שו"ת חתם סופר/ב/רכז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכל טוב לה"ה הרב המא"הג המופלג והמפורסם כש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק טעמישוואר יע"א:
נועם מכתבו הגיעני שבוע העבר ומרוב טרדותי אשר הקיפוני לא יכולתי להשיב ואחר עד עתה. והנה נפשו היפה בשאלתו אודות ישוב אחד חוץ לגליל שלו אשר כמה שנים חילו פניו בפצירה פים שיהיה להם לאב ולרב ולצרפם עם שארי ישובים אשר הם תחת דגלו ולא אבה שומע להם עד לבסוף התרצה להם עפ"י תנאים המבואר בשטר הרבנות ושם נאמר שאם יצטרכו למ"ץ הוא יקים להם מורה דרך ה' וזה לשון כתב התקשרות כפי אשר העתק מעלתו והתאספו אלופים ויחידי ישוב הנ"ל קימו וקבלו עליהם את הרב המא"הג אב"ד דק"ק טעמשוואר להיות להם לנשיא ולרב אב"ד לעולם ואיש לא ירים ידו לשום הוראה ולסדר קידושין וכן שארי ענינים השייכים לרב מבלעדו ואם תשיג יד אנשי הישוב הנ"ל להספיק להם מו"ץ אזי עפ"י הרב אב"ד הנ"ל יצא ויבא וכן בשוחטי' וכל הכנסות כנהוג בכל תפוצות ישראל להרב יהיה מאתנו ח"מ ג"כ להרב אב"ד הנ"ל ובסוף הכתב נאמרה ונישנת בז"הל וכל הא דלעיל מקבלים עלינו כל יחידי סגולה בת"כ ובח"ח בשבועה דאוריי' ובפועל לאשר ולקיים ופר"מ קרא לפניה' את כל האמור למעלה ואח"כ חתמו כל אחד ואחד:
והנה נתקיימו התנאי' כך לערך שמונ' שנים ודרש להם בכל שנה גם העמיד להם מ"ץ וכעת גדלו והצליחו וגם בנו להם מקדש מעט ועבר עליהם חד ממהדורי מילי ואחזו בו לאמור שמלה לך קצין תהיה לנו וקבלו עליהם לרב ומורה מבלי שאלת פי מעלתו והמורה ההוא הטעה אותם להתיר להם כבלי החרם ות"כ ושד"א הנאמר בשטר הרבנות הנ"ל ופר"מ בא בקובלנא כשואל מדעת האם כדין עשו או לא ומה יהיה מתוקף שטר הרבנות הנ"ל:
טרם אענה אני אומר כי רע ומר עלי המעשה האנשים ההמה המחזיקים בכל עובר ושב להלבישו אצטלא דמלתא מבלי משים אם הוא ראוי לכך אם הגיע להוראה או לא ואם מעשיו גורמים לו לישב על כסא הרבנות ולנהל עם ה' והמכשלה הגדולה בעו"ה במדינה זו המשובשת בגסות ויש כמה ישובים שהם בני בלי תורה היתכן שיעטרו עטרת רבנות לכל מוצאיהם מבלי שישאלו רב מופלג אחד בקהלה מפוארה אם ידע האיש ואת שיחו ומהראוי שהקהילו' הקטנו' יכתבו לרב מופלא אחד לומר שלח לנו אחד להורות לנו דרך ה' ומה להם לבטוח בדרשנים המסבבים בעיירות והמה דורשי דמים ואם יש להם מכתבים שונים מרבנים אין לסמוך עליהם כי הרבנים לא נסו אותם אם ראוים להוראה או לא וכמה מכשולים באים מזה כי רובם אינם בני יראה והרבה מהם גם אינם בני תורה והם מסדרים גיטין וחליצ' ומי אדון להם ע"כ ראוי היה ליטול גודא רבה ושמתא שלא ירים איש ידו להורו' ולהשתרר בכתר הרבנות עד עמדו לפני העדה בקהלה מפוארה שבמדינה והעדה הקדוש' והרב המה יתנו עדיהן ויצדיקו הצדיק ומסתמא לא יסמכו מסמרטוטין כי אם איש בדוק וכשר וירא ה' הניכר לבני מדינתינו:
ואחרי כל זאת כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה אומר הנוגע לנידון דידן לענין הדין הנה זה פשוט אם בקראו לפניהם דברי החרם והשבועה והמה שמעו וענו הן או לשון שמשמעותו כמו קבלת דברים פשוט הוא שהחרם והשבוע' כרוך בעקבותם וכן כתוב להדי' בתשובות מבי"ט חלק א' סימן ט' ואין להתיר בלי רשות ורצון דמעלתו כי הו"ל נשבע לתועלת חבירו והם קבלו ממנו טובה רבה ואין טוב אלא תורה ואין ההיתר לדבר מצוה כי אפי' לו יהיה שראוי להושיב להם רב ומורה בקהלתם כי ברכם השם ורבו כמו רבו מ"מ הא מעיקרא נמי הכי התנו בשטר הרבנו' הנ"ל שהרב מחויב להושיב להם מ"ץ הראוי להם וא"כ אין כאן ביטול מצוה כלל אם לא יקבלו עליהם מעצמם בלתי רשות והרמנא מהרב נ"י ואדרבא מצוה רבה איכא כיון שהם אינם בני תורה שהגיעו להוראה ואין בהם מבין מי ראוי לכך או לא א"כ טוב להם שיהיה להם הרב המופלא ממנה עליהם לפי הבנתו מי שראוי לכך וא"כ אין היתר בלי רצונו ודעתו וכל זמן שלא הותר החרם והשבועה הם עוברים בכל יום ויום באיסור חרם ושבועה והקולר תלוי בצואר המשתרר הזה וכל זה פשוט ומבואר:
אמנם אם לא ענו אחריו הן בקבלת דברים ולא באנו רק מחמת מה שכתב בשטר בזה נפלין ברברבתא והלכו בו נמושות ולענ"ד הניחו מקום להתגדר ותורה היא וללמוד אני צריך ואאריך לבאר כאשר יורוני מן השמים. הנה בתרומות הדשן סי' שכ"ו כתב מי שהודה בכת' שנשבע ונותן אמתלא מוספק' לדבריו לומר שלא נשבע בפועל נאמן והביאו רמ"א ביו"ד סי' רל"ב סוף סעיף י"ב והסמ"ע בח"מ סי' ע"ג וע"ש בטו"ז וש"ך במקומות הנ"ל והעולה מהם לדינא דאם אינו נותן אמתלא חייב אפי' לא כ' שנשבע בפועל ממש ואי נותן אמתל' טובה מועיל אפי' כ' בפועל ממש מ"מ הם לא דברו אלא במודה שכבר נשבע במקום אחר ולא שתהי' כתוב זאת שבועה אמנם הכותב הריני נשבע או מקבל עלי בחרם שכתיבתו זאת היא בעצמה השבועה מזה לא דברו הגאונים הנ"ל כלום וראיתי במהר"ם רבק"ש בגליון יו"ד סימן רל"ב הנ"ל שכתב בשם מוהרשד"ם שכתב בשם הר"י הלוי דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכן העתיקו בשב יעקב סימן מ"ט ולא נתברר לי טעמו לחלק בין דיני שמים לבין דיני אדם ובתשובות מבי"ט סימן ט' וחלק א' סי' ר"מ וכן בתשובות הרא"מ סי' ע"ב לא הבי' הך דהר"י הלוי ופשיטא להו דאין כאן שבועה כלל דהא לבטא בשפתים כתיב ובתשובות מוהר"מ גלאנטי סימן קכ"ב הוסיף דהא חזינן הנשבע שלא לדבר עם חבירו מותר לכתוב לו ואחריהם נגררו הרבה מהאחרונים אבל בתשו' חו"י סי' קצ"ד כתב בפשיטות דשבועה בכתב הוי שבועה ממש והיות כי נרא' לי כל דבריו נכונים ואמתיים ומכוונים להלכה ע"כ אעתיק לשונו הנצרך לענינינו וז"ל משא"כ כשכתב הריני נשבע לשלם או הריני מקבל עלי באלה ובשבועה ובת"כ נראה לי דהוי כנשבע ממש וכו' דאע"ג דקיי"ל הנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו שאני נדרים דאזלינן בהו אחר לשון בני אדם דודאי דדיבור אינו מענין כתיבה מ"מ לא יוגרע כח כתיבה לענין קיום הדבר ומצינו דעדיף מיניה דהרי לית ביה טענת השבעה והשטאה וזכר לדבר כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כי דבר המתקיים יותר מהבל פי הדיבור גם הוא מעשה טפי וכו' ולכן נראה לי פשוט כל שמקבל עלי' בנדר או בשבועה ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו אני מקבל עלי לצום בה"ב או ליתן לצדקה כך וכך הוי כאלו הוציאו מפיו וקיי"ל גבי כותב דברי תורה צריך לברך דכתיבת המילות הוי כאלו דיבר וכו' עכ"פ כשמפרש בכתב פשיטא לי דהוי כדיבור וכו' וראיה עוד מדאצטרך מיעוט גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת א"כ למה קיי"ל גבי גט עד ששמע מפי המגרש ולא מהני אם כותב לסופ' שאני התם דהתורה אמרה וכתב לה וכו' משא"כ כשכותב לו ואינו אתו סוף דבר חומרא דאשת איש שאני וידעתי ממעלת הדיבור וכו' וכמ' התעורר' יתעורר האדם ע"י הבל פיו לטוב ולמוטב מ"מ לענין קיום הדבר לא יגרע כח הכתיבה מכח דיבור וכו' ומסיים שם והנה סופרים דידן כותבים בכל השטרות ת"כ בפועל ממש ומהני בדיני אדם אבל לא לחייבו בדיני שמי' עכ"ל הנה זה הסיום אינו קאי אמי שכתב הריני נשבע אלא אלעיל אתחילת דבריו קאי במי שהודה בשטר שנשבע בפ"מ שב"ד מחייבים אותו על הודאתו שהודה שנשבע וכדע' הסמ"ע ומ"מ אם לא כפוהו ב"ד והוא יודע בעצמו שלא נשבע מעול' אין עליו דין שמים כי ההודא' אינה שבוע' אבל בכותב הריני נשבע ס"ל לחו"י שהיא שבוע' גמור' לחייב עלי' קרבן ומלקות ועיין לשון הג"ה רמ"א בש"ע ח"מ סימן ר"ז סעי' י"ט דאם כתבו עדים שקבל עלי' בחרם ושבועה מועיל כמו ב"ד חשוב ושהריב"ש פליג על זה עיין כוונת פירושו באריכות בנחלת שבעה סימן ח' אות י"א בדיני תנאים ראשונים והנה בשב יעקב סי' מ"ט שפך סוללה על דברי הגאון חו"י דמה שתירץ בנדרים הלך אחר לשון בני אדם למה לא הלך הוא אחר לשון תורה דלהכי לא כתיב לבטא סתם ואייתר לבטא בשפתים להוציא כותב שבועתו וראי' ממגילה הי' כתבה דורשה ומגי' אם כוון לבו יצא ומבואר שם בש"ס דוקא אם הוציא מפיו בשעת כתיבה ומה דמייתי מברכת התורה הא באמת תמה שם בטו"ז ומג"א על דין זה לברך על הכתיב' שהוא רק כהרהור כמבוא' בש"ע א"ח סי' מ"ז ומ"ש מדאיצטריך מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ בעלמא הוה כתיבה כדיבור זה ליתא דבעדים הוה אמינא גילוי מלתא בעלמא הוא שיגלו דעתם לב"ד קמ"ל שישמעו מפיהם דוקא אבל בעלמא פשיטא דכתיבה לא הוי כדיבור: -
ואחר נשיקת כפות רגלי הגאון הגדול הזה אני תמה עליו שהיו לפניו דברי הגאון חו"י וכ' מ"ש הנה סברת חו"י הוא כך דודאי לענין שהאדם רוצה לקיים על עצמו שום דבר ולחייב עצמו בדבר או כיוצא בזה לענין זה פשוט דהכתיבה עדיף מדיבור אמנם להודיע דבריו לחברו לדברים היוצאים מלבו שיכנסו ללב חבירו בענין זה הדיבור עדיף וזה פשוט מאד לכל מבין ויודע לכן לענין עדות דבעינן שהב"ד יקבלו דברי העדים ויעיין בדבריהם האמת אתם ויבחנו דבריהם א"כ הסברא נותנת שע"י דיבור פיהם יבחנו דבריהם ומחשבתם יותר מאשר יכתבו על כן מפיהם ממעט מפי כתבם ומהאי טעמא בעצמו מחמרינן בחומרת א"א שישמע מפי מגרש ולא מפי כתבו משום שאין השליח מבין ממש תוכן כוונת המשלח במכתבו כמו שמבינו בדיבורו אליו כאשר ידבר איש אל רעהו מזה הטעם הנודר שלא לדבר עם חבירו אין הכתיבה בכלל דבלשון בני אדם אין בכלל אלא שלא ידבר עמו שהוא עוש' קירוב לבבות משא"כ כתיבה וזה פשוט משא"כ במקבל על עצמו שום דבר ולענין קיום הדבר עדיף כתיבה מדיבור א"כ נהפוך הוא דרחמנא אמר אפי' רק לבטא בשפתים בעלמ' נתחייב מכ"ש בכותב דעדיף דהשתא כשמוציא הרהורי מחשבתו ע"י הבל פיו מתחייב לקיימו ולא יחל מכ"שכ כשהוציאם ע"י כתיבה והרי קמן דאמרי' פ"ג דשבועות לא מצינו מדבר ומביא קרבן שזה מדב' ומביא קרבן הרי שזה הוא חידוש שיביא קרבן על דיבורו אבל שיכתוב ויבי' קרבן אין זה חידוש דהוי מעשה רב וא"כ כשאמר לבטא בשפתים הוי בכלל מאתיי' מנה שאם מתחייב על ביטוי שפתיו מכ"ש שיתחייב על הכתיבה ויפה כתב בחו"י מדאיצטרך למכתב מיעוטא בקבלת עדות מפיהם ולא מפי כתבם אע"ג דמסברא נמי הו"ל למימר שישמעו הב"ד מפיהם ש"מ בעלמא הוה כתיבה כדיבור אפי' בגווני דעדות מכ"ש בשבועה דמסברא כתיבה עדיפא מדיבור: -
הרי קמן דעכ"פ ממשמעותא דלבטא בשפתתא לא אימעט כתיבה אלא אכתי לא נמלטנו מטענת בעל שב יעקב דעל כל פנים מייתורא דשפתיים דהוה סגי למיכתב לבטא סתם אלא מייתורא נמעט כתיבה לאפוקי מק"ו הנ"ל ואם זו היא כוונתו דבריו תמוהי' דהרי מבואר להדי' בשבועו' כ"ו ע"ב דשמואל דריש מלבטא בשפתים למעוטי הרהור ומשמע אי לאו לבטא בשפתים הי' חייב אפי' הרהר בלבו ואע"ג דלמסקנא נפקא לן למעוטי הרהור משני כתובים וא"כ י"ל אייתר בשפתים למעוטי כתיבה כבר כתבו תוס' שם ד"ה צריך דבשפתים אינו מיותר כלל ואורחא דקרא הוא והש"ס התם ממשמעותי' יליף ומדבריהם מוכח נמי כנ"ל דאי לא תימא הכי הו"ל למימר למסקנא אצטריך בשפתים למעוטי כתיבה וכן מוכח בש"ס דבס"ד דרב ששת קשה מנ"ל לרבות הרהור מכל אשר יבטא דלמא לרבות כתיבה וע"כ כתיבה לא איצטריך ריבוי דבכלל ביטוי שפתים הוא ועדיף מיני':
ומ"ש הגאון שב יעקב מש"ס דמגילה דהכותב צריך שיוציא בשפתיו הנה אפי' לפמש"ל לא דמי מגילה לשבועה שהוא לקיים על עצמו דכתיבה עדיף מ"מ קשה אהש"ס הנ"ל הא לעדות נמי לא דמי דהרי אין קריאת המגל' להשמיע לאחרים דוקא הגע עצמך כשקורא בינו לב"ע מ"ט לא יי"ח בכתיבה וע"ש י"ח ע"א ומנין דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיונא בעלמא ומפיק מייתורא דזכור ולא תשכח וא"כ מסתיין למעט הרהור ומה"ת למעט כתיבה אבל האמת יורה דרכו לפמ"ש תוס' גיטין ע"א ע"א ד"ה והא יכול וכו' דאמירה ודאי לא הוה אלא בפה עיי"ש ובמקום אחר עוררתי על דבריהם ממ"ש רמב"ן על התורה בפסוק ויאמר אני חתנך יתרו דהיינו אמירה באגרת דע"י שליח לא שייך לומר אני חותנך הרי דס"ל לרמב"ן דשייך אמירה באגרת מ"מ האמת כמ"ש תוס' דאמיר' בכתב לא הוה אמירה וצ"ל אף על גב דבלי ספק אמירה בלב הוה אמירה כדכתיב ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו מכל מקום בל"הק לא יוצדק אמירה על הכתיבה ואמרי' סוף פ"ק דמגילה אמר עם הספר אמרה מבעי' ליה אלא אמר בפה מ"ש בספר הרי דכתיב אמירה במגיל' ואמירה בכתב לא הוה אמירה משו"ה לא יי"ח אם כותב וא"ש הא דאצטרך הך קרא אמר עם הספר אע"ג דכבר ילפי' מזכור אל תשכח דבעינן אמירה בפה ורש"י נשמר קצת מזה וכתב שר"ל שיאמר עם הספ' ולא בע"פ ולפי הנ"ל ניחא דאי מזכור ה"א כתיבה מועיל ואם מאמר עם הספר ה"א הרהור מהני דנקרא נמי אמירה משו"ה אצטרך זכור אל תשכח: -
וטעם דהקפיד הכתוב במגילה לאמור בפה הוא הטעם בעצמו מה שסבירא להו לאחרונים שלא לברך ברכת התורה על הכתיבה אע"ג דעדיף מדיבור מ"מ להיות חקוק בזכרון ושמור בלב בעינן הוצאה מהשפ' ולחוץ כדאמרי' בערובין כי חיים הם למוצאיהם למוציאים בפה והיינו טעמא דמגילה והיינו טעמא דברכת התורה ומ"מ לענין הלכה הסכים גם המג"א עם האגודה דברכות שכתב בשם ר"י מווינא לברך על הכתיבה אע"ג דכתיב ושננתם ודברת בם מ"מ כתיבה בכלל:
והנה מריש הוה קא קשי' לי הא דאמרי' פ"ג דשבועות וריש תמורה כל לאוין שבתורה שיש בו קום עשה לוקין עלי' אין בו מעשה אין ל"ע חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ומסיק נשבע מנ"ל מדכתיב כי לא ינקה ה' ה' הוא דלא מנקה ליה אבל ב"ד שלמטה מלקין ומנקין אותו והנה האי קרא לא מייתרא דאצטרך לגופי' דמדבעי למכתוב לא ינקה לומר שאין ב"ד שלמעלה מנקין למי שנשבע לשוא ממילא איצטרך למיכתב ה' למעוטי דב"ד שלמט' מלקין ומנקין וא"כ מנ"ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה דלמא קרא מיירי במי שנשבע בכתב דהו"ל מעשה כמ"ש לח"מ סוף הלכות שכירות דעדים זוממין הוה מעשה משום שאפשר שיכתבו עדותן וה"נ דכוותי' ומזה הי' ראי' ברורה לשיטת החינוך בדוכתא טובא דכל לאו ששייך בלי מעש' אפי' אי אתרמי ע"י מעש' אין לוקין עלי' [ועיי' שע"המ פ"א מהלכו' חמץ ומצה הלכה ג' שהקשה על זה משבועה דאע"ג דשייך בלי מעש' אפ"ה בלא אוכל ואכל לוקה ותי' לא שייך הכא עיי"ש] א"כ א"ש דכיון דאפשר לשבע בלי מעשה אפי' נשבע במעשה הי' פטור ושפיר קאמר חוץ מנשבע ומימר אבל לשטת מ"למ פ"ד ממלוה ולוה הלכה וי"ו שכתב בהיפוך דכיון ששייך בו שום מעש' הו"ל לאו שיש בו מעש' ולוקין אפילו בלא מעשה א"כ קשה דהא שבועה נמי אפשר ע"י כתיבה ואין צורך לאתויי מקרא וכי היכא דאמר ר"י לתנא לא תיתני מימר ה"נ הו"ל לא תיתני נשבע שהרי בכתיבתו עביד מעשה:
והנראה לענ"ד בזה למעיין שם בתמורה בסוף הסוגי' גבי מקלל חבירו בשם דשבועה ומקלל עיקר אסור' הוא משום מוצי' שם שמים לבטלה אף על גב דבמוציא שם שמים לבטלה ליכא מלקות מ"מ כיון שהשיא שם ה' יתברך לצורך קללה או לשבוע לשוא איכא בזיון טפי ולוקה וכן מורה לשון הקרא לא תשא שם ה' אלהיך לשוא וא"כ הרי הדבר פשוט דלא מוצי' שם שמים לבטלה אלא במוציאו בשפתיו אבל בכותב על הספר אין כאן בזיון כלל אפי' כתבו דרך שבוע' וקללה משו"ה אין כאן מלקות נמצא לפ"ז נהי הכותב שבועתו דלהבא שלא יעשה או שיעש' כך וכך מתחיי' לקיי' דבריו מ"מ בלשעב' או לשוא שנשבע בכתב על זהב שהוא אבן אינו לוקה משום דליכא הוצא' שם שמי' לבטלה ולהבא נמי נהי דמתחייב לקיי' דבריו מ"מ אי עבר ולא קיים אין לוקין עליו לא ידעתי משום דבקרא כתיב לבטא בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה אלא מכח ק"ו אתי' לומר השתא במוצי' שפתיו מחייב בכותב לכ"ש וא"כ כיון דלא אתי' אלא מק"ו הא אין עונשין מן הדין ואולי זה הוא טעמו של הר"י הלוי דמייתי רשד"ם דשבועה בכתב פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואע"ג דמדבריו משמע דאין ב"ד נזקקין לו כלל אפי' להוציא ממון אפשר דס"ל אין עונשין מן הדין אפילו עונש ממון עיין תוס' ב"ק ד' ע"ב ד"ה ועדי' זוממים וכו' ובמ"ש ניחא הא דלא אמר נמי חוץ ממקלל אביו ואמו דממיתין בלא מעשה והא"ש דהתם נהי דהקללה היא בשם מ"מ אין החומר משום מוציא שם שמים לבטלה אלא משום שקילל יולדיו בשמו ית' וא"כ כשכותב הקללה נמי חייב מיתה וכיון דשייך מעשה ע"י כתיבה חייב אפי' בלא מעשה וכדעת החנוך הנ"ל איברא להמשנה למלך קשי' וצריך לומר דבכלל מקלל חבירו בשם הוה נמי אביו ואמו ודוחק: -
ותלמיד ותיק א' בשמו מוה' ליזר דרעזניץ נ"י הקשני א"כ לא יהי' הפרה לנדר ושבועה בכתב דהא קיי"ל בקדושין ר"פ האומ' לא אתי דיבור ומבטל מעשה בשלמא התרת חכם שע"י פתח חרטה י"ל אין הדיבור מבטל המעשה אלא שע"י פתחו נעקר הנדר והו"ל טעות מעיקרא אבל הפרת הבעל דמיגז גייז קשה דאם נדר' בכתב לא תועיל הפרה וא"כ קשה בסוגי' דנודרת מ"ט ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל הא אפשר שתדור ע"י כתב ויש לדחוק הפר' היינו טעמ' כדר' פנחס על דעת בעל' נודר' ולאו משום ביטול אתאינן עלה דנימא לא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל היותר נראה בישוב קושי' זו לפמ"ש לעיל דכל עצמו של שבועת כתב לא אתי אלא מק"ו מבטוי שפתים א"כ די לבא מן הדין להיות כנדון שיהיה לו התרה והפרה ולק"מ (אבל א"ל שיפר ע"י כתב דעכ"פ קשה קושיות התוס' לימא הבעל קיים לכי וא"ל כתירוצם שיפר לה בלחש ז"א דצריך להפר בכתב):
בהא סלקינן לענ"ד דדברי החו"י שרירן וקיימין במ"ש דשבוע' בכתב חל כמו שבועה בביטוי שפתים וחמור ממנה אם מהראיות שכתבתי לעיל ואם ממה שיבוא עוד לקמן בדברינו אי"ה וראיתי בספ' נודע ביהודא מהדורא קמא סימן ס"ו שכתב דלרמב"ם דעדו' בשטר הוא מדרבנן ה"ה שבוע' בכתב ולר"ת דמי שאינו מחוס' בילה יכול להעיד בכתב ה"ה בשבועה ומתוך דברינו הנ"ל אנו למידים דודאי לרמב"ם שבועה בכתב הוי שבועה דאין להבי' ראי' מעדות שהוא להסביר דבריהם לב"ד בזה גרע כתיבה מדיבור משא"כ בשבועה ככל דכתוב ומפורש לעיל כל זה לרמב"ם אבל לר"ת דע"כ אין הטע' משום הסברת הדברים לב"ד דהא חזינן דמי שראוי לבילה יכול לשלוח מכתבו' לב"ד וע"כ גזירת הכתוב הוא א"כ נהי דבכל זאת עדיין נוכל לומר דבשבועה שהוא לחייב עצמו הו"ל קיום יותר בכתיבה מדיבור מ"מ נוכל לשדות נרגא בק"ו ונאמר מה לביטוי שפתים שכן מועיל בעדות משא"כ כתיב' דכשאינו ראוי לבילה אינו מועיל אעפ"י שראוי לכתיבה ולכל הפחו' מודינא לשיטת ר"ת דאילם הכותב שבועתו לא מתחייב דילפי' מעדות:
עוד צריך אני להטיל תנאי בדברי הגאון חו"י שכלל בדבריו ג"כ ת"כ שאם כת' הריני נותן ת"כ מתחייב בכך וזה ליתא כיון דת"כ לא הוי שבועה אלא דס"ל לר"ת דהוי כריתות ברית ומפיק לה מקרא ביחזקאל וביזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו כל אלה יעש' לא ימלט וס"ל לר"ת דתקיעת כפו לתוך כפו של חבירו היינו כריתו' ברית עיין בטיו"ד סי' רל"ט ובתשובות מיימוני סוף ספר הפלאה ובמרדכי פ"ג דגיטין סי' תשנ"ז א"כ היאומן לומר שבאומר הנני נותן יד ולא נתנו שיהי' כורת ברית וה"ה בשכותב שקר הריני נותן יד היועיל זה ומה"ט נראה הנהיגו רבותינו הקדמוני' לכתוב בשופרא דשטרא נשבע בשד"א ובח"ח ובת"כ בפועל ממש הכל בלשון עבר ועי"ז הוצרכו לכתוב בפועל ממש ומה צורך לכל זה ולא כתבו בלשון הווה הריני נשבע אלא משום שרצו לכלול גם חומרו' תקיעת כף דחמיר טובא וממש דלית לי' היתר ובזה לא שייך לשון הווה וע"כ הוצרכו לכתוב לשון עבר ובפועל ממש דלא ימצא אמתלא בנקל לטעון על פועל ממש:
וראיתי להגאון נ"בי סי' הנ"ל שכתב דבחרם פשיטא ליה דמועיל בכתב דבחרם לא כתיב לבטא בשפתים. ואני תמה א"כ יהיה חרם חל בהרהור בלבו דהרי הרהור הלב בשבועה דלא יועיל יליף שמואל ממשמעותי' דלבטא בשפתים ומזה המשמעות בעצמו רצו הגאונים למעט כותב שבועתו ואי נימא דכותב חרמו יועיל דלבטא בשפתי' לא קאי אחר' א"כ הה"נ במהרהר חרמו יחול וישתקע הדבר ולא יאמר ואעפ"י שלפענ"ד פשוט מ"מ נראה להביא ראי' לזה מדאמרינן בש"ס מ"ק י"ז ע"א ההוא אלמא דהוה מצער לההוא צורבא מרבנן אתא לקמי' דר"י אמר ליה זיל שמתי' אמר לי' מסתפינא מיני' א"ל שקולי פתיחא עליה פי' כתוב עליה שמתא כל שכן דמסתפינא מיניה א"ל שקלי' אחתי' בכדא פירש"י שקלי' לכתב שמתא וכו' הרי קמן שזה ירא להוציא עלי' שמתא מפיו משום עוף השמים יוליך את הקול ונתן לו עצה לכתוב השמתא על הספר ולהטמינו בתוך הכד יעי"ש ואם איתא אמאי לא הרהר השמתא בלבו אע"כ דהרהור לא מהני דאע"ג דחרם של ת"ח וראשי עם נפקא לן מקרא סוף פ' בחוקותי וכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כמ"ש רמב"ן בתורה ועוד מקרא דעזרא כל אשר לא יבא בעצת השרים והסגנים יחרם כל רכושו ושם לא נאמר ביטוי שפתים (ועוד דהאי כל חרם אשר יחרם קאי נמי אמחרים להקדש גבוה כפירש"י ותרוויי' אתי' מהאי קרא וכי היכי דחרם גבוה בעי ביטוי שפתים ה"ה חרם אדם) מ"מ הכל מטעם נדר ושבועה או אלה וקללה והרהור לא מהני עד שיוצי' בשפתי' ואפ"ה הכתב היה מועיל שהרי כתבי' ואנח בכדא ודוחק לומר שאני התם שהי' תוקע בשופר כמבואר שם דדבר ידוע דשיפורי אינו מעיקר החרם ואינו מעכב והיא רק תוספות בעלמא וא"כ כי היכי דלענין חרם מועיל כתיבה ה"ה לענין שבועה ויש מזה ג"כ ראי' למה שכתבנו: -
מיהו כל זה בכותב הוא בעצמו ובכתב ידו הריני מקבל עלי בשבועה וחרם אבל אם הוא כתב ידי אחר והוא חותם תחתיו יש להסתפק אם מועיל כיון שלא קיבל בפיו וגם לא כתב בעצמו הריני נשבע רק חתם תחתיו ונראה לי דהו"ל כאלו כ' הוא בעצמו וראי' מגט כריתות דכתיב וכתב לה מענין הגט הוא כמדבר אל אשתו הריני מגרשך ואלו אמר לה בפיו כל הדברים האלו אינה מגורשת וע"י כתיבה מגרשת וא"צ לומר לה שום דבר בשע' שמוסרה לידה כמבואר בא"הע סי' קל"ו ובב"ש שם רק מדרבנן פסול ומבואר שם הטעם דהכתב גופי' הוא אמירת הבעל ואפי' להחולקי' דמייתי ב"ש היינו מטעם שכתבתי לעיל דלענין המדבר עם חבירו אין כתיבה כדיבור ע"כ ס"ל דצריך לומר ג"כ בפיו הרי את מגורשת מ"מ מבואר לדיעה קמייתא דמשמע דהלכה כוותי' דכתיבת הגט במקום דבור קאי ואפ"ה האשה בעצמה כותבת גיטה ורק שהעדים יחתמו בצווי הבעל ואפי' הבעל עצמו יכול לחתום וא"צ עדים מן התורה דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי כמ"ש רש"י במתני' גיטין פ"ו ע"א עיי"ש וכן הקשה רשב"א בחידושי' ספ"ק דמגילה מ"ט לא גירש מרדכי את אסתר בחתימת ידו בלי עדים ולא הי' אוושי מלתא יעיי"ש ואפי' מאן דפליג וס"ל חתימת יד הבעל לא מהני היינו טעמא משום דחב לאחריני דפסיל לה אכהן כמ"ש תוס' גיטין ד' ע"א ד"ה דקיימא וכו' עיי"ש בסוף הדיבור ואם כן הרי קמן דאפי' היא כותבת ורק הוא חותם הו"ל בחתימתו כאלו אומר הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וכל עניני הגט וא"כ הה"נ בשטר שכתוב בו בכתיבת יד הסופר והריני נשבע והבע"ד חותם הו"ל כנשבע בפ"מ:
אחר כותבי זאת אתיא לידי ס' תשו' רשד"ם חלק יורה דעה וראיתי סימן פ' בסופו אחר שהעל' באריכות דשבוע' שבשטר כופין אותו לקיים שבועתו ורוצה להכריח שגם הרא"מ הנ"ל בתשובה לא סמך על סברתו להקל אחר כל זה מייתי הך דהר"י הלוי הנ"ל ומענין התשובה נראה שהוא הריא"ן מיג"ש ואעתיק את לשונו וז"ל אחר כמה שנים אנה ה' לידי תשובות הר"י הלוי ז"ל וזה לשונו שני אנשים וכו' וכ' כל אחד מהם בכתב ידו בשבועות חמורות וכו' אם הם מחויבים בשבועה שכתבו בכ"י או נאמר הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אינם חייבים בה וכו' תשובה אם כתב בכ"י שבועה ונתן לו כ"י חייב הוא לקיים מה שנשבע אע"פ שלא הוציא שם שבועה מפיו ואם לא קיים שבועתו דינו מסור אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שם שבועה מפיו עכ"ל: -
הנה מה שפוטרו מדיני אדם כבר הזכרתי לעיל מה שנראה לי בטעמו ומ"מ למדתי ממנו דאינו מתחייב בשבועה אא"כ כותב ומסרו ליד שכנגדו דהמסירה לידו הו"ל כאומר לו כל מה שכתוב בשטר וזה דומה לגירושין כנ"ל: -
אחר זה מצאתי בתומים סי' צ"ו שדחה דברי שב יעקב ג"כ מטעמי' שכתבתי אלא שכ' לבטא בשפתים כמו מפיהם ולא מפי כתבם ותלי' בפלוגתת ר"ת דאם ראוי לבילה שאינו אלם חייב קרבן שבועה וכבר כתבתי לעיל דמשפתים נמי לק"מ ומ"ש מתוס' סוטה כ"ז ריש ע"ב ראיתו ראי' לענין אם המשביע מדבר והאלם כותב אמן שאין מוכח מתוך הכתב על מה קאי האמן ואין להסוטה להוסיף דברים מה שלא אמרה תורה ואין לה לכתוב אלא תיבה א' אמן ואין מוכח מתוך הכתב אהי קאי אבל הכותב הריני נשבע שבועה גמורה היא ועיי' קצה"ח שם - ודברי שבות יעקב דמייתי תומים בלא"ה אין להם שחר שכ' שלא היה צריך ש"ס לאתויי מואמרה אלא מגוף השבועה וצ"ע אי לאו דכתיב ואמרה ה"א דאינה אלא לשמוע קול אלה כמו בשבועו' עדות והכהן שאינו אלם משביע אותה בע"כ לכן צריך לאתויי מואמרה אמן:
היוצא מדברינו לדינא אם נכתב בשטר שכבר נשבע לא מיחשב כנשבע אלא מודה שכבר נשבע ע"כ אם נותן אמתלא מוספקת למה כתב כן ואומר שמעול' לא נשבע אז אפי' כתוב בפועל ממש מ"מ אין ב"ד יכול לכופו ומ"מ אם בעצמו יודע שנשבע יחוש לעצמו מדין שמי' (ב') אם אינו נותן אמתלא מוספק' אזי אם לא נכת' בפועל ממש מ"מ כופין לקיים שבועתו דאין לב"ד אלא מה שעיניהם רואות ואם לא כפוהו ב"ד והוא יודע בעצמו שלא נשבע אין לו לחוש לדיני שמי' ולא אמרי' בהודאתו זאת שויא נפשי' חתיכ' דאיסורא:
(ג) אם נכתב בלשון הווה הריני נשבע או מקבל בחרם ומסרו מידו ליד חברו אפי' לא קרא בפיו וגם לא נקרא לפניו ולא אמר הן ולא שום קבלת דברים ואפי' איננו כתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציוויו והוא מסרו ליד חברו הרי עונש השבועה כרוך בעקבו וכן עונש החרם ולמאי דקיי"ל דעונש ממון עונשים מן הדין א"כ גם ב"ד כופין אותו לפרוע לחבירו מה שמתחייב ע"י השבועה:
(ד) כל זה בשבועה וחרם אבל בתקיעת כף אם כתיב הריני נותן ת"כ אין בזה ממש אבל אם כ' כמודה שנתן כבר ת"כ בפ"מ אזי דינו כדלעיל בהודאה דשבועה וחרם:
(ה) ולענין היתר בשלשה הדיוטות או אשה דמיפר לה בעל דינו כשארי שבועות אם אינו על דעת וטובת חבירו יש להם היתר ואם היא לטובת חברו אין לו היתר כמבואר בי"ד סי' רכ"ח:
גלל כן האנשים האלה אשר באו על החתום ומסרו ליד מעלתו שטר הרבנות לתועלתו והוא עשה עמהם טובה ושם נאמר שנשבעו וקבלו בחרם על עצמם לקיים כל תוקף א"כ עונש השבועה והחרם כרוך בעקבותם עד יבואו וירצו את רום מעלתו ואמנם אם מעלתו בעיניו יראה כי האיש אשר קבלו עליהם הוא ירא ה' וראוי להוראה אל נא יהי אכזרי מלמחול ויתן להם רשותו ורצונו והיא כבודו ותהלתו אך בזולת זה אל ישא פניו לתורה ח"ו להיות מסייע לרבים חללים ח"ו ומובטחני בבני ישראל שישמעו לקול מורים ויזכו לעלות בהר בית ה' בראש ההרים וה' קרנו ומזלו ירים הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות: משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |