שו"ת הרמ"א/כז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הרמ"אTriangleArrow-Left.png כז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


נשאלתי במעשה שהיה ביעקב שנפטר וחיים לכל ישראל שבק. והנה מינה שלשה אפוטרופסים על נכסי עזבונו והמה ראובן שמעון ולוי. והאפוטרופסים האלו לא היו אצלו בשעת מותו, שהיו בעיר אחרת, ואחר פטירתו באו על הנכסים והחזיקו בהן כדרך האפוטרופסים ועסקו עם הנכסים לטובת היתומים זמן מה. ואחר זמן הלך ג"כ ראובן אחד מן האפוטרופסים לעולמו ושבק חיים לכל ישראל ואז היו כל נכסי היתומים ביד שמעון אחד מן האפוטרופסים בידיעת אב"ד של מקום דירת האפוטרופסים ובידיעת קרוביה של אם היתומים, אח"כ נתן שמעון חצי הנכסים ליד לוי האפוטרופוס השלישי, ועמד כך זמן מה עד ששמעון האפוטרופוס ירד מנכסיו ולא נשארו לו רק קרקעותיו. ועתה רבים קמים על האפוטרופוס השלישי ובקשו ממנו חשבונות רבים וחפצם להשיג ממנו שישלם להם כל נכסי עזבונו של מת באומרם דמאחר שקבל האפוטרופוסות עם חבירו כל אחד ערב בעד הכל וחושבים דדמיא לשנים שלוו שכל אחד מחוייב הכל ואף כי קצת פשע לוי שהניח המעות ביד שמעון. זה דעתם. והנה האפוטרופוס בקש ממני לחוות לו דעתי אף כי איני דיין בדבר לא אוכל להתאפק מלענות על ריב להודיע דעתי בדרך משא ומתן, ומה' ית' אשאל עזר והוא יצילני משגיאה:

תשובה כבר ידוע הא דאיתא בירושלמי דפ' שבועת הפקדון בשנים שלוו מאחד שיכול לגבות מכל אחד מהם ונפל מחלוקת בין הפוסקים בפירוש הירושלמי. הטור כתב בסימן ע"ז בשם הרמב"ם דיכול לגבות מאחד מהם אע"פ שיש לשני לשלם חלקו שהם כערבים קבלנים שנפרע המלוה ממי שירצה. וכן הוא מסקנת הרא"ש פרק שבועת הפקדון. אמנם בעל העיטור חולק וס"ל דאינן יכולין לגבות מאחד מהן אלא א"כ אין לשני לפרוע. וכן כתב הרשב"א בתשובה והסכים לזה נ"י פרק השואל וכן משמע מתשובת מהר"ם שהביא המרדכי ריש פרק מי שהיה נשוי. המ"מ כתב פכ"ה דהלכות מלוה ולוה בשם הרמב"ן דדעת הרמב"ם כדעת בעל העיטור דאינו אלא ערב בעלמא ואין גובה מאחד כשיש לחבירו לשלם. וכן כתב מהרי"ק (שורש פ"ג) בשם ספר אגודה וכתב מאחר שהוא מחלוקת הפוסקים יש לילך אחר המיקל לנתבע ושלא להוציא מאחד מהן כל זמן שיש לחבירו לשלם והאריך שם בתשובה בזה מיהו כתב דרבותיו נהגו כדברי הרמב"ם והרא"ש. וכתב המ"מ פרק כ"ה דמלוה ולוה בשם הרמב"ן דשנים שהלווהו לאו דוקא אלא ה"ה אחד שהפקיד לשנים נמי דינא הכי. ומעתה אדון בנדון דידן לומר אף אם נודה לדברי המעוררים שנדון דידן דומה לאחד שהפקיד גבי שנים או שהלוה לשנים שאחד ערב בעד חבירו מ"מ כל זמן שיש לשני לשלם לא מפקינן מאפוטרופוס השלישי. מאחר שכל הני רבוותא דכתבתי דעתן קיימי כוותיה ופסק מהרי"ק דאין מוציאין ממנו א"כ מי יכריחו לשלם בכה"ג כל זמן שיש לשמעון האפוטרופוס לשלם הן קרקעות או כל דבר דהוה פרעון דומיא דערב דכל זמן שיש ללוה לשלם אין מוציאין מן הערב כדאיתא ס"פ גט פשוט (דף קע"ג.), ותו נראה דאפוטרופסים אין להם דין שני לווים שלוו מאחד דשאני שני לווים שיש להם טובה מדבר זה ועל כן אמרינן הואיל ונהנו מהנין ונעשו ערבים זה לזה ואדעתא דהכי הלוה להם המלוה ואמדינן דעתיה דמלוה דבלאו הכי לא היה מלוה להן. אבל גבי שומרים שאין להם טובה מזה לא אמרינן דמסתמא קבל עליו ערבות של חבירו דמה לו לצרה. וקצת יש להוכיח סברא זו מפרק המפקיד (דף ל"ו.) אמר רבא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכתב שם ר"ת דלא אמרינן הכי אלא לענין דלא מצי למימר את מהימנת לי בשבועה אלא משתבעי אינהו ופטורים אבל אם פשעו הם ואין להם מה לשלם חייב לשלם הוא דאלת"ה כל פקדונות שאדם מפקיד לחבירו ימסור לאשתו והיא תאכלם כו', וכן כתב שם הרא"ש. וידוע דזה לא גרע מאילו מסר לשני שומרים לשמור דאע"ג דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ הבעל הוא עיקר השומר והשתא בלא טעמא שאדם ימסרם לאשתו יהא הוא חייב לשלם מטעם דמאחר שהוא קבל עמהם לשמור הוא ערב בעדן כשני לווין כאחד ואף לפי טעם שכל אדם ימסרם לאשתו אינו מחוייב רק אם אין להם לשלם משמע הא אית לדידהו לשלם הוא פטור אע"ג דהוא עיקר השומר כ"ש בשני שומרים שקבלו עלייהו השמירה ביחד דלא אמרינן דאחד ערב בעד חבירו, ואע"פ שכתבתי לעיל בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד לוה גבי שנים י"ל דהרמב"ם לא איירי בסתם פקדון אלא מיירי דהתנה בהדייהו בפירוש וכמו ששנינו (ב"מ דף צ"ד.) מתנה שומר חנם להיות כשואל כו' ועוד ראיה מהא דאיתא פ"ק דבבא קמא (דף י'.) מסר שורו לה' בני אדם דאמרינן אם סלק אחד עצמו מן השמירה הנשארים חייבים כמו שכתב שם הרא"ש ולא מצינו שיחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חבירו. ועוד אני אומר אף את"ל ששני שומרים יש להן דין שני לווין מ"מ שני אפוטרופסין אין בהם דין זה דמטעם דקי"ל מינהו אבי יתומים לא ישבע כאבא שאול דאמר הכי פרק הניזקין (דף נ"ב.) דחיישינן שמא מימנע ולא עביד ה"ה דאיכא למימר הכי לענין זה דאם הוא יתערב בעד חבירו מימנע ולא עביד. ועוד איכא למימר דבנדון דידן ליכא למיחש כלל דהא לפי מה שנתבאר לעיל במעשה שהיה היו המעות כולן בתחלה ביד האפוטרופוס הראשון בידיעת אב ב"ד שלהן א"כ כבר נסתלקו האחרים מן השמירה דהא לא גרע מאלו הלווהו אלו האפוטרופסים לאיש אחר דבודאי לא היו האפוטרופסים מחוייבים לפרוע דזה לא מיקרי פשיעה אם היה האיש ההוא נאמן בעיני ב"ד כ"ש כאן שגם אבי יתומים מינה זה האפוטרופוס על בנו ולא שייך למימר בזה שומר שמסר לשומר מאחר דרגיל להפקיד אצלו כדאיתא פרק המפקיד (דף ל"ו.) וכ"ש דע"פ ב"ד הוא דעבדי ותו לא מידי. לכן נראה דמאחר שאין מחלוקתן תלויה אלא אם לגבות מאחד מהן או לגבות מכל אחד חלקו שנוכל לסמוך אדברי הפוסקים שפסקו שצריכין לגבות מכל אחד חלקו. והיה זה שלום על ישראל:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.