שו"ת חתם סופר/ב/ריח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שוכ"ט לי"נ הרב המא"הג הח"וש המופלג כש"ת מהו' ישראל נ"י אבד"קק דארדע יע"א:
יקרתו הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידון מקוה של מי גשמים העשוי' בגיגית טמונה בקרקע כהלכה אך נקובה בשולי' להוציא משם המים לנקותה והברזא מנחושת אי יש לחוש בזה משום הוי' בטהרה דלדעת הר"ש דמייתי מחבר סי' ר"א סעי' נו"ן פסול ולהי"א שהוא דעת הרא"ש כשר וכ' פר"מ דלדעת הראב"ד פ"ט מכלים הלכה ג' כל שאינו משמש בפני עצמו אינו מטמא אפילו יש לו שם בפני עצמו אך לרמב"ם כיון שיש לו שם בפני עצמו מקבל טומאה שוב כתב לדעת הרא"ש בהלכות מקואו' שלו סי' י"ב כל שעשוי לשמש קרקע טהור והך ברזא נמי עשוי לשמש קרקע אך בש"ע סעי' מ"ח כ' שיהי' ממש מחובר בקרקע ולא הזכיר עשוי לשמש בקרקע ותמה פר"מ הא ראיות הרא"ש נכונים הם הנה הראיו' דמייתי הרא"ש י"ל לאו במחשב' שחישב לחברם בקרקע בשעת עשייתן מפני שלא לקבל טומאה אלא צורתן מוכחת עליהן שאותן הכלים נעשים תמיד לשמש קרקע כגון הדלת וכן כל הכלים דמייתי רא"ש לשמש פשוטי כלי עץ כולם מיירי דצורתן מוכחת עליהן וכן משמע קצת מלשון תי"ט משנה ט' פ"ח דכלים ד"ה פורנה וכו' שלכך פתחה בציד' וכו' ע"ש שר"ל שצורתו מוכחת עליו שלכך נעשה אע"ג דמלשון הרע"ב משנה ד' פ"כ דכלים לא משמע קצת כן דהרי אין עריבה מלאכתה מוכחת עליו מ"מ נ"ל הרב המחבר ס"ל הכי וס"ל סילון דהרא"ש הי' צורתה מוכחת עלי' וכן משמע מלשונו שכ' שהיא תמיד בקרקע ר"ל שצינור כזו הוא תמיד ולעולם משמש עם הקרקע ע"כ אפי' אינה מחוברת ה"ה כקרקע וסילון דש"ע מיירי בסתם סילון שמשמשי' בהם בתלוש ג"כ וא"כ אפי' נעשית זו לשמש את הקרקע לא נפקא מטומאתה ואולי יצא להמחבר כן מהכרח קו' עצומה מהא דאביק משנ' יו"ד פ"ו דמקואו' שתמהו כל חקרי לב ולהנ"ל ס"ל צורת האביק אינה מוכחת שעשוי לקרקע ומה שחיברו עתה לקרקע אינו מועיל דה"ל חקקו ולבסוף קבעה. [ועיין לעיל בסימן קצ"ח אות י"ג מה שמתמה המחבר על התוס' חדשים ומיישב סתירת התוי"ט על נכון מ"מ לנידון שלפנינו אין מזור בזה כיון שאין צורתו מוכחת עליו שנעשה לשמש קרקע]:
ולסמוך אשיטת הרא"ש דהמונע יציאת המים לא מקרי הוי' ע"י טומאה הוא נכון ושיטתו מחוורת אך מה אעשה והמחבר עשה שיטה זו כהדין גרמיזא וכ' בשם יש מי שאומר והנה שיטת הרמב"ם בפי' משנה זו ובזבחי' כ"ה ע"ב דלא בעי הוי' בטהרה אלא במים חיים לזב וה"ה לזחילת מעין והרא"ש גופי' כ' שפי' רמב"ם במשנה היא נכונה שהוא מפרש ר"י ורבי יוסי פליגי אי פשוטי כלי עץ המטמאי' מדרבנן מעכבי בטהרות זב דבעי מים חיים וא"כ לא נ"מ לדידן כלל וכן לשיטת רא"מ דס"ל ג"כ דלענין מי גשמים אין שום נפקותא בזה בהוי' בטהרה והנה נהי דקלסי' הרא"ש לפי' זה בלשון המשנה אבל בלישנא דקרא לא א"ש דיהי' טהור קאי אמעיין דלפני פניו ולא אבור מקוה מים דסמוך ליה וכן הקשה תי"ט:
אמנם שיטת הר"ש קרא מסייע' לי' דקאי נמי אמי גשמים שבבור מקוה מים ולפ"ז זב וזבה דמשנתינו לא אטבילת מים חיים קאי דהרי אפי' למי גשמים בעי' הוי' בטהרה אלא אהוי' בטהרה קאי שהזב והזבה יכולי' להביא מים למקוה ור"י פוסל וא"ש קרא אך משנתינו ק' דלפ"ז במאי פליגי ומ"ט דר"י להוות ע"י זב הא יהי' טהור כתי' והוצרך ר"ש לדחוק דמשנתינו לא במביא מים למקוה מיירי אלא המקוה כבר שלימה היא והטמא מעכב הזחילה לחוץ ובהא פליגי ר"י סבר אין המניעה כמהוה ור' יוסי ס"ל המניעה פוסל כהמהוה ולפ"ז מתני' דחרדלי' דגזרו בכלים אתי' כר"י וזה דוחק:
אבל הרא"ש קרא ומתנית' מסייע לי' סבירא לי' עיקר קרא במהוה גשמי' ע"י טהרה ומתני' מיירי נמי במביא מים למקוה ולא מיירי שהזב מביא מים אלא שמחזיק בידו או ברגלו את המקל שהוא פשוטי כלי עץ לר"י כשר כיון שאין הזב אלא מחזיק המקל ולר"י פסול:
וצ"ע אלחם חמודות וש"ך ס"ק ק"ד שהקשו סתירת הש"ע מסמ"ח לסעי' י"ד ותמיה לתמיהתם הא זה תלי' לשיטת רמב"ם דמפרש מתני' שלא יזחילו ע"י טומאה א"כ זב אמים חיים קאי ופלוגתתם בפשוטי כלי עץ וקיי"ל כר"י להחמי' אך להר"ש פלוגתתם במי גשמי' ולא במים חיים והזב הוא המהו' ואין פלוגתת' בפשוטי כלי עץ ולכ"ע במקל בלי סיועת אדם כשר וא"כ נהי המחבר פסק להחמיר כב' הפירושים כמ"ש הרב"י בכוונת הטו' מ"מ מי גשמים ע"י פשוטי עץ כשר ממ"נ לרמב"ם מי גשמים כשר אפי' ע"י טמא ממש ולהר"ש פשוטי כלי עץ אינם מעכבי' כלל ומאי ק' להו לרבותינו וצ"ע:
עכ"פ אין לנו לסמוך להקל לכתחלה לעכב יציאת המים ע"י דבר המקבל טומאה אך נלע"ד פשוט כי אין הברזא הלז מקבל טומאה ובמ"כ פר"מ שגה קצת בכוונת פלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"ט מכלים הל' ג' הנ"ל יעיין מ"ש תי"ט ספי"א דכלים אע"ג דכלי מתכו' פשוטיהן טמאין הא לאו כלי הוא עכ"ל:
הנה כלי מתכות מטמא או משום כלי קבול או משום כלי תכשיט והנזמי' הללו עשוי' קדר' קטנ' של זהב ועדש' על גביו ותלוי' בצינורא קטנה ובה נתלה באזן או באף והנה אם נפרקה אזן הקדירה בטל לי' מכלי תכשיט שאינו ראוי לתלות עוד מ"מ ה"ל כלי קבול והעדשה אע"פי שאינו כלי קבול עדיין הוא תכשיט שראוי לתלות ע"י הצינורא ואמנם בהסר גם העדשה אע"ג דהצינורא לחוד ניתנה באזן מ"מ טהור' ופליגי רמב"ם וראב"ד בטעם טומאת עדשה לרמב"ם ס"ל כיון ששמו עליו ה"ל כלי תשמיש משא"כ צינורא שאין להם שם בפ"ע לא ה"ל כלי תכשיט וראב"ד ס"ל לא תלי' בשמה עלה אלא הצינורא אינו ראוי' לתכשיט כי אין הנשי' נותני' צינורא לחוד באזן אבל אי הי' ראוי' למלאכתה היתה מטמאה משום כלי תכשיט אפי' בלי שם וכ"ז בתכשיט אבל ברזא הלזה שאיננו לא כלי תשמיש בפ"ע מה לי שמו עליו או לא ע"כ נלע"ד טהור הוא והויתו של מקוה בטהרה והנלע"ד כתבתי הכ"ד החותם באהבה רבה: פ"ב נגהי ליום ה' כ"ב מרחשון תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |