שו"ת חתם סופר/ב/קסז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תיתי שלמא רבא מן שמי' וחיים לאמ"ו הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים דולה מים מבורות עמוקים בנו ממנו חרבות עולם מוסדי דור ודור יקים כושל יקימון מיליו מדבש ונופת מתוקים מפומי' דמר נפקין זקוקין דנורא נחמדים מזהב ומכסף מזוקקים ה"ה הכהן הגדול תורה נבקש מפיהו משפטים וחוקים הוא המורה המרווה צמאון צחיחים כמים על אפיקים נ"י ע"ה פטיש החזק כראי מוצקים כק"שת מהו' נתן מר כהן צדיק על החסידים ועל הצדיקים הוא הנשר הגדול המרחף על גוזליו תלמידיו הותיקים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה ירקריקים ואנא מן זעירא לא מן תיישים אלהין מגדיים דקיקים נקטינא בשיפולי גלימא ואחוינא קידה והשתחוי' בתוך הבאים לפני אמ"ו הגנ"י בשנים ושלשה גרגרים גם אני בחלומי חזיתי חזות קושי' ופירוקא ודברים שצריכים לפנים להגישו אל הכהן העומד לאורים להאר עינינו ולהגיה חשכנו ה' ישמרהו ויחייהו יאושר עיניו בארץ נכוחות וישבע שובע שמחות ובחסדו נקוה ירוה צמאונינו במי מנוחות ישיבנו תשובה נכונה מכתב אלקי' חרות על הלוחו' ואנחנו נקטוף מלוחותיו עלי שיח שפתותינו ומהם נשים חכמה בטוחות וזה החלי בשם אלקי הרוחות:
מיום הועמס עלי עול ההוראה אמרתי אני עם לבי וקבעתי מסמר ויתד תקועה במה שהוא פשוט בפוסקים ראשונים ואחרונים ושרשו עלי ים התלמוד פתוח דבדיקת עד שאינו בדוק אינו מטמא אלא משום כתם לכל היותר והי' נ"ל דזהו דוקא באשה שלא הרגישה ובדקה ונהי דאי היה עד הבדוק הי' אמרי' הרגשת עד הוא פי' היא טעתה בהרגשת עד ולעולם בהרגשה בא כמבואר ר"פ הרואה כתם מ"מ עכשיו שהעד אינו בדוק אנו תולין דם זה מעלמא או במאכולת וכדומ' אבל כשהרגשה ומשום כך בדקה ומצאה אפי' טפת דם כחרדל פשיטא שהיא טמאה כי הרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש ת"הד וכל שהיא מוצאה על העד אפי' כ"ש איך נקל ראש לומר שהוא דם מאכולת ונטהרנה וכך הנהגתי אעפ"י שהי' איזה לומדים מפקפקים ע"ז כי לא שמעו כזה מעולם שיהי' המורה חוקר על ההרגשה בכעין זה מ"מ לא הזזוני ממקומי עד שכמו ב' שנים נתאכסן אצלי הרב המא"הג איש עמיתי מהו' דוד קיצע ני' לע"ע אב"ד ור"מ דק"ק סארדעהל (והוא עמד לפני אמ"ו הגאון נ"י בק"ק פראג והשתעשע עמו לפרקים) והוא אמר לי כי כן קבל ג"כ מרבו המובהק הגאון בעל נ"בי זצ"ל ושמחתי כעל כל הון והנה זה ימים לא כבירים עשיתי לזה גם סמוכים כדמות ראי' מהש"ס נדה י"ד ע"א באופן דממקומו הוא מוכרע קצת מדאבעי' לי' אי טיהר ולא כלום קאמר ע"כ בדלא ארגשה דאי בדארגשה והלא מיירי בכגריס ועוד מדמייתי עלה מהך ברייתא דמיירי ביותר מכגריס א"כ ה"נ דכוותי' וכן הוכיח ג"כ להדי' בתה"א בשער הכתמים קע"ח ע"א דבכגריס ועוד מיירי וא"כ איך תיסק אדעתן דנקל כולי האי דבהרגשה וכגריס ועוד נטהר לגמרי והא מידי ספקא לא נפקא אע"כ דבלא הרגשה מיירי ומספקא לי' בלא הרגשה אפשר דמטהר לגמרי ותולה במעלמא כצ"ל וא"כ מאי מייתי ת"ש מברייתא דר"ח טמא משום כתם מיהת דלמא התם בארגשה ואכתי מבעי' לן בלא ארגשה אע"כ צ"ל פשיטא להש"ס דבארגשה וגם מצאה כגריס ועוד לכ"ע טמאה נדה ושום אדם לא יחלוק על זה ועוד נ"ל ראי' מדאמר ר"ז כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר ר"י לעצמו טיהר ואי בהרגשה נמי מטהר מאי ראי' מאשה שהית' עושה וכו' דהתם בדלא ארגשה ותולה במי רגלים מיירי כמבואר להדי' ר"פ הרואה כתם והכא בארגשה להדי' ואע"כ ה"נ דוקא בדלא ארגשה האמנם כי דברי הרמב"ם עומדים לנגדי קצת שהוא דקדק ושינה לשון הש"ס וכ' פ"ד מה' איסורי ביאה הל' י"ט קנחה במקום בדיקה וידוע כי הקנוח הוא רק בפה הרחם משקופו של שמש כמבואר בש"ס י"ב ע"א ואי בדלא ארגשה איך ס"ד לטמאות משום נדה כלל הא לא ארגשה ולא שייך לומר אימר הרגשת עד הוה כיון שלא הכניסה העד לפנים אע"כ בדארגשה ובספר נ"בי סי' מ"ו דף נ"ז שם העלה לפרש דברי הרמב"ם דכל לבעלה סגי בקנוח והיינו בדיקה דש"ס יע"ש כי דבריו מתוק לחיך א"כ ליתא להנ"ל לכאורה מ"מ נ"ל ראיותי מגמ' נכונה ומשום ק' לא הדרנא בי כי כל קו' יש לה תי': -
אמנם גדר ההרגשה הייתי מקיל דוקא כשהרגישה פתיחת פה המקור ממש כפשטיות לשונו של ת"הד אשה שהרגישה שנפתח מקורה גם כי ידעתי כי נחלקו בה אבות העולם בתשו' שב יעקב עם מוז"ה מהרשש"כ זצ"ל מ"מ לא נתתיעדיין לבילתור ולחקור אחר מוצא הדבר כי הוראתי הנ"ל הי' המצאה חדשה בעיני כל ודי לי להחמיר בפתיחת פי המקור ממש ולא בהרגשה קלה זיבת דבר לח אך להיותי עתה קובע להלכה דין הנ"ל דבדיקת עד שאינו בדוק בהרגשה טמאה אפי' בפחות מכגריס ודין זה הוא מעשים בכל יום ויום אמרתי אני עם לבי לבקש ולתור מוצא הדין ושרשו והנה הגאון שב יעקב מייתי ראי' דבעי' דוקא הרגשת פתיחת פ"המ דאס"ד זיבת דבר לח א"כ ר"פ הרואה כתם דקאמר הש"ס אי דארגשה וכו' אי דלא ארגשה כו' ומסיק אימא הרגשת מי רגלים היא והשתא מאי קושיא פשיטא דארגשה זיבת דבר לח שהרי הטילה מי רגלים וכן מלשון הרמב"ם שכ' להדי' גבי הך דהשתינה שנזדעזעה כל גופה ולכאורה ראי' ברורה היא זו ומוז"ה דחה שם דרמב"ם לרבותא נקיט אפי' הרגישה הרגשה גמורה נמי תלי' לקולא וש"ס נמי הכי קאמר אי דארגשה הרגשה גמורה יושבת אמאי טהורה יע"ש ודבריו נפלאו ממני לא אוכל להולמם דעכ"פ מה יענה אאידך אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה הא עכ"פ ארגשה זיבת דבר לח וצריכים לפרש דבריו דס"ל להש"ס חזקה אלימתא היא דאין דרך דם לצאת עם מי רגלים משום דבשעה שנפתחה השלפוחית נסתם המקור ובסברא זו י"ל שיטת הרמב"ם וסיעתו דפסק הא דר' יוסי דעומדת טהורה ופסקו כר' דעד שאינו בדוק ואלו הש"ס דנדה י"ד ע"ב קאמר ר' כר"מ ור"י לעצמו טיהר ונדחק ה"ה וגם בתה"א הזכיר זה ודברי מהרי"א בתפארת ישראל לא הבנתי בזה ולפי הנ"ל י"ל כיון שזהו חזקה גמורה א"כ מנ"ל לר"ז דזה תלי' בזה דלמא ע"כ לא טיהר ר"י אלא במי רגלים דחזקה אלימתא היא משא"כ בעד שאינו בדוק דסתם אשה בחזקת רואה היא לא מבעי' באין לה וסת דס"ל להרמב"ם דלרחב"א דספ"ק דנדה צריכה בדיקה בכל פעם אלא אפי' ביש לה וסת נמי הא קיי"ל וסתות לאו דאוריי' ואין כאן חזקה מ"הת לטהר ומשו"ה אפי' ביש לה וסת נמי הצנועות מיהת בודקת לפני תשמיש לבעלה להרמב"ם ויעויי' מ"ש כ"מ פ"ה מהל' שגגות הל' וי"ו א"כ אין לה חזקה כלל ואפשר דבכה"ג אפי' ר' יוסי מודה ומנ"ל לר"ז להשוות פלוגתי' אהדדי וע"כ צ"ל ר"ז לטעמיה אזיל דס"ל כל לבעל' לא בעי' בדיקה דלבו נוקפו ופורש כמבואר לעיל י"ב ע"א וס"ל נמי וסתות דאוריי' ט"ו ע"א מדאמר דכ"ע וסתות דאוריי' יע"ש לכן לדידי' שפיר תלי' בהדדי מאן דמטהר בעומדת מטהר נמי בעד שאינו בדוק אע"ג דאכתי איכא למימר בעומדת איכא תרי חזקה להתיר חדא חזקת טהרה דאשה לר"ז כנ"ל ואידך חזקה דמקור נסתם כנ"ל משא"כ בסתם אשה ז"א כבר למדונו הרב פני יהושע ז"ל בחי' לגיטין כ"ח ע"א דכך לי חד חזקה כמו תרי בדאוריי' כל שאין חזקה מנגדתו וא"כ לר"ז א"ש אבל לפי מה דקיי"ל וסתות לאו דאוריי' נמצא אין שום חזקת טהרה להאשה כיון דמגופה קחזי' ויעיי' מ"ש תוס' נדה י"ח ע"ב ד"ה למעוטי א"כ שפיר י"ל כק' הנ"ל וא"ש פסק הרמב"ם וסייעתו מ"מ מבואר מדברינו האלו דחזקה גמורה היא דאין דרך דם לבוא עם מי רגלים לכן י"ל שפיר פריך אי דלא ארגשה הרגשה גמורה אמאי טמאה הא חזקה דאינו רואה דם עם מ"ר והוצרך לשנוי דבעומדת ליכא הך חזקה לר"מ משום דהדר מ"ר למקור כצ"ל לדעת מוז"ה הנ"ל:
ולכאורה הי' נלע"ד להביא ראי' דבעינן דוקא פתיחת פ"המ מדאמרי' שם ג' ע"א ישנה נמי אגב צערה מתערי ודוחק גדול הוא דנימא מצער' דזיבת דבר לח במעט דם שאינו בא בשפע דמתערי משינתא ודוחק לומר אה"נ אבל כיון דעכ"פ בשופעת מתער' מהזיבה וממילא לא מטמאה מע"לע אפי' במעט דם משום לא פלוג וכמ"ש תוס' שם ד"ה מרגשת בעצמה וכו' זהו מבואר הדוחק גם כי ה"ל להתוס' להביאה כמ"ש תוספות אשוכבת פרקיד וכדומה אע"כ דפשיטא להו דזהו לא הוה הרגשה כלל אלא כשנפתח מקורה וכן מורה לשון התוס' שם שכ' כשנעקר דם מן המקור וידעתי שיש לפקפק ולומר דשמאי על הרוב ידבר ומ"מ זיבת דבר לח נמי מיקרי הרגשה אבל כל זה דוחק ומי יכניסנו לזה כשלא נמצא בהראשונים בהדי' כן אדרבה מלשון הרמב"ם הנ"ל שהביא שב יעקב ומלשון תה"ד שכתבתי משמע להדיא דהרגשה היא פתיחת פ"המ:
עוד יש להבי' ראי' מלשון התוס' ד' ע"א ד"ה והא אשה מכוסה היא שכ' להדי' שהמקור סתו' והי' לה להרגיש כשנפתח אע"ג דמסקינן דאפ"ה מטמא ב"ה אע"ג דלא ארגשה פתיח' פ"המ היינו לאו משום דלא בעי פתיחת פ"המ אלא משום דס"ל לב"ה אימר ארגשה ולאו אדעתה דסבורה הרגשת מ"ר היא דבאמת כשמצטערת ע"י מ"ר הוא קרוב למקום פ"המ שראש השלפוחיות המונח על המקור מגיע עד כנגד פתח החדר כידוע למתחיל קצת בניתוח וכמבואר בציורי ספריהם מכל זה משמע בודאי דהרגשה ממש בעינן:
אך את זה ראיתי דברי הגאון בנ"בי סי' נ"ה דף ס"א שכ' דנ"ל שלא כדעת כת הקודמים אלא הרגשה היא זיבת דבר לח ולא חש להבי' שום ראי' מראיותינו הנ"ל ולדחות אותה אלא הביא ראי' מדאמרי' ר"פ הרואה כתם בבשרה תרתי שמעת מינה עד שתרגיש בבשרה ושמטמאה בפנים כבחוץ והיינו מן השינים ולחוץ וזהו חוץ מפי המקור ש"מ ששם נמי הוא מקום הרגשה והיינו זיבת דבר לח עכ"ד וראי' זו איני מכיר הא כתב הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב ה"ד ובשע' גמר ביא' האבר נכנס לפרוזדר ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות וכו' וכך הם דבריו בפי' המשניות אלא ששם בסופו יש איזה שורות לא ידעתי לפרשם נמצא שפה המקור הוא מקום שהשמש דש ובנדה מ"א ע"ב אמרי' בין השינים היינו מקום דישה מאי מקום דישה אר"י מקום שהשמש דש אלמא דא ודא אחת היא ושם הוא מקום ההרגש כשנפתח פ"המ ואעפ"י שכ' שאינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו קצת היינו קצת רחוק מראש המקור מבפנים אבל הוא נכנס עד הפתח ממש והוא ראשו שבחוץ ויעויי' לשון הרמב"ם שם הל' ב' ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה ובהלכה ד' הנ"ל כ' ג"כ זה הלשון ובשעת גמר ביאה האבר נכנס וכו' כמו שהעתקתי לעיל א"כ הכל חד וכן מבואר מלשונו בפי' המשנה ר"פ יוצא דופן אלא שצל"ע מ"ש מקום יוצא מצוואר הרחם וידוע כי פי' המשנה משובש מהמעתיקים א"א לדקדק עליו כ"כ סוף כל סוף דברי הנ"בי צ"ע:
האמת שלפמ"ש תוס' נדה מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא משמע דבית החיצון שהשמש דש שם הוא חוץ לפרוזדר וא"כ דברי נ"בי נכונים כיון דבבשרה היינו חוץ לפרוזדר ה"ה ההרגשה נמי שם הוא והיינו זיבת דבר לח אבל באמת כל זה כתבו תוס' לפי הבנתם וכן רש"י ז"ל פי' סוגי' דפרוזדר לפי מה שצייר מהר"ם לובלין הכל לפי שכלם אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים לא צדקו דבריהם בזה כי האמת עם הרמב"ם כאשר יעיד הנסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל כמו מעשי טוביה וס' שבילי אמונה ושם במעשה טוביה יש טעות קצת בציור הלול ויש לפני עוד ספרים מדויקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה בכמה וכמה ציורים כולם יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל ומיני' לא נזוע גם שאלתי רופאים וכך אמרו לי ובר מן דין לו יהיבנא לי' כשיטת התוס' הנ"ל מ"מ אין ראיתו ראי' דהרי אמרי' התם ר"פ הרואה כתם דבבשרה אתי נמי להא דר"פ המפלת בבשרה ולא בשפיר ובשפופרת ובלי ספק דאשה המוציאה דם בשפופרת מן הפרוזדר עד כותלי הרחם סמוך למשקופו של שמש והיינו לנ"בי בית החצון ואם אז יצא הדם מן השפופרת לחוץ ויגע בבשר אין שום ה"א שיטמא אעפ"י דנגע בבשרה דלשם וראי' ברורה לדבר מהא דר"ש שהביא הרא"ש ר"פ המפלת וז"ל הטור סי' קפ"ח וכן עשה ר"ש מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכו' ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות בבית החצון וכו' וכ' הרב"י שנראה שהיתה רואת דם ממש ואפ"ה הי' מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבית החצון נמשך הדם וכיון דבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכה טהור וכ"פ בש"ע ואע"ג דכ' מלשון הרא"ש לא משמע מ"מ אפי' לפי הבנתו בהרא"ש ה"ט משום דאז הוה חיישי' שמא דם ממש מעורב בו אבל אי הי' עינינו שם וידעי' שהדם הזה יצא מן החתיכה אעפ"י שנגע בבשר החיצון שקורא לו נ"בי ב"הח אפ"ה טהורה וע"כ האי בבשרה תתפרש לפנים מבית החיצון שלו ואם על כרחנו נאמר ב' מיני בשר בהאי קרא ויהי' הך דרשא דבפנים כחוץ קאי אבית החיצון שמחוץ לפרוזדר ואידך דרשא דבבשרה ולא בשפופרת יהי' קאי אבשר שלפנים מבית החיצון וא"כ הדרשה שלישית שתרגיש בבשרה ע"כ דומה לדרשא דלא בשפופרת דהרי כתי' בבשרה ואמרי' דייתורא דה"י קאי אהנך תרתי שתרגיש ולא בשפופרת כמבואר מלשון הש"ס דר"פ הרואה כתם הנ"ל וא"כ הנך תרתי בחדא מחתא מחתינהו קרא וידעתי כי משמע מדברי הגאון מהו' גבריאל שבתשו' שב יעקב דתרתי שמעת מיני' היינו הרגשה ובפנים כבחוץ נפקא כחדא יע"ש ולא אאריך בזה כי הוא המצאה שכלי' ולא אמתית. עוד כ' נ"בי ראי' ממשנה דמשל משלו חכמים י"ז ע"ב דקשה לו אי דארגשה אמאי ספיקו טמא הא ודאי הוא כבר הרגיש בזה בתפארת ישראל בתחלת הספר וכ' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם וה"פ ספיקו טמא שחזקתו מן המקור בהרגשה שחזקת דם מקור יוצא בהרגשה יעו"ש והוא פשוט למעיין:
ובלאה"נ דבריו שבאותו ענין בתשובה ההיא אין להם שחר דכ' שם דאי מקור מקומו טמא ומטמא טומאת ערב מיהת שוב אין לה חזקת טהרה וממילא טמאה נדה נמי אע"ג דנגד חזקה שיוצא בהרגשה מתנגד חזקת טהרה הכא כבר אבדה חזקת טהרה שלה ודעתו דמשו"ה אסורה לבעלה והוא פלאי אי יהיבנא לי' כדבריו שהחזקות מתנגדות זו לזו א"כ עדיין מה הועיל במה שאבדה חזקת טהרתה מ"מ חזקת התירא לבעלה לא אבדה ועדיין במקומה עומדת ומה ענין חזקת היתר לבעלה לטומאת טהרות והכי כ' תוס' להדיא בב"ק י"א ע"א ד"ה דאין וכו' דהני תרי מילי לא אגידי בהדדי אך ראשית דבריו אין להם יסוד במח"כ כי הוא חשב דחזקת דמים שיצאו בהרגשה הוא חזקה בעלמא ונמצא שזהו מתנגד עם חזקת טהרה שלה או עם חזקת היתר לבעלה כפי מה שאומר אני והא ליתא דהאי לאו מתורת חזקה אתאינן עלה אלא חזקה דאתי' מכח רובא דרוב דמים שמן המקור יוצאים בהרגשה ויש לי להאריך בזה הרבה אלא שלא אעמיס על אדמ"ו נ"י מה שאין צורך למה שאני צריך כעת כללא דמלתא דרובא הוא ורובא עדיף מחזקת טהרה שלה ואזדא לי' כל מ"ש בהא דר' חיי' יע"ש:
נחזור לעניננו שלפע"ד אין שום ממשות בראיות הגאון הנ"ל ולדעתי הראיות שכתבתי נכונות המה שאין הרגשה אלא פתיחת פ"המ והוא שנזדעזע גופה כעין צער מ"ר ולפלפולא בעלמא אומר כי הי' אפשר להמציא עוד קולא באם לא ארגשה פתיחת פ"המ ורק זיבת דבר לח לפי מה שידוע ברפואה שרוב הזיבות האלו באו להנשים מחמדה ותאוה והא כ' הר"ן בחידושיו אהא דס"פ כל היד אהא דר"א ארחי' ואמר האי דם חמוד דדם חמוד טהור לגמרי והא דאמרי' תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים היינו משום שמא נתערב בי' טפה דם נדה מחמת התעוררת החמוד וצריכים להבין א"כ מאי אהני לי' לר"א הא דמורח ודאין דאכתי דלמא דם נדה מעורב בה ולדחוק ולומר דהי' יכול להבחין גם זה אי מתערב בו או לא משא"כ בתבעוה לינשא מיירי או דאין כאן בקי בהרחה או דאינה מביאה דם לפנינו כלל וחיישי' שמא נאבד ממנה טפה דם חמוד שבה מתערב דם נדה ואה"נ אלו הביאתה לפנינו והי' בקי בהרחה הוה שריא ואלו כן הי' מיושב ק' ט"ז מתמר ורות דאנהי הוה בקיאי טפי מינן בלי ספק אבל זה מבואר הדוחק ואין לו קיום מכמה טעמים והמחוור דדוקא בחמוד גדול דתבעו' לנשא הוא דחיישינן לטפת דם נדה כי כן מורה לשון הר"ן ז"ל דמחמת החמוד מתעורר גם דם נדה לצאת משא"כ בחמוד דעלמא לית כאן אלא דם חמוד ושרי' א"כ יש לנו עוד קולא בהרגשת זיבת דבר לח בלי פתיחת פ"המ דנימא כיון דתחלתו ע"י חמוד בא גם הדם הוא דם חמוד זה כתבתי לפלפולא בעלמא כי לפע"ד אין אנו צריכים לכל זה והנה זהו מעשים בכל יום שע"י שמרגשת דבר לח מקנחת בחלוקה שאינו בדוק ומביאתו לפנינו ואם נחמיר בזה יהי' חומרא גדול' כמ"ש לדברי אין קץ לדברי חבירי אין סוף ע"כ עיני מיחלות ותלויות עד יורני מ"ו הגאון ובין כך אני מחזיק בסברתי הנ"ל:
והנה יש מקום אתי לעייל פילא בקופא דמחטא ולפרש דברי נ"בי ולומר דה"ק נהי דחזקת דם יוצא בהרגשה הוא רובא מ"מ יש כאן ב' חזקות חזקת טהרה שלה וחזקת היתרא לבעלה וכ' הריב"ש בתשו' הביאה פ"י בקונטרס אחרון דכתובות סי' מ"ו דרובא לא עדיף משני חזקות וע"ז תי' נ"בי דחזקת טהרות אזדא לה משום שטמאה טומאת ערב מיהת דמקור מקומו טמא ונגד חזקת היתרא לבעלה מהני רובא דהרגשה כן יש לפרשו אבל הוא ז"ל בעצמו דחה דברי הריב"ש מהלכה בחלק אה"ע סי' מ"ג דף מ"ד ע"ב וכ' שיש לו ראי' ברורה ממה דילפי תוס' רובא עדיף מחזקה מפרה אדומה דסמכי' ארובא דכשרות נגד חזקת טומאה ש"מ דרובא עדיף והנה משם מוכח דעדיף אפילו מתרי חזקות שהרי הבהמה יש לה חזקת שאינו זבוח ונימא במקום נקב קשחיט אלא ש"מ אפי' נגד ב' חזקות מהני רובא ודלא כריב"ש ע"כ דברי הגאון ז"ל ומדויל ידי' משתלים אך לפע"ד דבריו לדחות דברי ריב"ש לא נהירא כלל דלכאורה ק' אהתוס' איך נילף מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקת טומאה של אדם בשלמא אי הוה כתיב בקרא שנקח פרה כשרה נמצא דאי הפרה ההיא תהי' טריפה בפנים יהי' האדם טמא כשהי' ואנו מטהרין אותו וסמכי' ארוב פרות אזי שפיר הי' מוכח מזה דרוב עדיף מחזקה אבל השתא דלא פסל בה טריפה אלא חטאת קרי' רחמנא שתהי' ראוי' לחטאת וגבי חטאת דינא הוא דניזל בתר רובא משום דאין חזקה מנגדתו והך פרה אדומה כיון שהיא ראוי' לחטאת הרי מטהרת האדם לא משום רוב אלא משום ברור גמור שהיא ראוי' לחטאת ואע"פי שהיא סברא דקה אבל לפע"ד היא נכונה וא"כ לא מוכיחו תוס' מידי וצ"ל דהתוס' כ"כ למאן דיליף רובא מפרה אדומה ולא משחיטה עצמה ולא חייש דלמא במקום נקב קשחיט ולדידי' גבי חטאת וכל הקרבנות לא אזלי' בתר רובא אלא בדקינן להו דהא לא חיישינן שמא במקום נקב שחיט ומפרה רצה למילף משום דא"א למבדקה דבעי' כשהיא שלימה וא"כ ליתא למ"ש לעיל דסגי שתהי' כמו חטאת ז"א דאכתי במה ידעי' שהוא כמו חטאת שהרי בדקינן לי' ופרה א"א למבדקי' וע"כ משום רובא ואתי רובא ודחי חזקת טומאה של אדם ושפיר הוכיחו תוס' וא"כ למאי דמסקי' דשמא במקום נקב קשחיט וא"א למבדק החטאת וסמכי' ארובא ובפרה סגי שתהי' רק כשר לחטאת ליתא הוכחות תוס' מפני ק' הנ"ל אלא דמ"מ מוכח דרובא עדיף מהיא גופי' דכיון דחיישינן למקום שחיטה נקוב ה"ל חזקת שאינו זבוח וש"מ רובא עדיף נמצא ממ"נ מוכח דרובא עדיף מחזקה אבל להוכיח דרובא עדיף מב' חזקות א"א להוכיח דכי איכא להך דחזקת טומאה ע"כ ליכא חזקת שאינו זבוח ואי איתא להא ליתא להא ודברי ריב"ש נכונים דלא כנ"בי: [ועיין בסימן כ"ד שם דחה ראי' הנ"בי נגד הריב"ש באופן אחר]: פק"ק מ"ד יום ה' א' דר"ח אלול תק"ס לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |