שו"ת חתם סופר/ד/ק
שו"ת חתם סופר 
ד ק
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכ"ט לידידי הרבני המופלג חרוץ ושנון למעלה חן ולמטה חנן כש"ת מו"ה איצק נ"י גראן מופלא בין אנשים אפרתים תרעתים סוכתים בק"ק טרענשין יע"א:
אני פה בקרית חוצות כמנהגי בשלהי קייטי הובא לפני יקרתו אשר נפשו היפה בשאלתו וז"ל זה היום וכו' אשר א' בא אלי בחדרי במסתרים וכו' והוא כי אשתו הודית לפניו טמאה אני שזניתי ברצון עם נואף פלוני פעמים לכן עשה כרצונך כי חטאי גדול מנשוא אם אכסה ממך דבר זה ושאל האיש איך יתנהג ואיך יעשה והנה כעת אמרתי לו שיפרוש ממנה והוא ישן בין האנשים וכו' עד בוא יבוא פתרון וכו' עכ"ל לענינינו:
הנה האיש הלזה אם לבבו יבין כי ראוי להאמין להאשה והוא מאמין נהי אם היא חוזרת ואינה רוצית להתגרש נפלין ברברבתא משום חרדר"ג לגרש בע"כ כמ"ש תוס' שלהי נדרים ומהרי"ק ובש"ע מ"מ הכא שהיא מרוצית לקבל הדין ואומרת כרצונך עשה והוא מאמין לדבריה א"כ אין כאן ס' שמחוייב לגרשה ובהא לא הי' מעלתו מסתפק אך ע"כ צ"ל שהבעל אינו מאמין בלבו ואינו חפץ בגירושין והספק אם מחויב לתת מקום לדברי' או לא כי אעפ"י שבלשון השאלה לא נתן מקום לספק כלל מ"מ מדברי עומק פלפולו דמעלתו ניכר מקום הספק אשר ז"ל וכאן איכא רגלים לדבר שנכנס הלזה והורגל בבית הזה אם אין האיש בביתו עכ"ל עוד כ' מעלתו לקמן והנה בנידון דידן איכא נמי התירא דאירכוסי הוה מרכס דהבעל בא לפעמים לביתו ולא אסתתר הנואף ממנו ואדרבא הי' מדבר עמו באהבה וריעות כדבר איש אל רעהו עכ"ל עפ"י הדברים האלו מבוארים שאלת חכם חצי תשובה:
ולהיות עתה נפיקנא לקרייתא אין אתי להאריך ולפקח ולווכח באריכות פלפולו וגם לא לעיין בתשו' האחרונים כי אינם נמצאים פה ורק אך אברר הסוגי' כיד ה' הטובה וממילא רוחא שמעתא בעזה"י ובין הבתרים ימצא תשובה על אלו הנאמרים במכתבו באורך:
גרסי' שילהי נדרים בראשונה הי' אומרים ג' נשים וכו' חזרו לומר וכו' האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וכו' והקשה הר"ן הא עכ"פ היא שויתה אנפשה חד"א פי' דבמשנה ראשונה היתה נאמנת טפי משאר ע"א באיסורי' חדא דחזקה לא מבזי' נפשה לומר שקר ועוד דבמה שבידו כל ע"א נאמן ושוב כשראו קלקול הדורות לא האמינה על הבעל אבל עכ"פ אדם נאמן על עצמה ושויתה נפשה חד"א והנה הך דחד"א פשיטא לי' להר"ן דאמרי' אפי בלי שום רגלים לדבר דכל אדם יכול לאסור על עצמו המותר לו והנה בסוגי' דפ"פ בכתובות ט' ע"א הבעל טוען פ"פ ואין שום רגלים לדבר שזינתה אך הוא טען פ"פ מצאתי ופ"פ כקינוי וסתירה וכרגלים לדבר דמי פי' כאלו הוא מצא רגלים לדבר שזינתה ואסורה לו כך טוען הוא שיש לו רגלים שזינתה אך לנו אין רגלים שאומר אמת ומ"מ נאמן לאוסרה עליו ופי' ששוב חוזר בו ורוצה לקיימה דאי רוצה לגרשה מי ימחה בידו הא אשה מתגרשת בע"כ ומכתובה לא מיירי ר"א התם בריש שמעתא אלא מנאמן לאוסרה ומיירי שחוזר בו ורוצה לקיימה וקאמר נאמן לאוסרה ופריך פשיטא הא תנן הוא אסור בקרובותי' וכו' מכל זה מבואר בפשיטות דאפי' אין לנו שום רגלים לדבר שייך חד"א ומזה פשוט זה הדין בכל הפוסקים ובריש הל' שחיטה גבי טבח שעשה סי' בראש הכבש ובהעיד על השוחט שהוציא טרפה מת"י בכל אלו אין רגלים לדבר ומ"מ איהו שוי' אנפשיה חד"א ולא מצי למיהדר בי' בלי אמתלא מקובלת ואמנם בטעם הדבר נבוכו הראשונים ובמהרי"ט כ' שהוא כעין קבלה ונדר גדול וצ"ל דאינו כעין נדר שיש לו היתר בשלשה או ע"י הפרת הבעל אלא שיש לו יכולת להכניס הדבר זה בכלל כריתות ברית התורה שהשביע מרע"ה את ישראל ע"ד המקום ועל דעתו שאין לו היתר וה"נ איהו אמר שקרובותי' של זו הם עליו בכלל שבועת ברית עריות שבתורה וכדומה והארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו ועכ"פ פשוט להר"ן ולכל הפוסקים דשוי' אנפשה חד"א לא בעי לא רגלים לדבר ולא שום סבר' ולא כמו שהאריך מעלתו ומשו"ה הוקשה להר"ן ודבריו של מעלתו אפסקי מהראי' יבואו לפנינו אי"ה:
ובתחלה כ' הר"ן דיש כח ביד חכמים וכו' ושוב הקשה ע"ז קום ועשה שאני ובאמת זה תלי' בגרסאות במס' יבמות כמ"ש בחי' רשב"א וע"ש ביבמות צ' ע"ב ובתוס' נזיר מ"ג ע"ב ד"ה והאי וכו' בסוף הדבור ובחי' רשב"א דיבמות שם שוב כ' די"א אפקועינהו רבנן לקידושין והקשה ע"ז נבעלה לפסול מא"ל דלא תהי' נאמנת ואינה במשמע עכ"ל וכוונתו במ"ש ואינו במשמע היינו מדאמרו לקמן הנהו אהוליי נכרים וכו' והוה ס"ל להר"ן דס"ל להי"מ דהאי עובדא ברצון ולישראל הוה והא דנתחלף לה בעל כי היכי דחייבת חטאת ה"נ לא מקרי אונס לגבי בעל אבל נבעלה אפי' באונס לפסול פסולה לכהונה אבל הר"ן כ' דלא משמע כן כמ"ש הוא לקמן דנתחלף בעל בבעל מיחשב אונס ומותרת לישראל וע"כ עובדא דאהלוי' לכהן הוה ואפ"ה שרי למשנה אחרונה ולא משום הפקעת קידושין ובאמת יש בזה חידוש דין דבאומרת מותר לא הוה מעלה מעל בה' ועובדא כעין אסתר מותרת אפי' לכתחלה להבעל לו ומ"מ מקרי מעל מעל באשה והו"ל מזיד לגבי אשה ואסורה לו ובנתחלף הוה היפוך חייבת חטאת לגבוה ואונס לגבי בעלה מ"מ הוה ס"ל להר"ן דאותן המפורשים לא ס"ל הכי וע"כ כ' הר"ן דלא משמע לי' כן ויש לחלק בין נתחלף דהני אהלויי להוחלפו דיבמות י"ג ע"ב התם ודאי אונס גמור הוא [עיין לעיל סי' צ"ח]:
והנה טרם אבוא למסקנת הר"ן אבאר מ"ש תוס' והרשב"א בשם הר"א דלא הוזהרו הפסולות להנשא לכשרות והנה דברי ר"א כפשוטן כמבואר מלשונו של חי' הרשב"א והוא דס"ל הא דקיי"ל ביבמות פ"ד ע"ב לא יקחו כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת הכל לפי מה שמביאתו לאיסור ולא משום לפני עוור לחוד אלא כך הוא הדין שע"י שמביאתו לאיסור היא מוזהרת והרי זה כמו לא תשיך א' הלוה וא' המלוה ומ"מ אי לאו משום מלוה אין הלוה מוזהר כמ"ש תוס' ב"מ ע"א ד"ה מעות וכו' יע"ש וה"נ דכוותי' וא"כ הכא שהיא עשתה את שלה ואומרת לו טמאה אני והדין הוא שא"צ להאמינה ומותרת לו שוב אין עליו עון אשר חטא זה הי' כוונתו הר"א ולזה נתכוין רשב"א בחידושיו אלא תינח למ"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולות רק הכא דכתיב לא יקחו י"ל דהיא אינה מוזהרת אלא משום לתא דבעל וכן הוא האמת לדינא אבל עכ"פ למ"ד התם דבעלמא נמי הוזהרו הכשרות להנשא לפסולות א"כ הכא האשה מעצמה מוזהרת ותיקשי אהך מ"ד ממשנה אחרונה ולזה י"ל דהך מ"ד ס"ל כהך לישני ביבמות ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה למגדר מילתא ועדיין לא הועיל הר"א אלא בפיסול כהונה שייך היא לא מוזהרת אלא משום לתא דידי' אך בישראל ברצון דהיא אסורה משום סוטה משום איסורא דגופה לא שייך תי' הר"א למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה לזה י"ל אפקועינהו רבנן לקידושין נמצא ג' תירוצים צריכים להדדי וכן ראיתי בחי' ריטב"א לנדרים דמערבב ומבלבל הני ג' סברות הנ"ל ואין מובן לדבריו אם לא כאשר פירשתי ואין אותו ספר פה במחיצתי לולי כן הייתי מעתיק לשונו כי אינינו בנמצא. אמנם הר"ן לא ניחא לי' בכ"ז ותי' דמדינא גם למ"ר אין להאמינה להפקיע א"ע משיעבוד בעלה רק משום דמבזה נפשה כולי האי האמינוהו שוב אוקמא אדין תורה והנה בודאי הך למשוי' נפשה חד"א שהוא כעין נדר בודאי היכי דמשועבדת לבעלה לאו כל כמינה להפקיע שעבודה זה מבואר לכל הבקי קצת בנדרים אך תינח כשהיא חוזרת בה ואנחנו באי' לאוסרה מטעם דכבר שוי' נפשה חד"א ולא מצית הדרה מנדרה לזה י"ל דלאו כל כמינה לנדור להפקיע שיעבוד בעלה אבל הכא שעומדת בדבריה וצווחת יודע אני בעצמי שאני אסורה לשמשך קשה הדבר קצת ומ"מ עשה אזנך כאפרכסת לשמוע דברי הר"ן דלאו כל כמינה ומחויבת לשמשתו עפ"י משנה אחרונה אחר שהעמידו על דין תורה:
ועפ"י שיטה זו כ' הר"ן לקמן שלהי נדרים בעובדא דאירכוסי הוה מרכס דמיירי רק לחומרת בעל נפש ולא מדינא דאפי' אומרת טמאה אני לך בהדי ארכוסי מ"מ כיון דע"י אירכוסי לחוד לא אסירי לאו כל כמותה להפקיע עצמה משעבוד בעלה ע"י דבריו וע"כ לא מיירי אלא לחומרת בעל נפש בעלמא ולפ"ז היכי דאיכא חדרגמ"ה אפי' חומרא לבעל נפש ליכא אם לא תתרצה לקבל גט ואמנם תוס' ורא"ש יבמות כ"ה ריש ע"א כ' דמיירי גבי אירכוסי באומרת ג"כ טמאה אני לך וע"י רגלים לדבר דאירכס היתה נאמנת וע"ז הני סברות דארכוסי הוה מירכס שרי' ושוב הקשו איך תשתרו על הך סברות ת"ל משום דשוי' נפשה חד"א ותי' רוב נשים משקרות בכך פי' ולא אמרי' חד"א אלא היכא שהאומר כן מהימן לנו שהוא סובר כן באמת אע"ג דאנחנו לא חיישי' לדבריו ולדידן שרי' אותו הדבר מ"מ לדידי' אסור שהרי הוא באומן סבור שהיא אסור לו אבל אם מיד הבינו מדבריו כי דברי התול ושחוק המה כגון הכא דרוב נשים משקרות בכך לא נאסר מעולם אפי' על עצמה ומשמע מפסקי מהרא"י דאמשנה אחרונה לא קשי' לתוס' ורא"ש הא שוי' נפשה חד"א דפשיטא להו הך דרוב נשים משקרות ואוקי הך אתתא בחזקת כשרות שלא זנו אלא נתנה עיני' באחר ורוצה להציעה לו מטות בהיתר ומשקרות אבל הכא דאיכא רגלים לדבר דהרי הוה מהרזק פי' הי' סגור עמה בחדר סגור ומסוגר ועברה על יחוד דאוריית' כבר יצאה מרוב נשים ונימא שפיר שוי' נפשה חד"א אפ"ה תירצו תוס' דרוב נשים משקרות משו"ה מהני סבר' כ"ד אירכוסי הוה מרכס להתיר אבל בלא הך סבר' תיאסר ע"י רגלים לדבר משא"כ להר"ן מותרת אפי' גבי מהרזק ואמנם מתוס' פ' אעפ"י ופ"ק דכתובות משמע דס"ל אפי' הני סבר' לא מהני היכי דאמרה טמאה אני לך וע"כ מיירי בלא אמרה טמאה אני לך אלא דנואף שאני או מיירי לאוסרה לבועל ולא לבעל:
ולולי דברי מהרא"י הי' אפשר לומר תוס' פ"ב דיבמות ורא"ש ס"ל במ"א גבי אשת כהן לא שייך שוי' נפשה חד"א משום דס"ל כהר"א דהיא אינה מוזהרת ורק גבי אירכס דמיירי באשת ישראל הוצרכו לומר דכיון דרובא משקרא וי"ל הואיל ואיכא נמי הנך סבר' אבל בלא הנך סברו' אפי' בלא רגלים לדבר נמי אסירא ומתני' שאני משום דהיא אינה מוזהרת והיינו דמייתי רא"ש שם ספ"ב דיבמות ראי' מרב ששת משום דלא תימא במתני' משום דאשה אינה מוזהרת אבל מר' ששת דמתירה בתרומה מוכח שפיר דרוב נשים משקרות ולראי' זו בודאי מוכח דס"ל בליכא רגלים לדבר לא מהימנא טמאה אני לך אך הרא"ש חזר בו וכ' אפשר ר"ש מיירי בחוזרת בו ונותנת אמתלא פי' היינו אמתלא שאומרת לא אמרת מעיקרא אלא להפקיע עצמי מבעלי והא דאיצטרך ר"ש לומר שלא להוציא לעז ורבא פליג ולא מועיל אמתלא צ"ע קצת:
וי"ל קצת דהנה לכאורה מ"ש יש כח ביד חכמים וכו' כתבתי במ"א דהנך מפורשים מודים נמי להך סבר' דרוב נשים משקרות וע"כ החליטו חכמים שנתנה עיני' באחר גם זו והתירה אך אחר זמן שכבר נודע ומפורסם שאין אשה מהימנת בכך שוב ממש נוכל להחליט דלא מבזה נפשה על מגנא כי ידעה שלא נכוף לבעלה להוציאה וא"כ הי' לנו להחזיר הדבר למשנה ראשונה אלא אם נחזור הדבר שוב כל פריצה תתלה נפשה באחר ותאמר טמאה אני לך ע"כ א"א להחזיר הדבר לישנו נמצא עכשיו אין אנו בטוחין שאשה זו משקרת אך משום יש כח ביד חכמים להניח הדבר על תקנה ראשונה ושם ביארתיו ג"כ הא דמשום הוצאת לעז על בני' מתירה ר"ש בתרומה הכל הולך לטעם משנתינו כי יודעת הפרוצה אעפ"י שלא נכוף להוציא מ"מ כיון שתיאסר בתרומה ויהי' עי"ז לעז על בני' ממילא יוציאה בעלה שלא ישחית נחלתו ואכתי תתן עיני' באחר ע"כ הותרה בתרומה ורבא ס"ל כיון דאפשר לכל אשת כהן בחולין אין כאן הוצאת לעז דיאמרו אית לי' חולין מרובי' ותרומה לית לי' וא"א להאשה שתסמוך ע"ז להתגרש מבעלה ושם בארה:
ומעתה י"ל בודאי כ"ז שלא חזרה בה נהי מותרת לבעלה ולא חיישי' לחד"א משום דהיא אינה מוזהרת מ"מ בתרומה אסורה אך ר"ש מיירי שחזרה בו ונותנת אמתלא לא אמרת אלא לצאת מהבעל ואי תימא כבר נתפרסם שאין כופי' להוציאה ע"ז ונהי מ"מ תקנה לא זזה ממקומה מ"מ בתרומה תיאסר לזה י"ל האמתלא היא כך חשבתי נהי שאין כופי' להוציא מ"מ כשיראה הבעל שאני אסור בתרומה יחוש ללעז בניו ויוציאני ועכשיו שאני רואה שאינו חושש ללעז בניו הריני חוזר בי וס"ל לר"ש דאמתלא מהני ורבא פליג שאין זו אמתלא דמשום אי' תרומה לא יוציאה בעלה דאפשר בחולין כנ"ל וזה י"ל בכוונת הרא"ש אלא שקיצר:
היוצא מדברינו אלו בנידון שלפנינו לשיטת הר"ן דס"ל אפי' ברגלים לדבר ובלא הני סברות נמי איתתא שרי רק לבעל נפש א"כ פשוט דאיתתא דא שרי בלי ספק ולתוס' ורא"ש ספ"ב דיבמות לפי הבנת מהרא"י היכי דאיכא רגלים לדבר אסירא אא"כ איכא סברות למעליותא וע"ז כ' מעלתו ה"נ איכא הני סברות וטפי מינייהו והתוס' פ"ק דכתובות ופ' אעפ"י דמשמע היכי דאיכא רגלים לדבר מהימני היינו רגלים כעין בש"ס שלהי נדרים דהוה נחבא עמה בחדר מסוגר ביחוד דאורייתא ולולי שאין אוסרי' על היחוד הי' ראוי לאסור על היחוד הזה לחוד אבל אדם דשכיח אצל שכונתו ולא נמצאו מעולם בהחבא או בפתח סגור וכמה פעמים בא הבעל ויודע מזה ולא קינא לה ולא מיחה בו ולא הרגיש נהי דרע ומר המעשה ואל תרבה שיחה עם האשה ומדי הרהור לא יצא או אפי' שארי שגעונות אבל להיות זה רגלים לדבר לא שמענו א"כ לא הנחת כמה בנות לא"א בדור הרע הזה ואין כאן חשש לפע"ד רק להך שיטה דנימא לעולם אשה מהימנת לשוי' נפשה חד"א אפי' בלא רגלים לדבר ומתני' באשת כהן דוקא משום דהיא אינה מוזהרת ור"ש לתרומה שחוזרת בה ועובדא דשלהי נדרים לא הותרה אלא משום צירוף הני סברות ומי יודע אם נידון דומה לקולא דהני סברות דאירכוסא הוה מרכס וניחא לי' דלימות מ"מ כיון דלרוב הדעות ולשטה אחרונה הנ"ל נמי לא ברירא לאיסור וכולי האי ואולי נ"ל דאיתתא שרי ויען כי מעלתו האריך קצת בדברי אמתלא שברמב"ם וראב"ד צויתי להעתיק לו פה מחי' במס' נדרים מה שי"ל בכוונתם וכוונת ה"ה ויותר אין לי להאריך וה' שנותיו יאריך דברי א"נ:
העתק.
וראיתי ברשב"א שהקשה על שיטה הנ"ל דעכ"פ איך נתיר ס' איסור אע"כ משום גדר ויש כח ביד חכמים וכו' ע"ש ולכאורה צ"ע מה ספק איסור נשאר אחר שאמרו שקורי משקרת ואנן סהדי וצ"ל נהי בתחלה כשהי' כופי' להוציא עי"ז רבו הפרצות ושקורי משקרת מ"מ אחר שתקנו שלא תאומן ונתפרסם הדבר דור אחר דור מסתמ' שוב הי' לנו להאמין האומרת טמאה אני לך אע"ג די"ל דנשי לאו דינא גמירא וסבורה היתה שתאומן מ"מ חזקה ליכא דמשקרת ומידי ספיקא לא נפקא ואיך אנו מתירין ס' איסור דאורייתא ועכצ"ל אם נבטל תקנת משנה אחרונה א"כ יחזור הדבר לקלקולו ותתן עיני' באחר וא"כ ע"כ צ"ל שהוא גדר חכמים זה נ"ל סברת קו' הרשב"א:
ועפ"י הדברים והאמת האלו זכינו להבין פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ודברי הה"מ פי"ח מאי' ביאה שנלאו כל חכמי לב לישבם ועי' מ"ל על דברי הה"מ התמוהים וביותר יש לתמוה על לשון הראב"ד שסיים באמתלא דקטטה ומה רצה בזה הלא האמתלא מפורסמת עיני' נתנה באחר אבל האמת יורה דרכו דהרמב"ם ס"ל דבודאי האשה נאמנת על עצמה כמ"ש הר"ן בטעם משנה הראשונה דאין דרכן של נשים לזלזל עצמן בכך אלא במשנה אחרונה משום גדר נגעו בי' ואחר מיתת בעלה תחזור לאיסור תרומה ולהנשא לכהן ולא יועיל אמתלא דקטטה הי' לה עם בעלה שאין שום אמתלא תספוק שתזלזל בעצמה לומר טמאה אני:
וראב"ד סובר אין כח ביד חכמים למגדר בקום ועשה כהר"מ בר שניאור שבהריטב"א בחי' לנדרים דחזקה שקורי משקרת ולא נתקבלו דבריו מעולם ומ"מ לתרומה וה"ה להנשא לכהן אסורה שלא תהי' נשכרת בחטאה שנתנה עיני' באחר אבל אם אמרה אמתלא שלא משום עיני' נותנת באחר עשתה כן אלא שמבררת קטטה יש בינה לבעלה אמתלא טובה היא דס"ל רגילות נשים לשקר ולבזות עצמן לומר טמאה אני באמתלא כ"ש ובא הה"מ להוכיח דלא כהראב"ד מסוגיות דרפ"ב דכתובות מהימנת נאנסתי במגו דמוכת עץ להוציא ממון במיגו זו אע"ג דאין כאן אלא טענא מעליותא דבנאנסתי מבזת עצמה ופסלה מכהונה ואס"ד דלא איכפת לאשה לבזוי נפשה בכיוצא בזה איך נוציא ממון במגו זו אע"כ כהרמב"ם:
ושוב כ' הה"מ אפי' נימא כהראב"ד דבדורות הראשונות שקורי הוי משקרי מ"מ השתא שנתפרסם שאינה נאמנת לבעלה ע"כ ליתא אלא משום גדר ואסורה לכהן אחר מיתת בעל הזה עי' ותבין כי נכונים דברים בעזה"י. יערגן הסמוך לק"ק פ"ב יום ג' כ"ה מנחם פקח לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |