אותם בזמן הנישואין כמו שכתבתי למעלה היה עולה במה שהניחו לה יותר מד' מאות פרחי' שהוא סך הנדוניא בלי תוספת כי גם חפצים אחרים של בעלה ששמו אותם בפחות משיוויים כפי הנשמע היה עולה יותר אם היו שמי' אותם כראוי באופן כי כל מה שנשאר אחר מה שהגבו לה לא תטול היא שום דבר מן התוספת אלא הב"ח אלא אם כן ישארו נכסים אחר פרעון כל החובות ואין ראוי לחכמי הב"ד יצ"ו להתרעם על שאני נוטה מדבריהם כי זעקת היתומי' והב"ח רבה עלי וחייב אני שלא לאטום אזני מזעקתם ולענין מעות היתום אבטליון שהיה ביד החכם נ"ע הב"ד יצ"ו היה ראוי שיהיו אביהם של יתומי' כשמו כאבטליון שהי' אב לטליא ולא השגיחו עד עתה בזכותו שהחכם נ"ע שהיה אפוטרופוס שלו הודה לי שנכנסו בידו מנכסי היתום יותר מד' מאות פרחי' וכמה שטרות שהיו כתובים על שם החכם מסרם בידי שאמר שהיו ממעות היתום הנזכ' ומסרתים לו וא' מהשטרות הוליך היתום לב"ד ולא הגבו לו ממנו כי אם פחות מהשליש והשאר הגבו לבעלי חובות אחרים ולא היה בדין להגבות לבעלי חובות אחרים החוב שהיה ליתום בצוואת ש"מ כמו שכתבתי כי אפי' שהשטר היה על שמו היה נאמן לומ' שהיה החוב ההוא מנכסי היתום ושהיה הוא נותנו ליתום מקצת מעותיו שהיו בידו וגם כל שאר המעות של היתום נשארו ביד החכם הנז' בתור' חוב כי נושא ונותן בהם בכלל מעותיו וכמו שהגבו לאלמנה ולבעלי חובות מנכסי החכם כן היה ראוי שיגבו ליתום כפי החילוק שכתב הרמב"ם ז"ל כי כל הנכסי' ורובא דרובא שנמצאו ברשות החכם הם נכסים שבאו לו אחר כל החובות ואין בהם דין קדימה אפי' לכתובת האלמנה הקודמת לכולם ואחר שהגבו לאלמנה חפצי נדוניתה שאין לב"ח שום זכות בהם כל מה שהגבו לה אח"כ מהנכסי' הנז' שאין בהם דין קדימ' היה יד כל בעלי החובו' שוה בכולם והיה צריך שיחלקו' בין האלמנה עד כדי נדונייתה והבעלי חובות והיתום ואפי' מלוה על פה והם לא כן עשו וגם כי קצת בעלי חובות תפסו כבר מהם שלא ברשו' ב"ד ומהם ברשות ומי שתפס בדבר שאין בו דין קדימה אין מוציאין מידו עכ"ז יש נכסים עדין שיכולי' להגבות ליתום ולמי שלא נתנו עד עתה נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |