שו"ת חתם סופר/ד/ט
שו"ת חתם סופר 
ד ט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלמא רבא לגברא רבא דחזי' לכהנא רבא ה"ה רב מר כהן צדק המאוה"ג החרוץ המופלג גל אגוזים ערוגת הבושם כקש"ת מו"ה הירש נ"י כ"ץ אב"ד דק"ק פאטאק יע"א:
נעימות ימינו הגיעני אודת שכ"מ שגירש אשתו מפני זקוקת יבם רחוק מאוד ומפני הנחיצה שכחו העדים לומר זה לזה ראה שאני חותם לשם המגרש וכו' וע"א אמר שמ"מ חשב לשמה וע"א אומר שחתם סתם ונפשו היפה צלל במי הפוסקים האדירים והראה פנים לכאן ולכאן בשאלתו לחוות דעתי הקלושה ויען כי שרש דבר זה פתוח עלי לשון ד"מ סי' קל"א ובאמת דבריו צריכי' ביאור ולא ראיתי מי שנתעורר עליו ע"כ אעתיק פה דבריו ונבארם בעזה"י וממילא רוחא שמעתא לנידון שלפנינו בעזה"י:
וז"ל ד"מ בתה"ד סי' רכ"ח ובתשובה מהרי"ו סי' כ"ז מעשה בא' שחתם סתם ואחר שחתם מקצת שמו נזכר שלא אמר לשמו ולשמה ואמר אני חותם לשמו וכו' והכשירו החתימות חדא שהעד אומר שחתם לשמו ואעפ"י שלא אמר בפירוש והעד נאמן ע"ז ותו דהא לא גמר חתימתו שלא לשמו ומאחר שגמרו לשמו הגט כשר ותו אפי' כ' כל שמו שלא לשמו ולשמה מ"מ כיון שכ' אח"כ בן פלוני עד ובהכי סגי עכ"ל ומהרד"ך האריך בתשובה בית א' סי' ג' במי שכ' מקצת אות שלא לשמו וגמרו לשמו ודעתו לפסול וע"ש עכ"ל ד"מ. והנה הנך דינים לאו בפירוש אתאמר בהני תשובות אלא בכללא אתאמרו כי עיינתי בתה"ד ומהרי"ו ומהרד"ק ולא מצאתי אלא מה שאכתוב כאן והוא בתשו' תה"ד דהי' השאלה בעד שבחתימתו נדחה ידו באמצע כתיבת האות ומחק וגרר החצי שנכתב שלא כהלכתו ונשאר חצי האות כעין [ והוסיף עליו ועשאו בי"ת או מ"ם שהתה"ד רוצה להכשיר כיון דע"מ כרתי ולא שייך הכא למגזר חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא ותו כ' דאפי' יהי' חתימת שמו בפיסול מ"מ מתכשר בבן יעקוב עד שנכתב בכשרות ואותה השאלה עצמה שאל בעל תה"ד ממהר"ח סי' כ"ז והשיב להכשיר מטעם כיון שכ' וגמר האות בהכשר הכל הולך אחר גמר וחתימת האות כיון שגמרו בכתיבה ולא בחקיקה שהרי גרר הכל ופנים חדשות באו לכאן ומתכשר גם חציו הראשון שנפסל מתחלה ע"י חקיקת חציו השני ועכשיו חוזר ומתכשר אבל אי לאו הכי לא הי' מכשיר מטעם ע"מ כרתי דטפי שייך מזויף מתוכו בחק תוכות מבשלא לשמה דחק תוכות ניכר ואיכא למיגזר טפי אטו כתיבה מבשלא לשמה ובתוך הדברי' כתב לולי דמסתפנא הייתי אומר דלפי הנוסחאות הרמב"ם פ"ג הל' ח' ע"ש דהכשיר אם חתמו העדים שלא לשמה (כמ"ש התה"ד שם נוסחאתו) היינו דוקא כגון שחתמו סתמא ולא פירשו לשמה דאע"ג דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כדאיתא בתוס' ובאשרי פ' כל הגט הנ"מ לגבי כתיבה אמרי' סתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל אם כבר צוה הבעל לכתוב הגט וכ' סופר הגט לשמה תו אמרי' אחתימה דסתמא לשמה קיימא ולישנא דהרמב"ם משמע כוותי' וז"ל סופר שכ' הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו בעדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם עכ"ל רמב"ם ומה צורך לזה שהסופר שכ' הגט לשמו אכתי לא ידעי' שצריך לכתוב לשמה אלא לאשמועי' כיון דכ' הסופר הגט לשמה לגבי חתימה סתמא לשמה קיימא אע"ג דנקט טעמא שאין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם משמע הא לא"ה הוה פסול שמא אי לאו האי טעמא הוה פסול מדרבנן עכ"ל מהרי"ו שם:
ואמנם מהרד"ך בית א' סי' ג' חולק ועיי' היטב בס' גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ח ל"ט ופלוגתתנו הוא דכיון שנחקק קצת חצי האות נפסל כל האות שוב אחר כך לא מתכשרא חציו הראשון ע"י תיקון חציו האחרון ומייתי ראי' דהא וכ' לה לשמה בחדא מחתינהו וכ' ולא וחקק ולה לשמה וכשם שלענין לשמה אם כ' חציו הראשון שלא לשמה ונמלך וכ' חציו השני לשמה לא מהני להכשיר חציו הראשון שנכתב בטעות ה"נ בחקיקה כן והא דפשיטא לי' בשלא לשמה מייתי ראי' מש"ס גיטין פ"ב דתני' כשהוא כותב כאלו כותבו לשמה מאי לאו כשהוא כותב תורף לשמה כאלו כותב תופס לשמה ואמאי לא אמר כשכותב חצי האות לשמה כאלו כותבו כולו לשמה אע"כ דלא מהני אלו דברי מהרד"ך ז"ל:
והנה בסי' קכ"ה סעי' ד' בהגה"ה פסק בפשיטות כתה"ד ומהרי"ו ולא עשה למו זכר מפלוגתת מהרד"ך ואמנם בסי' קל"א מייתי לענין חתם חציו סתם וחציו לשמה מייתי פלוגתא וס"ל דתלי' בהנ"ל ותמי' נשגבה בעיני דלפע"ד בשלא לשמה אין כאן מחלוקת כללדודאי כ"ע מודי' להרד"ך אי כ' חציו שלא לשמה ממש או אי נימא דסתמא שלא לשמה קיימא ושוב בחציו השני נמלך וכתבו לשמה דלא מהני לשמה דחציו השני להכשיר הפסול דחציו הראשון ולא דמי לחקיקת חציו השני שעי"ז נפסל גם חציו הראשון וס"ל למהרי"ו כששוב מתקן חציו השני בכתיבה חוזר חציו הראשון להכשירו הראשון ולא מדמינן וכתב ולא וחקק ללה לשמה והחילוק קל להבין ומהרי"ו לא מנכתב חציו שלא לשמה אלא מסברא מילתא אחרית' דנהי דגט סתמא שלא לשמה קיימא מ"מ בחתימת העדים שכבר נכתב הגט לשמה שוב סתמא נמי לשמה קיימא ואפשר דהרד"ך מודה לזה ולא נמצא חולק על ס' זו כלל אלא יען כי המהרי"ו מייתי ראי' מנוסחא הרמב"ם שלפנינו דמכשיר בחתימת עדים והאריך לכתוב שהסופר כבר כ' לשמה וכו' ש"מ משום שכבר נכתב לשמה תו לא חיישי' לחתימת העדים ומיהו אי לאו דע"מ עיקור הי' לנו לפסול מדרבנן מיהת וכו' כמבואר לעיל א"כ מבואר מזה דלנוסחא שלפנינו והיא מקויימת מהטור סי' קל"א דפוסל בחתימת עדים ש"מ בהיפוך דאפי' שכבר כ' הסופר לשמה מ"מ פסול בחתימת עדים וע"כ בחתימה סתם איירי דאי בחתמו בהדי' שלא לשמה הדרא קו' לדוכתי' מה לו להאריך שכ' הסופר לשמה אע"כ לאשמועי' אעפ"י שכבר כ' הסופר לשמה לא אמרי' שוב סתמא לשמה קיימא ודלא כמהרי"ו:
ומהנראה להרמב"ם טפי יש להחמיר בפסול שלא לשמה שאינו ניכר מפסול הניכר כגון שהרחיקו עדים מהגט ומטעם שכ' הרב"י סס"י משום קל"א דטעם דמזויף מתוכו דלמא אתי למסמך עליהו וזהו לא שייך בפסול הניכר והמהרי"ו ס"ל בהיפוך יותר יש להחמיר בפסול הניכר דהיינו חק תוכות מפסול שלא לשמה דס"ל הטעם מזויף מתוכו משום גזירה אטו חתימה וכמסקנת תוס' גיטין ד' ע"א סוף ד"ה מודה וכו' משו"ה טפי איכ' למגזר בפסול הניכר מפסול שאינו ניכר:
והנה כ' הטור צריך שיוציא בשפתיו שכותבו לשמה ולא סגי בהרהור ומחשבה וכ' ב"י כמו בס"ת וכ"כ הרב ב"ש והמעיין בלשון הרא"ש ריש הל' ס"ת בדברי בעה"ת דמייתי שם ובהרב"י ביו"ד סי' רע"ד ובמרדכי שם יראה ויבין דכל מילתא דבעי לשמה תלי' אי סתמא לשמה קאי סגי במחשבה ואפי' בסתמא כשחיטת קדשים ריש זבחים וכל שאין סתמו לשמה בעי דיבור ולא סגי במחשבה ומשו"ה לפסול קדשים ע"י פיגול כיון דסתמו' לאו להכי קיימא ומשו"ה בעי דיבור ומשו"ה בעיבוד עורות לס"ת דסתמייהו לאו לס"ת קיימו וכן כתיבת גט דסתם אשה לאו להתגרש בגט זה קיימי בעי דיבור ובכתיבת ס"ת פליגי וס"ל לרש"י סתמי' לקרות בו נכתב ולא בעי דיבור ואינך ס"ל סתמי' לאו לשמה ובעי דיבור וממש כ"ע מודים בכלל כל שסתמא לשמה סגי במחשבה אפי' בסתם כשחיטת קדשים וכל שאין סתמו לשמה בעי דיבור ואפי' בדיעבד מעכב:
ובקידושין ר"פ האיש מקדש בעי למילף גיטין וקדושין משחיטת פסח ותרומה וקאמר מה להצד השוה שבהן שכן ישנו במחשבה ופי' רש"י בפי' ב' שהמקדש במחשבה קדוש כדכתיב כל נדיב לב עולות ודבר זה צ"ע מה ענינו לכאן וכי מתחלת הקדש גמרי' אנן משחיטת קדשי' גמרי' ואדרבא הרי קמן דתחלת הקדש אעפ"י שישנו במחשבה מכל נדיב לב אפ"ה א"א להקדיש ע"י שליח שיאמר הקדש נכסי עבורי וכמ"ש ב"י בא"ח סי' תל"ד ובתשו' מהרי"ט ח"ב סי' רכ"ז ואלו שחיטת קדשים דלא שייך מחשבה אפ"ה ישנו ע"י שליח ומאי פרכא היא זו ולא דמי למחשבה דתרומה שהפרשה היא במחשבה נותן עיניו בצד זה וכו' ועליו אנחנו דנין שתהי' ע"י שליח אבל שחיטת קדשים לא שייך זה ואין לו שחר. ואמנם פי' ראשון שפי' רש"י מחשבת פיגול הוא א"ש דקאי אהשחיטה אלא דמ"מ צ"ע דאדרבה המחשבה הוא לפסול ולא להכשיר וא"כ הפרכא הוא הפוך הכונה וע"כ נלע"ד בכלל כוונת רש"י הכשר שחיטה שצריך לשחוט לשמה ולשם בעלים ואי שחיט שלא לשם כך נקרא פגול כפירש"י בב"ק ג' ועי' פני יהושע שם וברש"י סוף פסחים וא"כ כל הכשר שחיטה תלוי במחשבה לשם ה' ולשם בעלים ואל"ה פסול בפסח דאיירי בי' ואפי' בשארי קדשים דלא מיפסלי שלא לשמה מ"מ לא יי"ח נדרן דלא עלו לשם חובה כנ"ל פי' הפירכא וצריך להבין אכתי מאי פריכי תאמר בגיטין וקידושין דליתא במחשבה והא התם נמי איתא בלשמה בשעת כתיבה אע"כ בגיטין וקדושין דסתם אשה לאו להתגרש בגט זה ומכ"ש בקדושין דלאו להתקדש לבעל זה קיימא בעי דיבור כמו פגול דסתם קדשים לאו להתפגל קיימא משא"כ מחשבת קדשים להכשיר סגי במחשבה ממש כמו בתרומה ומזה מוכח דאפי' בדיעבד פסול כשלא הוציא בפיו בכתיבה שכ' לשמה:
ונוראות נפלאתי על הגאון מליסא בספר תורת גיטן סי' קל"א דכ' דלחומרא בעלמא הוא מדאמרי' ריש גיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך ונדחקו רש"י ותוס' מה יהי' ערעורו של בעל ולמה לא אמרו שיערער שהסופר לא הוציא בשפתיו אע"כ כשר בדיעבד ודברי אלו בלי עיון נכתבו דאיך יתלו חסרון בספרי דדייני דמיגמר גמירי וידעו דפסול אם לא יוציא בשפתיו ע"כ הוצרכו תוס' ורש"י להמציא שגיאה בבעל ולא בסופר והוא פשוט ונער יכתבהו ולענ"ד בלי ספק שאפי' בדיעבד פסול ואפשר בטל:
ואמנם נ"ל דיש לעיין קצת במ"ש רש"י ותוס' פסחים ס"ג ע"א ד"ה ר"מ סבר וכו' מכאן מדקדק ר"י וכו' דאי במחשבה תלי' מילתא בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ הלא גמר בלבו נמי לומר למולים עכ"ל וקשה ולטעמיך הא ע"כ לא בעי הרצאה בפיו אלא מחשבת פסול ולערלים וכה"ג דסתמו לאו להכי קיימי אבל מחשבת מולי' דסתמא להכי קיימי במחשבה סגי לכ"ע כדקיי"ל ריש זבחים וא"כ אכתי תיקשי אמאי פסול לר"מ וי"ל דשאני הכא דכבר התחיל לומר לערלים שוב סתמא לערלים קיימא ותו לא מהני מחשבה אלא דבעי למולים ומייתי תוס' כי היכי דכשאמר כבר לערלים שוב סתמא לערלים קיימא ובעי דיבור להכשיר ה"ה וכ"ש כל סתם קרבן דסתמא לשמו קיימא שיהי' צריך דבור לפגל ולפסול ויהי' מזה קצת ראי' לסברת מהרי"ו בנוסחאתו ברמב"ם דכיון שכבר נכתב הגט לשמו שוב החתימה סתמא לגירושין קיימא דאין לומר דשאני הכא דבחד גברא ובחדא עבודה היא וכדאיתא בזבחים שם דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וזה לא שייך בתרי גברא ובשני עבודות כגון הכא מכתיבת סופר לחתימת עדים י"ל התם מיירי ש"ס טרם דידעי' דסתמי' לשמה קיימא ואנו דנין על מחשבתו אי סופה נגררת בתר תחלה או לא אבל אי סתמא לשמה קיימא ובמחשב גט או פגול דלא קיימא סתמא לשמה וממילא לא מועיל מחשבה אפי' נימא ע"ד ראשונה לערלים עושה היינו מאחר שאמר לערלי' בהדי' נעשה זה הקרבן סתמא לערלים ושוב בעי דיבור להתירו למולים ואין חילוק גברא זה או אחר או עבודה זו או עבודה אחרת דלא על הגברא אנו דנין אי סוף דעתו כתחלתה או לא אלא על הקרבן אי סתמא לכך עומד ויועיל מחשבה בהא או לא וה"נ בגט כיון דכבר נכתב לשמה שוב גט זה לשמה קיים וסגי במחשבת חתימה וה"ה בסתמא ויעיין שם בזבחים תוס' ד"ה קיימא וכו' ובצאן קדשים ומ"מ כיון שבנוסחאות הרמב"ם שלפנינו מוכח קצת להיפוך כנ"ל אין לעשות מעשה:
איברא נ"ל דכל הטורח הזה היינו כשלא אמר הבעל להסופר והעדים כתבו גט לאשתי לשמו ולשמה ולשם גירושין אבל אם בתחלת צוואתו פקד כן עליהם והם השיבו וקבלו עליהם כן אעשה ולא חזרו שליחותם ועשו מעשיהם בסתם אפי' בכתיבה יש להכשיר מכ"ש בחתימה ומ"ש והזהירו הראשונים שמיד בלי הפסק יכתבו ויחתמו היינו להזהירות בעלמא אבל מעיקור הדין כשר בסתמא בלי אמירה ושליח עושה שליחותו שציווהו בעה"ב והוא קבל עליו כן אעשה א"כ סתמא להכי קיימא ולא הוה שינוי בשליחותו במאי שחתם סתמא והבעה"ב צווהו שיחתום לשמו שהרי לא הי' בכח כוונת הבעה"ב דוקא שיאמר בפי' לשמו אלא שיחתום באופן שיהי' דינו לשמו וכיון שאחר דברי בעה"ב וקבלת השליח את דבריו הוה סתמיה לשמו א"כ הרי עשה שליחותו ולא שינה כלל וכשר ומנא תימרא שכן כ' במרדכי בהל' קטנות בתוך סי' תתקמ"ד וז"ל אחר דמייתי מגט וקדשים וכתיבת ס"ת כ' וכן בציצית בודאי צריך שיאמר כן בתחלת הטוי' או שיאמר לאשה טוה לי ציצית לטלית ותו לא צריך אע"ג דסתמא לא לשמה קיימא פי' סתם טוי' צמר ע"ש וכ"פ בש"ע א"ח רס"י י"א ע"ש ובזה נתישב לי כל הכרכורים שכרכר שם מהלשון כל הגט שנכתב שלא לשם אשה משמע הא סתמא כשר ודקדוק זה הוא בש"ס ריש זבחים ודקדק עוד במרדכי מדאמרי' בגטין אזכרות שבו לא כתבתי לשמן משמע אפי' בסתמא פסול עד שיאמר לשמו ובאמת דקדוק זה אית' להדי' במס' פסחים ס"ד ע"א טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור משמע דדקדוק מעלי' הוא וקשה אש"ס ריש זבחים לכאורה ומצאתי שעמד בזה בצאן קדשים ולהנ"ל י"ל דודאי דקדוק מעלי' הוא ובגט דקאמר כל הגט שנכתב שלא לשמו פסול כדי לכלול אפי' אי אמר בעל לכתוב לו גט לשמה וקיבל הסופר אז לא מיפסל אלא כשנכתב בהדי' שלא לשמו שעוקר שליחותו ובריש זבחים ה"נ דקאמר ש"ס הכי דלמא ולעולם קדשים סתמא לא לשמה והא דתנן שנזבחו שלא לשמו היינו לכלול שאם ציוו הבעלים להדי' שיזבח לשמו אז בעי עקירה ומייתי ראי' מגטין דסתמא לאו לשם גירושין קיימא ואפ"ה קתני שלא לשום אשה וע"כ לכלול גם בציווי הבעל ואימא ה"נ בזבחים אבל לעולם דיוק מעלי' כדדייקין מיני' בפסחים ס"ד ע"א הנ"ל וגבי אזכרות דאתמר לא כתבתי אזכרות לשמן היינו משום דאפי' מיירי שבעה"ב שכרו לכתוב ס"ת לשמו וממילא כשבא לכתוב ס"ת לא בעי למיחשב שנית מ"מ מהאזכרות לא דבר בעה"ב כלום ע"כ סתמא פסול אבל הכא בגט שציוה לכל בפ"ע לכתוב ולחתום לשמה והוא קיבל עליו כן אעשה הי' ראוי' להכשיר בדיעבד כתיבה סתם ומ"מ לא אחליט הדבר. אבל עכ"פ בנידון שלפנינו שאירע כן בחתימה ובגט שכ"מ וזקוקה ליבם רחוק יש לסמוך על כל האמור חדא כיון שציוה הבעל וקבלו עליהם א"כ אפי' בכתיבה הי' כשר ועוד בלי ציווי הבעל כיון שכבר נכתב לשמה י"ל שוב סתם לשמה קיימא וכמהרי"ו בנוסחאות הרמב"ם ועשינו שזה סמוכים וכל עצמו אינו אלא מדרבנן דהרי יש כאן עדי מסירה. ומצורף לזה חשש עיגון ע"כ אם יסכים עמי עוד אחד מופלג להמעיין בדברי אלו וישרו בעיניו לימטינא שיבוא מכשורי הנלע"ד כתבתי: פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"א אדר פק"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |