שו"ת הרמ"א/פט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הרמ"אTriangleArrow-Left.png פט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה ראובן השיא את נכדו לבן שמעון וכשהגיע עת דודים לעשות הנישואין לא היה לראובן הנדוניא במזומן והעמיד ערבים קבלנים לבן שמעון בעד הנדוניא ליתנה לו לזמן (דהיינו שהם נתנו לו ש"ח גמור על הנדוניא) וראובן ירד מנכסיו עם הערבים מיום אל יום עד שדחו לבן שמעון בדברים שהמתין להם הנדוניא וראובן פתהו בדברים טובים שלא ידחק עליו ועל הערבים ואפשר שנתן לו ריבית דרך איסור או היתר עד שהמתין לו ג' או ד' שנים והערבים היו משועבדים תמיד נגד בן שמעון ותוך הזמן נתן לו ראובן מקצת הנדן ועל השאר נתנו לו הערבים שטר חוב גמור בלי הזכרת נדן כלל ואח"כ מתה אשת בן שמעון בלא בנים והניחה חיים לכל ישראל ועכשיו גבה הר בין הערבים וראובן שאינם בשלום יחד ובן שמעון תובע מעותיו מן הערבים והם משיבים לו מאחר דראובן פטור מטעם שהוא נדוניא שלא באה עדין ליד הבעל א"כ גם הם פטורים ובן שמעון תובע מעותיו מטעם שהם ערבים ולא האב ובערבות לא שייך בהן אומדנא שלא נתנו אלא על מנת שתהנה מהן הבת. ועוד שזה מקרי בא לידו מאחר שהיה בחזקתו והוצרכו לתת לו ממנו הריבית וגם כי הוא שטר שיש בו קיבול קנין וגמר והקנה. ועוד שכבר נתן לו מקצת עכ"ל. הנה אנו צריכים לברר יסוד הדין בנדון זה וממנו נלמד הלכה למעשה:

גרסינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז.) תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר"א ורבנן קא מפלגי דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה את הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה דמ"ד לא זכה כרבי אלעזר ב"ע ומ"ד זכה כרבנן. לא דכ"ע כר"א ב"ע למ"ד לא זכה כרבי אליעזר בן עזריה ומ"ד זכה עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו ר' אלעזר בן עזריה מודה דמשום אחתוני והא אחתוני להו עכ"ל הגמרא, ופירש"י שם דזו מיירי במתה מן האירוסין. והתוספות פירשו בשם ר"ת דמיירי במתה מן הנישואין וטעמא דלא זכה לת"ק משום דאנן סהדי שאין דעת האב ליתן נדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל ולרבי נתן לית אומדנא וזכה בהן הבעל, וכתבו שם התוס' בשם ר"ת ור"ת הלכתא כרבנן דר' נתן והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא. ועוד תקן שלא מכח ההלכה שאפילו בעל מוחזק בנדוניא אם מתה שנה ראשונה וכו'. וכתב המרדכי (שם) דאף אם נהנית בתו משל בעלה ב' או ג' שנים שהיתה אצל בעלה ומתה הכל של אביה. ובהגהות מיימוני (פרק כ"ב מהלכות אישות) כתב אפילו היו לו בנים ממנה לא זכה הבעל בהן וכתב הר"ן שם דדברי רש"י עיקר וכן כתב המרדכי בשם ר"י הלבן וכן דעת הרמב"ם (פ' כ"ב מהלכות אישות). אמנם דעת הרא"ש כדעת רבינו תם ומהרי"ק שורש צ"א הביא הרבה פוסקים דס"ל כרבנן ופסק שם כן הלכה למעשה וכן פסק בת"ה סימן שכ"א. הרי קמן דאם הנדוניא ביד האב לא מפקינן מיניה כר"ת ואע"ג דמסתבר כפירש"י מ"מ היכא דקם ממונא תיקום. כן משמע מתשובות הנ"ל ומדברי הג"ת אשר"י שכתבו אבל אם הנדוניא ביד האב לית דין ולית דיין היכא דקים תיקום ולא מפקינן ממונא, וכ"כ המרדכי שם. מיהו כתב שם שאם תפס החתן יוכל לומר קים לי כרש"י ולא מפקינן ממונא וכתב בת"ה סימן שכ"א דדוקא דתפיס קודם שנולד הספק דהיינו קודם שמתה אבל אח"כ לא מהני תפיסה. נראה מכל הני שמעתין דכל ספק שאירע בדבר זה דיינינן ליה המוציא מחבירו ע"ה ולא מפקינן ממונא מספיקא דהרי צווחו קמאי דקמאי בדין זה ולא העלו מזו אלא היכא דקים ממונא ליקום. והשתא אף אם היה בכאן שום ספק מספיקא לא מפקינן ממונא אם לא בראיה ברורה כ"ש שנביא ראייות ואומדנות מוכיחות דלא זכה בהן הבעל אם היה ביד האב וה"ה ביד הערבים כמו שיתבאר, דאין לחלק ולומר מאחר שהיה בכאן קנין גמר והקנה, דאין לחלק בזה מדכתב המרדכי שם אברייתא זו כתב לה וכו' ה"ה אם לא כתב אלא באמירה דהן דברים הנקנים באמירה. והרב רבי שמואל בן ר' ברוך פי' הא דנקט כתב לה משום דבירושלמי משמע דיש לחלק בין נישואין ראשונים לנישואין אחרונים דלא קנה אלא בכתיבה משום הכי נקט מילתא פסיקתא עכ"ל. והשתא יש לדקדק מאחר דכתיבה עדיפא כמו שמשמע מדברי רבי שמואל וכן הוא בכתובות פ' הנושא (דף ק"ב:) דכתיבא עדיפא דהא קא מבעיא ליה התם אם דברים הנקנים באמירה נתנו להכתב א"כ ש"מ דכתיבה עדיפא וא"כ מנ"ל דכתיבה לאו דוקא דילמא דוקא כתיבה נקט ובהא דוקא פליג רבי נתן ואמר דזכה מאחר דכתב לה ודאי לתוספת קנין נתכוין אבל באמירה אפילו רבי נתן מודה. ואין להשיב דאם הוי כתיבה דוקא לא פריך בגמרא מידי לימא בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן קא מפלגי דדלמא התם מיירי במקום שאין כותבין כתובה וא"כ אפילו רבי נתן מודה, דזה אינו דא"כ גם על הגמרא בעצמה יש להקשות מנלן דילמא כתיבה דוקא אלא ש"מ דאין לחלק בין קנין לקנין דאין לחלק אם עשה קנין אחד המועיל או עשה ב' קניינים המועילים דלא אמרו אלא כל מילתא דשטרא לטפויי אתא אבל קנין לאו לטפויי אתא וכן הוא בתשובת בר ששת (סי' שכ"ח) בהדיא על קנין שקבלו עליהם בשבועה דכל זמן שהקנין בטל גם השבועה בטילה דלא כיון בשבועה אלא אם יתקיים הקנין ולא עשה השבועה אלא לחזק הקנין, וה"ה בנדון דידן מאחר שנפטר מן החוב לא יתחייב משום קנין דאפקעותא דמלכא הוי, מידי דהוי אשביעית דמשמטת אפילו שטר שיש בו קנין דאל"כ למה תקנו פרוזבול כדאיתא פרק השולח (דף ל"ז) דמשמטת אפילו שטר שיש בו אחריות נכסים, הא שטר יש בו קנין דאל"כ במאי שיעבד לו נכסים, ואע"ג דרבי יוחנן פליג התם וס"ל דאינו משמט שטר שיש בו אחריות, הרי הרמב"ם פ"ט דשבועות והר"ן פרק השולח וכן פסק המיימוני סי' ט"ז והטור בח"מ פסקו כרב ושמואל דמשמטת, ועוד אפילו רבי יוחנן לא פליג אלא מטעם דמאחר שיש בו אחריות נכסים כגבוי דמי, אבל משום קנין לא מחייב. ועוד דהא אמרינן התם דאף ר' יוחנן פסק למעשה דמשמט, דאמרינן התם קריביה דרבי אסי הוי ליה ההוא שטרא דהוי ביה אחריות נכסים אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט, א"ל והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"ל והא תניא כוותיה דמר א"ל דילמא ההוא ב"ש דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי עכ"ל. הרי קמן אע"ג דרבי יוחנן ס"ל לדינא דאינו משמט, ואפ"ה למעשה פסק דמשמט, ש"מ דלאו בקנין תליא מילתא. וה"ה בכאן אע"פ שהיה לנו לדמות לא נעשה מעשה לאפקועי ממונא. ומהאי ענין דשביעית נמי יש להוכיח דאין חילוק בין ערב לאב עצמו, דהא בשביעית דטעמא הוא משום לא יגוש ללוה דעיקר שמטה בלוה הוא דכתיב ואפ"ה ערב פטור, וה"ה בנדון זה ובשביעית פשיטא דערב משמט, דלא מצינו בשום מקום דאינו משמט. ועוד מדאיתא פרק השולח (שם) המלוה על המשכון אינו משמט ולא קתני רבותא טפי המלוה בערב אינו משמט, מכלל דבערב משמט, וכן משמע שם מההיא דאם אין ללוה קרקע ולערב יש קרקע דכותבין פרוזבול וכו', ולא דמי להא דחילקו גבי גביית החוב בין ביתו של לוה לביתו של ערב ואמרו (ב"מ דף קט"ו:) לביתו אינו נכנס אבל נכנס לביתו של ערב דשאני התם דביתו דוקא גזירת הכתוב הוא ובחוץ מותר לחבול בו, וא"כ אע"ג שאח"כ חוזר על הלוה מ"מ לא נכנס לביתו של לוה והוא פשוט. ועוד ראיה דאין לחלק בין ערב לבעל דבר עצמו מהא דכ"מ שאין ב"ד נפרעין מיתומים כגון מיתומים קטנים או במקום שאין אדם מוריש שבועה לבניו אין גובין מן הערב ג"כ, דסוף סוף הערב חוזר על היתומים וה"ה בנדון זה. ועוד ראיה מנדון זה בעצמו מהא דאיתא בהגהות מרדכי (פ"ה) דכתב מתשובת מוהר"ם ז"ל יען כי ראיתי המפקפקים על נדוניית חתנים וכו' עד וסברת ר"ת משום דאוקי ממונא בחזקת מריה דהיינו האב, לפי שלא גמר בלבו להקנותו לחתנו אלא כדי שתהנה בתו ממנו, אבל בנדון זה שכבר זכה ביה חתנו והקנה לו ע"י משכנות המונחים ביד נאמן או ערבים קבלנים שנתערבו כנגדו, והאב נשא ונתן בנדונית חתנו מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת חתנו לפי שנתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה שיהא חמיו טורח בממון הלז עד שיגדילו. ליכא מאן דפליג שכבר זכה בהן חתנו לפי שגמר בלבו להקנותו לפי שאלו הן הדברים הנקנים באמירה כגון כמה אתה נותן לבנך פירש"י בההיא הנאה שהאמינו גמר ומקנה כ"ש בנדון זה ושלום מב"ב עכ"ל התשובה. הרי קמן דאע"ג דנתן לו ערבים ואפילו משכנות מונחים ביד נאמן אכן לא זכה בהן החתן שמונח ביד חמיו בחזקתו לא זכה בו. וכן הוא בהדיא בתשובת מיימוני סוף הלכות אישות דאם מונח ביד נאמן לא זכה בהן הבעל, ואפי' לדברי המרדכי דכתב יחלוקו מ"מ לכ"ע לא זכה ביה הבעל אא"כ היה מונח ביד האב לטובת זוג, הרי קמן דאין לחלק בין הערב לאב עצמו דכל זכות דיש לאב יש לערב. ואין לומר דגם כאן היה מונח לטובת הזוג וא"כ יזכה ביה הבעל, דזה אינו, חדא שהרי דקדק מוהר"ם בתשובתו שהרי האמינוהו עליהם להרויח לתועלת חתנו, לפי שנתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה, הרי דוקא שעשו ברצון שניהם אז מקרי זכייה אם נשא ונתן בו לתועלת הזוג אבל אם נשא ונתן בו שלא ברצון שניהם אע"פ שהיה לתועלת הזוג לא זכה בו הבעל מידי דהוי אנותן מתנה לחבירו והמקבל אומר אי אפשי בה, המתנה בטילה כל זמן שאין באה לידו כדאיתא פ' השולח (דף ל"ב), וכאן לא היה ברצון אלא שלא היה יכול להוציא מחמיו הנדוניא. ועוד יש לדקדק מדקאמר שהרי נתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה ומאי נפקא מינה ברצון אבי הכלה לא הו"ל למימר אלא שנתרצה אבי החתן אלא ש"מ דדוקא ברצון שניהם תליא מלתא, דהיינו שהתנאי היה מתחילת האירוסין לכך שהותנה כך ביניהם בשעת הזיווג שע"י זה יתקיים הזיווג וע"י כך יזכה בהן כבר, אבל אם מתחילת האירוסין לא היה התנאי בכך, לא מהני מה שיתרצו אח"כ ותדע שהרי תלה טעמא משום שהן דברים הנקנים באמירה, וידוע שזה לא שייך אלא בשעת הזיווג דהכי איתא בהדיא פ"ק דקידושין (דף ט':) ובפרק הנושא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה, משמע בשעת הקידושין אבל לא אח"כ, וכן כתב המיימוני (פכ"ג דאישות) והאשר"י והטור א"ע סי' נ"א וכן כתבו התוס' פרק נערה בהדיא דוקא פסקו ואח"כ קדשו אבל קדשו ואח"כ פסקו לא. וכן נראה מדברי הריב"ש בתשובותיו סימן שמ"ה שכתב שאם פסק לאחר הקידושין לא מהני אלא א"כ נשאו מיד, אבל אם הוא לאחר הנישואין נמי לא מהני לכ"ע, כ"ש לדברי הר"ן ריש פ' אע"פ והמרדכי פ' הנושא דכתבו דאפילו אם נשאו מיד לא מהני. ועוד כתב הריב"ש בתשו' ההיא ודוקא שהתנה אבל אם לא התנה כן אלא שעשו כן מעצמן הוי כשאר חוב דעלמא ולא מקניא באמירה עכ"ל. א"כ בנדון דידן אף אם היה שנתרצו שניהם מ"מ לא היה בשעת קידושין ולא בשעת נישואין פשיטא דלא מקניא באמירה וא"כ פשיטא דלא זכה בהן הבעל כלל ועדין ברשות האב ולא מפקינן ממונא ממנו, וכ"ש שלא התנו כאן כלל אף אם עסק בהן לטובת הזוג ונותן לו רווחים ממנו משום שלא ידחוק עליו לשלם לו פשיטא שלא היה בדעתו להקנות לו מעולם ולא זכה בהן הבעל. ותו דדברים הנקנים באמירה לא שייכי אלא באב שפסק וכמו שכתבו הפוסקים הנ"ל ובנישואין הראשונים, אבל בנישואין שניים או באחרים שפסקו לא שייך כלל. א"כ פשיטא דבנדון זה לא זכה ולא מפקינן ממונא וכל זה אף אם נאמין לראובן שנתן לו רווחים, אבל בנדון דידן אין להאמין לראובן כלל, דאימר קנוניא עשו על נכסי הערבות. ולכן כתב הרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה דאין נפרעין מן הערב של מלוה בעל פה עד שיביא ראיה שלא נפרע מן הלוה, ואפי' אם הלוה מודה לא מהני כמ"ש הרשב"א בתשובותיו והביא ב"י (בח"מ סי' קכ"ט) וז"ל על מלוה שבא לגבות מן הקבלן ואין שטרו בידו וטען שנאבד ולוה מודה שלא פרע והלה טען שמא פרעך וקרע השטר שהדין עם הקבלן. וכן אמרו פ"ק דמציעא (דף י"ב:) מצא ש"ח שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אע"פ שחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא, כל שכן שיש לחוש כזה במקום ששונאים זה את זה כמו בנדון דידן וכל זה מבואר. גם אין לחלק ולומר מאחר שנתן לו מקצת גם הנשאר גמר והקנה לו, דהא כתבו הגהות אשר"י ומרדכי (פרק הנ"ל) דאף אם נתן לו המקצת אין מוציאין מידו הנשאר. ומכל הני נראה דהערבים פטורים מבן שמעון ולית דין צריך פנים. כל זאת הנראה לפי השאלה דלעיל ואין לפקפק ולומר דכאן גרע טפי בנדון דידן מאחר דזקפן עליו במלוה הרי הוא כגבוי, וכדאמרי' לענין ריבית הגר פרק איזהו נשך (דף ע"ב) אברא לאו הכי הוא, שהרי פסק מהרא"י בת"ה סי' שכ"א בהדיא דלענין נדון זה אפילו זקפן עליו במלוה וכתבו לו ש"ח גמור אפ"ה פטור דכאן באומדנות דעת האב תליא מילתא, וכל זמן שלא נגבה ממש אין דעתו של אב להקנותו דלא עדיף מהוציא הממון מתחת ידו והניחו ביד נאמנים דלא זכה ביה כדמשמע מתשובת מוהר"ם דלעיל. ואע"ג דנמצא בהגהות אלפסי פ' נערה בשם ריא"ז דאם זקפן עליו במלוה זכה ביה הבעל נראה דלא סמכינן בזה על דבריו נגד מהרא"י ז"ל שהיה בתראי וטעמו ונימוקו עמו לאפקועי ממונא. ואע"ג דכתב מהרי"ק בתשובותיו דכל מקום דאין הפסד מפורסם לא אזלינן בתר בתרא החולק עליו, מיהו לא קאמר דאנו מוכרחין לפסוק שלא כבתרא אלא הוא מחלוקת הפוסקים. וכתב הרא"ש והביאו הטור ח"מ סי' כ"ה דבמקום מחלוקת הפוסקים לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצה, ואם עשה כן הרי הוא דין שקר אלא אם הוא חכם כו' ואם לאו בר הכי הוא אל יוציא ממון מספק. וכן כתב המרדכי בשם מוהר"ם פרק נערה ובסוף כתובות וכ"ש שדברי מהר"ם בתשובה דלעיל מטין כדברי מהרא"י דאין לפקוע ממון. וה"ה אם היו נופלות שם טענות המכחישות זו את זו בין הצדדין דהיינו בין התובע והנתבע שהדין המוציא מחבירו ע"ה או שזה ישבע אצל שטרו. זהו הנראה לענין מעשה ואבקש מלפני מ"ו שיורני מה לעשות ואם הדיינים עברו ופסקו להוציא אם מקרי טעות בשקול דעת דישלמו מכיסם, בפרט במקום שהדיינים תקעו עצמן לדבר הלכה בגובה אפם בל ידרשו שהיה להם רב בעיר לשאול ולא שאלו, אדרבה שמיחה הרב בהן שלא יוציאו ממון עפ"ז ולא שתו לבם אליו, דודאי לא גרע מתשובת מוהר"ם במרדכי ריש סנהדרין שפסק על דיינים הממונים בעיר בכה"ג לשלם מכיסם ובזה שלום על דייני ישראל:

וזאת אשר השיב הגאון מהר"ם פדוו"א על תשובה זו. וז"ל על שאלתך הנ"ל מבואר היטב ואין צריך בו שיקול דעת, רק להבדיל בין תשובת מוהר"ם שהיה שם ערבות ורוחים לנדון זה אם אמת הוא שראובן נתן ריוח. וכן קשה להשוות דברי ת"ה במ"ש שאפילו זקפה במלוה פטור, לדברי ריא"ז שכתב להיפך כנזכר בהג"ה אלפסי פרק נערה שהביא מעל' לעיל כי הוא מן הפוסקים המפורסמים והגה"ה זו לא ראיתי. עכ"ל מהר"ם פדוו"א:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.