שו"ת חתם סופר/א/קו
שו"ת חתם סופר 
א קו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המא"הג המופלג מו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:
גי"ה הגיעני ע"ד עבריין א' שהערים כאלו מכר חמצו לנכרי ועבר עליו הפסח לא אאריך בתרמיותיו הנה איך יעלה על הדעת ששטר החתום מן הלוקח ולא מן המוכר והשטר עצמו נשאר ביד המוכר וכתוב בו שנתן דראן געלד כ' צ"ל ושניהם מודים שלא נתן מאומה אך הישראל אמר לו שימכור יי"ש בפסח ולאחר הפסח ישלם לו שכר טרחתו ג' זהובי' הנה אפי' השטר נכתב כדינו שמכר חמצו אגב קרקע צריך שיחתום המוכר ושימסור השטר ליד הלוקח והמוכר מודה שקיבל דראן געלד והודאתו מהני אפשר וקנה הלוקח במסירת השטר לידו ולמ"ד כסף קונה וס"ל נמי אודיתא מהני בדאורייתא א"כ יקנה החמץ בכסף ע"י אודיתא שהמוכר כ' שקיבל וחתם עצמו וא"נ הי' הקונה נותן ח"כ בחתימת ידו אני חייב ליתן כך וכך אפשר ח"כ כזה מהני ככסף כמבואר בש"ע א"ע סי' כ"ט אבל הכא בשטר כ' הלוקח שנתן ולא שיתן והמוכר לא חתם בהודאתו שקיבל איך יעלה על דעת אדם ישר שיהי' שטר זה יותר מחספא בעלמא ומאחר ששוב שניהם מודים שבעל פה שכרו לפועל למכור יי"ש שלו וישלם שכר פעולתו ג' זהובי' היש לך רשע ערום גדול מזה.
ע"כ אי הי' החמץ בעין הי' אסו' בהנאה ומעלתו כ' שאין ממנו בעולם מ"מ דמיו שקיבל אסור לו אע"ג דמג"א נראה כמסתפק קצת בדבר בסי' תמ"ג ופר"ח החלי' להתיר לא ראו בסמ"ע וש"ך סי' רל"ד ולא שבקינין פשיטותא דדהו מפני ספיקתו של מג"א ומדלא הביאום משמע שנעלם ממנו לפי שעה ויוציא הדמים מתחת ידו ויכולי' לפרנס מהם בניו ומשפחתו ולא הסמוכי' על שולחנו וזה מקנסא דר"ש דקנסא קניס אך אם יראו הממונים לקונסו קצת בממונו לצדקה וכדומה למען יוסרו יעשו:
ושפחתו שמכרה בביתו בפסח שמרי שכר וגם מאותן שמרים שעבר עליה' הפסח נעשה יי"ש הנה מג"א סס"י תמ"ז מייתי דברי מהרמ"ל סי' קכ"א דדבר המעמיד הוה כבעינא ואסור היי"ש בהנאה אמנם זה ימים לא כבירים כ' לי הרב הגאון מהר"מ א"ש אב"ד דק"ק אונגוואהר דהרי כל עצמו המחמיר בדבר המעמיד הוא הראב"ן דמייתי מג"א סי' תמ"ז והוא בראב"ן דף ע"ב ע"א ושם לפני זה כ' הראב"ן בפי' הש"ס פסחים ל"א ע"א דאר"נ כד נפקא יומא דפסחא זילו זבינו חמירא דבני חילא פי' שישראלי' אפו מיד אחר הפסח לבני חילא ולא הי' להם להחמיץ אלא בשאור שבביתם ועברו עליו בל יראה ואפ"ה כיון דעירבום לנכרי מותר לנו לזבון מהם דע"י תערובת לא קניס ר"ש אלו דבריו ולכאורה סתר עצמו דהרי מיד באותו עמוד כ' אותו מעשה דשמרי דבש דמייתי מג"א סי' תמ"ב בשמו אע"כ צ"ל נהי דהוה כבעין דלא בטיל מ"מ לענין קנסא דר"ש לא קניס אלא בעינא ממש אבל כל שנתערב לא קניס ומהרמ"ל שהחמיר אפשר ס"ל כהטור סי' תמ"ז דגם אחר הפסח בעי' ס' ודבר המעמיד לא בטיל בס' אבל למאי דקיי"ל דע"י עירוב ר"ש לא קניס א"כ גם הנתחמץ בשמרים מותר אלו דברי הרב הנ"ל אלי כתוב:
ואעפ"י שדברי פח"ח אינני מסכים עמו לדינא דהא דר"ש לא קניס ע"י תערובות משום דדי לו במאי דקנסו בעיני' שלא נתקיימה מחשבתו של העבריין ובשאור ושמרים שכל עצמן אינן עשויין אלא לערבם א"כ הרי נתקיימה מחשבתו ולמה לא קנסנהו אך כבר כתבתי בגליון מג"א שלי דיש ליישב דהראב"ן תלה שהישראלי' ההמה החמיצו בשאור וקדמו וסלקוהו ולא נתחמץ אלא בריחא כמ"ש הג"א דמתחמץ בריח וכדאמרי' בש"ס בשקדם וסלקו וער"פ כל המנחו' ובהא לא קניס ר"ש דעכ"פ לא נתקיימה מחשבתו דאם יתחמץ בגופו שנשאר השאור גופי' בתוכו והשמרים אסור המתחמץ ונתקיימה דברי הראב"ן ודברי מהרמ"ל וא"כ לכאורה היי"ש נאסר:
אמנם אי לאוסרו בהנאה יש לעיין דלפע"ד נהי דהמוכר העבריין צריך להחזיר דמי השמרי' להקונה כיון דמכר לו איסור הנאה שאין לו דמים כמבואר בש"ע ח"מ סי' רל"ד מ"מ דמי היי"ש אין צריך לשלם לו ואפי' אם נאמר לחייבו מדינא דגרמי והכא גורם גדול הוה קרוב לנשא ונתן ביד שהרי ידע שאין קונין שמרים אלא להעמיד בהם דברים אחרים ויאסר התערו' מ"מ יש לפטרו מטעם היזק שאינו ניכר שהרי אינו ניכר שנתחמץ ע"י איסור הנאה עיין היטב בתוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ד"ה שעירבן וכו' וא"כ בשוגג פטור והכא נהי דהוה מזיד בעבירה מ"מ לא הזיד בהיזק חברו שלא הי' מתכוון לאסור של חברו בהנאה ולא ידע הדין עיי' לשון רש"י גיטין נ"ג ע"א ד"ה מזידין שידעו שפסולין בכך עכ"ל משמע שאם לא ידעו שפסולי' הוה שוגג ופטור וה"נ א"א לחייבו לשלם יותר מדמי שמרים:
והשתא כיון שהפסד אינו על העובר ומכר אלא על הקונה שלא חטא יש להקל באיסור הנאה די"ל לדידי' קנסו ולא לאחרים אע"ג דהחמץ עצמו אסור בכל מקום שהוא מ"מ בכי האי גוונא לאסור ולקנוס את זה לא ובסי' תמ"ט מייתי מג"א דברי הב"ח המוצא חמץ לאחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה וביארתי הטעם במקום אחר לפמ"ש ט"ז שם דכי האי גוונא לא שייך למקנסי' העובר דמאן הוא דנקנסי' ע"ש וצ"ל הא מ"מ גם החמץ עצמו קנסו ע"ד הוא וקמחו נאסר אך טעם איסור החמץ לא משום קנס אלא משום דנעבדה בו עבירה אע"ג דמדאורי' לא נאסר נעבדה בו עבירה וכמ"ש בס' מקור חיים סי' תמ"ט דלא כפרי מגדים שם מ"מ מדרבנן אסרו כיון שנעבד בו עבירה ויען כי כללא הוא כל שהתירו מפורש בתורה לא מצי חכמים לאסור ונעבדה בעבירה היתר הנאתו מפורש בתורה כדאמרי' בחולין קט"ו ע"א מדאיצטרך תוקד אש בכלאים ש"מ בעלמא מותר בהנאה וזהו כמפורש התירא ע"כ לא מצו חכמים לאוסרו בהנאה אבל באכילה יליף התם התירא מהקישא לבהמה ע"ש והוא דרש רחוק מצו חכמים לאוסרו באכילה ע"כ חמץ שעבר עליו הפסח אם אפשר למיקנס גברא מפסידי' ממנו ואפי' מכרו לאחרי' ישלם להם ויופסד החמץ אבל היכי דפטור לשלם והם מפסידי' משלהם וליכא אלא משום איסורא אהחמץ והיינו משום שנעבדה בו עבירה ע"כ מסתיין לאסור באכילה ולא בהנאה ה"נ דכוותי' כנלע"ד ואחתום בברכה א"נ פ"ב יום ב' כ' למב"י תקצ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |