שו"ת הרמ"א/לג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הרמ"אTriangleArrow-Left.png לג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הנה השאלה סתומה מאד לא העלית על ספר טענת שמעון ולכן נעלמה מעיני טענת שמעון מה היא. אם הוא מודה לדבר ראובן שכחש לו ואמר לו שלוי חתן ראובן היה חייב לו ולא היה כן במציאות רק שפתה בזה את ראובן שישעבד עצמו בעד חתנו לוי, או אם טוען שראובן שקר ענה בו רק כי תחלת שעבודו של ראובן היה על תנאי השותפות שעשה אח"כ עם לוי חתנו (בין לא פירש לו הענין או פירש לו הכל שב אל חלק אחד) או אם טוען שהיה חייב לו וכבר פרע לו והחזיר לו שטרו רק שאח"כ חזר לוי והשכינו אצלו בעסק השותפות. והנה נראה בעיני שעכ"פ לא ימלט הדבר משלשה חלוקי טענות אלו שיוכל שמעון להשיב ואף אם יתחלף וישנה תשובתו במקצת מ"מ אל אחד מהשלשה ראשי התשובות תלך תשובת שמעון בעיקר הדין. ולכן אחליט הנראה בעיני בשלשה דרכים הנ"ל, ומתוכן נלמד אם נלך בזה אחר אומדן הדעת במה שראו השטר יוצא מתחלה מיד לוי שהוא עיקר יסוד ובניין שעליו בא תרעומת ראובן על שמעון שבא עליו מתחלה בעקיפין. ואומר מבואר נגלה כי אם היתה שמתחלת השעבוד היה נעשה על ענין השותפות אף כי לא הגידו לראובן לא הפסיד שמעון משום זה זכותו וכי הוצרך שמעון לברר לראובן על עסקי מה היה חייב לו. והיכן מצינו שצריכין לברר לערב ענין החיוב מאיזה ענין היה ולכ"ע ערב שלא בשעת מתן מעות אם קנו מידו משתעבד אע"פ שלא פירש לו ענין החיוב מאיזה צד היה דלא משתמיט תנא למיתני בשום מקום דצריכין לברורי לערב מהיכן בא לו החיוב. ואדרבא תנן סוף ב"ב בפלוגתא דר' ישמעאל ובן ננס (דף קע"ה:) ערב היוצא אחר חתום שטרות כו' עד בן ננס אומר אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. א"ל ר' ישמעאל למה. א"ל הרי החונק את אחד בשוק ומצאו חבירו וא"ל הנח לו פטור שלא על אמונתו הלוהו. אלא איזה הוא ערב כו'. ומדמה למצא חבירו שהיה חונק אחד מן השוק כו', דבודאי התם לא ידע מאיזה ענין נתחייב לו דאל"כ הוה ליה למימר הרי החונק בעל חובו ולא אחד מן השוק דמשמע דאקראי בעלמא הוא שמצאו בשוק ולא ידע מה הוא הענין ואפ"ה טעמא דלא על אמונתו הלוהו הא לאו הכי מתחייב. וא"כ בקנין משתעבדי כמו שפסק שם בגמרא. ועוד דנכסים אינון ערבין ביה וכי היכי דמגבינן לב"ח אם נתחייב בעל הנכסים אע"ג דאין הנכסים יודעים מאיזה דרך נתחייב לו ה"ה בערב. וכה"ג מצינו במרדכי סוף פרק גט פשוט שלמד מוהר"ם דין הערב מדין הנכסים מה"ט, וה"ה בנדון דידן. ואע"פ שהדבר פשוט בעיני אביא עוד ראיה דהא איתא פ"ק דקידושין (דף ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ערב לאו אע"ג דלא מטא הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטא הנאה לידה מקניא נפשה כו'. ואי ס"ד למימר דגבי ערב לא משתעבד אלא בשבררו לו ענין החיוב. א"כ גם באשה לא מקניא בענין אחר דומיא דערב ואם כן ה"ל לפוסקים לבאר הדין גבי קידושין דטעם הקידושין מטעם ערבות שאז נדע שאינה מקודשת רק באופן שערב משתעבד. ומאחר שהשמיטו דין הערב גבי קידושין ש"מ דאין חילוק. ומאחר שהדבר כן א"כ כבר נסתלק תרעומת ראובן על שמעון במה שהיה השטר ביד לוי אחר השיעבוד של ראובן נגד שמעון בלא שום קנוניא בעולם. כי מאחר שגמר השותפות ושטר שבין לוי לשמעון בעסק השותפות לא נעשה עד אחר זמן. א"כ כראוי לקח לוי השטר בידו ולא נתנו ביד שמעון עד גמר השותפות. ויכול להיות שכבר נתחייב לוי לשמעון כאשר כבר נגמר בינו לבין שמעון עסק השותפות רק שלוי לא רצה למסור השטר ביד שמעון עד גמר השותפות. וכזה אמרינן פרק גט פשוט (דף קע"א) שטר שזמנו כתוב בשבת כשר שמא איחרוהו וכתבוהו כל שכן שיש לנו לומר בשטר זה שאין בו ריעותא רק שנראה ביד לוי שמא איחרו וכתבו שטר השותפות לאחר שנתחייב לוי לשמעון בינו לבינו ולא איברו סהדי אלא לשקרי. והוא צורך שטר השותפות. אבל כבר נתחייב לוי לשמעון בענין השותפות בינו לבינו ונתקיים שיעבודו של ראובן כהוגן. והאמת הגידו לו רק שלא פירשו לו הענין היטב. ועוד אני אומר שאין זה שום ריעותא במה שנראה השטר ביד לוי דדלמא שמעון האמינו ללוי והפקידו אצלו מאחר שלוי מודה שחייב לו והחזיר לו השטר דלא חיישינן לקנוניא ולפרעון אלא בשטר שנפל דאתרע אבל שטר שהופקד ביד שליש והחייב מודה מחזירין לו ולא חיישינן לקנוניא כמו שכתב האשיר"י פ"ק דמציעא. גם כאן ראובן מודה שחייב לשמעון רק שרוצה להוכיח שיש קנוניא ממה שהיה השטר ביד לוי מאי אמרינן דלמא הופקד בידו כל שכן שכבר הוחזר ליד שמעון ואפילו לסברת הרשב"א בתשובה וי"א שהביא הרא"ש שאפילו ביד שליש חיישינן לקנוניא היינו דוקא דומיא דשטר הנמצא שאין השליש יודע מה טיבו של שטר אבל כשהשליש יודע ומסר השטר למלוה לית דין ולית דיין דלא חיישינן לקנוניא דאל"כ אין לך אדם מפקיד שטרות ביד שליש. ואין לחלק בין הפקיד לאחרים או הפקידו ללוה גופו אף אם היה לוי החייב עצמו אפ"ה לא מיקרי זה ריעותא דרגילות הוא שהמלוה יפקיר ויאמין ללוה עליו. וראיה ממה שכתב המרדכי סוף פרק האומנין המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו אצל הלוה ונגנב או נאבד המלוה חייב באחריותו דהוה ליה כאילו הפקידו ביד אחר כו' ואע"ג דבסוף הגהות שניות פליג שם וכתב דאין המלוה חייב בעוד שאין המשכון ברשותו היינו מטעמא אחרינא אבל מ"מ חזינן דדרך המלוה להפקיד ביד הלוה עצמו וכל שכן שנוכל לומר כן בשטר זה שהפקידו ביד לוי ואין ריעותא לחוש משום זה לקנוניא ולא גרע ממה שכתב בתשובת הרשב"א דהמלוה יכול לעשות הלוה מורשה נגד הערב קבלן לתבוע ממנו חובו ואם לא חששו שם לקנוניא כ"ש דלא נחוש בכה"ג דמאחר דלוי עצמו היה יכול לתבוע החוב מראובן כל שכן שיוכל להחזירו לשמעון דאין כאן ריעותא כלל רק שהשטר היה עדיין ביד לוי עד עשיית השטר שותפות שביניהם דאפשר דהיה עדיין איזה תנאי או חלוק ביניהם לכן עכב לוי בידו עד שיגמור הדבר ביניהם והלא משנה שלימה היא פרק גט פשוט (דף קס"ו:) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ואפילו למאן דמוקי לה פ"ק דמציעא (דף י"ב.) דוקא בשטרי אקנייתא אבל בשטרי דלית בהו קניין חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כו', מ"מ לא תששו אלא להקדמת הזמן ולא חששו לקנוניא הלוה עם המלוה דיכתוב שטר כאילו הוא חייב לו ואינו חייב לו דא"כ אין לדבר סוף דאף כשהלוה והמלוה ביחד היה לנו לחוש לזה אלא ודאי אין אנו חוששין לקנוניא אלא בשטר דאית ביה ריעותא אבל לא במידי דלית ביה ריעותא דלא נחשדו ישראל בהכי וכ"ש וק"ו בנדון דידן דשטר זה שעשה ראובן לשמעון יש בו קניין כדרך שטר הנעשה בערכאות ונשתעבד מיד והוי כשטר אקנייתא דאין חוששין לקנוניא. ועוד אני אומר אף אם היה אמת שעשו לוי ושמעון קנוניא ביחד וכחשו לראובן ואמרו שלוי נתחייב לשמעון עד שנשתעבד לוי כנגד שמעון שראובן חייב לשלם לשמעון דאע"ג דנהגו בו מנהג רמאות וכן לא יעשה מ"מ איהו דאפסיד אנפשיה דבכל מקום שהיה לו ליזהר לא חיישינן לקנוניא וראיה מהא דאיתא פרק חזקת הבתים (דף מ':) אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן כו' עד ההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי כולהו נכסך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך. אזל כתביה לה לכולהו נכסיה אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו איטמרו בעבר ימינא וכתבו ליה אתא לקמיה דרבא א"ל לא מר קנה ולא מר קנה כו'. והשתא תיפוק ליה דהאב ובנו עשו קנוניא ביניהם על האשה ואפילו אי הוה מתנה גלויה ומפורסמת לא להוי מתנה אלא ודאי ש"מ דאע"פ שהם עשו קנוניא מ"מ האשה ה"ל למידע ככל לוקח הקונה שדה המשועבד לאחרים דאין חילוק שם אם עשו קנוניא או לא וה"ה בנדון זה. ובגט פשוט (דף קע"ב) במשנה רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על הנכסים של זה ויחזיר את אשתו, ואמרינן בגמרא משה בר עצרי ערבא דכתובתא דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דליסביה עצה לרב הונא ונגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבי כתובתה מאבוה והדר נהדרה. א"ל רבא והא ידירנה הנאה תנן א"ל אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש כו'. עד ומי אמר אביי הכי והאמר אביי איזה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, בנו וצורבא מרבנן שאני. הרי קמן דאביי למדו לעשות קנוניא על אביו והיה מועיל אפילו באיש אחר שאינו בנו ות"ח. דהא דתנן ידירנה היינו לכתחלה, שב"ד שמגרש לפניהם יזהרו בדבר שלא יפסידו הערב אבל אם גירשה ולא הדירה ודאי גובית כתובתה וכדאמר אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש וכזה אמרינן שם בערכין פרק שום היתומים (דף כ"ב) ענין הקדיש נכסיו וגירשה דצריך להדירה דאדם עושה קנוניא על ההקדש. אבל לגבי לקוחות לא חיישינן ואין צריך להדירה דאינהו דאפסידו אנפשייהו. וכן אמרינן פרק החובל (פ"ט) כל אשה לגבי בעלה ודאי מחלה. ואמרינן בכתובות ליכא דלסבו עצה דלמחול כתובת אמיה לגבי אבוה כו'. הרי בכל המקומות לא חיישינן למה שעשו קנוניא וה"ה בנדון זה אע"ג דעשו קנוניא ונכנס בערבות על פיהן ודאי נשתעבד. ואי לוי חתן ראובן הוה ת"ח ודחיק ליה שעתא וראובן הוה כמשה בר עצרי אפשר דהוה שרי לאסובי ליה עצה זו דבעל כאשתו והוי כבנו, דאמרינן בנו ות"ח שאני. ואין לחלק ולומר דשאני הכא דהקנוניא נעשית קודם שנעשה ערב ודאי אילו הוה ידע ראובן מקנוניתן לא נשתעבד ולא דמי למשה בר עצרי וכן בההיא דערכין וכתובות ופרק החובל כולם הקנוניא נעשית אח"כ בזה אין לחלק מכח ראיה דמתנתא טמירתא דלעיל דבשעת הקידושין של אשה כבר נעשית הקנוניא ואפ"ה הוה מהני בכל מקום דה"ל ליזהר, ותו דאף אם עשו קנוניא ביחד מ"מ מאחר שהודה לוי שחייב לשמעון כבר נתחייב לו מידי דהוה אאומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר שחייב לו כדאיתא פרק הנושא (דף ק"א) וה"ל ראובן כאילו הוה ערב בעד מתנה שנתן לוי לשמעון דמשתעבד לכ"ע אע"ג דכתב ר' ירוחם נתיב ט"ו ח"א הנעשה ערב בעד מתנה די"א דלא הוי ערב דשעת מתן מעות. וכן דעת הרשב"א ריש הניזקין. מ"מ בקניין משתעבד לכ"ע דאין לאחר קניין כלום ולא מהני מה שראובן אומר אילו ידעתי שלא חייב לו ממש לא הייתי ערב דכל זה אינו אלא דברים שבלב ולא הוי דברים דא"כ כל ערב שבעולם יפטר באיזו טענה, כל זמן שלא ביררו לפניו ענין העסק. וכבר נתבאר שכל זה אינו לפי הנראה דכל זמן שאין כאן אומדנא דמוכח איהו דאפסיד אנפשיה וכל שכן בשטר שעבוד שלדעתי אין כאן קנוניא רק שהחייב היה ע"ד השיתוף רק שלא פירשו הענין לראובן דודאי הערבות קיים. אך אם כה יאמר שמעון ויודה לראובן שהחיוב היה ממקום אחר וכבר מחל ללוי אותו חיוב כי כבר נתפרע מראובן או מלוי ולכן החזיר השטר ללוי פשיטא דראובן פטור אז מאחר דהוי שטר שנמחל שיעבודו. אבל כבר נתבאר שאין ראיית השטר ביד לוי ראיה של כלום דבנדון זה אין לשמעון עסק עם לוי בעד השטר שיעבוד של ראובן כי ראובן נעשה עצמו החייב ולוי נפטר משמעון מאותו סך וא"כ לא הוי אלא כאילו הוי שטר ביד אחר ולמה יאמר שכבר נמחל שיעבודו הלא יודע אם פרע לו או לאו דבודאי לוי לא פרעו מאחר שאין לו עסק עם לוי עוד באותו שטר השיעבוד כי לא נזכר בו וחזקה שאין אדם פורע מה שאין עליו לפרוע ואומדן דמוכח הוא שלא נפרע שטר זה רק כשהוא באחד מב' פנים הנשארים או שנעשה מתחלה על דעת השותפות שעשו אח"כ או עשו קנוניא על נכסי ראובן ואמרו שלוי חייב לשמעון ולא היה כן. וכבר נתבאר כי בכל אחד מאלו שני פנים נלכד ראובן בתחבולותם ונשתעבד ולכן גם העד לא פשע במה שחתם על ב' השטרות כי מאחר שאפשר ששניהם היו אמת באחד מן הדרכים הנזכרים ודמיא להא דאמרינן פרק חזקת (דף מ"ח:) מאן דחתם אשטרא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפיר חתם. אך בזה יש לדקדק מאחר שראובן שיעבד עצמו נגד שמעון שחייב לו השטר השיעבוד, ובשטר השותפות כתוב איך שלוי נתנו בידו בתורת משכון להיות לו על אחריות בהפסדה בשותפות שביניהם, וזה נעשה מרצון שמעון, הרי הודה שראובן אינו חייב לו ומחל לו על שטרו, אף אם היה האמת שחייב לו ואין ביד לוי שום זכות למשכן שטרו של ראובן חמיו שהרי אינו שלו ולא נכתב על שמו ובזה נראה שראובן יזכה בדינו ויפטר מכח טעם זה. וראיה שהודאת שמעון לגבי ראובן הוי הודאה מאחר שכתוב בשטר השותפות שקבל שטר השיעבוד בתורת משכון מהא דאמרינן סוף פרק בתרא דכתובות (דף ק"ט.) במשנה העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי כו' עד עשאה סימן לאחר אבד את זכותו, ופירש"י אפילו לאדמון דכאן לא שייך למימר השני נוח לי. וא"כ ה"ה בנדון דידן מאחר שהודה שמעון ששטר זה הוא ממושכן בידו מלוי א"כ הודה שראובן אינו חייב לו כלום, ואפילו אם ידענו שראובן חייב לו והוא אומר שאינו חייב לו הרי ראובן פטור ממנו. וכן כתב מהר"ם והוא במרדכי פרק יש נוחלין ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר בודאי אינך חייב לי שאפילו אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע"פ שראובן בעצמו יודע שחייב לו וכדאמרינן בגמרא כו', א"כ ה"ה בכאן אע"פ שראובן נתן שטר שיעבוד לשמעון ושמעון הודה שאינו חייב לו כלום מהני הודאתו והוי כמלוה שאומר שטר שבידו אמנה הוא דאמרינן תבוא עליו ברכה. ומאחר שראובן אינו חייב לשמעון, א"כ מנה אין כאן משכון אין כאן דאין ללוי שום כח בשטר זה הנכתב על שם שמעון שיוכל למשכנו, בפרט ששמעון הודה בשטר השותפות שאינו חייב לו ראובן ואיך יוכל לוי למשכן לו שטר שהוא עצמו מודה שאינו אלא חספא. וזו טענה אמיתית לדעתי לפטור בו את ראובן: ומה ששאלת שראובן אומר ששמעון ידון עמו לפני יודעי דת ודין או לפני זבל"א ושמעון משיב שרוצה לבוא עמו לפני סוחרים שידונו לפי אומד דעתן, איני צריך להשיב בזה כי הדין פשוט שהנתבע יכול לומר לא אדון בפני דיינים אלו רק בפני אחרים הגדולים מהם כדמוכח פרק זה בורר לגבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכ"ש לדעת הסמ"ג דאפילו מגדול לקטן יכול להסתלק הנתבע כ"ש מקטן לגדול דלכ"ע מסתלק. ומה שטוען שמעון כי הסוחרים ידונו לפי אומד דעתן תואנה הוא מבקש כי גם הדיינים יודעי דת ידונו לפי אומד דעתן אם הוא אומדנא המוכחת כי אומדנא המוכחת הוא הדין לאמתו כמו שמצינו במעשה של שלמה עם הזונות, וכמו שהאריך הרא"ש בתשובה בענין זה, ולכן אין בין הסוחרים או הדיינים אם שניהם הם בתי דיני ישראל כי תורה אחת לכלנו והנתבע יכול לומר לא אדון בפני אלו רק בפני אלו כל זמן שהם במקום אחד. זהו הנראה לי בשאלתך, ובזה שלומכם יסגא:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.