שו"ת הרמ"א/פו

שו"ת הרמ"א ‏ פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

על דבר הריב שבין כמר שמעיה ומרת מירל וגביות העדיות אשר להם כל אחד מבקש הזיקו והוצאותיו מחבירו ומבקש על חבירו דין מסור כאשר האריכו למעניתם בתשובותיהן וטענותיהן זה על זה חבילות חבילות קצתן בדברים שאין בהם ממש דומות למרובות והנם למשא ועיקר הריב נטמן בטענותיהן ותשובותיהן בדברי חדודים זה על זה כמרגלית הטמונה בחול וע"כ לטורח ולמשא להאריך בכל טענותיהן ותשובותיהן להשיב על הוכחותיהן שהביאו בדבריהם גם בעדיות שנראין לנו שאין בהן ממש ולכן לא העליתי על ספר רק האוכל מתוך הפסולת והרע נפסד מעצמו וכל הצריך לדין לדון עליו אכללו כאן בכללות קצרות כדי להשיב תשובתנו עליו. והנה ראיתי ד' אבות נזיקין הנמצאים במחלוקתם ולהם תולדות כיוצא בהן אך על ארבע להם אשיב ואחר העיקרים נמשכים השרשים והענפים:

בראשון תובע כמר שמעיה את מרת מירל איך שבא לידו כתב שטר חוב שעל (המרקרוב) ממאיר פידלר בתורת משכון והוא לקח סחורה על זה מסוחר בעד ארבע מאות טאליר ויותר והוצרך להיות ערב בעד זה אצל הכתב ואומר שזה נעשה ברצונה ואח"כ הוצרך להלוות לה יותר מכח גיזומיה שאמרה ליתן פטורים על הכתב גם שאר גיזומים בתפיסות גם שקבל עליו בערכאות שגנב לה הכתב גם שבעלה הביא כתבים מן הדוכוס לדוכוס (ממייסן) לעקל הכתב ושאר דברים שעשתה לו עד שהוצרך ללוות ולהקיף לה מסוחרים יותר עד שלבסוף הוצרך להתפשר עמה ועשו שטר חוב ביניהם ונתפשר אז הכל ביניהם כאשר מפורש בטענותיהן ראשונה ושלישית שהודה בפירוש שאז נתפשר הכל ונתנה לו כתב על אלף טאליר ובאותו זמן בא הכתב לידו בתורת משכון ולכן תובע כל חובו גם כל היזקותיו שהוצרך להוציא על זה ולשלם לסוחרים. ומרת מירל השיבה על זה לא היו דברים מעולם שלא היה הכתב ממושכן ביד מאיר פידלער גם מה שעשה שלא ברצונה נעשה ולא היה כחה אצל זה גם מה שהלוה לה אח"כ לא היה באונס גם שהקיף לה אח"כ והצריכה לעשות ואינה מגדת שום אונס גם קובלת עליו שהקיף לה סחורה שלא היה שוה החציה גם אומרת שמה שבעלה מביא כתבים עשה להציל ממונה כי שמעיה רצה להפסיד כתבה והלך עמה בערמומיות וטוענת שלקח ממנה ריבית ושאר דברים סוף שנתפשרה עמו מדעתו ובזה שניהם אינם כופרים כי ההשואה כתובה לפני המשפט (בליפס"ק) כנ"ל. זהו החילוק הראשון:

השנית עוד טוען שמעיה שאח"כ לא שלמה לו לזמן שהיתה מחוייבת לשלם לו והוצרך לעשות עוד היזקות אחרות על הראשונות לשלם לסוחרים שהקיף מהם גם להוציא ולפזר בדבר משפטם ושהכתב היה מעוקל מבנה ליב (והמרקרו"ב) הקטן עד שלזה לא היה ביכולתו למשכן הכתב וכל זה גרם לו היזקות רבות והוצרך להגיד הדבר להדוכוס ממייסן וכו' והדוכוס יעץ לו שיתרה בה שתפדה משכונה ואם לא שיוכל למכור הכתב להדוכוס שהיה חייב לו והוא לא עשה כן רק שהגיד לה הדבר אז בקשה ממנו בבכי ובתחנונים שלא לעשות כזאת והיא תסע לבנה ליב לפדות הכתב וטוענת שגם היה לה משפט ויום שהגביל הדוכוס ממייסן לשפוט מחמת הכתב עם מי שעקלה עליו גם עם שאר דברים שהיתה צריכה לשפוט בהן והיא נתנה לו כח קודם נסיעתה לבנה שאם לא תבא לזמן שהגבילה תאבד זכיותיה מן הכתב דהיינו שיהא לשמעיה הנ"ל עם בעלה לשפוט הדבר וכאשר נסעה ולא באה גם בעלה היה חולה לא יכול לעמוד למשפט הוצרך הוא להוציא הוצאות וליסע ממקום למקום בדבר המשפט ולבטל מחייתו וכו'. עוד טוען שמשה שטענדיל כתב לו הרבה פעמים לפשר הדבר וצוהו לבוא (לליפסק) לפשר הדבר ובא שמה ולא נמצא שם אדם ואח"כ שמע שעקלה מעות בנה ליב והוא עשה עקול וכו' עד שע"י זה נתפשר הדבר ביניהם שיתנו לו שמונה מאות מזומנים דהיינו ג' מאות (משה שטענדיל) וה' מאות סוחר א' ויניחו הכתב ביד שליש לכח שלשתן ושנם הוא היה יכול ליקח עוד סחורה על הכתב וכו' וכאשר פתח העקול לא קיים הסוחר הפשרה והניח למשפט רק ב' מאות והשאר לא הניח והשופט צוהו ליקח השתי מאות וא"ל כשיבוא הכתב להשלישו יתקן לו הפשרה כאשר עשו ביניהם בראשונה והוצרך לעשות זה בהכרח מכח רוב אונס וכאשר בא אל ביתו נתפס מן הדוכוס ולא היה יכול להביא שם הכתב להשלישו ומכח אונס התפיסה לא היה יכול לגמור הפשרה אך שלח בנו ושליח למקום הפשר שיביאו לו המעות למקום תפיסתו ושם יקיים הפשרה להשליש הכתב ולא באו ולכן מאחר שמצדו לא נבצרה הפשרה וברצונו היה לקיימה והם לא קיימוה ולא באו אליו רק כתבו לו לשלוח הכתב שמה ועשו זה כדי ליקח הכתב בחזקה מיד שולחיו מבקש כל היזקותיו והוצאותיו שעברו עליו מזמן פשר הראשון שנכתבו לו אלף טאליר בשטר. והנה היא משיבה על קצת דברים אלו להד"מ ואדרבא היא קובלת עליו שמסרה לדוכוס וביקש לאבד כתבה והלך עמה בערכאות וביקש מן הדוכוס לתפסה וגם עיקל על מעות בנה ליב שלא כדת לכן מבקשת כל היזקות ממנו וטוענת שהיו לה מליצים תמיד שעמדו על המשמר של המשפט ומה שהיא לא באה ליום שהגבילה היתה אנוסה וכו' ושלחה נחמן בעל כחה ואדרבה הוא לא קיים הפשרה שביניהם ועי"ז באתה לידי היזקות גדולות ומבקשת ממנו כל היזקותיה:

השלישית טוען שכאשר היה תפוס בתפיסה קשה נתנה כחה למליץ א' והמליץ הלך עמו בקושי פתח כל חדריו ובתי גנזיו ובקש הכתב ורצתה לקחתו בחזקה ממנו וגזמה לו בעינויים ובשאר דברים גם אשתו ובניו הקטנים הבעית בדברים אשר כן לא יעשה וכל זה היה בכחה גם בעלה אביגדור מסרו כמה פעמים על גוף וממון וכל זה היה ברצונה וברשותה גם מחוייבת לפצות את בעלה גם היא הביאה צוויים אל הדוכוס לכופו שיתן הכתב או יענו אותו ושאר הדברים הקובל עליה בדבר זה גם כי היה נפטר מתפיסת הדוכוס רק היא עשתה שישב ב' שנים בתפיסה קשה כזאת ע"י שחדים ועיקלה אותו בתפיסתו והלכה בערכאות ש"נ ימים ושנים והרעה לו לעשות ולא שאלה שום מורה או ב"ד אדרבה התרה בה אב"ד של ק"ק פראג ולא השגיחה גם עברו הימים שהגביל להם הדוכוס ביחד כדי להמשיכו בתפיסה גם התרה בה להיות לה צ"ד ולא רצתה שמוע לכן מבקש ממנה היזקיו וצערו ובושתו ושבתו גם ליתן עליה דין מסור. והיא משיבה להד"מ על כל דברים אלו רק כי הוא היה תפוס מן הדוכוס בעד חובותיו והיא לא החזיקה אותו מעולם בתפיסה ומה שעשה המליץ גם בעלה עשה שלא ברשותה כי לא היה להם כח על זה ומה שעברו הימים המוגבלים היה באונס גם כי שלחה נחמן עם כחה גם מה שעשתה בעש"נ לכופו ליתן כתבה הוצרכה לעשות כדי להציל את שלה כי לא היה ב"ד באותה מדינה ועביד אינש דינא לנפשיה וכו' ואדרבה היא קובלת עליו שהביאה לידי היזקות גדולות שלא רצה להראות הכתב שלה למשפט ובזו היה תלוי כל משפטיה וע"י זה הצריכה לפשר ולהפסיד ז' אלפים ומבקשת ממנו היזקותיה גם טוענת שהוא הלשין עליה פעמים רבים ע"י (זופלצי"ר) שלו ומבקשת עליו דין:

הרביעית הוא טוען שאחר כל זה נתפשר עם הדוכוס בעד ה' מאות ריינש והמותר עד י"ב טאליר שהיה חייב לדוכוס כל שנה מאה דאז היה לו לפרוע תוך ח' שנים והוא התפשר עמה ע"י מהר"ז בעד י"ז מאות וחצי טאליר ואף שלא נתרצה הוא כ"כ לידי פשרה זה כי הוא רצה י"ז מאות מ"מ מהר"ז רצה ליתן משכונות בעד חמשים ולהבטיחו על הפשר והיא לא אבתה שמוע וכתבה (זופליצי"ר) לדוכוס איך ששמעיה רוצה ליקח י"ז מאות וחצי ממנה בעד הכתב שלה שבידו ולכן יקח הדוכוס מתחילה י"ב מאות טאליר והשאר תניח לפני יועציו לשפוט עמו בפניהם ובזה עשתה לו היזק גדול שהרגיזה הדוכוס עליו ורצה שיתנו לו כל מעותיו בפעם אחת ובקושי גדול השיג ע"י בקשות היועצים שלקח הדוכוס ז' מאות טאליר בתחילה והשאר ישלם לו על ב' שנים ואומר שכל זה עשתה להכעיס ולהפסידו כי אנשים כשרים מיחו בה שלא לגלות לדוכוס והיא עברה על דבריהם ובזה עשתה לו היזקות גדולות מלבד ההיזק הנגלה לכל שקלקלה לו הפשרה הראשונה שהיה לו עם הדוכוס על שמנה שנים ועכשיו הוצרך לפרוע בשתי שנים ובתחילה היה לו ליתן רק ה' מאות ריינש ועכשיו שבע מאות טאליר. והיא טוענת על זה אדרבא מה שעשתה (זופלציר) עשתה ברצון הר"ז ואברהם שוואלינג גם כי עשתה לטובתו שיפטור מן התפיסה, ומה שאומר שנתקלקלה פשרה שלו אומרת שלא ידעה מזה ומי יודע אם היה לו פשרה עם הדוכוס גם אומרת שמה שעשתה עשתה להציל כתבה ולהציל ממונה כי היתה מתייראה שלא תמכרו מאחר שלא נגמרה פשרה ביניהם. הנה אלו הם ד' יסודות המחלוקות אשר להם הריב וכל אחד הביא עדות וראיות המספיקות לדעתו כאשר נתבאר לפנים גם האריכו באומדנות המוכיחות ושאינן מוכיחות רבות מלכתוב עוד נמשך לזה טענה חמישית שנפלה ביניהם ששמעיה הנ"ל טוען בטענתו השלישית שאחר שעשו הפשרה האחרונה ביניהם דהיינו שקיבל י"ב מאות טאליר וה' מאות וחצי מונחים על ד"י וקבלו עליהם הפשר בק"ס בח"ח ובכתיבת ידן באיבוד זכיות עברה הפשרה כמה פעמים וחזרה והלכה בערכאות והתרו בה ולא השגיחה ולכן מבקש המעות המונחים עם כל היזקותיו בלא דין ודת מאחר שאבדה זכיותיה והיא אומרת שלא אבדה זכיותיה שלא עשתה כלום גם מה שעשתה עשתה בהתרת בני פוזנא. עוד נפלה מחלוקת קטנה בערך אל הראשונות שמירל תובעת משמעיה משכונות שבידו שהן שלה ואומרת שהן בכלל פשרה שעשתה עמו והוא אומר להד"מ אלא משכונות אלו סטראי נינהו שהרי לא נכתבו בשטר פשר. עד הנה הגיע דברי מחלוקותן וריבותם אשר בשעריהם. והנה אענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון בעזר הש"י:

תשובה דבר פשוט וברור הוא דאע"ג דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה מ"מ יוכל האדם לתפסן בידו למשכון עד שיפרע לו מה שחייב לו בעל השטר וכדאיתא בהדיא בתוספות פרק הכותב (דף פ"ה) גבי ההיא איתתא דהוו מפקדי גבה מלוגא דשטרי אתו יורשים קא תבעי ליה מינה וכו', וכתבו התוס' אע"ג דתפיס שט"ח לא מהני לגבות החוב דלא עדיפי ממסירה אלא דע"י כך יוכל לתפסו שיפרע לו דהוי כמו משכון, וכן כתב שם הרא"ש והרי"ף וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל קי"ו סימן ח' לענין יתומים שמצאו שט"ח בידם וז"ל ולא אמרינן אם היה אביהם קיים היה אומר מעות הלויתי עליו למלוה אע"פ שאינו יכול לגבות זה השטר מן המלוה כיון שאין בידו מסירה וכתיבה מ"מ אדם עשוי להלוות מעות לחבירו על שטרות שלו כי לא יוכל האחר לגבות מעותיו בלא שטרותיו כההיא דפרק הכותב גבי ההיא אתתא וכו' עד דאם היה אביהם קיים הוה מצי למיטען הכי מכל מקום טענה זו לא טענינן ליתומים דמילתא דלא שכיחא היא כו' שמעינן דיוכל אדם לומר הלויתי על שטר שהוא תחת ידו ויוכל לתפסו למשכון וכן הוא בטור ח"מ סי' ס"ה בהדיא, ואע"ג דבתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' ס"ד בטור ח"מ משמע דלא יוכל למימר דבמשכון בא לידו כמו שלא יוכל למימר לקוחין הם בידי ומוכח לה ממעשה דההיא איתתא דאי לאו הכי הוה מהימנא במיגו זו דמחיים תפסה, התוס' והרא"ש לית להו דברי הרשב"א שהרי תירצו התם טעם הא דלא אמרינן מיגו זה ולכן אין לחוש לדברי הרשב"א במקום התוס' והרא"ש והטור דפסקו בהדיא דיוכל לומר למשכון תפסתיו כ"ש דטעמן ונמוקן עמהן שחלקו בין טוען משכון הוא בידי לטוען לקוח הוא בידי והרשב"א כתב סתמא דמ"ש, והוכחות הרשב"א כבר תירצו התוס' שפיר דלא אמרינן מיגו למפרע כדאיתא התם בתוספות וההיא סברא אמרינן בכל מקום. לכן אין לזוז מדבריהם כ"ש דאין מוציאין השטר מיד המחזיק כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר קים לי כתוס' והרא"ש והטור:

ומעתה פשוט הוא דשמעיה נאמן לומר דהשטר הוא משכון בידו על כך וכך שהקפתי לה והלויתי לה על השטר כל שכן במה שטוען שהיה לו כח אצל זה בתחילה גם בסוף שנתפשר עמה שהיה כח למשכונות והיינו כתיבה ומסירה ונאמן הוא בזה לדעת ר"י בן מג"ש והרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה ופרק י"ו מהלכות מלוה ופ"ט מהלכות נחלות, וכתב ב"י (סי' ס"ו בח"מ) דהכי נקטינן. ואע"ג דאין נראין דברי ב"י בזה דהא קמאי ובתראי חולקים אר"י בן מג"ש ורמב"ם בזה דהרי ר"י בעל תוס' והרמב"ן והרא"ש (פרק גט פשוט) ונ"י סוף בתרא והר"ן והמ"מ כולהו ס"ל דאינו נאמן (מ"מ בנדון דידן נראה דנאמן) דהרי איכא עד אחד דמסייעו ומעיד דהיה כחה אצל הכתב ולכן נראה דלכ"ע נאמן בנדון דידן כ"ש במקום שהיא מודית שהשטר ממושכן בידו רק שאומרת שתחילתו באונס וסופו ברצון, וידוע שאף אם היה כולו באונס אינו כלום מאחר שלא מסרה מודעא כדאמרינן פרק חזקת הבתים (דף מז:) תליוהו וזבין זביניה זביני כו' וכן מוכח התם בההוא דמשכן פרדיסא (דף מ':) דבעינן מסירת מודעא וכמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם (פ"י מהלכות מכירה) והרא"ש ושאר הפוסקים ודלא כהרמב"ן דס"ל דהתם לא בעינן מסירת מודעא אלא בכל מילי צריכין מסירת מודעא. ואע"ג דכתב הריב"ש בתשובה דאף למ"ד דבעינן מסירת מודעא גבי פרדיסא היינו דוקא שבא הפרדס לידו בהיתר ועביד אינש דגזים ולא עביד אבל מי שתוקף במקח בזרוע ואח"כ קונה אותו הא קא חזינן דגזים ועביד עכ"ל. הא בנדון דידן אתא השטר בידו בהיתר דהא אף לדברים שמאיר היה בידו בתורת פקדון מ"מ שמעיה לא לקחו באונס אלא מאיר נתנו בידו וביקש ממנו שיקיף לו סחורה ולא יהא אלא גנב שמשכן דבר צריך בעל הגניבה לפדותו משום תקנת השוק כדאיתא פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ג:). ואף שהראתה מסירת מודעא היינו שמסרה מודעא על מאיר פידליר אבל לא עשתה שום מודעא על מה שעשתה אח"כ עם שמעיה כאשר מבואר במודעא שלה, ואף על מאיר לא היתה מודעא כתקנה, ואין להאריך בזה מאחר שאין נפקותא בדבר כאן מאחר שאח"כ נתפשרו ביניהם ונתנו הכתב לידו בתורת משכון. והאונסין שטוענת אינן אונסין, שטוענת שהוצרכה לעשות מפני שהיתה דחוקה למעות וזה אינו אונס כדאיתא פרק חזקת הבתים (ליתא בפירוש רק שבעל העיטור מפרש כן מעשה דפרדיסא) דכל אונס דאתא מחמת עצמו לא מקרי אונס ק"ו במקום שהוא אומר שברצונו בא הכתב לידו מתחילה ועד סוף ובהיתר אתא לידו דנאמן לומר כך וכך הלויתי עליו והקפתי עליו דנאמן אף אם לא היו עדים כלל בדבר כ"ש במקום דאיכא עדים ואומדנות המוכיחות שנאמן אצל שטרו אף אם היתה אנוסה מאחר שלא מסרה מודעא על זה. דאין לומר דכאן יש לו דין מתנה דאם ידעינן באונסה המתנה בטילה כדאי' פרק חזקת הבתים (דף מ':) דזה אינו דכאן הואיל ונהנים הוי כמכירה וכן פסק מהרי"ק בהדיא שורש קפ"ו ושורש קי"ח כ"ש שהיא אינה מבררת אונסה שאינה נאמנת. ולכן נראה פשוט דשמעיה נאמן לומר כמה הקיף לה וכמה הלוה לה ויש לו הכתב למשכון על זו. מיהו נראה דצריך לישבע כטוען על שאר משכון שתחת ידו דנשבע ונוטל. דאין לומר דעכשיו דידעינן שהשטר היה בידו אינו נאמן לומר משכון היה, חדא דזה אינו אע"פ שראו בידו נאמן לומר דבתורת משכון אתא לידיה כל זמן דלא ידעינן היאך בא לידו מדכתב הרא"ש (בתשובה הנ"ל כלל ק"ה) דאנן לא טענינן ליתמי משום דהוי מילתא דלא שכיתא אע"ג דב"ד לא יוכל לטעון אם לא ידעו מן השטר אפ"ה הוי טענה אי הוי מילתא דשכיחא מידי דהוה אכל משכון בדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר דטענינן לקוח הוא בידו אע"ג דראוהו בידו כל זמן דלא ידעינן היאך בא לידו כדמוכח בשמעתא דאומן אין לו חזקה (ח"ה דף מ"ה:) וכמו שהעלה הרא"ש פרק כל הנשבעין ופרק חזקת הבתים ובזה מובנים מכל הפוסקים דיוכל לטעון על מה שתחת ידו עד כדי דמיו אם לא ידעי עדים היאך אתא לידו וה"ה כאן דיוכל לומר דבמשכון בא לידו כדברי הרא"ש דלעיל וכ"ש כאן דלא מקרי ראה שהרי בשטר פשר שביניהם כתוב שהיה ממושכן בידו ושלכך נתנו לו השתים עשרה מאות והניחו ביד שליש ה' מאות וחצי לדון עליהם הוה אלו המעות מונחים בידו במקום כתבו וכל זכות שהיה לו על הכתב הם לו על אלו המעות שנתנו לו חלף כתבו ובשעה שמסר הכתב מידו אמר שהיה בידו בתורת משכון ומשום זה קבל המעות והיה נאמן באותה שעה דלא הוי ראה באותו זמן והוי כאלו באו אז לפני ב"ד וטענו לפניהם ופסקו לה הב"ד ליקח אלו המעות ולהוציא השטר מתחת ידו וא"כ נאמן כדמוכח בתשובת הרא"ש כלל ק"י סימן ב' דכל שהראה המשכון ע"פ טענת התובע וכשהראהו טען עליו טענתו והיה לו אז המיגו שלו דנאמן ואף אי הוה ידעינן בכאן כיצד בא השטר לידו אפ"ה היה נאמן מאחר דלא מקרי ראה עכשיו דהרי הרמב"ם פ"ט דהלכות טוען ונטען פסק דבעינן ראה אף אם העדים ידעו היאך בא לידו וכתב המ"מ שם שכן עיקר וכן כתב הרא"ש בפ' חזקת הבתים. ואפילו לדברי הרי"ף ור"ת דחולקים שם וס"ל דאע"ג דלא ראו אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי אם ידעו עדים היאך אתא לידיה י"ל דוקא באומן אבל באדם אחר לכ"ע בעינן תרווייהו וכן כתב שם המרדכי בהדיא חלוק זה, וכן משמע מדברי הטור ח"מ סי' קל"ד הביא דברי הרי"ף ור"ת לענין אומן ובסי' ע"ב וקל"ג לא הביאן ש"מ דס"ל דלא חלקו אלא דוקא לענין אומן וכן כתב הרי"ף בהדיא פרק חזקת הבתים דאחר נאמן בדלא ראה בידו מיהו במרדכי משמע שם דרי"ף הדר ביה ומ"מ נראה דעת המרדכי כן וכן הביא הרא"ש שם דברי הגאונים ומאחר ששמעיה היה נאמן על השטר פשוט דעל המעות שבידו ג"כ נאמן לומר מכח משכון בא הכתב לידו וכפי משמעות שטר הפשרה דאטו מי שטען בב"ד על איזה דבר שהוא ממושכן בידו והיה נאמן עליו ולקח אח"כ משכון אחר מי לא מהימן דודאי אין משכון הראשון גורם אלא התפיסה גורמת, וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה פרק המקבל בהדיא דאם לקח משכון תחת דבר הראשון בתפיסה קמייתא גם המעות המונחים בחזקת שניהם נראה דלכל הפחות נקרא מוחזק בחציין דהא הניח אותן במקום שטרו וכל מה שהיה טוען על השטר חל על אותן המעות דלא גרע מאילו הניחו השטר עצמו ביד שליש דנראה דנאמן לטעון עליו אע"פ שב"ד הכריחוהו ליתנו ביד שליש מ"מ לא אבד מיגו שלו מידי דהוה אהא שכתב המרדכי ה"פ המקבל לענין תקנות העקול שהשיב ר"ת אע"פ שצריך להחזירו מכח התקנה מ"מ לא הפסיד מיגו שלו ויכול לטעון עליו כל מה שהיה יכול לטעון בעודו תחת ידו והאריך שם בזה בתשובת מוהר"ם. שמעינן דאע"ג דצריך ליתנו ליד שליש לא הפסיד המיגו מאחר דבשעה שמסרו מידו ליד ב"ד טען דבריו וכ"ש בנדון זה דהניחו ליד שליש מכח פשר ובזמן שהוציאו מידו טען זכותו עליו דנאמן כאשר טען. וראיה ממ"ש הרמב"ן לענין שליש שהוציא שלישותו מידו דאינו נאמן אח"כ מ"מ אם בשעה שהוציא מידו השלישות אמר באיזה דרך הושלש השטר נאמן כמ"ש הטור ס"ס נ"ז וה"ה בכאן דלא דמי לתשובת הרא"ש כלל ק"ו סי' ב' דכתב דאם הראה לעדים הפסיד המגו שלו וכן הוא בגמרא פ' חזקת הבתים (דף מ"ו:) גבי רמאי דפומבדיתא דשאני התם דהראה בלא תביעת התובע לדין ודוק שם. ולכן נראה דזה לא אבד חזקתו מכל מעות המונח דאלו המעות שהניחו ביד שליש מונחים באופן שידונו ביניהם כאשר כתוב בשטר הפשר ולא כתוב בשטר המונחים בחזקת שניהם א"כ נראה שמונחים במקום השטר וכן לשון השטר פשר שמירל תתן י"ב מאות ליד שמעיה ותקח את השטר אבל תניח ה' מאות וחצי ליד נאמן כנ"ל וכבר הוזכר בשטר שנעשה פשר על דבר הכתוב שהיה ממושכן ביד שמעיה בעד סך מעות ומירל תתן י"ב מאות לשמעיה ועוד ה' מאות וחצי תשליש ביד נאמן הממוצע להן ואח"כ ידונו ביניהם בדיני ישראל לפני דיין הממוצע להם וכל מה שיזכה אחד מהם בדין יתן להנאמן בלי חילוקים גם אם שירויח איזה צד על חבירו יפרע לו צד שכנגדו מכיסו עכ"ל הפשרה. נראה מזה שאלו המעות המונחים ביד שליש הם במקום השטר כמו אלו הי"ב מאות רק שאלו נתנו לידה ואלו הושלשו באם תזכה שדין שהנאמן יתן לה מיד אבל לא משום שיהיו בחזקתה לענין הדין. ועוד דהרי העידו העדים שבראשונה נעשה הפשרה על י"ז מאות טאלר וחצי רק מחמת (הזופלצי"ר) שעשתה באחרונה שכתבה להניח ביד הדוכוס י"ב מאות והשאר להניח לפני המשפט נעשתה הפשרה שתעשה באופן זה לדון בדין ישראל, והנה זו הפשרה נעשית ע"ד פשרה ראשונה ולכן נראה דאלו המעות כולן מונחים במקום השטר רק שהם כמעוקלים ביד השליש על דין ישראל ויוכל שמעיה לטעון עליהם כמו על השטר עצמו. אך בטענתו השלישית טען וז"ל בראשון אלו המעות המונחים בחזקת שנינו מעכשיו הם לחזקתי לחוד מאחר שעברה וכו' א"כ נראה שהודה שהמעות מונחים בחזקת שניהם ואינו מוחזק רק בחציין ואע"ג דאח"כ חוזר מטענה זו ואומר שמונחים במקום הכתב מ"מ נראה דלא יוכל לחזור ולטעון בזה. אך אמנם נראה דאלו שתי מאות שבאו לידו בתורת הלואה בחזקתן הם מאחר שהיא צריכה להוציאן מידו עליה הראיה והוא מוחזק בהן כמו בי"ב מאות שקיבל כבר ובאותן המונחים עדיין מונחים בחזקת שניהם ונאמן לטעון על מעות אלו כל הקרן שאומר שהלוה לה וכתב הרשב"א בתשובותיו דאע"ג דאיכא עדי ראיה וגם איכא עד דבא לידו בתורת משכון אפילו הכי נאמן לומר כמו הלוה עליו כמו שהאריך שם סי' תתקצ"ח וסימן אלף ט', ואף ע"ג דבתשובת הרמב"ן סי' פ"ד לא משמע כן מכל מקום אין להוציא נגד דברי הרשב"א. אמנם לענין היזקות נראה דמקצת פטורה ובמקצתן חייבת, דאותן היזקות שהגיעו לו מחמת שערב בעדה נגד כותי חייבת כדאיתא בתשובת מוהר"ם במרדכי פ' הגוזל ובתשובת הרא"ש הביאה הטור ח"מ סי' קל"א וכן כתוב בטור יו"ד סי' ק"ע. מיהו מוכח שם דצריך לברר ע"פ עדים כמה הוצרך להוציא מחמת הערבות ואם לא העמיד עדים איהו דאפסיד אנפשיה כמ"ש מוהר"ם בתשובה דלעיל דלא גרע ממוסר חבירו לאנס דאין הנמסר נשבע ונוטל וכו' כדאיתא התם. אך בכאן יש לדון אם שמעיה נאמן בשבועה לומר כמה הוצרך להוציא על היזקות הערבות מאחר שתפס ומוחזק במעות ויתבאר זה לקמן בדין נמסר שתפס דהרי מהר"ם מדמה דין ערב לדין נמסר. אמנם מה שיוכל לברר בעדות שהוצרך להוציא יטול כמו עיקר הקרן אמנם שאר היזקות שהגיעו לו ממה שהלוה לה אינה חייבת לשלם לו. ואיני צריך לירד בזה לעומקא דדינא להורות בדיני אסמכתא מאחר שלא כתבה לו בשום מקום להתחייב בהיזקות פשיטא דפטורה ואינה משלמת אלא מה שהלוה לה והשאר הוא גרמא בנזקין דפטור לכ"ע: והנה כתבתי כל זה לפום עיקר דינא אך אמנם נראה דאין אנו צריכין לכל זה בנדון זה מאחר שעשו פשרה ביניהם ונתחייבה לו אלף טאליר כמו שהניחו שתיהן בטענותיהן אותה הפשרה א"כ יש לדקדק דאותה הפשרה תתקיים ובזה נתפשרו כל היזקות והוצאות שקדמו לפני זה כמו שטען הוא בעצמו פעם ושתים בטענותיו ובודאי שיש להכשיר שטר זה, אע"ג דכתב הרמב"ם (פכ"ז מהלכות מלוה) דשטרי הודאה ופשרות ומחילות הנעשים בערכאות הם כחספא בעלמא מ"מ נראה להכשיר בנדון דידן. ולא מבעיא לדברי הרשב"א שכתב בשם רבותיו להכשיר בשטרי הודאה כמו בשטרי הלואה כמ"ש ב"י בשמו דפשיטא דכשר אלא אפילו למאן דפסל הכא כשר. חדא דהא נעשה שטר זה במקום שאין שם ב"ד של ישראל רק משפט של כותים וכל הנעשה שם צריכים לכתוב לפני העש"כ ודאי שם דינא דמלכותא דינא וכמו שכתב הרא"ש (פ"ק דגיטין) המ"מ כתב הרמב"ן דנהיגי להכשיר כל השטרות הנעשים בעש"כ מכח דינא דמלכותא, ואף לדברי הרא"ש דכתב דוקא במקום שהמלכות מקפדת שלא לכתוב שטר רק במקום הערכאות כו' נראה דבמקום זה נמי מקרי מלכות מקפדת שאין שם רק משפט הערכאות ואין ישראל נמצאים שם. ועוד דמ"מ מה שמחל לה הוא והשוה עמה על אלף טאליר מהני דמחילה אינה צריכה קנין ואין השקר אלא לראיה בעלמא ושם כשרים עש"כ כמ"ש בר ששת בתשובותיו סימן תצ"ג דשטרות מחילות והודאות פרעון לכ"ע כשרים ולא חיישינן בזה לדברי הרמב"ם וכו' וכן כתב בסימן קמ"ג, כ"ש שהוא מודה על מחילה זו ואף שטוען שהיה אנוס אינו כלום מאחר שלא מסר מודעא כמו שנתבאר. ונראה מה ששיעבדה מרת מירל בעד אלף טאליר קיים לכ"ע דהא שטר זה הנעשה בפניהם הוי כמו משכון שכתבה לו שחייבת לו אלף טאליר ועל זה נותנת לו השטר למשכון והוי כשטרי מקח וממכר דכשרים לכ"ע. ועוד דהרי מעיד הערכאי בשטרות שקבלו עליהם זה הפשר עם אמונתן הישראלית לחזק ולקיים כל מה שקבלו עליהם הוי כאילו העיד שקנו זה מזה שהערכאי נאמן על זו כמ"ש הטור ח"מ סי' ס"ח דלא מרע נפשיה להעיד שקרא וכתב שם דמחלו להם זה לזה כל הכתבים והשטרות שהיו להם לפני השטר שכולן יהיו פטורים ומחולים א"כ נראה לקיים השטר ההוא ואע"ג דכתיב בו שנשתעבד הבעל ואח"כ האשה אין לומר נחת רוח עשתה לבעלה משום דזה הכתב הוא נכסי מלוג שלה ולא יכולה למימר נחת רוח עשתה לבעלה כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף מ"ט.) ג"כ ליכא למיחש בכאן אם מקבלים שוחדא או לא ולדון בזה כמחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה שהרי שניהם מודים שהפשרה אמתית שנעשית לפניהם בלא קבלת שוחד וא"כ ליכא למיחש למידי: אמנם אני רואה חשש ריבית באותו שטר שכתוב בו שנתחייבו לו אלף טאליר ועל זה משכנו לו השטר אך באופן ה שיקיף להם סחורה בעד ב' מאות טאליר וכתוב אח"כ בסוף השטר שבאם שיפרע לו שש מאות ושמונים ושנים טאליר באותו היריד יקח הסחורה ג"כ שמקיף להם ויחזיר להם שטרות וההיזקות יעמדו על הערכאי וישוה אותן, וא"כ נראה דהמותר הוא ריבית. אמנם כי דייקינן לא חיישינן לזה רק אנו אומרים שהמותר היה היזקות שהוצרך להוציא על הערבות שערב בעדה שזה הוצרכה לשלם לו כמה שנתבאר לעיל ולכן כתב שהיזקות ישוה הערכאי ולא חיישינן לריבית ואפי' היא אומרת שיש ריבית בשטר אינה נאמנת אלא הוא נאמן כמ"ש המרדכי פרק השולח מעשה באחד שתבע מחבירו שתי מאות זקוקים והלה השיב איני חייב לך אלא מאה זקוקים כי מאה הלויתני במאתים בריבית קצוצה והשיב הר"י מפורש דהמלוה נאמן בלא שבועה דהלוה לו בהיתר משום דלא שבק אינש היתרא ואכל איסורא וכן פסק בסמ"ג דאפילו במקום מיגו שיכול לטעון פרעתיא ולא לויתי אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. וכן נראה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' ט' ובתשובת הרשב"א סי' תתע"א ובטור יו"ד סי' תס"ט, ואע"ג דבתשובת הרא"ש סי' ז' משמע דהלוה נאמן היינו כשאין המלוה מוחזק וכן הוא בטור ס"ס קס"ב, ואף ע"ג דבסמ"ג משמע דאפילו אין המלוה מוחזק מ"מ אע"ג דהטור ותשובת הרא"ש לא ס"ל בהא כוותיה מ"מ אם המלוה מוחזק ליכא מאן דפליג דנאמן וה"ה בנדון דידן שכבר נתבאר שהמלוה נקרא מוחזק דנאמן, לומר דאלו המאה י"ח טאליר הנותרים בשטר הם בהיתר מכת היזקות או שאר דברים שהיתה חייבת לו ואפילו אם לא היה מוחזק מאחר שיש לו שטר נאמן וכ"כ ב"י בטור יו"ד ס"ס קס"ט. מיהו נראה דשבועה בעי ואע"ג דכבר כתבתי דנאמן בלא שבועה מ"מ כאן שבועה בעי. חדא דבתשובת הרא"ש כלל ס"ג כתב דמלוה בעי שבועה אע"ג דמשכון בידיה וא"כ קשה תשובותיו אהדדי אלא על כרחך אנו צריכין לחלק בין הלוה מכחישו וטוען ברי דאז צריך שבועה ובין אין הלוה מכחישו וכן מחלק שם עוד בזה לענין משכון של כותי ביד ישראל ולכן כאן שהלוה מכחיש למלוה לכן בעי שבועה וכן מסקנת ב"י דצריך שבועה: סוף דבר אני רואה שהשטר שהוא על אלף טאליר יתקיים ביניהם וישבע שמעיה שלא היה בו ריבית ואז פטורה היא מכל היזקות שהוצרך ליתן לכותים גם היזקות שהיה לו מאותן אלף טאליר ושמונה עשר טאליר, כי מעתה היתה החיוב כולו שלו ולא נתחייבה לו היזקותיו וכמ"ש הרא"ש פרק זה בורר דאפילו יציאותיו שאומר לו לילך לב"ד הגדול אינו חייב לשלם לו כל זמן שלא נעשה סרבן ומאחר שאין שמעיה מברר עליה שנעשתה סרבנית בפרעון חובה ושתבעה לדון לשלם לו אינה חייבת בהוצאותיו והיזקותיו כ"ש שעיקר אלו אלף זהובים גם מאה טאליר שאח"כ כולן הלוה לה על כתב והרי היתה לו משכון ולכן אינה מחוייבת לו היזקיו שגרמה לו מכאן ואילך. אמנם מה שהגבילה עמו ימים ולא באתה אם הוצרך להוציא איזה דבר על זה לשלם למהר"ז ולבונם (כאשר הוא טוען) והיא לא שלחה שם ולא באתה כאשר העיד בונם ור"ז צריכה לשלם כמו שפסק מהר"ם והוא במרדכי פרק זה בורר וז"ל. אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לב"ד הגדול ואמר שמעון ואני אבוא אחריך לאותו ב"ד הגדול אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פזרתי מעותי על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת ר"מ מחייב לשלם לראובן כל יציאותיו אע"פ שלא נדר לו ולא שייך למימר ראובן לשמעון משטה אני בך בדבר הזה וכמה דברים יש שאין צריכין קנין עכ"ל. וא"כ נראה דהוא הדין כאן צריך לשלם לו ההוצאות שהגיע לו על זה. ונראה דנשבע ונוטל בזה כל מה שישבע שהוציא ברשות כמו שיתבאר לקמן כ"ש אם ר"ז ובונם יטענו מה שהוציאו ברשות ושהיא טוענת שהיתה אנוסה צריכה לבאר מאחר שעדים מעידים שלא באתה לימים מוגבלים, אמנם מה שהוציא שהלוה לה ולבעלה אח"כ יתבאר לקמן: ומה שטוען שמעון שהיה אונס בפשרה ומחילה זו מכח שהתתיל ליתן פטורין ולהפסיד המשפט, נראה דבאותו ענין לא מקרי אונס מאחר שלא מסר מודעה כ"ש שכל האונסין שטוען לא היה מוכח אלא שהוכרח ליתן פטורים לדוכוס ושרצתה להביאו בערכאות וגיזמה לו בזה וזה לא מיקרי אונס כמו שהאריך מהרי"ק בזה שורש קפ"ו במי שטוען שנתן לתבירו מפני שגיזמו להביאו בערכאות של כותים אין בטענתו ממש ולא מקרי אונס אף ע"פ שהפחידו בדבר שהיה בידו לעשות כו'. גם מה שקובל עליה איך שמליץ שלה הבעית אותו ואת בני ביתו נראה דפטורה דאע"ג דהרביעה לו אריה עליו ומשמתינן ליה עד דמסלק ליה כדאמרינן פרק המקבל (דף ק"ח:) גבי המוכר לכותי אמיצר חבירו כו' מ"מ לאחר שהזיקו פטורה כמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ושאר הפוסקים כ"ש שלא גרם לו היזק רק שהבעיתו וגזמו ולא גרע מהבעית חבירו דפטור כדאיתא פרק החובל (דף צ"א:). וכן מה שקובל על בעלה אביגדור ונחמי שמסרו היא פטורה בזה דיכולה לומר לתקוני שדרתיך כו' ואף לפי דבריו שאומר שמחוייבת לפצות בעלה מ"מ הוא אינו בעל דברים דידה ואף אם היה הוא מוחזק למסור. וכתב ב"י בשם תשובת ר"ש בר צמח דהשולח המוחזק למסור חייב שולחו. וכן נראה מדברי הר"ם מירזבורק שכתב כותי שמסר לשופט בשם שמעון ושמעון שמע ולא הכחישו חייב לשלם מ"מ לא עשה לו רק גזומים להראות הכתב ולא הזיקו בידים. אמנם ב' תביעות אחרונות צריכין דקדוק וזה כי אף אם האמת עמו שהזיק אותו בתפיסה מאחר שהיה תפוס כבר מי יודע שמא בלאו הכי נמי היה נשאר בתפיסה וכן בענין (הזופלצי"ר) שעשתה עליו וגרמה לו היזק מי יודע דילמא בלאו הכי נמי היה חוזר הדוכוס מפשרותו והוצרך לשלם. וקודם שנרד לדין זה אומר כי זהו ברור כי התביעה שהיא תובעת אותו שגרם לו היזק שלא הראה כתבה למשפט וע"י זו גרם לה היזקות רבות שכל זה אינו כלום ואינו חייב לשלם לה היזקות אף אם האמת אתה. חדא דמי יכריחנו להוציא משכון שתחת ידו ושאין לו שום זכות אחר רק שיוכל לכבשו תחת ידו עד שיפרעו לו כמו שנתבאר לעיל שיראנו ויפסיד זכיותיו כי אם היה מראהו לא הוה מהני תפיסתו אח"כ לכלום שאז שוייה ראה ולא היה אח"כ נאמן לומר ממושכן הוא בידי. ועוד כי היתה יכולה לפטור אח"כ הלוה וא"כ היה מפסיד עצמו בהראות הכתב וזהו מושכל ראשון שאין מחוייב להזיק בשביל חבירו כדאיתא פרק אלו מציאות (דף ל"ג בענין כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם) וה"ה כאן, ובלא זה מי יכריח האדם להוציא משכון מתחת ידו ולהראות למקום עש"כ אשר פיהם דיבר שוא ויש לחוש לקלקול ואמרינן בירושלמי דכתובות (פרק אלמנה ניזונת) גבי אלמנה שתפסה לא אמרינן לה חוי מה שתחת ידך כו' אע"פ שהוא לפני דייני ישראל כ"ש לפני עש"נ אשר יש לחוש לאכסים וראיה דאין אדם חייב להכניס עצמו בסכנה קטנה בשביל חבירו מהא דאמרינן (ב"ק דף קי"ח) לוה ממנו בישוב ורצה לפרעו במדבר כו' וכל הלכות שכנים תלויים בזה שאין אדם צריך להזיק לעצמו מעט כדי שישתכר חבירו הרבה וה"ה בכאן. ועוד דכתב הרא"ש (בתשובה כלל ס"ח סי' כ"א הביאה הטור ח"מ סי' י"ו) שאין מכריחים לאדם להראות שטרו לבעל דינו אפילו בפני ב"ד ישראל כ"ש שאין להכריח לאדם להוציא משכונו מתחת ידו. ועוד דנראה דלא הוי אלא גרמא בנזקין ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו כו' בין לפירוש התוס' שכתבו פרק הגוזל (דף ק') החילוק שבין דינא דגרמא לגרמי בנזקין, שבדיני דגרמא הוא עצמו עושה ההיזק בידים או משום דבדינא דגרמא נעשה ההיזק מיד בשעת מעשה וכמ"ש שם הרא"ש ג"כ, בין לפי' הריצב"א שפי' התוס' פרק לא יחפור (דף כ"ב:) דדינא דגרמא הוא חייב מטעם קנס ובכל דבר המצוי והרגיל לבא קנסו חכמים, בנדון דידן נראה דפטור דהוי גרמא בנזקין דודאי לא עשה ההיזק בידים או מיד גם אינו רגיל לבוא ותדע מדנקט שורף שטר חבירו ולא נקט הכובשו תחת ידו. ועוד דלא גרע ממבטל מעות חבירו אצלו שפטור מכח דינא דגרמא בנזקין כדאיתא במרדכי כ"ש הכובש שטרו, ועוד דלא גרע משומר שטר חבירו ונאבד דפטור משום דשטרות אין לו דין שומרים כ"ש בכה"ג ופשוט הוא אין צריכים לראיות הרבה. מכל הלין נראה דלא פשע בזה שלא רצה להראות שטרו כ"ש לפי מה שאמר שהיה לה העתקה מקויימת וכמו שהעיד ע"ז ג"כ מרדכי כהן כמבואר בעדותו. וכן בענין שקובלת עליו שלא קיים הפשרה ושעשו בראשונה על ה' מאות ושלקח ב' מאות והלך לדרכו, הנה מאחר שהיה נתפס היה אנוס ולא היה יכול לקיימה גם העיד נחמן שהפשרה היתה שיביא הכתב תוך י"ד יום ואח"כ יקח השלש מאות הנותרים א"כ בדין נטל הב' מאות הראשונים ואח"כ נאנס מכת התפיסה ולא עבר בזה על שום דבר ולא היה מחוייב להוציא הכתב מתחת ידו לשלחו עם בנו גם הם לא פשעו במה שלא הביאו המעות אצלו כמו שכתבתי לעיל מהא דהלוה ממנו בישוב וכו'. ולכן נראה דשום אחד מהם לא פשע בזה גם אם פשעו בזה לא הפסיד שום אחד דבר מאחר שלא קבלו עליהם בקנין חזק וכל פשרה יוכל לחזור בו כל זמן שלא קיבל עליו קנין ואי משום שקיבל ב' מאות על הפשרה הנה השופט פשע בזה שנתן לו ואף כי לא נאה לבר ישראל שאינו עומד בדיבורו מ"מ לא הפסיד בזה שום אחד מהן זכותו גם היא במה שלא באתה לימים המוגבלים מאחר שלא נשתעבדו זה לזה באבוד זכיות ושלא כאסמכתא וכמו שיתבאר לקמן. ואין לומר שזו הפשרה ביטלה הכתב שהיה לו על אלף טאליר דזה אינו, חדא דהא לא היתה פשרה רק ליטול חמש מאות ולהשליש אח"כ השטר בכח השלשה הנקובים בשאלה אבל מעולם לא מחל על המותר, ועוד מאחר דנאנס ולא היה יכול לקיים הפשרה א"כ נתבטלה הפשרה מעיקרא. ולכן אין לדון רק בענין שקובלים זה על זה שאחד מסר חבירו. והנה נראה דיש לדון דין זה מתשובת מוהר"ם והיא במרדכי פרק שור שנגח. אחד עשה סעודה והזמין את ראובן ובני ביתו דהיינו משרתו נפתלי וכו' עד והכו בעל הסעודה ורץ לפני השופט וקבל על ראובן ובני ביתו והשופט היה חייב לראובן ו' ליטרות ויצא ראובן בפעם ההיא מלפני השופט כי אמרו עליו שלא פשע אלא בני ביתו פשעו ועליהם נעשה ראובן ערב לתקן עוותתם, ושוב בא שמעון לשופט ואמר שגם ראובן פשע ובא שמעון עם קרובו בעל הסעודה וגרמו שהעליל השופט את ראובן ונפסד החוב וראובן טען עליהם והיה לו עדים וגם שמעון טוען שנכרי אחד העיד שגם לוי מסר את ראובן ואין עד בדבר. והשיב ר"ם נראה בעיני אם ידוע שכבר מסר בעל הסעודה את ראובן ואת נפתלי אוכל לחמו ומשרתו טרם יבוא שמעון לשופט ושוב בא שמעון ומסר גם הוא כעוקף אחר המנאף דשמעון פטור מידי דהוה אמרבה בחבילות וכמו כופף קמתו של חבירו כו' עד ה"נ כבר ברי היזקו כתוא מכמר מכיון דנפל למכמר התפול פח על ארן ולכוד לא ילכוד וכ"ש הכא בנדון דידן זה ברור הוא שהחוב שהיה לראובן על השופט מופסד היה ושמעון קימחא טחינא טחן דמקלא קלייה כבר המוסר הראשון ואוקמינהו עלויה ושמעון לאו מידי עבד לענין ממונא שהפסיד, דנהי דכבר יצא ראובן מלפני השופט ושמעון גרם שהחזירוהו מי יוכל לידע כמה הפסיד בכך שכבר מחוייב לשופט והוצרך להיות ערב עבור בני ביתו וידוע שבזה היה מוכתב לתקן ולמצא חסדו של שופט עבור העוות שעוותו בני ביתו ומי יודע שמא בלא מסירת שמעון היה מעכב לו השופט החוב בעלילת בני ביתו אפי' לא היה מעכב את כולו אלא מקצתו מי יוכל לידע כמה ומספיקא לא מפקינן ממונא משמעון, אמנם לפטור שמעון בלא כלום אי אפשר כי הגדיל לעשות חוטא ולא לו סניגור לקטיגור סרסור לעבירה ענוש יענש בתעניות ובמלקיות או בנידוי אם בר הכי הוא וכו' עד ואת החוב שהפסיד שמעון יש לאמדו כמה היה שוה כו' עד כדתניא פ"ק דמכות (דף ג') מעידים אנו באיש פלוני שגירש אשתו ונתן לה כתובה וכו' עד ונמצאו זוממין אין אומרים ישלמו כל הכתובה אלא טובת הנאת כתובתה וכו'. ומכאן נראה דה"ה בנדון דידן מאחר שלא נתפס בראשונה מחמת מירל אף שהחזיקה אותו אח"כ בתפיסה והרעה לעשות וראויה לעונשין כדפסק מהר"ם בתשובה דלעיל מ"מ אינה חייבת בתשלומי נזקו מאחר דכבר היה נתפס כבר נפל לפח יוקשים ומי יודע אימת היה יכול להמלט מאחר שכבר היה חייב לדוכוס אף שלא נתפס משום כך מ"מ י"ל שלבסוף תפסו עליו גם משום זה והוי דומיא דעובדא דמהר"ם דכתב ומי יודע כמה הפסיד לו וכו' ולא שייך למימר כאן נמסר נשבע ונוטל מאחר דהנמסר בעצמו לא יוכל לידע מה הפסידו המוסר ולא לישבע על זה כ"ש שכבר מוסכם מכל הפוסקים שאין הנמסר נשבע ונוטל ואף אם נאמין לדבריו האמצעיים שטען שהדוכוס צוהו לפטור מן התפיסה ובאותו יום עצמו באתה מירל ועשתה עיקול עליו שלא היה יכול לצאת משם מ"מ כל זמן שלא נפטר משם לגמרי איכא למימר דלמא הדרי בהו, והכי דייק לשון תשובה זו דתלה הדבר ביצא מלפני השופט כו' משמע דוקא יצא אבל בלאו הכי לא וכ"ש שאין לו שום עדות בזו שהיא החזיקה אותו בתפיסה רק שבונם ורבי זעליקמאן העידו ששמעו מן היועצים שאמרו שלא יוכל ליפטר מן התפיסה אם לא שיתפשר עם מירל אבל לא אמרו שאם יתפשר עם מירל שאח"כ יפטר מן התפיסה א"כ לא העיד שום עד שהיה תפוס שלה לחוד מעולם. ומאחר שמתחילה היה תפוס של דוכוס לחוד נראה דדומה ממש לתשובת מוהר"ם שהבאתי שנפטר שמעון שמסרו, ולא דמי לתשובת מוהרם האחרונים שכתב שם בסוף אותה תשובה שאם שנים מסרו לאחד ואין לאחד לשלם שחייב השני לשלם הכל וכן בכאן שתפסו הדוכוס שצריכה היא לשלם כל הזיקות. דודאי זה אינו כלום מאחר שתפסו הדוכוס בראשונה לחוד א"כ כבר הוי מקלי קלי ביד הדוכוס וקמחא טחינא טחנה אף לפי דבריו. כ"ש במה שהיא כופרת שלא עשתה כלום בתפיסתו ואין שום עד שמעיד על ככה שפטורה היא מתביעה זו בדיני אדם, ועוד דכתב הרשב"א בתשובה והביאה ב"י (סי' שפ"ח) על אחד שגרם תפיסה לחבירו והוציא ממון על זה לפטור מן התפיסה ופטרו מאחר שבעיקר העלילה שמסרו יצא נקי ואף מן התפיסה יצא אילו המתין אין זה אלא גרמא בנזקין כו' ואף ע"ג דלא משמע כן מדברי מוהר"ם במרדכי וכדמשמע מדברי מהרי"ק סי' קי"א ואדרבא (במהרי"ל סי' פ"ו בתשובותיו כתב דאי גרם לו תפיסה מקרי מזיק בידים ונמסר נשבע ונוטל), מ"מ אין יכול להוציא ממנה נגד דברי הרשב"א מאחר שיש קצת הוכחות שעיקר תפיסתו לא היה ממנה וכן נראה מדברי העדות וכן מדברי התראה שכתב לה מוהר"ר יעקב אקש ז"ל שלא כתב לה רק לפדות הכתב כו' אבל לא כתב בהתראה שהיא עשתה שנתפס אלא שע"י שלא פדתה הכתב נמשך תפיסתו לכן לכ"ע פטורה מהיזק זה וכן פסק מהרי"ל בתשובותיו סי' פ"ו על כיוצא בזה וע"ש. ואם חבתה בתפיסתו עתידה היא ליתן את הדין. אמנם מה שקלקלה פשרותו שהיה לו עם הדוכוס ליתן לו ה' מאות ריינש ואח"כ כל שנה מאה והיא גרמה לו שע"י (הזופלצי"ר) שעשתה שהוצרך לשלם ז' מאות טאליר ואח"כ גמר התשלומין תוך ב' שנים וזה עשתה לאחר שהתרה בה הר"ר זעליקמאן כמבואר בעדותו, והנה היא אינה מכחשת שלא עשתה כזה רק טוענת שלא נתכוונה להזיקו אלא עשתה כדי להציל את שלה דהיינו הכתב שהיה תחת ידו גם טוענת מי יימר דנתפשר עם הדוכוס תחילה. בזה צריך דקדוק וזה כי נראה ברור שמי שהזיק לחבירו והפסידו צריך לשלם לו הפסדו אע"ג דלא נתכוין להזיקו דאדם מועד לעולם ואין חילוק בין מזיד לאונס כדאיתא בב"ק (דף כ"ו) ואע"ג דנתכוין להציל את שלו אם מפסידו ע"י כותים ולא היה נתבע סרבן כמ"ש מהר"ם בהדיא בתשובה והיא במרדכי פרק הגוזל וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הטור סי' שפ"ח בענין רחל ולאה וכן פסק מהרי"ו בהדיא סי' קי"א, וכ"כ בתשובת מיימוני סוף ספר נזיקין דמי שנאנס מחמת ממון למסור חבירו חייב לשלם לו, ואע"ג דכתב המרדכי פרק הגוזל בשם ר' אליעזר מטול"א שמי שתקף את שלו מיד חבירו אין לו דין מסור אע"פ שהפסידו הרבה היינו דוקא לענין מסור אבל לא לענין תשלומין מה שהזיקו דודאי חייב לשלומי. ואע"ג דבמרדכי פרק המניח משמע דאם אי אפשר להציל את שלו רק ע"י כותים והזיקו פטור נראה דדוקא שאי אפשר דומיא דהיה לו לשמט ולא שמטו שמביא שם ראיה ממנו דאז אי אפשר להמתין כלל ואי אפשר ליטול רשות מב"ד לאו כל כמיניה וצריך לשלם לזה הפסדו. ותדע דבאותה תשובה לא כתב דאם אי אפשר פטור רק כתב מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו לימים כפר לו ולקח המפקיד את שלו בידי כותים ומתוך כך העלילו את הנפקד והפסיד הרבה ופסק הרב דאם אפשר למפקיד להציל את שלו בענין אחר חייב כמו שהיה לו לשמטו ולא שמטו כו', הרי דלא כתב צד הפטור רק צד החיוב להורות שזה מקרי אפשר דהיה לו ליטול רשות מב"ד וכל זמן שלא נטל רשות אפשר להציל בענין אחר מקרי, וכן משמע במרדכי סוף פ' הגוזל במעשה דרבי אפרים ור' יואל שהלך ר' אפרים בעש"כ לקבול על ר' יואל להכריחו שיציית לו דין ישראל ופסק מאחר דלא נטל רשות מקהלות חייב לו הפסדו כדמשמע התם וכמו שהוא בתשובת הרא"ש והביאו הטור סימן כ"ו שמחייב על מי שקובל על חבירו לפני דייני כותים אע"פ שעושה כדי להציל את שלו. ועוד דאפי' למ"ד דאין לו דין מסור בהולך בעש"כ היינו דוקא מטעם דלא מתכוין להזיק ולא עשה אלא להציל את שלו אלא שהשר העליל עליו אח"כ אבל במקום שהישראל עצמו הפסידו פשיטא שחייב לשלם לו וכמעט נראה דיש לו דין מסור דהא כוונתו להזיק כמו בנדון זה שכתבה (בזופלציר) להניח המעות לפני המשפט גם שיקח הדוכוס את שלו בראשונה ובזו לא היתה מצלת את שלה וכוונתה להזיק ופשיטא דחייבת לשלם מאחר שהיתה יכולה להציל את שלה בענין אחר, ועוד דפשיטא הוא אף ע"ג דפטורה היא ממה שגרמה לו היזק מ"מ אותה דבר שהביא הבעש"כ צריך להחזיר. וראיה מהא דאיתא (פ' הגוזל דף קי"ו) גבי ההיא שותא דהוו מנצו עליה בי תרי קם חד מינייהו ומסריה כו' אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי א"ל רבא וכל כמיניה אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדיני כדאיתא פרק הגוזל. הנה מבואר דלאו כל כמיניה לומר דידי מסרי ה"ה כאן שמסרה מעותיו ביד הדוכוס ע"י (זופליציר) שלה ופשיטא דלא כל כמינה לומר ומשמתינן לה עד דמייתי אלו המעות שהוצרך ליתן ליתן לדוכוס וקיימי עלה בדיני וכמו שכתב ר' אליעזר מטול"א בעצמו בתשובה דאע"ג דאין לו דין מסור מ"מ אם יש עדים שתקף ע"י כותים לאו כל כמיניה וצריך להשיב הדבר מן הכותי ה"ה כאן צריכה להחזיר אלו המעות שהוצרך לתת לדוכוס ולמיקם עליה בדיני. ולכן פשיטא צריכה להחזיר אלו המעות ולשלם לכמר שמעיה מה שהיתה חייבת לו וזה ההיזק עליה תהדר ולא יכולה למטען שנתכוונה להציל את שלה אף אם האמת אתה שעשתה משום זה אפי' הכי צריכה לשלם לו הפסידו כמו שנתבאר דאין כאן מיגו לומר שדידה מסרה שהרי כבר נתבאר לעיל שחייבת לו אלף טאליר הנעשה לפני העש"כ גם מאה טאליר לפני שמשים דק"ק פראג א"כ אין כאן שום מגו לטעון נגד המעות ולכן צריכה לשלם נזק זה לכמר שמעיה אפי' לדברי ר' אליעזר מטול"א ומכל שכן לחולקים עליו. ומ"ש מוהר"ם מירזבורק אם דרך באותה העיר שהיהודים מעכבין חבריהן ע"י כותים כי אין שם ב"ד פטור נראה דהיינו עיכוב ועיקול בעלמא אבל להזיקו בידי כותים ללא צורך לאו כל כמיניה ואינו נאמן לומר להציל שלי כוונתי דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכל העולם יטעון הכי. ומה שטוענת שהר"ר זעליקמאן צוה לה (לזופלצי"ר) אין זו טענה, חדא דהוא מכחיש בדבר אדרבא מעיד בעדותו שמיחה בה ועוד דלאו כל כמיניה כמ"ש מהרי"ק שורש א' דאף ב"ד אין יכול לומר לילך בעש"כ כל זמן שאין הנתבע סרבן כ"ש שאין היכולת ביד ב"ד לצוות לאחד למסור חבירו והנה אף מרת מירל אינה טוענת ששמעיה היה סרבן לדון עמה בדין ישראל כי כל טענותיה אינו רק שהיא לא סרבה בד"י אבל אינה אומרת שהוא סרב בד"י אחר שהתרה בו כ"ש שהר"ר זעליקמאן אינו ב"ד ולא היה לו כח זה להרשות לדון בדיני עש"כ. ומעתה נראה דמחוייבת לשלם לשמעיה היזק זה. ומה שטענה מי יודע אם היה לו פשרה עם הדוכוס נראה מאחר דר' זעליקמאן מעיד בזו (אע"ג דאינו אלא עד אחד מ"מ מהני כמ"ש מוהר"ם בתשובות פרק הגוזל דאם היה לנמסר) עד אחד שהוצרך להתפשר עם המושל חייב לשלומי מידי דהוה אנסכא דר' אבא (בבא בתרא דף ל"ג) דאמר אין חטפי כו' וה"ה בכאן דהוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע להכחיש בעד העד נאמן עליה שנתפשר וכ"ש שגם בונם מעיד כאן ששמע מן היועצים שאמרו שע"י (הזופלצי"ר) חזר הדוכוס מפשרתו. מיהו דוקא לענין ממונא דדינא הוא מאחר שאינו יכול לישבע משלם אבל לא לשוויה מסור דאין עד אחד נאמן בזה, ותדע דהא כתב המרדכי פרק החובל ראובן שתבע את שמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד והכותים מעידים עליו ישבע שמעון להכחיש העד כו' ש"מ דאין עד אחד נאמן לפסלו לשבועה. ועדות דבונם אינו מעיד עליה שעשתה (זופליצי"ר) ואי משום שהודית שהיא עשתה (הזופלצי"ר) מ"מ אין אדם משים עצמו רשע ואין אדם נאמן על עצמו שמסר וכמ"ש המרדכי בהדיא פרק הגוזל כ"ש כאן שהיא אומרת שלא מסרה כלום אלא שכוונה לטובתה וא"כ הוי לה כמזיק בשוגג וצריך לשלם ואינו נפסל. וג"כ אין למירל לטעון בזה מי יודע מפשרה זו ודלמא השר היה חוזר בלאו הכי מ"מ נראה דאין טענתה טענה דודאי היועצים נאמנים בזה וכמ"ש מוהר"ם סוף שור שנגח שאם שמעו מפי השופט או מפי אחרים כמה היה חייב לו השר נאמנים דבעדיות כל דהו מגבינן ותדע דאי לא תימא הכי איך יכולין העדים לעולם לידע כמה הפסיד אלא מפי כותים כו', ה"ה בנדון זה הכותים נאמנים שנתפשרו עמו בסך הנ"ל ושחזר בו הדוכוס מכח (זופליציר) שלה ולא חיישינן דלמא הדוכוס היה חוזר בו מפשרותו דזה לא חיישינן כמו שהתם לא חיישינן דלמא בלאו הכי לא היה השר משלם לו ואע"ג דהתם פסק מוהר"ם לשום החוב כמה היה שוה ואם אין יודעים הנמסר ישבע ויטול מ"מ בנדון זו (אם הוא בענין) שאין אנו יכולין לשום הפשרה של השר א"כ שמעיה ישבע כמה שם הפשרה ההיא ומה שהזיקה אותו יותר מזה ישבע ויטול כדברי מוהר"ם (ואם בענין שאנו יכולים לשומו יש לומר) דדוקא בתשובות הר"ם הוצרך הנמסר לישבע דאחרים לא ידעו שוויו של חוב אבל בנדון זה דאחרים יכולין לידע ההיזק כמו שמעיה נראה דב"ד ישומו היזקו זה וכמו שדרשו אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא במקום רואה אין שבועה וישומו הדיינים דהיינו כמהר"ר אייזק והר"ר זעליקמאן היזק זה וכזה תשלם לו. ולא נאמר שמה שהוצרך לשלם המעות מיד הוי כמבטל כיסו של חבירו (דהא לא הזיקן רק שהוצרך לשלם מה שהיה חייב ואין חילוק רק מה שבין זמן פשרה ראשונה לשנייה, דזה אינו) אלא ב"ד שמין ההיזק וחייבת לשלם לו כדאיתא פ"ק דמכות (דף ד') לענין עדים זוממין. ועוד נראה דלא חיישינן כלל דיחזור מפשרותו וראיה מהא דכתב המרדכי פרק הגוזל לענין מסים על ראובן הבא אצל השר לאחר שנתפשרו הקהל מן המס ובקש למחול לו חלקו כו' עד ונראה דאם כבר פשרו הקהל עם השר ושוב ביקש אחד לפטרו מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם פשרה ביקש אחד לפטרו ופטרו חייב לתת מס וכו' הרי קמן דלא חיישינן שיחזור השר מפשרותו. עוד ראיה מהא דאמרינן פרק הגוזל (דף קי"ג:) אמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט וה"מ בכרגא דהאי שתא אבל חליף שתא כיון דאיפייס מלכא לא, ש"מ מאחר דנתפייס המלך פעם אחת שוב לא אמרינן דלמא הדר ביה. ואין לומר דשאני דוכוס זה שהוא פסלן גדול וכמו שטען שמעיה בעצמו דילמא הוה הדר ביה דלזה אין לחוש דסתם כותים אנסים ופסלנים הם כדאמרינן פרק חזקת הבתים (דף מ"ה) לענין מוכר מטלטלין והוציאו ממנו הכותים אפילו בעש"כ אינו חייב באחריותן (ואפ"ה לא חיישינן בהו שמא יחזרו מפשרותן כמו שנתבאר) וה"ה כאן. ועוד דלמא לא חיישינן שיחזור דוכוס עם יועציו הבטחת דבריו דמלתא דלא שכיחא היא ודמיא להא דאמרינן בב"ק (דף ע"ו) הכופף קמתו של חבירו לגבי דליקה דאם לא היה מגיע שם אלא ברוח שאינה מצויה דחייב וכן אמרי' לענין המרבה בחבילות (ב"ק דף י'), וה"ה כאן. כ"ש שהיא טוענת דהדוכוס הוא אמתיי ואילו עשה עמו פשרה לא היה חוזר בדבורו ומאחר שנמצא שעשה עמו פשרה א"כ חזר מכח דבריה וצריכה לשלם דומיא דאומר לא לויתי שלא יוכל לומר אח"כ לא פרעתי: סוף דבר אני רואה שמחוייבת לשלם מה שהזיקה אותו בזה. ומה שטוענת שגם שמעיה כתב עליה (זופליצי"ר) ומסרה לדוכוס הלא אף אם האמת אתה אין בזו כלום מאחר שלא הזיקה במסירתו לא גרם לה היזק והיא גרמה לו היזק לאחר שנפטרה ממסירתו פשיטא שחייבת כמ"ש מוהר"ם בהדיא בתשובות דר' אפרים ור' יואל והיא במרדכי סוף הגוזל ובתשובות מיימוני סוף ספר נזיקין כ"ש שאין לשום אחד על חבירו רק שכל אחד טוען על חבירו שמסרו ושהלך בעש"כ ולכן אין לדון רק על ההיזקות שנתבררו בעדים. גם מה שטוענת שר' זעליקמאן ובונם נוגעים בעדות עליה והביאה ראיה, ואי מביאה ראייה פטורה מהיזקות אלו של (הזופלצי"ר) אמנם צריכה להביא ראיה שעדיין נוגעים בעדותן כי אין אנו צריכים בעדות ממון תחילתו וסופו בכשרות כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף מ"ג) ואף ע"פ שהעיד בונם שהוא והר"ר זעלקמאן נעשים ערבים בשביל שמעיה והוא אינו כופר רק אומר שמסולקים מן הערבות נראה דצריך לברר זה שהם מסולקים מאחר שאין לו מיגו לומר דלא נתערבו מאחר דאיכא עד אחד כמו שנתבאר, מכל מקום נראה דאם לא יוכל לברר ויש לו נכסים כ"כ שהערבים בטוחים שישלם כשרים להעיד כדאיתא בהדיא פרק חזקת הבתים (דף מ"ו) דאם אית מקום לערב ולמלוה לגבות נאמנים להעיד ללוה אפילו אם הוי ערבים קבלנים שאין נאמן להעיד מ"מ כתב נימוקי יוסף דאם יש לו נכסים עדיות ובינונית וזיבורית (נאמן וה"ה כאן דעיקר החיובא הוי מעות אם הערבים המה בטוחים שישתלמו בזמנן נאמנים, ונראה דאף אם) עכשיו אינם בטוחים אם יוכל להבטיחן בבטחון גמור עדותן קיימת וכמ"ש הר"ר יונה לענין שוכר דנאמנין להעיד למשכיר מהאי טעמא כמ"ש בשמו הטור סי' ל"ז. ומה שטענה שהר"ז נוגע בעדות מאחר שקיבל שכר משמעיה על הפשרה נראה דאינו כלום דמשום זה אינו נפסל שכבר נעשתה הפשרה ביניהם ונסתלק שכרו ועוד דלא גרע ממורשה בשכר קצוב כמבואר בדברי מהרא"י ורמב"ן. ונראה דאף אם לא היה כאן עדות כלל על (הזופלצי"ר) ועל שנתפשר עם הדוכוס מ"מ היה שמעיה נאמן על כל מה שמוחזק בו שהפסידתו מאחר שהודית לו שעשתה הזופלצי"ר ואע"ג דלדברי ר"י והרא"ש ומוהר"ם בתשובת המרדכי ס"ל דאפילו אם המוסר מודה שמסרו אין הנמסר נשבע ונוטל מ"מ נראה מאחר דשמעיה הוא מוחזק נשבע ונוטל כמו שכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות חובל ומזיק ואע"ג דהרא"ש כתב (סוף פרק הכונס) דכל ספיקא דדינא לא מהני ביה תפיסה וכאן ג"כ הוא ספיקא דדינא דנשאר בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור וכמו שכתב הטור סי' שפ"ח מ"מ נראה דכאן אין מוציאין נגד דעת הרמב"ם דהא הנ"י פ"ק דמציעא כתב כדברי הרמב"ם וכן המרדכי פרק ב' דכתובות והגהות מרדכי דב"מ וכן נראה מסקנת מהרא"י בת"ה סי' שכ"א ומהרי"ק שורש קס"א. גם מה שקובלת עליו שהזיק את בנה שעיקל מעותיו אינה בעל דברים דידיה אם הזיק את בנה יקבול עליו אף שאינו נראה היזק כ"כ שעיקל מעותיו ח' ימים גם שהוא מתרץ יפה שעשה זה לירד לדין ישראל אף כי רחמנא לבא בעי יודע אם לעקל אם לעקלקלות מ"מ אינו מתחייב בדין זה כי זהו מעשים בכל יום שמעקלים מעות על דין ישראל. ועל הטענה האחרונה שעברה חוק בטיפליץ והלכה בעש"כ ועברה ההתראות נראה דהרעה לעשות מאוד וראויה לעונש שעברה על מה ששיעבדה את עצמה בח"ח ובש"ד. אמנם לענין דינא נגד שמעיה נראה דלא אבדה משום זה זכותה ואע"ג דהתראה שהביאה מק"ק פוזנא אינה כלום ואדרבא היא נגדו דהרי פרט התראה שהראתה לפנינו היא אחר הפרט שעברה על מה שנתקשרה ואדרבא מזה נראה שפשעה (בזופלצי"ר) שעשתה והזיקה בו שמעיה הנ"ל כאשר לקחה התראה באחרונה ולא עשתה כן בראשונה. מ"מ לענין דינא נראה דלא אבדה משום זה זכיותיה, חדא דהא לאחר ההתראה השלישית שעשה לה הר"ר זעליקמאן חזרה בה והתירה מה שאסרה ע"י עש"כ ואע"ג דעברה ב' התראות הראשונות מדעשה לה השלישית והשגיחה בה נראה דויתר לה הר"ז על הראשונות והוא היה לו כח באלה כמו שמשמע משטר פשרותו ועוד ששיעבוד זה הוא דין אסמכתא ואין להאריך בדבר מאחר שאין נפקותא בדבר, וזהו גם הטעם שלא אבדה זכיותיה בפראג על מה שעכבה טענותיה יום או יומים דודאי לא היתה כוונתה על כך מתחילה לאבד משום זה זכיותיה והוי אסמכתא גמורה דלא קניא וזה פשוט. ותו כי איני רואה בשום כתב ששעבדה עצמה באיבוד זכיותיה, כי בשטר הראשון שעשו ביניהם הר"ז והירץ לא שעבדה עצמה רק על דברים המוזכרים באותו שטר ואותן הדברים כבר נתקיימו כולן ובשטר שעשה ביניהם ר"ז לא שעבדה עצמה איבוד זכיות כלל רק בקנס חמשים טאליר לצדקה ובח"ח ובש"ד ואם עברה יתבעו הגבאים דק"ק פראג הקנס והדיינים יתבעו הנידוי ואין לנו עסק בזה. וע"ד המשכונות ששמעיה נאמן לישבע על מה שתחת ידו ולומר שהפשר לא נעשה על זה. ועוד דהרי אנו לא חייבנו מרת מירל מחמת שום פשרה רק מה שנתחייבה לו בברור דהיינו אותן אלף טאליר שהודית היא עם בעלה לפני המשפט גם כי לא נזכרו המשכונות בשטר פשרה ולכן שמעיה אין צריך לפשרה מן הכ"ה טאליר של מרדכי צמח מאחר שלא נזכרו בפשרה גם מטעמים הנ"ל (שהודית לו באלף טאליר) ועוד מ"א טאליר לפני השמשים ועוד דהיזקות שעשתה לו ע"י (הזופלצי"ר) האחרונה ע"פ שומת דייני ק"ק פראג הרי כל אלו החיובות הם בלא המשכונות ולכן צריכה לפדות משכונותיה. אמנם בדין ההוצאות ושכירות שטוען שמעיה מה שטוען שהלוה לה אח"כ הוא נאמן בשבועתו כל זמן שהוא מוחזק וכבר נתבאר לעיל עד היכן הוא מוחזק לדעתי דהיינו עד כל המעות המונחים בידו גם חצי המעות המונחים ביד שליש ועל מה שאין זה מספיק היא נאמנת בשבועתה אמנם ההוצאות ושכר טרחו יש לבררו מהא דאמרי' פרק חזקת הבתים (דף מ"ב:) שותף כיורד ברשות דמי ונוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כעשויה ליטע וכו' וכן כתב הרמב"ם פ"י מהלכות גזילה ואבידה דידו על העליונה אם השבח יתר על ההוצאה וכו' וכן כתב הטור (סי' קע"ח) וזה לשונו. שותף שנכנס לשדה המשותפת ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפילו בקמה העומדת לקצור אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע ונראה דה"ה אם משתדל בלא רשות בדבר המטלטל המשותף עכ"ל. וא"כ בנדון זה שהיה לשמעיה חלק בשטר שהיה ממושכן בידו והוציא עליו הוצאות א"כ היה שותף בדבר שמין לו כשאר אריסי העיר ואפי' לפי דברי נמוקי יוסף שכתב פרק חזקת הבתים דלא הוי כיורד ברשות לגמרי דאינו נוטל הוצאה אלא כשיעור שבחא, וכן נראה מדברי מוהר"ם פרק הגוזל בתרא בתשובה שהיה ראובן ושמעון שותפים במשכון וכו' מ"מ הכא נוטל הוצאותיו שהוציא על המשפט לפי דבריו שטען שאילו לא הוציא היה המשפט נפסד וכל אותן הוצאות שהוציא שלא להפסיד המשפט צריכה לשלם ואפי' לא היה שותף בזה והוציא הוצאות על נכסי חבירו חייב לשלם מה שהוציא כמו בשדה העומדת ליטע דשמין כמה אדם רוצה ליתן וכו' וכמ"ש המגיד משנה (פ"י מהלכות גזילה) שכן דעת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן ושכן עיקר. ואפילו לדברי הרא"ש ונ"י והאחרונים דלא ס"ל הכי מ"מ בנדון דידן דודאי הוה ניחא לה במה שעשה שלא עבדה המשפט שמין לה ומשלמת מה שנהנית וכ"כ בתשובת בר ששת סי' תקט"ו דדוקא שדה דיש שזורעין אותה ולכן יוכל למימר לא ניחא ליה אבל בדבר שניחא ליה כמו כרם ודאי שמין וכו'. ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן פ' הגוזל ומאכיל (דף קט"ז:) לענין שטף הנהר את חמורו ושל חבירו והניח את שלו והציל את חבירו אם לא היו הבעלים שם דלא היה יכול להתנות שצריך לשלם לו את שלו. וה"ה כאן דצריך לשלם לו כל מה שהוציא או הפסיד לפי שומת ב"ד בשעה שנסע לויטנבורג מחמת המשפט גם מה שלקח אביגדור בעלה על סוסיו לצורך המשפט וכ"ש לפי מ"ש הר"ן פרק שני דייני גזירות דהעושה טובה לחבירו אין אומרים שבמתנה עשה לו אלא צריך לשלם לו שכרו. מיהו דוקא אותן הוצאות שהועיל לה בהן שאם לא הוציאה היה המשפט נפסד כגון ההוצאה שהוצרך להוציא כשנסע לויטנברג וכן שהוליך בעלה שהיה לו הכח למקום המשפט אבל מה שנסע הוא בראשונה והוצרך לחזור לאחוריו מזה פטורה דהו"ל כירד להציל ולא הציל דאין לו רק שכרו הראוי לו. ואין להקשות מהא דנמצא בשם ר"י מפורש בהג"ה אלפס על מי שרוצה להציל ספריו והציל ג"כ ספרי חבירו וצריך להוציא ממון מפני ההצלה שמא אין צריך ליתן אפילו שכר טרחו דהא הכא נתכוין להציל את שלו ומשמיא הוא דרחימו על חבירו כו', נראה דהיינו דוקא דלא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אבל אם הוצרך להרבות ודאי נוטל מה שהוציא, וכן משמע מתשובת מהר"ם פדו"א סי' ס"ג והכא הוצרך להרבות שכר דהא ודאי היה יכול למשכן הכתב בעד מה שהלוה עליו או הבעל דבר עצמו היה נותן לו את שלו א"כ ההוצאה היתה ג"כ בשבילה ועוד דכבר נתבאר דשותף הוי כיורד ברשות ואית ליה שיעור שבחא. ועוד דהתם לא קאמר אלא במקום דאיכא למימר משמיא הוא דרחימו עליה דהיינו דלא נתכוין מעיקרא רק על שלו וניצל חבירו עמו אבל בנדון דידן דאי אפשר להציל זה בלא זה ודאי ההוצאה לאמצע כדאמרינן (ב"ק דף ק"י) שיירא שהולכת במדבר ועמד עליה גייס והציל הציל לאמצע ובודאי נוטל הוצאתו בראשונה וכן שומר שכר שהציל ברועים ובמקלות דנוטל ההוצאה מבעלים כמו שפסק הרא"ש במציעא (פרק הפועלים) אע"ג דהציל את שלו דאל"כ נלקה מד"ה שהוא יתן ההוצאה ויציל את של חבירו וכל זה פשוט כ"ש לפי מה שטוען הוא שנתנה לו כח בלייפסק שאם לא תבא יהא לו כח לשפוט המשפט אז הוי שלוחה בדבר המשפט ונשבע ונוטל מה שהוציא כמ"ש מהרי"ק בתשובותיו סי' יו"ד ולכן אם מראה מן העש"כ שנתנה לו כח לפניהם אז הוא ודאי כשלוחה ונשבע כמה הוציא ונוטל וכ"ש אם יש לו עד על זה מר' זעליקמאן. אמנם צריך דקדוק שהיא טוענת שלא הוצרכה לזה מאחר שנחמן היה שם עם כחה גם היו לה מליצים ששמרו המשפט ושלא הועיל לה בזה שום דבר ופשיטא שעל מה שהוא מוחזק הוא נאמן בשבועה ומה שאינו מוחזק צריכה היא לישבע על כל פנים שנתנה כח לנחמן ושלא הועיל לה בהוצאותיו כלום וזו אינה יכולה לישבע כי לא היתה שם ואולי נחמן לא עשה שליחותה וכן המליצים, ולכן היורד נשבע כמה הוציא ונוטל דמאחר שירד ברשות נשבע ונוטל כמו שפסק הרמב"ם פ"י דהלכות גזילה ואבידה לענין היורד לתוך שדה חבירו ברשות וכמ"ש רבי חננאל והוא במרדכי פרק האשה שנפלו דכל האי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות. ואם נחמן מעיד שהיה שם בכחה ושלא הוצרך שמעיה להוציא כלום לצרכה נראה דפטורה היא אף מן השבועה דהרי יש לה עד אחר הפוטרה מן השבועה מיהו נראה דכל זה לא איירי אלא בדידעינן שהועיל לחבירו כגון ששבח קרקע שלו אבל אם לא ידוע שהועיל אינו נאמן לומר שירד ברשות או שהועיל לו דדילמא משקר בכולו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יאמר שירד ברשות ושהוציא הוצאות וכו', וכן כתב המרדכי בהדיא פרק האשה שנפלו שאמרו שם המוציא הוצאות על נכסי אשתו נשבע ונוטל ומשמע שם דאם האשה מכחשתו אינו נשבע ונוטל כ"ש במקום שאומרת דלמא לא הוציא כלום ומשקר בכולו והוי דומיא דאמר איני יודע אם אני חייב לך דפטור מלשלם. על כן נראה דעל שמעיה להביא ראיה על זה דהוציא הוצאות עליה ועל משפטה ובלא זה נראה דאינו נאמן כלל. ומיהו אם מברר זה ע"י עש"כ נ"ל דסגי בהכי מאחר דכבר נתבאר לעיל דלא חיישינן דיעידו שקר כ"ש אם יברר זה ע"י עדים אז נשבע כמה הוציא ונוטל ואם לא יוכל לברר צריכה היא לקבל עליה בשבועה עם גלגול דברים אחרים שתשבע עליהם שאינה יודעת שום דבר שהוציא לצרכה. ומה שטוען עליה שנדרה לו מאה זהובים אדומים שישתדל לה הקומיסיא"ן, נראה דין זה פשוט מהא דאמרינן פרק הגוזל (דף קי"ו) טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. היה צייד ואמר לו בטל ממצודתך והעבירני צריך ליתן לו כל שכרו ולא מבעיא לדברי הרא"ש פ' מצות חליצה דפירוש הא דאין לו אלא שכרו היינו דוקא היכא ששואל דבר גדול במה שאין רגילים ליתן לו הרבה אבל אם שואל בדבר שרגילים ליתן בו דבר גדול אינו יכול לומר משטה הייתי בך וכך כתבו שם התוס' וכן הוא במרדכי פרק הגוזל ובהגה"ת מיימוני פי"ד דהלכות גזילה דפשיטא שחייבת לשלם לו הכל מאחר שרגילים ליתן להשתדל הרבה וכמו שפסק מטעם זה רבינו שמחה לשלם לענין שכר שדכנות כל מה שנדר לו כ"ש לענין שתדלנות שהוא חמור יותר ורגילות ליתן בו יותר משדכנות דאין הכל קרובים למלכות להשתדל ולכן פשיטא חייבת אם נדרה לו אפילו לדברי מוהר"ם דחולק לענין שכר שדכנות וכוותיה כתב הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ה סי' א', מ"מ בנדון דידן צריכה לשלם לו מידי דהוה אצייד שבטל ממצודתו וכו' דהא מי שנוסע והולך למרחקים מביתו אין לך מפסיד גדול מזה וכ"ש למה שכתב הרשב"א בתשובותיו דאם הקדים לו שכרו אינו יכול להוציאו מידו וכן הוא במרדכי פרק החולץ אבל בנדון דידן שהיה לו משכון בידו כהקדים לו שכרו דמי וחייבת לו אם נדרה לו ולכן דינו הוא בזה כמו בענין ההוצאה שאם הוא עדיין מוחזק הוא ישבע שנדרה לו ונוטל ואם לא יהיה מוחזק צריכה היא לישבע שלא נדרה לו בזה ופטורה בשבועתה. ומה שטען שהלוה לבעלה כל מה שלא היה לצורך המשפט פשיטא שהיא פטורה כ"ש במה שפרנס בעלה י"ח שבועות דהא קי"ל כחנן (כתובות דף ק"ז:) בעמד אחד ופירנס את האשה דהניח מעותיו על קרן הצבי ואפי' אם לותה ואכלה שחייב לדעת הרא"ש פרק שני דייני גזירות מ"מ אם בא הבעל נאמן לומר הנחתי לה מזונות כ"ש שאין האשה חייבת לשלם בשביל בעלה ואע"פ שהוא טוען שהיא מחוייבת לפצות את בעלה כבר נתבאר שאין אותה טענה כלום דמ"מ הוא לאו בעל דברים דידה. אמנם אם ענין המשפט תלה בכך משום שהבעל היה לו הכח ולולי כך היה המשפט נפסד דינו כדין ההוצאות כאשר נתבאר לעיל. ומה שטוען שהוצרך לשלם בעדה שכירות הבית ושחדים שנדרה, נראה דפטורה אם לא צותה לו לשלם דהוי כפורע חוב של חבירו דפטור כמ"ש הרי"ף פרק בתרא דכתובות ובנדרים פרק אין בין המודר (דף ל"ג) וכן מסקנת המרדכי פרק הכונס ופרק הגוזל בתרא. וכן דעת רש"י והרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה ולוה. ונראה דהכי קי"ל להלכתא ולא כר"ת דס"ל דחייב ודלא כמהרי"ו בתשובתו דמשמע דס"ל כר"ת. אמנם אם שמעיה טוען שהוצרך לשלם בעדה משום שהיה בידו הכתב שלה ואדעתא דכתב אתא עליה ומשום זה הוצרך לפשר ולשלם לשופט מה שנדרה לו משום שחדים נראה דחייבת דזה לא מקרי פורע חוב של חבירו כמ"ש מהרי"ו על אחד שפרע משום חבירו משום שהיה של חבירו בידו. וכזה כתב המרדכי בהגהות דב"ב על ראובן שבאו אנסים עליו ליקח משכונו של שמעון ולקחו משכון של ראובן דיוכל לעכב משכון של שמעון בעד משכון שלו מאחר דאדעתא דידיה קאתו ואפילו לדברי בית יוסף שכתב בחושן משפט סוף סימן קכ"ו תשובה זו דאין דברי תשובה זו נראים י"ל היינו דוקא שלקחו משכון ראובן אבל אם נתן להם משכון שמעון פשיטא דפטור מאחר דמעיקרא אדעתא דשמעון אתו כמו שכתבו המרדכי ואשר"י ונ"י בהדיא פרק הגוזל, כ"ש אם היתה חייבת לשופט מחמת שחדים והוצרך לשלם שחייבת ולכן כל זמן ששמעיה מוחזק נאמן בשבועתו ואם אינו מוחזק ויכול להראות שהוצרך לפרוע בעדה מכח שעכבוהו מחמת הכתב שלה שהיה בידו חייבת לשלם ואם לא יוכל להביא ראיה על זו אינו נשבע ונוטל בזה מאחר שלא שלם ברשותה אף אם שילם בשבילה מידי דהוה אכל פורע חוב של חבירו. ומעתה אין להאריך בענין הכתבים ועדות שהניחו והאריכו מאחר שאין נפקותא בהן אלא באותן שהעליתי על ספר כנ"ל ובפרט בכתבי גלחות שהניחו זה על זה דמי יודע מי כתבן מאחר שאין אחד מהן מקויים בהנפק ואף כי אין נפקותא כ"כ בהן אלא כדרך שנתבאר לעיל. ומה שהיא טוענת על שמעיה שהגיד עדות על קהל פראג אין נפסל משום זה כדאמרינן פ' הגוזל (דף קס"ו:) האי מאן דידע סהדותא על חבירו וכו' עד משמתינן ליה וכתב שם המרדכי דוקא משמתינן אבל אינו חייב לשלם דיוכל לומר אמת העדתי וכ"ש שאינו נפסל משום כך אף אם היה אמת כ"ש שלא הראתה עדות על זה ואף כי היא ראויה לעונש אם דברה עליו דברים שאינה יכולה לברר בזה ובשאר דברים וכן במה שדיבר הוא עליה מ"מ כבר כתבתי שאין דעתי לדון אלא בדברים הנוגעים בדיני ממונות אבל העונשים שנתחייבו זה נגד זה אטיל על ב"ד שלהם שיענשו כל אחד לפי מה שיאות ביניהם וכן שהלכו בערכאות ומסרו זה את זה לתפסו ושאר דברים שעשו זה לזה שלא כדת מאחר שאינן נוגעים בדברי ריבות הממון גם אין עדות ברור עליהם בדבר זה ולכן יניח דברים אלו על הב"ד שבק"ק פראג הממוצע לשניהם דהיינו מהר"ר אייזיק ור"ז אשר קבלו טענותיהם א"כ נראה דממוצעים הם לשניהם וכן מצינו בתשובת מוהר"ם שהבאתי לעיל בענין בעל הסעודה שמסר את חבירו שהכו אותו שלא פסק על העונשין. וכן במעשה רבי יואל ורבי אפרים פרק הגוזל וכן מצינו בתשובת מהרי"ל סי' פ"ו ואני אמשיך עצמי בזו אחר רבותינו ז"ל והוא מן הראוי כי על העונשין אי אפשר לדון כ"כ כי אם בראות עיניו. אמנם נראה דמ"מ מרת מירל תבקש מחילה משמעיה כאשר פסק מהרי"ל בתשובותיו סי' פ"ו על כיוצא בזה ואח"כ יבקש שמעיה מחילה מן מירל ג"כ כדי שאחר שיקבלו עליהם הדין יהיה שלום מתווך ביניהם. הכלל העולה מכל דבריהם הארוכים ומן הפסק הנראה לי ע"ז כי שמעיה מוחזק בב' מאות שקבל בלייפני"ק עוד י"ב מאות טאליר עוד ב' מאות שהלוו לו מן ה' מאות וחצי עד שלא נשאר מונח רק ג' מאות וחצי ואותו המונח ג"כ בחזקתו של שמעיה והחצי השני הוא בחזקתו גם כל המשכנות אשר הם ביד שמעיה הוא מוחזק בהן ועל כל מה שבחזקתו הוא נאמן במה שטוען בשבועתו ועל מה שהוא בחזקתה היא נאמנת בשבועתה והנה שמעיה ישבע שבאותו אלף טאליר שכתבה לו בעש"כ אין בהן ריבית רק היזקות שהוצרך ליתן לסוחרים וכן על מאה טאליר הכתובים לפני שמשים דק"ק פראג ישבע שאין בהן ריבית ואותן י"א מאות טאליר ינכה ממה שתחת ידו. עוד ישבע שמעיה שהיתה לו פשר העם הדוכוס בעד החוב שהיה חייב לו שהניח לו על ה' מאות ריינש ואח"כ תשלם החוב כל שנה מאה זהובים ולאחר שנשבע על זה יוכל לטעון על המותר שתחת ידו שהזיקה אותו ע"י הזופלציר שלה האחרונה שכתב הדוכוס כל המעות לפניו ואם ישומו ב"ד שאין הנזק מגיע כ"כ שיחזיק מה שתחת ידו ובחזקתו ישבע שנדרה לו מאה זהובים אדומים בשביל שישתדל לה הקומיסיאן גם יוכל לישבע על הוצאות שהוצרך להוציא מחמת המשפט גם מה שהוציא לבונם ולהר"ז שבאו על ימים המוגבלים והיא לא באתה גם שהוליך בעלה על סוסיו לוויטנבור"ג. אך ממה שהלוה לבעלה פטורה אם לא שהוצרך לעשות ג"כ לצורך המשפט ואז ישבע ג"כ ע"ז, אמנם מה שהוצרך לפרוע בשבילו לא יוכל לחשוב אם לא שהוצרך לפרוע בשביל שעכבוהו מחמת שהיה הכתב שלה בידו כל הנ"ל יוכל לחשוב ולישבע על כולו או על מקצתו כדי להחזיק מה שהוא בחזקתו. והשליש שמונת תחת ידו אלו הג' מאות יתן חצייתן החצי לשמעיה והחצי למירל ושמעיה פטור מב' מאות שקבל בהלואה גם מכל מה שקיבל כבר לאחר שנשבע כנ"ל, ואם לא יגיע מה שתחת ידי שמעיה ובחזקתו לסך היזקותיו ע"י זופלציר או מה שהוציא כנ"ל אזי מירל תשבע על מה שכופרת מדברים הנ"ל כדי לפטור עצמה משמעיה ולא תצטרך לשלם לו המותר. וכדי שלא לבוא לידי שבועת שוא יראו הדיינים דק"ק פראג שלא ישבעו להכחיש זה את זה אם הוא באפשרות וכל אחד ישבע על מקצת דברים והאחר על הדברים האחרים כדי להחזיק כל אחד מה שהוא בחזקתו ואם אי אפשר יכול אחד מהן לישבע להכחיש חבירו ולהחזיק מה שהוא בחזקתו. ודוקא בדברים הנ"ל אבל מה שגרמו זה לזה היזקות בדברים אחרים הן מחמת התפיסה שהיה שמעיה תפוס או שאר היזקות שהגיע לו בגרמותא וכן ההיזקות שהגיע מחמת שלא הראה כתבה למשפט פטור עליהם ואין יכולים לטעון מזה אפי' להחזיק מה שתחת ידיהם ושמעיה פטור מלפטור מרדכי כהן מחמת הכ"ה טאליר שתבעתה אותו מאחר שאינו מוזכר בפשרה. כל זה הדין הנראה א"כ הוא שהר"ר זעליקמאן ובונם נוגעים בעדות והם ערבים בעד שמעיה כאשר העיד בונם בעצמו אמנם אם יוכל שמעיה לברר שהם מסולקים מן הערבות או שיוכל להבטיחן בבטחון גמור שלא יהיה להם שום נזק מזו הערבות ושהוא יפטר מן הערבות אזי נאמנים על כל מה שהעידו ובלבד שיחזרו ויעידו לאחר שנסתלקו. וכן כתב הריב"ש וב"י (בח"מ סי' כ"ח) בשם ר' מנחם הארוך לענין אם העיד עדות שלא בפניו דיכול אח"כ לחזור ולהעיד בפניו דהיינו ששמע מפי היועצים שהיה לשמעיה פשרה גמורה עם הדוכוס דהיינו חמש מאות ריינש והמותר כל שנה ושע"י זופלציר של מירל חזר בו הדוכוס ולכן צריכה לשלם מכיסה לשמעיה כל היזקותיו שהגיעו לו מזה וב"ד דק"ק פראג ישומו היזקו ע"י זה וכזה צריכה היא לשלם לו ואז שמעיה אינו צריך לישבע על כל הדברים הנ"ל רק שבאותן י"א מאות טאליר אשר חייבת לו אין בהן ריבית ואח"כ ישומו ההיזק מזופלציר אם הוא יותר ממה שנותר תחת ידו על הי"א מאות טאליר אזי צריכה לשלם מכיסה ועל דברים האחרים תשבע היא על כולן או תשלם לו חוץ מאותן הוצאות שהוצרך להוציא על שני ימים הראשונים שגבלו ולא באתה שהעידו על זה ר"ז ובונם ולכן גם אותן הוצאות צריכה לשלם אם ר"ז ובונם אינם נוגעים בעדות כנ"ל. ואם הוא פחות ממה שתחת ידה ישבע שמעיה על דברים אחרים הנ"ל כדי להחזיק מה שתחת ידה והיא תשבע על האחרים ומרת מירל תבקש מחילה משמעיה ואח"כ גם הוא ממנה כדי ששלום יהיה מתווך ביניהם והעונשים שראויים שניהם לעונש על שהלכו בעש"כ ושעברה מירל על הכתב שעשו באחרונה ביניהם ועברה על ההתראה של ר"ז הפשרן שביניהם הכל יהיה כאשר ישימו עליהם דייני פראג. ובזה שלום על דייני ישראל ומקבלים דבריהם. נאום משה איסרלש מקראקא אשר משיב מפני הכבוד שלא להשיב פניכם ריקם ותליתם עיניכם בי לדון בדבר זה ולכן לא רציתי לסרב וכתבתי הנ"ל, ושלום תניינות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.