שו"ת מבי"ט/א/כז
|
< הקודם · הבא > |
בשנת הי"ש היו היה דבר ומגפה מאת ה' יתברך בעונותינו ומתו כמה חתנים בני שנתם וכלות בשמחתן והוצרכנו לידע הלכה למעש' בגביי' הכתובה בין כשמת הוא בין כשמתה היא ובאין יורשיה ליקח חלק נדונית' אם חפצי הנדוניא שהם בעין וכמעט לא נשתמשו מהם אם יחזרו לאשה כשומתן הא' או יחזרו לשום אותן וכן אם מתה היא כשבאין יורשיה ליקח חלקן אם כלו קצת חפציה או המעות שנתנו לו בכלל הנדוניא אם יגבו חציין כפי המנהג וכן מהמתנות שנתנו לה או בשעת החופה אם יחזרו אותם לאלמנה בלי שומא או כשמתה היא אם יחזרו ליורשיה וכן אם לא הספיק החתן לגבות המעות שפסקו לו ומת אם יפרע התוס' שרגילים להוסיף על כל נכסי הנדוניא והמעות שהם מוסיפים השליש ונשיב עתה על אחרון ראשון מההיא דתני' פ' נערה כתב לה פירות וכסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה בעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברי' הללו ופי' ר"ת מכח ראיות שהביאו התוספות בשמו דמיירי מן הנישואי' והלכתא כרבנן דאתו כרבי אלעזר בן עזריה דאיפסיקה הלכתא כוותיה ראש פ' אעפ"י ועל זה הורה הלכה למעשה בחתן שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא דלא זכה הבעל כרבנן וכמו שכתבו התוספו' שם פ' נערה וכתב הר"י קולון ז"ל בתשובת צ"א שכן הסכימו רוב פוסקי ההלכות סמ"ג וא"ה ורבי' אשר ז"ל ורבי' זרחיה בס' המאור וכן המרדכי ז"ל וכת' ג"כ בתשובה הנז' דלאו דוקא כשפסק לבתו אלא אפי' כשפסק לחתנו או לאבי חתנו ומתה בתו לא זכה אלא א"כ גבאו ממש והביא על זה תשובת רבינו פרץ שכתב שאין הבעל יורש את אשתו מן הנדוניא אם לא הוחזק בה מעולם ואף כי אמרה חמותו האלמנה שהיתה מוחזקת בנדוניתא מכח הבעל אין הבעל יורש כיון שלא החזיק בה הבעל בידו ממש לעולם עד כאן לשון רבינו פרץ שהביא הר"י קולון ז"ל שם ובסימן פ"ח הביא דאשה שזנתה שהפסידה נדוניתה כי אם בלאותיה קיימים במה שעדין לא גבה הבעל פשיט' שלא זכה בו דאדעתא שתהנה בתו פסק ולא על דעת שלא תהנה (ויאכלה) והרי כמו שכת' ר"ת וכמה גדולים עמו דהכא שמתה הבת עד שלא גבה הבעל הנדוניא שלא זכה הבעל באותה נדוניא כלל כו' וכן הביא מה שכת' מהר"ם ז"ל דאשה שמרד' על בעלה ולא מתקבל עלה דאין מוציאין מן האב מאי דלא אתי לידיה דבעל דאמדינן דעתיה דלא עלה על דעתו לפסוק אלא ע"מ שתהנה מהם בתו כמו שכתב ר"ת כשמתה היא ולא גבה עדין הנדוניא וכו' וא"כ הרי זה שכת' ר"ת והסכימו עמו רוב הפוסקים אינה הלכה עקרי' ולא אמרי' בה הבו דלא לוסיף עלה אלא אדרבא מצאנו שלומדים ממנה לכל הדומה לה דמה שלא גבה הבעל עדין אינו זוכה בו משום דלא הוי ברשותו וגם אנחנו נלמוד מזה גם כן לנדון שלנו שאם מת הבעל ולא גבה קצת הנדוניא כשבאה האלמנה לגבות התוספת לא תגבה תוספת כנגד אותו הסך שלא גבה מעולם בעלה ולא זכ' בו. ומצאתי באבן העזר סימן קי"ח שהביא תשובת הרא"ש ז"ל על מי שנתחז' לו ש"ח על שמעון ונשא שמעון אשה ולא היו לה קצת מעות הנדוני' ועשה לו אח' מגיסיו שטר משכונה על ביתו בסכום המעות שפסקה לו ונפטר שמעון וצוה להחזיר שטר המשכונא לאשתו ובא ראובן שנתחזק לו ש"ח על שמעון קודם ותובע שיגבוהו מזו המשכונא מפני שהוא ב"ח קודם והשיב שאין מגבין לו ממנה דכיון שהחזי' לה השטר הרי מחל לאשתו אותו החוב שהיתה חייבת לו וממילא פקע השעבוד שהיה לו לבעל על הקרקע ועוד אפי' אם לא צוה להחזיר לה השטר היה הדין כך שהרי האשה היתה חייבת לבעלה נדוניתה ומשכנה הקרקע על זה וגם הבעל היה חייב לה נדוניתה עתה שמת ועוד הנדוני' בידה הרי היא נפרעת החוב שהיה חייב הבעל ממעות שבידה שהוא חייבת אותם לבעל וכיון שהוא נפרעת הרי פרעה לבעלה החוב ונפטר המשכון הרי שכל שלא גבה קצת הנדוני' ואינה בידו אפי' היה לו משכון עליה אין ב"ח הקודם גובה ממנה משום דאינה ברשותו כ"ש היכא דלא גב' כלל דאינה ברשותו שלא נתחייב לפרוע לה תוספת עליה. ולא מצית למימר דבנדון דידן שנכלל סך זה שלא קבל בכלל כל שאר הנדוניא שקבל וכתב תוספת על הכל וקבל עליו כל מה שכתוב בכתובה מפני שכתבו לו ש"ח על מה שנשאר שיהא חייב לפרוע כל התוספת כי זה שלא גבה אינו אלא כשאר חוב דעלמא שהיה חייב לו חמיו או אשתו בשטר שכתבו עליהם שכיון שהוא ידוע לכל כי זה החוב שכתבו בשטר הוא מצד מה שנשא מן הנדוניא הרי לא גבה עדין ולא כת' הוא וקבל התוספתא עליו עד שיגבה וכשגבה חל שעבוד התוספת למפרע וכיון שלא הספיק לגבו' עד שמת לא חל עדין שעבוד התוספת שאין הדבר תלוי בכתיבה ובקבלתו עליו בשטר כי אם בנתינה שהרי במה שכתב ר"ת שאם מתה האשה קודם שיגבה בעלה קצת הנדוניא שאינו יורש אותה כיון שלא גבה הרי היה כתוב על אבוה שפסק לתת לה פירות וכסות כדתני' בברית' גופא כתב לה וכו' ואפ"ה אינו זוכה בה הבעל אחר שמתה וטעמא כמו שכתב ר"ת דאין דעת האב ליתן הנדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה וכמו כן הבעל שכתב תוספת על מה שלא גבה לא היה דעתו אלא ע"מ שיגבה ויהנה מן המעות ומן הנדוני' וכיון שלא הספיק לגבות עד. שמת אינן חייבים היורשים לפרוע לה תוספת על מה שלא גבה הבעל ועוד שעיקר התוספת הוא על המעות לא על חפצי הנדוניא מפני שבמעות נושא ונותן בהם ומרויח בהם וניחא ליה להוסיף שליש מפני מה שהוא נהנה בהם כדא' פ' מציאת האשה עלה הא דתנן במתני' פסקה להכניס לו כספים כו' עסקא רבה דנפיש רווחא ועסקא זוטא כו' ואגב המעות אנו נוהגים ג"כ לכתוב תוספת על כל הנדוניא והיה קרוב לומר שכיון שלא קבל המעוח ולא נתחייב בתוספת סך המעות שלא יתחייב בתוספת שאר החפצים של הנדוניא שקבל כי אינו כותב תוספת בהם אלא בשביל המעות אלא שלפעמים יש נדוני' שאין בה מעות כלל ואפ"ה כותבים תוספת אבל בתוספת המעות עצמם שלא קבל נראה לי שהוא דבר פשוט שלא יפרע לה תוספת כמו שכתבתי ולא מצית למימר נמי דהכא בנדון זה שכת' ש"ח מאותו הסך לא' מקרובי הבעל הרי נסתלק ממנו ואינו חייב לו שום דבר כי מה שהוא חייב לאותו הקרוב הוי כשאר חוב דעלמא דהא נמי ליתא דכיון שהוא ידוע כי אותו החוב שכתוב על קרובו הוא מחמת הנדוני' שלא קבל עדין וכדי להבטיח אותו יותר הוא שכתבו על שם קרובו הרי הוא שלוחו והוה לי' כמותו והרי לא גבה עדין אותו הסך ויותר מזה כתוב בתשוב' רבי' פרץ שכתבתי למעלה שאפילו אמרה חמותו שהיתה מחזקת בנדוני' מכח הבעל אין הבעל יורש כיון שלא החזיק הבעל בידו ממש וכמו שכתב ג"כ בתשובו' במיימוני דמי שהניח הנדוניא ביד שליש ליתן לחתנו לאחר שנה ומתה הבת ולא זכה הבעל ומהר"ר יעקב וייל ז"ל כתב בתשוב' דאין גובה כתובה במה שפסק אבי החתן לתת לו אפילו כתב ש"ח על זה בלשון הלואה והביא פסק מהר"י קולון ז"ל על אשה שצותה ליתן לבנה סך לאחר ג' שנים ומת תוך הזמן שאין אשתו גובה כתובתה ממנו וא"כ בנדון דידן נמי לא זכה במה שלא בא לידו דלא זכה שום אדם אלא בשטר לבד ובנדון של הר"י קולון ג"כ כתב שטר החוב לאבי החתן. וכל זה הולך על דרך ר"ת והפוסקים הרבי' הנמשכי' אחריו אבל רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ור"י הלבן ז"ל מפרשי' ההיא בריתא במתה מן האירוסין אבל מן הנישואין גובה הכל ומ"מ כיון שרבו הפוסקים כר"ת והם אחרוני' ולא חשו לדברי הראשונים אלא הכריעו כר"ת אף אנו נעשה כן וכמו שכתב הר"י קולון ז"ל בההיא תשובה וכן כתב ולא יהא אלא פלוגתא דרבוותא פשיטא דמוציא מחברו ע"ה ובכיוצא בזה וכל האחרוני' הכריעו כדברי ר"ת ז"ל ולא כדברי רש"י והרמב"ם ז"ל איפשר דאפילו במקומות שנוהגים לדון על פי הרמב"ם ז"ל שיהא דין זה בכלל אותם שיצאו מן הכלל שאינם דנים על פי הרמב"ם ז"ל כיון שכל האחרונים חולקי' עליו וכ"ש כי זה הדין אינו מצוי ולא נודע אם קרה בשו' זמן ונהגו בו ע"פ הרמב"ם ז"ל כי גם הרמב"ם ז"ל לא כתבו בפי' ועוד נראה לי ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא בכתב לה פירו' וכסות וכלים דהוו בעין וכדתני' בברית' הוא דנקנין לו מן הנישואין אבל מעות דאינם בעין לא וכן נר' מדברי הריב"ש תשובה ס"ד שכתב שיחד בכתובתה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |