שו"ת מבי"ט/ב/קה
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראיתי מה שגמגם חכם א' על תקנה המיוחסת לגאון הרב שרירא גאון ז"ל ללמוד לבנות לאסור על עצמן כלי כסף שיבוא לידן בתורת קידושין וכתב החכם גמגום ראשון שהרמב"ם ז"ל דרכו ללקוט סלת מכל דברי הגאונים ז"ל ואלו ישרה בעיניו הביאה בספרו וזה אינו גמגום כי אולי לא ראה אותה כי לא היתה כתובה על ספר מפורסם וכמו שכתב הר"י קולון ז"ל על הלכה כבתראי שאם דברי הגאונים אינם כתובות על ס' מפורסם אלא בתשובה או כיוצא בזה שנפסוק כמותם ולא כבתראי כי אולי לא ראו אותם ואם היו רואים אולי לא היו חולקים וכ"ש כי זו אינה תקנה כוללת שיכתוב אותה אינה אלא עצה בעלמא לתקון הבנות אשר יש בהן חשש שתקבלנה קידושין מפרוצים בבלי דעת גמגום ב' כתב שהר"מ כתב בהלכות קידושין המקדש באיסורי הנאה ואפילו מדרבנן אין חוששין לקידושיו ושנ"ל דאסורי הנאה שע"י נדר כיון דאי בעי מיתשיל עלייהו לאו איסורי הנאה בהחלט מיקרו עד שנאמר דאינה מקודשת ומיהו אין זה הטעם דתרומה וחלה נמי קדושתן קדושת פה ואי בעי מתשיל ולא שרינן להו אלא מטעם שיכולה למוכרם למי שראויים לו וכמו שכתב שם הר"מ ע"כ וכבר פגם הוא ושנה את טעמו שכתב ומיהו אין זה טעם כו' ואני אומר דאי טעמא דאי בעי מתשיל הוה טעמא בנדר דלא ליהוו קידושין אפ"ה לא הויא כתרומה וחלה דאי בעי מיתשיל בהו והדר בעי לאפרושי תרומה וחלה אחריתי והנדר קיל מינייהו דאי מיתשיל אהני לא בעי למהדר אאחרינו תחותייהו וא"כ אינו נדר שוה לחלה ותרומה אלא טעמא דאי בעי מיתשיל ליתא לא הכא ולא הכא דסוף סוף כל היכא דלא איתשיל רביע עלויהו איסורא ולא חלו קידושין בהו אלא בחלה ותרומה מטעמא דיכולה למוכרם ולא מטעמא דאי בעי מיתשיל והרי גזל דמי שמקדש בו אינן קידושין אע"ג דאי בעי משלם לנגזל דמי מה ששוה דבר הגזל שרוצה לקדש ואפ"ה לא הוו קידושין אלא ודאי כל היכא דאיסורא רביע עילוה לא הוו קידושין אע"ג דאית ביה תקנה דלא להוו נדר וגזל כתרומה וחלה דתרומה וחלה דבעודה תרומה או חלה הויא כסף דיכול למוכרה אבל נדר בעודו נדר דלא איתשיל עילויה וגזל בעודו גזל דלא שלם לבעל מה שהיה שוה אכתי איסורא נינהו ואי קדיש בהו אינן קידושין עוד כתב גמגום ג' שבעת שקדשה המקדש עדיין אותן המעות לא היו איסורי הנאה אלא שאחר הקידושין חל עלייהו איסור הנאה ע"כ ואינו כן דהתקנה היא שתאמר כל ממון שינתן להן בתורת קידושין דבשעת נתינה חל האיסור וא"כ לאו מידי יהיב לה ואינן קידושין עוד גמגום ד' כתב קשה בעיני דהא קי"ל אין אדם מקד' דבר שלא בא לעולם ובהדיא כתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מהלכות מכירה דין ההקדש ודין המכיר' ודין העניים ודין הנדרים אינ' כדין ההדיוט בקנייתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקד' לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנ' ככל היוצא מפיו יעשה למדנו מדבריו שהאומר ונודר על דשלב"ל שיהי' אסור עליו אינו אסור עליו לפי שאין אדם מקדיש דשלב"ל אלא שחייב לקיים דברו מדין נדר אבל לא שהדבר אסור וכיון שאין הדבר אסור א"כ לא יאמר שקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כי לא נאסר ובהדיא כתב הרב המגיד ז"ל שאינו מתקדש כלל ולא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שאמרו אלא המקדש באיסורי הנאה וכו' והאריך בענין גמגום זה ואני' אומר שאם היה ענין איסור מה שיב' לידה בתור' קידושין וכו' דשלב"ל גמגומו גמגום והוא תימא כי אפילו לדברי הרמב"ם ז"ל ס"פ כ"ב מהלכות מכיר' על מי שאומר על דבר שלא בא לעולם שיהיה הקדש או אסור או לעניים שחייב לקיים דברו היינו שחייב להקדישו או לתת לעניים אבל כל שלא הקדישו או לא נתנו אינו הקדש אלא שעובר על לא יחל וחייב לקיים דברו כדכתי' ככל היוצא מפיו יעשה וכל עוד שלא הקדישו או לא אסרו הוא עובר אבל הדבר ההוא לא הוקדש ולא נאסר עדיין וא"כ קדש בו הויא מקודשת והוי כמי שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שחייב לנהוג נזירות מיד אבל אם לא נהג ואח"כ בסוף ימיו נהג נזירות לא עבר על נזירות אעפ"י ששתה יין בימים שבינתים בין זמן שנדר וזמן שנהג הנזירות וכמו כן כשאמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש אינו מתקדש לפי' שלא היה בעולם כמו שכתב הרב ז"ל אלא שחייב כשתלד לנהוג בו דין הקדש או דין איסור ואם לא נהג עבר על ככל היוצא מפיו כו' שיצא מפיו לאוסרו עליו או להקדישו מיד כשתלד ולא עשה אבל מה שנולד אינו קדוש ולא אסור עדיין ואם קדש בו מקודשת:
אלא מה שתקנו שתאסור הבת כל מה שיבו' לידה בתורת קידושין אינו נכנס בכלל דשלב"ל אלא בכלל מדי' הנאה מחברו דאסור ליהנו' מכל מה שיש לו וכל נכסיו הם אסורי' עליו לעול' אם נדר סת' לא שנא נכסי' שיש לו למוד' עתה לא שנא מה שיבואו אח"כ לידו אע"ג דבשעת הנדר היו דבר שלא בא לעולם דלא מישתמיט שום פוסק לכתוב דאינו אסור אלא במה שיש בידו למודר עתה המדיר וטעמ' נראה דהוי משום דהוא אוסר כל הנאה פלו' עליו דמשמע אפילו הנאה שיהנה לו בעצמו או בגופו כמו מה שאמרו שאינו רוחץ עמו באמבטי קטנה שמהנהו שמגביה עליו המים ואינו ישן עמו במטה בימות הגשמים מפני שמחממו הרי הנאות אלו וכיוצא בהן אינו ממון הנאת המודר אלא בגופו ואפ"ה אסור וכיון שכן כל הנאת ממון שלו הוי כאלו נהנה ממנו עצמו אפילו לא היה בעולם אותו ממון בשעת הנדר והוי כמי שאוסר אילן לפירותיו או בהמה לולדותיה דלא הוי דשלב"ל והאי טעמא לא סגי לכמה דיני נדרי איסור דמשמע דחלין על דבר שלא בא לעולם כמו מי שאוסר עליו יין או פירות פלו' סתם דאסור לעולם ביין או בפירות אע"ג דבכל שנה בא לעולם ובשעת נדרן לא היה בעולם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות נדרים כגון שאמר פירות מדינה פלו' אסורין עלי כל יום או לעולם או מין פלוני מפירות העולם כו' הרי זה נאסר בהן וכו' ובפ"ט הביא כל מה שהביאו בגמרא דאזלינן אחר לשון בני אדם באותו זמן וכו' הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שהפת וכו' דמשמע דאיכא איסור בביצים הנולדים בכל יום והנודר מן החלב מותר בקום וחלב מתחדש מיום ליום וכיוצא באלו דהוו דשלב"ל בשעת הנדר ואפ"ה חייל האיסור והנודר מן היין שבוע א' אסור שבע שנים גמורות ויובל זה אסור בשני יובל וה"ה מן היין המתחדש בכל שנה שלא היה בעולם בשעת הנדר ומן הכתוב עצמו בנזיר יש ראיה מיין ושכר יזיר וכו' כל ימי נזרו א"כ נראה בהדיא דבנדר איסור חיילי אדבר שלב"ל וכפי פי' הרמב"ם ז"ל ד' דברים שבין נדרים לשבועות וחדא מינייהו דבר שאין בו ממש דשוה לדשלב"ל לענין קניינים ולא כתב דיש הפרש ג"כ לענין שלא בא לעולם דשבועות חיילי ונדרי איסור לא חייל משמע בהדיא דנדרים חיילי אדבר שלב"ל:
ונראה לי דהני נמי הוו כאילן לפירותיו דאע"ג דהוו איסור חפצא הוו נמי איסור גברא דאוסר עליו מין פלוני או על אחרים מה שאין כן בהקדש וצדקה דמקדיש אותו דבר וממילא הוי אסור עליו ואכ"ע ובאיסור לא סגי לומר דבר זה אסור עד שיאמר עלי או על פלוני או על מדינה ועוד דלא דמו נדרי איסור להקדש וצדקה וקנין דלא חיילי אדבר שלא בא לעולם דהני הוא דמקנה מה שהוא שלא לאחריני ואם אינו בעולם לאו מידי מקני ולאו מידי קנו אבל נדרי איסור לא מקני מידי לאחריני אלא שאוסר הדבר ההוא עליו או על אחרים וחומרא דאיסורא חייל אנפשיהו אע"ג דליתי בעולם א"כ הקדש וצדקה אסירי לכ"ע ונדרי איסור לא אסירי אלא אמודר ומ"ה חייל טפי אדבר שלב"ל וחפשתי במפרשי' למצוא לי סעד לחילוקים אלו ולא מצאתי אבל הדין שחלים נדרי איסור על דבר שלב"ל נ"ל פשוט גם כי לא כתבוהו המפרשי' בפי' ומצאתי בב"י שכתב סוף סימן ר"ד בטור י"ד שכתב הרשב"א בתשובה אדם אוסר על עצמו דשלב"ל לכשיבוא לעולם ע"כ וחפשתי בספרי תשובות להרשב"א ולא מצאתי תשובה זו אלא שמצאתי שתשובות המיוחסות בדפוס להרמב"ן וכן להרשב"א ז"ל סי' רמ"ב דמסתברא שיכול אדם לאסור על חברו פירות וכו' ואי פירות אלו היו בעין פשיטא דהשתא שלו הן אלא שנר' שאפי' לא יצאו עדיין לעולם יכול לאוסרם על חבירו כיון שהם שלו דמשמע דחל אדשב"ל ומה שכתב באותה תשובה לכשיבוא לעולם נראה דלאו דוקא שאומר בשעת שנודר שהוא אוסרם לכשיבוא לעולם שהרי הוכחנו שחל האיסור בדבר שב"ל משעת הנדר ר"ל שהוא אוסר מעתה דשב"ל והכוונה הוא שכשיבוא לעולם יהיו אסורים כי עתה אינם מצויים עדיין:
ומה שכתב הרמב"ם ז"ל כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או יהיה אסור וכו' חייב לקיים דברו וכו' דמשמע דלא חייל איסור אפי' אחר שתלד אלא שחייב לקיים דברו נ"ל דאגב הקדש וצדקה נקט איסור דבהקדש וצדקה דוקא הוא דלא חל אלא לענין דחייב לקיים דברו אבל איסור טפי נמי הוי ביה דחייל איסור מעתה ובהא מיהא שוו כולהו דחייב לקיים דברו והוי כהא דתניא בספרי וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא דמחנה זה הוא מחנה שכינה ושלשתם משולחים ממחנה זה אלא שטמא לנפש אינו משולח אלא מזה ומותר בשל לויה והזב משולח משניהם ומותר במחנה ישראל וצרוע משולח מכולם אלא דקרא נקט מלתא דשויא לכולהו דמשולחים שלשתם ממחנה שכינה אבל זב משולח נמי מלויה ומצורע ממחנה ישראל וכה"ג פי' הר"ן ז"ל בריש ר"ה על ברייתא דחייבי חרמים וצדקה וכו' ובלשון הר"ב ז"ל ג"כ מובן כן שכתב אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב וכו' ולא כ' שאינו מתקדש ואינו נאסר משמע דלא קאי אלא אהקדש ואצדק' דאיסור לא הוי בכלל מתקדש ובהלכות ערכין ספ"ו הביא הרב ענין זה שאין אדם מקדיש דשב"ל אלא שאם אמר הרי עלי להקדישו חייב לקיים דברו ולא הזכיר כאן אלא הקדש וצדקות וחרמים דמיקנו לכהנים ולא הזכיר אם אסר דשב"ל דמשמע דחייל אסור אדשב"ל ונתיישבו דברי הגאון ז"ל בלי שום גמגום ופקפוק דחייל איסור אכל מה שיבוא ליד האשה בתורת קידושין שלא מדעת אביה או פלו' וכתב עוד כ"ש לדעת הגאונים החולקים על רמב"ם ז"ל וכו' וסוברים שהאומר דבר זה יהיה הקדש או לעניים שאין כאן חיוב קיום נדר גם בנדון האומר דבר זה יהיה אסור לאו כלום הוא וכ"ה דעת השגות וכו' ע"כ ואני אומר שהגאוני' החולקים אינו אלא בהקדש וצדקה אבל בנדרי איסור אינם חולקים כי לא הוזכר מחלוקת זה אלא בהקדש וצדקה ובפ' אעפ"י באשר"י הגהות מהרי"ח ואפי' דשב"ל יכול לאסור עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירות של חבירו עליו אבל בהקדש גמור לא ועל חברו אינו יכול לאסור אפילו ע"י קונם דשב"ל ובפ' מי. שהיה נשוי באשר"י הגה"ה מהר"ם. אדם יכול לאסור פירותיו לחברו בדשב"ל ואני מחזיק טובה וחנות לחכם א' כי על ידו נתתי לבי ליישב דברי הגאון ז"ל והאל ית' האיר עיני לתת טוב טעם ודעת במה שהיה סתום בדברי המפרשים ז"ל ונתברר על יד המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |