שו"ת הרמ"א/פג

שו"ת הרמ"א ‏ פג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשר לא ינום ולא יישן. ינצור כאישון. החכם הכולל נבון לחשון. גדול בדורו כבן עמינדב הוא נחשון. לכל דבר וקדושה נמנה ראשון. הוא האלוף מוהר"ר גרשון. ש"ן. ולכל דיליה שלום רב. ענות מעלתך תרבני דפק על דלתותי. לאמר פתחי לי אחותי רעיתי. אמר לחכמתי אחותי את ואם לבינתי תקרא. ואם אין בי חכמה ובינה מ"מ לא אוכל להמרות פני גדול כמעלתך ואין טעם לרצון, וכבר אמרו (פ"ד דאבות) איזהו חכם הלומד מכל אדם אף כי קטן הוא ובזו נודע לי גדולת מעלתו ורוב חשקו לבקש אחר החכמה לחפשה בחורין ובסדקין לאור הנר לא לאור החמה ולא לאור האבוקה (ואף כי הדרך רחוקה) ולכן ברך לקחתי וברך אשיב למעלתך, ובזה אתמיד ובאהבתו אשגה תמיד. מצורף לזה שכפי הנראה לי אחר התבונני מתוך כתב מעלתך נדמה לי, כי באמת משל היה ולא בא מר אלא לבדקני בהלכות והתלמוד גדול מן המעשה ולכן על כרחי אני מוכרח להשיב שואלי דבר ולראות (וליראות) פני האדון כמאמרם ז"ל ריש מסכת חגיגה (דף ב'), ואף כי מעלת כ"ת הקשה לשאול ממני במה שכחב שאשיב לו מן התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי ותוספתא ומי כמוני יערכנה ויגידה. ובאמת ששאלה זו נאותה לגדול בישראל כמעלתך הבקי בכל אלה, ויודע שיש להשיב מהן בנדון שלפנינו, ומכל מקום דברי מעלתך לא יבהלוני ואשיב כפי השגת ידי ומשחרי ימצאונני לומר הנני להשיב לשולת אלי דבר. אך בריב לא לי לא אתגבר. לפסוק על מעשה כל זמן שלא אשמע שני הצדדים לא אתחבר. ולכן דברי להלכה לא למעשה אחבר. והנה שמעתי כי מעלתו מרכיב דבריו אתרי ריכשי. וכתב דבריו ג"כ לשארי הגאון מהר"ר שלמה, והנה אריה אבי תרי לא נפל אם לא שנדמה לו כו'. על כן עתה אקום אומר להשיב על שאלתו:

פתח דבריך יאיר בכתיבתו וז"ל, זה ימים רבים נתקשרו קהלה קדושה אשכנזים וקהלה קדושה הגריים כו' עד ונתקשרו בקשר אמיץ ובש"ד כל אחד על דעת חבירו וכולנו לדעת אחד להיותנו כולנו באגודה אחת כו' עד ועכשיו נראה לב' הקהלות שיותר טוב להיות כל קהל לבדו ורוצים להתיר השבועה וכו', ושאל מעלתך אם שבועה זו מקרי על דעת רבים שאין לה התרה רק לדבר מצוה מאחר שרבים נשבעו ביחד או אם נאמר מאחר שכתבו כל אחד ע"ד חבירו דוקא חבירו שהוא יחיד קאמר. והאריך מעלתו בהראות כל חנקי הסותר ולקח חרב פיפיות בידו להלחם עם דברי מהרי"ק שורש קפ"ב אשר עליו בנה יסוד מלחמתו ופלפולו להראות כי רבים הנשבעים ביחד לא מקרי שבועה על דעת רבים והאריך מעלתך בראיות מדברי הגמרא והפוסקים כיד ה' הטובה עליו לסתור דברי מהרי"ק וכתב לבסוף וז"ל, ונראה דבנדון דידן אפילו מהרי"ק מודה מדפירשו בהדיא על דעת חבירו מורה על היחיד ש"מ שכוונתן היה שיוכלו להתירו כשירצו וכי תימא אדרבה להיפך בנדון דידן כ"ע מודו דהוי עד"ר שהרי אמרו ע"ד חבירו וקאי אכל חבר וחבר כדאשכחן טובא בקראי וגם שהוא איסור דאורייתא לא יהא אלא ספק אזלינן לחומרא מ"מ אני אומר כיון שיש חברים מהנשבעים שאומרים בבירור שלא היתה השבועה עד"ר ושלא נשבעו מעולם וגם ראיה שבהיות כל הנשבעים בחיים פטרו אחד מן הנשבעין שלא לדבר מצוה ושאר החברים אינם אומרים בודאי שעד"ר היה יש לסמוך על החברים האומרים שלא נשבעו עד"ר, ואיכא ידים מוכיחות שהאמת אתם מדלא כתב ע"ד חבריו וגם פטרו לאחד מן הנשבעין שלא לדבר מצוה וגם הם ציבור וכתבו הפוסקים שנהגו להתיר אפילו כשאמרו עד"ר דהוי כמתנים עכ"ל מעלתו הצריך לנדון דידן. והנה לפי ענ"ד אחרון אחרון חביב והוא היתד שהכל תלוי בו ודברים אחרים שקדמו לו אינן כדאים להתיר בשבילן קשר אמיץ וש"ד, והנה אמרו במסכת שבת מאי דכתיב ראש דברך אמת וכו' אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת ומאחר שהאחרון הוא אמת השריותא שהתיר מעלתו הוא אמת. אלא שדברי מעלתו כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים שאינם נראין בעיני. הראשון במה ששקל מעלתו במאזני שכלו אם רבים הנשבעים להדדי מקרי ע"ד רבים והראה פלאות פלפולו לחלוק על דברי מהרי"ק נראה דצריכין אנו למיקם אטעמא דנדר על דעת רבים שאין לו התרה, דאין לומר מאחר שנדר על דעתן אין לו התרה בלא דעתן דא"כ ע"ד יחיד נמי ואין לומר ג"כ דקנסו אותו מאחר שפרוץ בנדרים כ"כ כמו שפירש"י סוף השולח (מ"ה:) גבי מחלוקת דר' יהודה ורבנן לענין נדר שהודר ברבים גבי המוציא את אשתו משום ש"ר כו' דזה אינו דלא שייך קנס אלא אם נדרו ברבים אבל עד"ר לא הוי פריצות אם נדר בינו לבין עצמו, ועוד דהא אמר אמימר (הלכתא) אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה א"כ שמע מינה אפי' למאן דלית ליה טעמא דפריצות אפילו הכי מודה בעל דעת רבים אין לו הפרה. ולכן ע"כ אנו צריכים להודות לדברי התוס' דפירשו הטעם סוף השולח (דף מ"ו:) ד"ה רב נחמן בר יצחק אמר כו' משום דמבטל דעתו אצל רבים ואינו מבטל דעתו אצל יחיד, ומהשתא לפום ריהטא נראה דרבים שנשבעו להדדי לעשות איזו תקנה הוי כעל דעת רבים דכל אחד מבטל דעתו לגבי חבירו כדי שיבטלו ג"כ דעתן אצלו וכדאמרינן לענין ממון אגב דקני גמר ומקני. והנה מעתה דברי מהרי"ק מנוקים מפסולת במה שכתב שחברים שנשבעים להדדי הוי כעל דעת רבים אם הוא שהשבועה היא לטובת כולם כמו המעשה שכתב עליו מהרי"ק כמבואר בתשובתו שם ומה שהקשה מהרי"ק מדברי הרמב"ן ותירץ משל לדייג וכו' באמת כי בנפשו דבר כאלה כי הקושיא מדברי הרמב"ן מעיקרא אינה כלום הא דהוצרך לתלות בדעת רבים וכו' משום דהרמב"ן רצה להקשות דאפי' אם נתחרט וכל הנודרים אין להם היתר כמו שכתב שם אפילו אם הלכו אצל חכם ומתחרטים וכו' ולכן הוצרך לתלות הקושיא במה שכותבין על דעת המקום ועל דעת רבים וכו' דאותן רבים הם אחרים שאינן בכלל הנשבעים ולכן לא מהני חרטות המתקנים והנשבעים מאחר שתלו שבועתן באחרים ובדעת המקום, אבל אין להקשות מכח שהם נשבעים להדדי דהא אפילו אם נשבעו כל אחד ע"ד אחרים הנשבעין מ"מ אם מתחרטים כולן אח"כ ומסכימין להתיר היה לו התרה כמו מי שמפרש ע"ד רבים ומפרש מי הם הרבים אם אותן האחרים מסכימים להתיר יש לו התרה כמו שכתבו התוס' פרק השולח (דף ל"ה) ד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה:

ואין להקשות על דברי דאם אלו הרבים אינן אותן הנשבעים א"כ הנדר אינו כלום כמ"ש התוס' (דף ל"ו ד"ה אבל לדבר מצוה וכו') והרא"ש בשם ר"ת דאם אמר ע"ד רבים סתם ולא פירש לא מקרי נדר ע"ד רבים אבל אם נאמר דדעת רבים הם הנשבעים ניחא דהא מודה ר"ת בכה"ג כמו שכתב הרי"ף בשמו. נראה דלא קשה מידי, חדא דדילמא הרמב"ן סבירא ליה כרמב"ם פ"ו דה"ש דס"ל דע"ד רבים סתם מקרי נדר עד"ר וכן דעת הר"ן פרק השולח, ועוד דאף אם נאמר דס"ל כר"ת מ"מ אם אומר ע"ד הקהל הוי כאילו פירש בהדיא וכמ"ש הריב"ש בתשובה הביאו הבית יוסף בספרו סי' רכ"ח ולכן אם טובי העיר תקנו איזה דבר ואמרו ע"ד הקהל אין לו התרה אלא מדעת כל הקהל שלהם משא"כ אלו נשבעו הטובים זה לזה לחוד או החרימו לחוד בתקנתן. ואין לומר דמאחר שבידן לתקן קהלם א"כ שבועתן עולה במקום כולם והוי כאילו נשבעו כולן כמו שמצינו בגבעונים שלא המיתום כל ישראל בעבור שנשבעו להם נשיאי העדה, זה אינו כלום דאם היה בהן כח להשביען יהיה להם כח ג"כ להתחרט ולהתיר שבועתן משא"כ אם אומרים ע"ד הקהל שאינו מועיל עוד חרטתן אם לא שיסכימו עליהם כל הקהל אנשים ונשים וטף וכולם מקרי קהל והוא מבואר. ובזה סרה תלונת מעלתו ממהרי"ק בראייתו מדברי הריב"ש בתשובותיו סי' ש"ע בענין החכם הנשבע לקהל כו' שדקדק מעלתו למה לא תלה הריב"ש חומר השבועה במה שהיא עד"ר כמו שבא בכתב מעלתו דבודאי שם כל הנשבעים מתחרטים והיה לדבר היתר אע"פ שנשבעו להדדי ולכן הוצרך לתלות שם בדבר אחר ומבלעדי זו אין אותה ראיה כלום כמו שיתבאר לפנינו, ומעכשיו נראה דמהרי"ק דתירץ קושיתו שהקשה על הרמב"ן משל לדייג וכו' על עצמו דבר דבלאו הכי לא קשיא מידי. גם ראיה שניה שהביא מעלתו בכתבו מדברי הרמב"ן שהביא ב"י בטור סי' רנ"ח על צבור שהסכימו יחד על ענין אחד ונשבע כל אחד מה עליו ואח"כ רוצים להתחרט אין להם תקנה עד שיתירו להם ג' וכו' ודקדק מעלתו ואם איתא דס"ל לרמב"ן דכל היכא שמחרימים ומשביעים הקהל לצורך הקהל מקרי עד"ר איך יתירו להם אנשים הרי אין לו התרה אלא לדבר מצוה ועוקר מעלתו הרים בפלפולו לומר ואין לומר דכאן לא מיירי לדבר מצוה דא"כ היה לו לפרש ועוד מאחר שכתב עד שיתחרטו וימצאו פתח וכו' והלא אין לך פתח וחרטה גדולה מדבר מצוה דמסתמא ניחא להו עכ"ל מעלתו. ולפי דעתי לא קשה מידי אף אם אודה למעלתו דלא מיירי לדבר מצוה ואפ"ה יש לו התרה מאחר דמתחרטים כולם א"כ אותם הרבים מסכימין להתיר ואז יש לו התרה כמו שנתבאר. גם מה שדקדק מעלתו אם מיירי לדבר מצוה היה לו לפרש נראה לי דיש לדחותו דודאי מיירי לדבר מצוה כי כל צרכי צבור הם דבר מצוה על דרך שאמרו בירושלמי (פרק אין עומדין) לענין תפלה העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה שהיא גדולה מכל המצות כמו שאמרו נמנו וגמרו תלמוד קודם למעשה וכו' כמוזכר פ"ק דקידושין (דף מ':) ופ"ק דמגילה (דף ג') גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין ומהצלת נפשות ומבנין בהמ"ק וכבוד אב ואם ואפ"ה צרכי ציבור שקול נגדו ואין לך מצוה גדולה מזו ובודאי סתם תקנת הציבור או התרתם הוא לצורך הציבור והוא פשוט בעיני ולא הוצרך הרמב"ן לפרשה גם הוצרך לומר עד שימצאו פתח וכו' והוא שידוע שיש בהתרה זו צרכי ציבור והוא מבואר, ותדע דהרי כתב בר ששת סי' קע"ח בשם הרשב"א אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לדבר תורה או לדבר מצוה אין רשאי להתיר אפילו יסכימו כולן, ואין לומר בזה כיון שעל דעתן נשבעו יתירו לעצמן אפילו לדבר איסור שאין דעת הקהל למשרי איסורא וכו' וכן פסק בסי' תס"ד ובודאי לא פליג הרמב"ן בזה דהא מסתבר טעמא והוא טעמא דקי"ל דצריך לפרוט הנדר כדמשמע בההיא דירוש' (נדרים פרק השותפין) ההוא דאתא לקמיה דר' בון א"ל התיר לי נדרי א"ל מאי נדרת א"ל נדרתי דלא מרווחנא א"ל ועבדין כדין דלמא בקוביוסטיסא א"ל ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם שאמרו צריך לפרוט הנדר דאי לאו דפריטת התרתיו לך, א"כ ש"מ דאין להתיר נדר שיש בו מגדר מילתא ליחיד כל שכן לרבים וא"כ היה לו לרמב"ן לפרש דהקהל יתירו הנדר אם אינו לדבר איסור אלא ש"מ דלא פירש הרמב"ן משום דסתמא דמלתא אינן לדבר איסור כי ישראל אינן חשודין בכך לתקן תקנה כי אם לדבר צרכי ותקון הקהל שיתקדש בהן ש"ש וא"כ אין לך מצוה גדולה מזו כמו שנתבאר ולכן אין ראיה מכאן ומדקדוקים כאילו לדחות דברי מהרי"ק המפורשים: וכן מה שהאריך מעלת כ"ת להביא דעת הפוסקים שס"ל דלא מקרי עד"ר רק כשפרט אותן או שאמר על דעתכם אני נשבע וכתב לבסוף ואין נראה לחלק בין נשבע לרבים או כשרבים נשבעים להדדי דמאי שנא הא מהא כו', לפי מה שכתבתי החלוק מבואר דכשנשבעים רבים להדדי כל אחד מבטל דעתו אצל חבריו כדי שגם הם יבטלו דעתן נגדו וכל אחד חשקו להחזיק הדבר בכל מה שאפשר מאחר שנעשה לו טובה בזו איידי דקני גמר ומקני כדפרישית וכמו שמשמע בתשובות מהרי"ק שתלה סברתו בזה משא"כ בנשבע לרבים, וכל זה מבואר לעיני רק שמעלתך העלים עיניו מזה לסבה שיתבאר, ועוד דהרי כבר כתבתי שיש מחלוקת בדבר כי הר"ן והרמב"ם ס"ל כי לדעת רבים סתם מהני א"כ לדעתן ה"ה אפשר דמהני אם רבים נשבעו להדדי ג"כ. גם מה שהביא ראיה מדברי הריב"ש סי' ש"ע כו' אע"פ שכבר נדחה אותה ראיה מ"מ אחזור עליה שנית כי היא ראיה היקשית לא מופתית כאשר כתב מעלתו ומסתמא נשבעו הקהל ג"כ לו על מה שנתחייבו לו ואם איתא דכשרבים נשבעין כו' למה לריב"ש להאריך כו', ותמיהני כי לפי סברת מעלתו לומר מסתמא זו לא הוצרך להביא ראיה מדברי ריב"ש אלא מתלמוד ערוך סוף השולח (דף מ"ה:) מפלוגתא דר' יהודה וחכמים המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר ובגמרא (דף מ"ו ע"א שם) אמר ריב"ל מ"ט דר' יהודה דכתיב לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חלה שבועה כו', והשתא לפי דקדוק דברי מעלתך יש לומר ג"כ בכאן מסתמא נשבעו להם הגבעונים ג"כ להיות להם שלום עם ישראל וא"כ מאי מוכח ר' יהודה דלמא עד"ר שאני, אלא על כרחנו אנו צריכים להכחיש במסתמא זו כי לפעמים אדם נשבע לרבים ואין הרבים נשבעין אליו כאשר חזקת רבים עדיפי או לשאר סבות הרבות בזה. ומה שדקדק מעלת כ"ת מן הגמרא שלא חילק אמימר מיניה וביה במה שאמר והלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו התרה ע"ד רבים אין לו התרה וה"ל לפלוגי בלא דעת רבים בין רבים שנשבעו ביחד או אם אחד נשבע לרבים, נראה דליכא למידק בזו, חדא דלפי מה שכתבתי ע"ד רבים הוי רבותא טפי דאע"ג דהנשבע לא מקבל טובה מן הרבים אפ"ה מבטל דעתיה לגבייהו כל שכן כי נשבעו להדדי דכל אחד מקבל טובה מחבירו דמבטל דעתו לחבירו, ועוד דאמימר לא בא להורות לנו הדין בלבד דא"כ לא הוצרך להזכיר המ"ד אלא הו"ל למימר והלכתא נדר של רבים יש לו התרה ועל ד"ר אין לו התרה דהא בעי למיפסק הלכתא בשתיהן כמו שפירשו התוס' פרק השולח (דף מ"ה:) בבכורות סוף פ' אלו מומין ומדהזכיר המ"ד נראה דבא להורות לנו דאף למ"ד שס"ל דנדר שהודר ברבים יש לו התרה מ"מ על ד"ר אין לו התרה א"כ הוצרך לחלק בעד"ר דומיא ברבים דאחד נשבע לרבים דהא אותו מ"ד הוא ר' יהודה דלעיל גבי המוציא אשתו משום ש"ר כמו שפירש"י פרק השולח והתם האשה נשבעת לחודה ודומה לזה קאמר דבעל דעת רבים ר' יהודה מודה ואפשר דאמימר אמר ג"כ לשנויי איזה קושיא שהביא אותו התלמוד עליו פרק השולח (דף ל"ו) או במכות פרק אלו הן הלוקין (דף י"ו) או בבכורות ס"פ אלו מומין והתוס' לא מיירי כלל ברבים שנשבעו ביחד אלא ביחיד הנשבע ועל כן הוצרך לומר דמיירי בעל דעת רבים, דוק מעלתו בסוגיית התלמוד שהביאו עליו דברי אמימר וימצאנו כדברי, ואע"ג דאמר בלשון הילכתא אפשר דקאי לשנויי קושיית התלמוד ונקט ג"כ הלכתא כדאמרינן בב"מ (דף ט':) ובגיטין (דף ע"ח) והילכתא בכפות. ובס"פ בן סורר ומורה (דף ע"ב) והלכתא דשדינהו בנהרא והוא מבואר. זהו הנ"ל לדקדק בדברי מעלתך. אמנם לעיקר דינא יש להביא ראיה ממקום אחר דהיינו תשובת בר ששת סימן תס"א שכתב בהדיא על י"ב מנהיגים שתקנו ליתן הודאה ונשבעו כולם על תקנתם ומסיק שם דלא מקרי שבועה עד"ר ויכולין להתחרט מקצתן ולהתיר להם שבועתן אע"פ שאחרים אינן מתחרטים א"כ ש"מ דרבים שנשבעו להדדי לא מקרי עד"ר וכן מוכח בדברי הרא"ש כלל ז' סי' ה'. מ"מ נראה דדברי מהרי"ק נכונים כאשר כתבתי בראשונה וזה דלא קאמר הריב"ש והרא"ש אלא כשהמתקנים רבים ומתקנים הדבר לקהל אז אין לאחד טובה בשבועת חבירו רק שמתקנין איזה דבר שנראה להם ולכן אין מבטלין דעתן זה לזה אבל כשרבים נשבעים זה נגד זה וכל אחד מקבל טובה בשבועת חבירו כנדון שדן עליו מהרי"ק נראה ודאי דכל אחד מבטל דעתו נגד חבירו ואין לו התרה בלא דעת חבירו וכן משמע מתשובת הריב"ש בעצמו סי' תס"א ונראה לי שזה מוכרח דהא לא גרע מהא דאמרינן בנדרים פ' ר"א (דף ס"ה) המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו דכתיב ויאמר ה' אל משה וגו' א"ל במדין נדרת וכו' וכתבו שם התוס' והרא"ש בשם הר"ר אליעזר ממי"ץ אין מתירין לו אלא בפניו פירוש מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו וכו' וכתבו עוד בשם ר"ת דדוקא כשנשבעים לו ע"פ טובה שעשו לו דומיא דיתרו שעשה טובה למשה וכו' וכן הסכמת האחרונים א"כ רבים שנשבעו זה לזה ויש לכל אחד הטבה בשבועת חבירו פשיטא דאין יכולין להתיר בלא דעתו כמ"ש הריב"ש בתשובה שהביא מעלתו סי' ש"ע דבזה כ"ע מודו וכן כתב מהרי"ק שורש נ"ב ולא דמי אלא לשנים שכורתים ברית ביחד בודאי אין אחד מהם יכול לחלל את בריתו בלא דעת חבירו כי זהו הטבה שחבירו נשבע לו ג"כ לטובתו ונכנס עמו בברית יחד וכמו שכתב הריב"ש בתשובותיו סי' ש"ע דכל שאחד אומר תעשה לי כך ואני אשבע לך כך מקרי הטבה אמנם שאר תקנות שמתקנים הקהל ביחד ולא מגיע להם זה מזה טובה נראה מדברי הריב"ש והרא"ש דיש לו התרה לכל אחד אף בלא דעת חבריהם. זהו הנ"ל ע"פ הדין להלכה אמנם בנדון של מעלתו שכל אחד פירש שנשבע ע"ד חבירו נראה דודאי הוי שבועה עד"ר ואין לו התרה אם לא שיתחרטו כולם או במקום שנוהגים להתיר חרמות ותקנות הקהל בלא שום חרטה ולא דיינינן ליה כשאר דין נדרים. ומה שכתב מעלתו מאחר שכתב ע"ד חבירו עדיף טפי ואפילו מהרי"ק מודה בכאן, איברא איפכא מסתברא ויש להוכיח זה מדברי מהרי"ק עצמו דהא כתב שם מהרי"ק וז"ל הרי כל אחד מארבעתן נשבע ע"ד חבירו שהיו ג' נשבעים וכו'. הרי דמשמע דדעת חבירו דקאמר הוי על דעת כולם אע"ג דקאמר בלשון יחיד. ופליאה בעיני איך לא ראה מעלתו דברי מהרי"ק בזה שהוא ממש כנדון דידן ואולי בכיון עשה מעלתו זה כדי לחדדני בהלכות: ועוד נראה להביא ראיה מהא דאמרינן פרק זה בורר (דף כ"ז:) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה ואמרי' פרק אלו נאמרין (סוטה ל"ז) שכל אחד ערב בעד כל ישראל עד שאמרו שם נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים א"כ שמע מינה דמלשון זה בזה משמע בעד כל ישראל ואפילו ערבא דערבא כדאמרינן התם והוא הדין בעל דעת חבירו וכמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך דלאו דוקא ואמרו (שבת ל"א) מה דסני לך לחברך לא תעביד והוא לאו דוקא, ואמרינן במכות פרק אלו הן הלוקין (דף כ"ג:) דכל ישראל נקראים בלשון יחיד ישראל נושע בה'. ולא יהא אלא ספק הרי אמרו במשנה דנדרים (דף י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. ומכח זה יש לזכות דברי מעלתו במה שכתב כי מקצת הנשבעין אומרים שלא היה הנדר על דעת רבים שנאמנים דפירושן להקל ועוד דהרי כתב מהרי"ק שורש נ"ב דמתירין נדר שהודר ע"ד רבים אם אומר שכך היה דעתו וכן כתב הריב"ש בתשובותיו סי' תנ"ז ורס"ב דנאמנים מתקני הקהל לומר ולפרש מה היתה כוונתן בתקנתן ולכן בודאי אלו נאמנים על עצמם לומר שכך היתה כוונתן אמנם שיועיל זה לאחרים מצד עדותן אינו נראה דדילמא מקצתן היתה כוונתן על דעת רבים ואין אחד יודע מה שבלב חבירו. אכן נראה למידק דמהני התרת קצתן להתרת כולן דאזלינן בזה אחר כוונת הנודרים דבודאי לא היה בדעתן לקיים שבועתם עליהם מבלעדי חבריהן ומאחר שהותרו קצתן הותרו כולן ולא גרע מהא דאמרינן פ' הנודר מן הירק (דף נ"ה:) היה טעון צמר ופשתים וכו' וכבר כתב מהר"ר דוד כהן בתשובותיו דדנין התקנה לפי מה שנראה שהיתה כוונת המתקנים בשעת התקנה כמו בשאר נדרים ופשוט הוא. ואין להשיב בזה ממה שכתבתי לעיל מתשובת הרא"ש והריב"ש דאם קצת המתקנים מתחרטים מתירים להם והאחרים האינן מתחרטים אותן נשארים באיסורן די"ל דהיינו דוקא שאומרים שאינן מתחרטים א"כ גלי דעתייהו דלא תלו עצמן בדעת חבריהן אבל בלאו הכי בודאי אזלינן בתר כוונת הנודרים וכמו שמצינו בשמשון שהרג הפלשתים (סוטה י') א"ר חייא בר אבא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי ולניני וכו' ופירש רש"י לפי שפלשתים עברו השבועה תחלה, וכתבו הגהת מרדכי בשבועות דמזה יש לדקדק דשני אנשים שנשבעו זה לזה ועבר אחד מהן על שבועתו השני נפטר מאותה שבועה וכן כתב ר' שמשון משנ"ץ לענין שידוכין וכ"כ ר' ירוחם סוף ח"ז נתיב י"ד וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר אחד והאחד מהן עבר על השבועה השני פטור וא"צ היתר מן השבועה כן כתבו המפרשים וראיה מדוד שהלך להלחם עם הארמיים אמרו לו הסנהדרין הם עברו ברית תחילה וכו' כדאיתא במדרש תהלים א"כ שמעינן דאזלינן בזה בתר כוונת הנודר, א"כ ה"ה בנדון של מעלתו מאחר דמקצתן אומרים שלא כוונו על דעת חבריהן ושאלו על נדרן והותרו כולן מותרין. אמנם נראה דזה אינו מועיל אלא בענין הקהלות להדדי דהיינו אם כל קהלה אחת שאלה על נדרה השנית מותרת ג"כ דהו"ל כשנים שנודרים זה כנגד זה אבל אם מקצת קהלה אחת מתחרטים ואפילו משני הצדדים נשאר הקשר בין האחרים וכמו שכתב הריב"ש סי' תנ"ג ושארי מהר"ם פדווא"ה שיחי' בתשובותיו סימן כ"ו. אמנם הראיות והאומדנות שהביא מעלתו מאחר שהתירו לאחד מהן נראה דלא נדרו עד"ר זה אינה אומדנא המוכחת מאחר שהתירו לאחד מהן הרי נתרצו כולן ואפילו נשבע על כולם מהני. ומ"ש מעלתו שמקצתן אומרים שלא נשבעו כלל רק שנכתב כך בשטר הלא הריב"ש בתשובותיו והביאו ב"י בספרו (סי' רכ"ח ביו"ד) כתב דשטר שהיה כתוב בו עד"ר שדנינן ליה כדעת רבים המוזכר בגמרא ואינו מוכרח עכ"ל ב"י. ומ"מ כתב מהר"ר ישראל אשכנז בספרו ת"ה (סי' שכ"ו) דאם נותן אמתלאות למה שכתב בשטר כך נאמן לענין השבועה וע"פ זו יש לדון בנדון של מעלתו. אע"פ שיש לדקדק ולהאריך בזו אם נאמנים אח"כ על האחרים, אקצר הפעם בסבת כי קצר לי המצע מהשתרע באשר הוא בערב החג לפנות ערב והוצרכתי לתקן התשובה קודם החג כדי שלא אעכב וע"כ קצרתי שלא להשיב רק בדברים שנשאלתי ונבדקתי עליהם. זה הנ"ל להלכה בדברי מעלתו אמנם למעשה מעלתו אינו צריך לא לגמרא דידי ולא לסברא דידי מאחר שכתב מעלתו ששתי הקהלות מתחרטים ונראה להן טובתן לחלק א"כ אפילו נשבעו כל אחד מהן על דעת חבירו כולן יכולין להתיר מאחר שכולן מסכימים להתיר והוי צרכי צבור כמו לדבר מצוה דמתירין אפי אין אנו יודעים דעתן בפירוש דודאי מסכימים לדבר מצוה שהם תיקוני הקהל כמו שכתב הריב"ש בתשובה הנ"ל וכל שכן במקום שהם מתחרטים ואומרים דלא ניחא להו דמתירין להם וכל שכן במקום שהמנהג להתיר חרמי צבור ושבועתן דמתירין בכל ענין כמו שכתב הרא"ש פ' שבועת הדיינים ובתשובותיו בכמה מקומות: זאת ראיתי להשיב למעלתו בענין שאלתו אך ג"כ אחת או שתים אבקש ממעלתו ואם ישיבני מעלתו עליו אדע כי מצאתי חן בעיני מעלתו, וזה כי גרסינן בירושלמי פ"ק דתענית המתפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לא קודם שלשים יום חזקה מה שהוא רגיל מזכיר מכאן ואילך מה שהוא צריך מזכיר והביאו הפוסקים לענין הזכרה ושאלה וכתבו עליו בשם מוהר"ם שהיה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים זהו גירסת הטור והסמ"ק, ועכשיו יש להקשות הלא בשלשים יום הם יותר מצ' תפלות דהרי המוספים של שבתות הם בכלל הל' יום ואיך יספיק צ' פעמים לשלשים יום (א"ה בספרו ד"מ מצאתי תירוץ לקושיא זו וז"ל הד"מ טור או"ח סי' קי"ז ויש להקשות בכאן היאך למד מהר"ם דתשעים פעמים יועיל כמו שלשים יום שאמר בירושלמי דהרי בשלשים יום איכא יותר מצ' תפלות דבשבתות שביניהם מתפללים מוספין ואם נאמר דבירושלמי לאו דוקא לענין הזכרה קאי אלא קאי לענין שאלה א"כ שלשים יום אינן עולין צ' פעמים דהא בשבתות אין מתפללים רק שבע. ואפשר ליישב ולומר דבירושלמי קאי על שתיהן ולכך למד מהר"ם דשלשים יום לאו דוקא קאמר דא"כ בהזכרה הוי יותר מתשעים ובשאלה הוי פחות מצ' ולכן סובר מהר"ם דנקט שלשים יום להורות על ענין התפלות שמתפללין בכל יום שאין בהן מוסף דהיינו צ' תפלות בשתיהן וכן נ"ל). ועוד יש להקשות בטור יו"ד (סי' ב') על דברי ב"י הוא הרב הגדול שכתב בדיני הגרמה דביונה שיעור תורבץ הושט מבלעתא נראה שהבין מה שאמרו בגמרא (חולין דף מ"ג:) יונה אמר ר' זירא מבלעתא שיונה הוא שם עוף ולא ידעתי זה מנין לו כי נראה לפי מה שקבלתי מרבותי שיונה הוא שם חכם אמר משום ר' זירא ששיעור התורבץ הוא מבלעתא ופ"ו דשקלים מוזכר שם אמורא זה וכן משמע בערוך בערך תרבץ. ועתה יודיעני מעלתו דעתו באלו השתי בקשות ואף כי הרבה ספיקות עמדי כספיקות ששלח שמואל לר' יוחנן מ"מ אפסיק עכשיו באלו השתים שלא אטריח מעלתו בשאלותי שלא יהא עליו דומות למרובות והנם למשא ובהן אראה ענותנותו דמעלתו: נאום הדורש שלותך משה בן לא"א מורי הקצין כמר ישראל שלי"ט הנקרא

משה איסרלש מקראקא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.