שו"ת הרמ"א/כה

שו"ת הרמ"א ‏ כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לדזיו ליה כבר בתיה שלום דמטיבותיה מטיב לאומתיה כולם פתחין סגרין. שלטן ועטרן. חכם ואיש ישרן. נבון ובר סברן. בתורה אדירירון. לו ידות ארבע בארבע ובשית. "משדד עמקים, "שואל בין הפרקים, "הלא דבריו מדבש מתוקים. עוקר הרים פטיש החזק עמוד הימיני ה"ה הגאון כמוהר"ר משה נר"ו. בהיות שבעו"ה ביום בוא דבריך נטרפה השעה ונשבה ארון הקודש ונתבקש בישיבה של מעלה, מאור הגולה, רוח אפינו משיח ה' רב הרבנים גאון הגאונים נשיא ישראל (ה"ה אדוני מ"א) הנקרא בשם קדשו מוהר"ר שלום המכונה שכנ"ו זקצ"ל ה"ה הכ"מ אשר עליו היה נאמר צדק צדק תרדוף לקיים מה שנאמר בקש שלו"ם ורדפהו לשכנ"ו תדרשו ובאת שמה. ועתה בעו"ה נפשי עגומה. ושפתי אטומה. ואין בידי להשיב מה. כי נתפרדה החבילה. ואין דעתי צלולה. כי נפלה עטרת הגולה. על זאת נפשי עצובה. דאבה כאבה. ואני אנה אני בא. על כל זאת שלא להשיב (פניך) היקרים רקים אדון (לפניך) בקרקע מן הבא בידי בהיות דברא כרעא דאבוה הוא, וזכרתי מאמרם ז"ל כל שאינו מניח בן כו', עיין שם בפרק יש נוחלין (דף קט"ז.) והנה דרש ר' פנחס מאי דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא מפני מה כו' יואב שלא הניח בן נאמר בו מיתה כו' והכתיב מבני יואב עובדיה בן יחיאל אלא דוד שהנית בן כמותו נאמרה בו שכיבה וכו'. וק"ק למה התחיל בשינויא בתרא בדוד ובשינויא קמא ביואב (אולי דנוסחא אחרת נזדמנה לו). אלא בא ללמדנו דלא הדר ביה מכל וכל אלא גבי דוד אבל גבי יואב אע"ג דה"ל בן כיון דלא הוה כמותו מעלה עליו הכתוב כאלו אין לו בן לענין ההוא דיש נוחלין שהבאתי לעיל דפשע דה"ל ללמדו ולהדריכו. לכן אני מחוייב להשלים לגול מעליו חרפה זו ושיצדק עליו למימר שכב עם אבותיו, ע"כ נכנסתי לדברים להבין מה טוב, נדרשתי ללא שאלוני, נמצאתי ללא בקשוני אומר הנני הנני, להבין דברי תחכמוני, אף כי לא הורשיתי למשוך בעטי מיעוט דעתי אולי משגה הוא. וזה חסדך אשר תעשה עמדי, שתבוא תדיר בכתבך לדבקני אחריך אדבר. ולא כמתגבר. כי נעמה תורתך. ומתוקה שאלתך. וגברו סברותיך וראיותיך. ואיך לבי ערב. לקרב אל הרב. והוא גבור מצויין. משיב כענין ושואל כהלכה. תיכף לזכרך ברכה. שמורה וערוכה. ברמ"ח איבריך. אבר"ך יקראוך. בראש יושיבוך. ומטיבותא אשיב לך ריכא. ראשית דברי פי חכם חן הענין הוא, כי בא הנה סופר אחד מארץ רוסיאה והוא מוסמך ואמרתי לו שיכתוב לי זוג של תפילין וכתבן ונתנן לי ובדקתי אותם והיו כתובים כתיקונן אך דבר אחד ראיתי בהן לא נכשר בעיני, וזה הדבר, כי היה פרשת שמע מסיימת באמצע שיטה ופרשת והיה אם שמוע היתה מתחלת בראש הדף ובראש השיטה, ואמרתי לסופר לא יעשה כן במקומנו לסיים פרשת שמע באמצע שיטה ולהתחיל פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, וגם במקומכם אי אפשר שיעשו כן שהרי הרא"ש והרמב"ם ז"ל כולם מסכימים שהשלש פרשיות תהיינה פתוחות ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה. וכשהיא כתובה באופן הזה נקראת פרשת והיה אם שמוע פתוחה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ח פרשה פתוחה יש לה שתי צורות אם גמר באמצע שיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת שיטה שנייה, גם הרא"ש מסכים לזה שכתב הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחלתה כדי תשע אותיות הלכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי לכתוב תשע אותיות או יותר יניח חלק ויכתוב בראש השיטה שתחתיה וכו', הרי נראה בפירוש דבאופן כזה מקרי פתוחה אליבא דכ"ע. והוא השיב לי הנה בכל ארץ אשכנז עושים כן ואין פוצה פה ומצפצף עכ"ל:

גרסינן פרק הקומץ (דף ל"א.) אמר רב חסדא על הארץ בשיטה אחרונה א"ד בסוף שיטה ואיכא דאמרי בתחלת שיטה מאן דאמר בסוף שיטה כגובה שמים על הארץ ומאן דאמר בתחלת שיטה כי היכי דמרחקי שמים מארץ, אמר רבי חלבו חזינא ליה לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיו סתומות. וכתבו התוס' קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פרשה אחת ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ עכ"ל. וקשה אם כן לוכח מיניה דבסוף שיטה כתבן על הארץ ר"ל רב חסדא מדלא פליג עליה דרב הונא. וע"ק דהל"ל איפכא עושה פרשיות סתומות וכריך לה מאחד כלפי שמע דמתחלה כותב ואח"כ כורך, וי"ל דנותן טעם לדבריו למה עושה פרשיותיו סתומות דהיינו על הארץ בסוף שיטה ומשני משום דכורך מאחד כלפי שמע (כלומר משום דרצו לכרוך מאחד כלפי שמע) ואז בתחלת פתיחת המזוזה יזדמן לו על הארץ (לבד) לכן עשה פרשיות סתומות כלומר שכתב על הארץ בסוף שיטה כדי שיראה יחד השמים על הארץ, אמנם הבא לכרוך משמע כלפי אחד יכתוב על הארץ בתחלת שיטה כדפירש כי היכי דמרחקי שמים מארץ כו'. והנכון אצלי כי השמים מורים על החיים אשר משם נחצבו הנשמות שהם חיים וקיימים לעולם, והארץ על המות אשר משם נחצב הגוף שהוא כלה, א"כ כל כמה דלא פגע בעל הארץ עדיף טפי. ואפשר לפעמים היו לוקחים אותם התלמידים להתלמד בה בבית רב הונא, ולכן כרכו מאחד כלפי שמע ועושה אותה סתומה מטעם דכתבו וסמך על כגובה שמים מעל הארץ, אמנם בבתים אחרים שאין דרך להתלמד ולקרות בה כלל רק לקובעה בכותל בחוזק כורכים אותה משמע כלפי אחד וכותבים על הארץ בתחלת שיטה מטעם דכתיבנא. ואפשר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי לעיל א"ד בסוף וא"ד בתחלה כי שניהם אומרים אמת והלכה. ומ"מ נהגינן לכרוך מאחד כלפי שמע כדכתבו הפוסקים הואיל ונפק מפומיה דרבי חלבו. אך קשה לפי זה הלא מוכרח להיות הפירוש דפרשיות סתומות משום דעל הארץ בסוף שיטה א"כ למה כתבו התוספות ושמא כו', ועוד קשה לא הל"ל ועושה פרשיותיו סתומות דנכלל בה סתימה ראשונה מאחד דאין לה קשר ושייכות לזה ולא הל"ל אלא וכותב על הארץ בסוף שיטה. וי"ל דה"ק אע"ג דהיו לפעמים לוקחים אותה להתלמד בה אפ"ה עשה פרשיותיה סתומות לגמרי ולא היו מניחין ריוח בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע אלא כותב שתיהן כאילו הם פרשה אחת, אע"ג דתניא בריש ספרא ומה היו הפרשיות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכ"ש הלמד מן ההדיוט, מ"מ מזוזה שאני דלא היו התלמידים לוקחים אותה לקרות בה דהא נכתבים שלא מן הכתב להיות שגורות בפי כל רק היו לוקחים אותה להתלמד בה הלכות כתיבתן כגון ריוח מלמעלה כו' ושרטוט ועל הארץ בשיטה אחרונה ודומיהם, ועל זה קשה לתוספות למה אמר פרשיותיה ואין שם כי אם פרשה אחת שהיא סתומה לגמרי עם שלמטה ממנה כאילו הם אחת מה שאין כן בעל הארץ אע"פ שנכתבו בסוף שיטה ומורה קצת שהיא סתומה עם הבאה אחריה מ"מ סתומה לגמרי לא הוי מדלא נכתב דבר את"כ דתינח אי הוי על הארץ נכתב בתחלת שיטה והיה נכתב יותר מיד אחריו בלא שום הפסק אז יצדק למימר על שניהם בחד מחתא סתומות אמנם מאחר דלא נכתב אח"כ מידי ולכך על כרחך הוצרך למכתב על הארץ בסוף שיטה (כדי לעשות הפסק) להורות שהבא אחריהם סתומה ומינה מוכח ע"כ שהם שתי פרשיות א"כ לא ה"ל למכללינהו בהדדי ולמימר עליהם סתומות מאחר דסתימתן לא דמו להדדי. ומשני ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה ר"ל מאחר דעל הארץ ע"כ הוא מפרש דלעיל להיותו סוף פסוק ואם כן הוה ע"כ הפנוי שלפניו כאילו נתמלא דלא מצינו היכר באמצע פסוק לכן הוי הבא אחריו מיד בתחלת שיטה שלמטה הימנה סתום ממש אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ וק"ל א"נ לי"ס דגרסי אע"פ שאין כתוב כלום אמר כך אתי שפיר טפי ור"ל אע"פ שאין כתוב כלום בפנוי שלפני על הארץ. והשתא א"ש הא דאותבינן מהא דאמר רבי שמעון בן אליעזר (שם) ראיתי ר"מ היה כותב על דוכסוסטוס כמין דף ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה ועושה פרשיותיו פתוחות אמרתי לו רבי מה טעם א"ל הואיל ואין סמוכות מן התורה וא"ר חננאל אמר רב הלכה כרבי שמעון בן אליעזר ר"ל דאמר מה טעם וסבירא ליה דבעינן למיעבד סתומות מאחר דבתורה סתומות הן וכתב דפריך מאי טעמיה דרבי מאיר מאחר שאין סמוכות כו', דנ"ל למקשן דטעם מסתבר הוא והדר ביה רשב"א, א"כ קשה למה ליה להביא להא דרב חננאל כלל גם למה ליה למימר מאי לאו אפתוחות ומאי משני לא מריוח, ועוד קשה מדאמר רשב"א מ"ט והשיבו ר"מ הואיל וכו' מוכח בהדיא דמהאי טעמא שרי למעבדינהו פתוחות אע"פ שהם סתומות בתורה ועביד הכי כי היה דרכם להראות לתלמידים דברים נפלאים ומכ"ש אי עבדינהו סתומות כמו שהם בתורה דטפי עדיף ואם כן לא קשה מידי לרב הונא. וע"ק למה לא אמר רב הלכה כרבי מאיר דהא ליכא תרי תנאי אליבא דרבי מאיר אלא ודאי ס"ל דלא הדר ביה רשב"א אלא דלא למעבדינהו פתוחות הואיל והן בתורה סתומות אבל לא סתומות לגמרי, ועוד דאל"כ לא ה"ל שום סברא למימר מ"ט ומזה פסק רב הלכה כוותיה, וא"כ קשה עליה דרב הונא דעבדינהו סתומות לגמרי דלא כמאן ודלא כהלכתא. ומשני לא אריוח ואמר הלכה כרשב"א משום דההוא ודאי ס"ל דיש לעשות ריוח מדאמר ר"מ היה כותב כו' ועושה ריוח כו' אבל ר"מ גופיה נימא דלא עביד רק כדי ליפות בעלמא משום זה אלי ואנוהו ולא שיהא צריך לעשות כך מדינא כלל ואע"ג דהוי דלא כמאן להכי מביא הא דא"ל אביי לרב יוסף כו' (שם ל"ב.) והא רב אית ליה מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות פירוש לגמרי ור"ל דס"ל לרב הונא כרב רביה. והא דאמרינן (שם) ר"נ בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי ומאי פתוחות דקאמר רשב"א אף פתוחות ה"פ מכדי ס"ל לר"ש מצוה לעשותן סתומות כמו שהם בתורה ואפ"ה אי עבדינהו פתוחות ש"ד דקבל דברי ר"מ לכל הפחות לענין דיעבד מטעם שאין סמוכות בתורה מה"ט נמי אי עבדינהו סתומות לגמרי ש"ד דפתוחות משום שאין מקומו לא מעליא מסתימה לגמרי כי שניהם אינם מצוה מן המובחר לכן שקולים הם ויבואו שניהם ומאי פתוחות דאמר רשב"א דעביד ר"מ מטעם הואיל אף פתוחות ר"ל אבל לא שיהיה ר"ל דוקא פתוחות דזה הוי סברא זרה דמשום דאין סמוכות יעשה פתוחות דוקא דמ"ט לפתוחה זו דייך אם שרית להו מה"ט לשנות מכמו שהם כתובות בתורה וכדכתבינן לעיל. וע"ז אומר לימא מסייע ליה כיוצא בו ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. כלומר אי הוה אמר פתוחות דוקא קאמר רשב"א דעבד כר"מ א"כ הויא דלא כר"מ אלא ודאי אף קאמר. והשתא אתי שפיר דלא מייתי האי סייעתא לרב הונא דשפיר עבד דעשה פרשיות סתומות דאי בעינן דוקא פתוחות קשה הכא סתומות והכא פתוחות דכיון דרב הונא סתומות לגמרי קאמר ליכא סייעתא דאף אי אמרינן דלא שפיר עביד ובעינן למיעבד כמו שהם בדאורייתא א"ש טפי הא דאין מורידין אותן דאז הוי הכא סתומות והכא סתומות, גם ל"ק עלה הא מורידין עושין הכא סתומות והכא סתומות לגמרי דלא לעכובא קאמר למימר דאי עביד סתומות כמו בדאורייתא שיהא פסולין וק"ל. ואין להקשות למאי דפרישית לעיל והאידנא נהוג עלמא בסתומות דס"ל סתומות לגמרי מהא דכתבו התוספות וז"ל והאידנא נהוג עלמא בסתומות ופירש בקונ' דכשיש בתחלת שיטה ובסוף שיטה ופרשה באמצע פירוש חלק המפריש ועושה אותן שתי פרשיות זו היא סתומה, ואנו נוהגין להניח חלק מעט בתחלת שיטה ואחר כך מתחיל והיה אם שמוע עכ"ל. מאחר דלא מצינו בפירש"י שלפנינו שום פירוש על והאידנא וכו' ועוד מדכתבו התוספות בשם הקונטרס דכשיש כו' מוכח בהדיא דלא כפירש"י על והאידנא כלומר דאל"כ הל"ל רק כתוב בתחלת כו' אלא קאי בקונטריס לפרש צורת הפרשיות שבתורה ואמר דכשיש כו' זו היא סתומה בתורה ומביאו התוספות פירוש הקונטרס להסביר גודל הקושיא דאמר והאידנא נהוג כו' דהיינו סתומות לגמרי יותר מסתומות שבתורה דהא פירש בקונטרס דכשיש כו' וא"כ קשה למה מעלינן ליה תרי דרגי במה שאנו נוהגין להניח חלק מעט כו' ומשני ושמא גם זה קרויה סתומה ר"ל סתומה הויא כשמניח חלק בתחלת השיטה כהרמב"ם ומאחר דלא מנחינן חלק כשיעור רק מעט הויא כסתומה לגמרי והאי מעט ר"ל שאין שלש תיבות שהוא השיעור האמיתי אלא שלש אותיות, לכן מקשו התוס' ור"ת מפרש כו' וסתומה שכתוב בתחלת השיטה כו' עד כדי לכתוב שתי אותיות או יותר וזו היא סתומה ש"מ דשיעור סתומה הויא א"כ לא הויא סתומה לגמרי. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שלש אותיות ש"מ דבהכי נמי הוי פתוחה. ועוד דבירושלמי בפ"ק דמגילה קאמר בהדיא דפתוחה מראשה כפתוחה מתוכה. ר"ל כשיעור הפתוחות שעושין מתוכה כדי לעשות סתומה הויא פתוחות שעושין בראשה לעשות פתוחה דהיינו שלש אותיות לאפוקי כשיעור שלשה למשפחותיכם שכתוב בסידור קדמונים להניח בסוף שיטה כדי לעשות פתוחה, ש"מ דהויא סתומה בשלש אותיות. ואין לתמוה דקרא לחלק שבאמצע השיטה פתוחה מתוכה דכה"ג כתבו התוס' לקמן וז"ל או פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה, ואי גרס בתוספות סתומה מראשה כפתוחה מסופה בא להוכיח דלא כהרמב"ם, ומ"מ מקשו התוס' וז"ל כל הני קשה אמנהג דידן כו' והוכרחו למהדר בהו משנויא קמא ואומר ושמא סמכינן אההיא דירושלמי כו' עד הלכה כדברי מי שאומר פתוחה שאין זה מקומה כלומר מפני שאין מקומה יכול לעשות פתוחה, וקשה לתוס' אי ס"ל כירושלמי א"כ למה אנו מניחין יותר חלק בתחלת השיטה ולא כשיעור פתוחה דהיינו שלש אותיות, אבל אשיעור סתומה ל"ק דמדאמר שתי אותיות או יותר ולא אמר שלש ש"מ דלא קפדינן אבל גבי שיעור פתוחה קאמר לעיל כדי לכתוב שם של שלש אותיות. ואין לתמוה דריוח סתומה יהיה יותר מפתוחה רמז לדבר דאשכחן דכתב הרא"ש וז"ל ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה שלישית והויא פרשה סתומה כו', שמע מינה דאי הוה מתחיל באמצע או בסוף שיטה הויא פתוחה והשתא דהניח חלק יותר הויא סתומה ע"כ מביאין לשון הירושלמי פתוחה מראשה פתוחה כו' ודבר תימה כו' ונראה לפרש כו' וכדפירש הרא"ש דברי התוספות דרב פסק כמ"ד אף פתוחה וכדרב נחמן בר יצחק וכיון דמצוה בסתומות לכן מדקדקים שלא לעשות פתוחה גמורה ואז מיקרי סתומה וה"פ אית תנוי תני סתומה כזו דוקא משום דבה מקויים תרתי פתוחה גמורה לא מפני שהן אינן סמוכות בתורה ואית תנוי תני פתוחות כלומר אף פתוחות לגמרי כשר אי עבדינהו והכי הלכתא כדרנב"י. לכן מיושב מה שאנו נוהגין להניח חלק בראש שיטה יותר משיעור פתוחה. ומה שכתב לעיל מעט היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דשיעור פתוחה הוא שלש תיבות של שלש אותיות א"כ הוי מעט כשאין כ"כ וק"ל. וכעין שכתבתי כתב הסמ"ג (עשין פ"ה) ומאריך אח"כ שם ואומר פתוחה מראשה פתוחה מסופה פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן סתומה. וקבלתי שכך הפירוש לא שתהא פתוחה לגמרי מראשה כו' ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה שא"כ היתה פתוחה גמורה רצה לומר ולא הוו סתומות בתורה, אלא תחלק שיעור הפתוחה לכאן ולכאן פחות מג' אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה ופחות מג' אותיות בתחלת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמוע להיכרא בעלמא לפי שאין סמוכות בתורה. ר"ל ואין צריך להתחיל והיה בסוף שיטה לעשותה סתומה גמורה ואז אית ביה תרתי וזו היא סתומה גמורה מאחר שאין שיעור פתוחה לא בתחלה ולא בסוף עכ"ל. וס"ל לתוספות דכמו כן כשמוסיפים על שיעור הפתוחות לא מיקרי פתוחה מטעמא דכתיבנא לעיל גם סתומה גמורה לא הוי מדלא התחיל והיה אם שמוע בסוף שיטה דלעיל וקיימנו הסתומות שבתורה והריחוק וק"ל. וא"ל למה להו להביא הירושלמי נימא דסבירא ליה כרנב"י ויפרש כדפרישית, דקשה לתוס' לפי מאי דפירש דברי רב הונא שר"ל סתומות לגמרי לכתבם כאילו הם פרשה אחת וע"ז מביא התלמוד והאידנא נהוג עלמא בסתומות ומדנהוג עלמא הכי ש"מ דהוא מצוה מן המובחר, ואפשר מטעם דאין סמוכות בתורה לא עבדינן סתומה כדינה רק לגמרי סתמינן אבל פתוחה לא עבדינן דאז הוה עברינן על סתומה לא יעשנה פתוחה וק"ל, ולכן לא היה לנו להניח חלק מעט בתחלת השיטה כרנב"י ולחלוק על מנהגא דעוקר הלכה, ומשני דס"ל כירושלמי דפליג ארב הונא והמנהג וס"ל כרנב"י ע"כ יש לנו לפסוק כרנב"י וק"ל. ובהכי אזלא סוגיא דשמעתא ותוספות והרא"ש כהוגן. והארכתי בפירושה יען ראיתי שכתב החכם השלם כמהר"ר יושיע שונצין נר"ו וז"ל מצאתי בפסקי ה"ר ישעיה הראשון שכתב בהלכות מזוזה אהא דגרסינן (בפרק הקומץ דף ל"א:) ועושה פרשה סתומה פירוש שלא היה מניח ריוח בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע שאע"פ שבס"ת יש ריוח בין הפרשיות התם מפני שעשויה להתלמד בה וכדי שיוכל האדם להתבונן בין פרשה לפרשה צריך ליתן ריוח ביניהם כדתניא כו' אבל המזוזה שאין עשויה לקרות בה אלא לקובעה בכותל אין צריך להניח רווחא ביניהם אלא כותב את שתיהן כאילו היא פרשה אחת עכ"ל הרב כו'. ואע"ג דהאי פירושא אינו מתיישב שפיר בסוגיא כו' עכ"ל הרב הנ"ל. לכן משכני נפשי עליה דרב ישעיה אע"ג דמעולם לא ראיתי פסקא הדין אמינא כי שכיבנא יפוק לוותי דמתרצנא לסוגיא כוותיה. ומינה לענין שאילה דשאילנא קדמיכון אי מניח יותר מכשיעור בסוף שמע או פחות ומתחיל והיה בשיטה שנייה יצא י"ח:

והנה אחר שכתבתי זה שלחתי אחרי תרי ספרי דווקני שבעירנו כדי לירד לעומק הענין, האחד המיוחד הישיש האלוף הר"ר שלמה יצ"ו, ומשנהו הנכבד והיקר הח"ר יעקב יצ"ו. ושאלתי את פיהם איך הם נוהגים ואמר הרר"ש הנ"ל איך שדרכו להוסיף או למעט משיעור כי היכי דלא להוי פתוחה גמורה, ושמחתי שכוונתי לקבלתו, וה"ר יעקב הנ"ל אמר שדרכו לעשות ממנה פחותה גמורה ואמר שקבל הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף שיטה כו', דר"ל אחר שכתב הפרשה הנקראת פתוחה יעשה לה היכר בסופה כלומר שמניח חלק כשיעור או בסוף שיטה שגמר הפתוחה או בתחלת השיטה מפרשה הבאה. וכן סתומה צריך שיעשה ההיכר בסופה כמשמעות הרא"ש ובנו, ועוד דאל"כ פרשת קדש לא מיקריא פתוחה, מצורף דהדיבור דלעיל המתתיל ועושה הפרשיות סתומות אתי כפשוטו וכמו שהזכיר החכם השלם כמהר"ר משה נר"ו הוא פירוש דבריו ומחא ליה אמוחיה באמרו ולדעת הר"מ צורת הפתוחה והסתומה הוא בתחלתה כמו שנראה מתוך דבריו מפירוש שכתב בפ"ח אם גמר באמצע שיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה באמצע השיטה השנייה עכ"ל. אמנם מיניה וביה אבא נשדי ביה נרגא, דהא כתב על הא דכתב הרא"ש וז"ל ואם סיים פרשה סתומה בסוף השיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שנייה עכ"ל. דמשמע בשכבר סיים הפרשה סתומה יניח החלק המורה עליה שהיא סתומה אפשר ליישב ולומר דסתומה פירוש מסויימת וה"פ ואם סיים פרשה מסויימת עכ"ל, הכי נמי י"ל דברי הרמב"ם ומתחיל הפרשה שתהא מתחלת בתחלת כו'. אמנם תירוץ דחוק הוא דמה לו לכפילות זה למימר ואם סיים פרשה מסויימת וכן ומתחיל הפרשה שהיא מותחלת לימא אם סיים פרשה בסוף כו' וכן ומתחיל הפרשה בתחלת שיטה השנייה. וכן לאידך פירוש דפירש וז"ל אפשר דסתומה ע"ד ועושה פרשיות סתומות וכתבו התוספות דמיקרי פרשת והיה סתומה משום דמסיימא בסוף השיטה ה"נ האי דקאמר הרא"ש כו' כלומר ואם סיים פרשה סתומה דהיינו בסוף שיטה עכ"ל. נימא ה"ה איפכא קורא הרמב"ם בלשון מושאל הפרשה הבאה אחר הפרשה הפתוחה פתוחה בהיות חלק הרבה ביניהם א"נ בהיות שפותחת בראש שיטה כסברתו שפרשה המתחלת אחר הפתוחה לפי שאנו עוסקים בו מתחלת בראש שיטה והתחלה זו עושה שפרשה המסויימת הויא פתוחה לכן קורא אותה פתוחה ע"ש פעולתה וק"ל. ומה שכתב וז"ל והכי דייק לישנא שמביא הטור ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה עליונה של ראש הדף חלק כו' ואיכא למידק דהל"ל ואם סיים הסתומה בסוף הדף ובסוף השיטה וכתב דסוף הדף משתמע כו' אף סוף השיטה כו' אמרינן (בפרק הקומץ דף ל'.) הכותב ספר תורה בא לו לגמור לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר והולך עד סוף הדף ואח"כ כותב לעיני כל ישראל באמצע שיטה, נראה דסוף הדף לא משתמע עד סוף השיטה ג"כ אלא סוף הדף מיקרי בשיטה אחרונה אפילו באמצעה כו'. אי משום הא לא איריא דלעולם נימא היכא דאומר בסתמא עד סוף הדף ר"ל סוף באורך וברוחב, ושאני הכא דפירש בהדיא שר"ל באמצע הדף באמרו מקצר והולך עד סוף הדף דהיינו כזנב שלש שתים אחת. ומ"מ הוצרך להזהיר היכא שכותב שיטות מיושרות ושוות עד סוף הדף יצמצם בשיטה אחרונה לעיני כל ישראל באמצע שיטה להראות שנגמר כדכתב המרדכי דכשמסיים בסוף השיטה כמו שאר השורות נראה כאילו רוצה לכתוב יותר עכ"ל. ואפשר מה"ט כתב הרמב"ם שפרשת ויעל היא סתומה אע"פ שהיא מסיימת באמצע שיטה בהיות שהפתיחות שם אין בא להורות על הפרשה אם תהיה סתומה או פתוחה רק על התורה שנגמרה, אלא למד הרמב"ם ק"ו מפרשת ויחי שהיא סתומה מפני שנסתמו עיניהם של ישראל כו', וק"ו באבוד איש כזה שהעידה עליו התורה דלא קם וגו' ואשר הוציאם מגלות (מצרים) ולמדם תורה שהיא סם חיים וחכמה ובינה לעיני כל העמים ואבדו הרבה דברים נפלאים בגויעתו שע"י כן באו לגלות המר הזה כידוע לחכם ונבון כמוך. וא"ש מה שהקשית עוד וז"ל יקשה במה שאמרו (בפרק הקומץ דף ל') איני והאמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע הדף ההיא באמצע שיטה איתמר, דא"א לומר דבאמצע שיטה איתמר דא"כ הל"ל דפרשת ויעל היא פתוחה ומינה הוה ידעינן דהיא מסיימת באמצע שיטה דאי מסיימת בסוף השיטה היא סתומה כמו פרשת והיה כו'. ע"כ לומר דודאי היא סתומה ומ"מ מסיימת באמצע שיטה והרמב"ם מנאה לפרשה סתומה לכללה עם שאר הסתומות שבתורה, והטעם ידוע ממנינם שכתב הרמב"ם סכום כל הסתומות עט"ש והפתוחות ר"ץ (עוד יש רמז שע"ט ר"ץ, גם יש בזה סוד למקובלים). ועוד י"ל לאידך גיסא דלא הוה ידעינן דהיא מסיימת באמצע שיטה דה"א אע"ג דמסיימת בסוף שיטה הויא שפיר פתוחה כמו פרשת קדש דהויא פתוחה לפירושו דצריך להראות הפרשה בראש פרשה אע"פ דאין שום היכר בראשה. מ"מ כיון דאין קודם לה דבר מיקרי פתוחה ה"ה הכא נמי כיון דאין אחריה דבר מיקרי פתוחה בלא שום היכר, להאי פירוש דמראינן ההיכר בסוף, והא דמהר"י קאר"ו ומהר"י אבוהב אינם מפרשים כן היינו משום דבאו ליישב מנהגנו וק"ל. ומה שכתב מהר"י שונצין נר"ו וז"ל שאם מה שכתב הרמב"ם והטור ששלשת הפרשיות תהיינה פתוחות ופרשה אחת סתומה הויא מימרא דאיתמר הכי בשום מקום היה מקום לחלוק שאמרה אמנם כו' ולא יצא להם דבר זה אלא ממה שאמרו בגמרא (בפרק הבונה דף ק"ג:) סתומה לא יעשנה פתותה פתוחה לא יעשנה סתומה דמיתני גבי ספר תורה וסבירא להו לרבוותא דפרשיות של תפילין צריך לכותבן על סגנון שכתובות בתורה אם פתוחות פתוחות כו', וכיון שכן הן שיהיה סימן הפתוחה בראש או בסוף אין כאן מקום להכשיר שהרי אין הכוונה אלא לעשותם ע"ד שנכתבו בספר תורה ובס"ת בסוף שמע איכא סתומה וכן בראש והיה כו' עכ"ל. לטעמיה קשה מנ"ל לרבוותא לבדות דבר גדול כזה מלבם הפרשיות של תפילין צריך לכותבן על סגנון שכתובות בתורה אם פתוחות פתוחות כו' ואם שינה בהם פסולות, ע"כ צ"ל דהלכתא גמירי להו איש מפי איש, מעתה נאמר דלא יצא להם זה מההיא דפרק הבונה דלא ס"ל דצריך לכותבו על סגנון שהם כתובות בתורה רק הם מקובלים איש מפי איש דשלש פרשיות הראשונות תהיינה פתוחות והאחרונה סתומה בהיותה דרך תוכחת מוסר ולעולם היכר פתוחה וסתומה הוו בסוף. עוד כתב וז"ל ואין לומר שהסופרים טועים בין פרשה לפרשה שמצאתי בחבור אחד שנקרא ברוך שאמר חברו סופר אשכנזי בזמן מהר"ם מרוטנבורג שכתב וז"ל כל השיטין הראשונות בין ביד בין בראש יאריך מאוד כדי שיהיה בשיטה אחרונה פתותה כשלש פעמים אשר כו', ובפרשת שמע של היד יאריך מעט בתי"ו של ואהבת כו', ובפרשת שמע של הראש יאריך הלמ"ד של ובכל קצת בשביל הפתוחה שבשיטה הרביעית, ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה לגמרי בין בראש בין ביד עכ"ל. וה"פ דבריו שהשיטין הקודמות תהיין ארוכות כדי שיוכר הפתוחות שבסוף הפרשה שהוא כשיעור ג"פ אשר. ולהיות שע"פ הקבלה כתב המחבר הזה כו' כתב להאריך בתי"ו של ואהבת שלא ישאר גליון יותר מכדי הצורך בצד שמאל, ואחרי אותה שיטה ימשכו שאר השיטות עד השיטה השביעית שהפתוחות בסופה באופן שתהיה הפתיחה נכרת לעין, וכן בפרשת שמע של ראש כו' נמצא שסוף שיטה ראשונה ובכל וכתב להאריך בה בשביל הפתוחה שבשיטה רביעית משמע בהדיא דלאו שגגה היא הפתיחות שבסוף שמע עכ"ל, מדספר כ"כ בשבחו וכתב שחברו סופר אחד בזמן מהר"ם ר"ל לכן יש לסמוך עליו, גם אח"כ הוסיף לומר שע"פ הקבלה כתב כו' הרי יש לסופרים אשכנזים על מי לסמוך ואותו מחבר היה בקי בהלכות ס"ת תו"מ דהרמב"ם והרא"ש טפי מינן ומביאן בחבורן והיה בימיו דהרא"ש ובנו דהיו בימי מהר"ם ומסתמא שמע מפיהם ואפ"ה כתב דיש לכוין כדי לעשות הפתוחות דבסוף שמע אע"ג דכתב בהדיא בסוף דבריו ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה לגמרי בין בראש בין ביד, ע"כ צ"ל דס"ל דהחלק שמניחין להודיע שהפרשה פתוחה או סתומה יש להניח בסוף כדלעיל ויש לפסוק כוותיה, כמו שפסקו ז"ל כשמואל וכרב נחמן בדיני להיותם דיינים ונחתי לעומקא דדינא ה"ה ספרי בדידהו נחתי לעומקי בפרט מאתר שהיו בזמן הגדולים ובודאי שמשם (היתה לו זאת ושכך קבל) (ומ"מ אינני מחליט האי פירוש ואפרש לקמן שהתפילין כשרים אף אי מניחין החלק בתחלה. גם אפשר לומר ששני הפירושים אמת ותלוי בדעת הסופר אם רוצה מניח היכר כל הפרשיות בסוף ואם רוצה מניח בתחלה ואתי לישנא דהרמב"ם והרא"ש כפשוטו ובהא מודינא דלא יניח מקצת בסוף ומקצת בתחלה דישתנה המכוון לגמרי דלא ידעו איזו סתומה או פתוחה אי אדבתרא קאי אי אדקמא וק"ל). ותמהני שכתב הרב וז"ל משמע בהדיא דלאו שגגה כו' וצריך לתת לב כו' ויראה לי דנמשכו הסופרים האשכנזים אחרי דעת התוס' כו' עד ואם כן גם בתפילין ראוי לעשות פתוחה כו', כל זה משמע שבא לתרץ המחבר הנ"ל, והלא כתב המחבר בהדיא ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה כו' נמצא שצלל במים אדירים והעלה בידו חרס. ומאד מגומגם אצלי האי משען דרצה להוכיח מהתוס', עד שיצדק לקרות עליו משענת קנה רצוץ. ע"כ לא באתי להאריך בביטולו. אפס כדי שלא ליתן פתחון פה למימר דלהכי פסלי רבוותא אם שינה וכתב סתומה פתוחה פן יבא לעשות פתוחות סתומות כדכתב מהר"י שונצין נר"ו, אומר אני מאחר דפתוחה לא יעשנה סתומה גופה הויא כמו גזירה אטו ס"ת מדלא כתיב ולא רמיז לא גזרינן גזירה לגזירה וק"ל. ועוד במחילה מכ"ת סברא זרה היא זו למימר דיש לגזור אם כתב סתומה פתוחה אטו יבא לשנות לעשות פתוחות סתומות דגזירה כי האי לא אשכחן. תינח אי הוה עוד איזו פרשה גבי תפילין שפסולה אי כתב פתוחה הוה מקום לגזור בפרשת והיה שג"כ מצוה בסתומה למפסלה בדכתב פתוחה אטו אותה פרשה כי היה דרכם ז"ל להשוות מדותיהם כדי דלא ליתי ההמון למיטעי להשוות לקולא. אמנם כשיטעו לעשות מסתומות פתוחות היינו משום שרצו להשוות כתיבתן ודאי שוב לא יטעו בהפכו וק"ל. ואפשר מאחר דפתוחות ש"ד ומסקנת התוס' והרא"ש במזוזה ספרי דידן נהוג בפתוחה גזירה אטו שלש ראשונות דפסולות אי עבדינהו סתומות אף אי מפרש דההיכר הוא בסוף כל פרשה ופרשה, גם א"ל דטעם דרבוותא משום דגזרינן אטו ספר תורה א"כ במזוזה נמי ה"ל למיגזר. לכן אמינא אם קבלה נקבל ואם לדין יש לחלוק ולחלק כמו שכתבת וכמו שאכתוב עוד בעז"ה:

ומ"ש דמתוך דברי התוספות משמע דמצוה מן המובחר לעשות פתוחות לא היא כדכתב הרא"ש שהבאתי לעיל, ועוד דא"כ קשה מנ"ל לתוס' דבאו לפרש דברי רב שיודה דאף סתומות שרי. דלמא ה"ק פתוחה מראשה כשיעור פתוחה ופתוחה מסופה כשיעור פתוחה כלומר אלו הוא דהוויין פתוחות אבל פתוחה מכאן קצת ומכאן קצת סתומה הויא לפסול. אלא ש"מ דס"ל מצוה מן המובחר בסתומה כמו שהם בס"ת לכן לרבותא פירש בסתומה גמורה ואפ"ה יש לעשות לכתחלה, וכ"ת דוק לאידך גיסא מדכתב ודבר תימה כו' ונראה לפרש כו' רק דלא הל"ל רק או פתוחה באמצע ומכאן ומכאן פתוחה (צ"ל סתומה) והאי מכאן ומכאן אסתומה דבתר הכי קאי ולא אפתוחה דקמיה דההיא פתוחה באמצע איירי דהא לא הוה ק"ל רק על שקראה פתוחה ולא יתכן והא תירץ והא דקאי לפרש מילתא דרב כו' והא דקאמר בתר הכי ואע"ג כו' הוה יכול למימר בקושיא ויהיה פירוש הסתומה איך שיהיה ולא תלי הא בהא, וע"כ צ"ל דקודם פירוש זה ה"א דקאי לפרש מילתא דרב בהיפך פתוחה מראשה או כו' הוא דהוי פתוחה ויכול לכתוב אבל פתוחה מכאן ומכאן סתומה ואין לכתוב הטעם פתוחה לא יעשה סתומה כדלקמן, לכן הקשה דא"א שתקרא זה סתומה ותירצו ונ"ל כו' פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה. ומעתה אי אפשר לפרש דר"ל דאין לכתוב מטעם דהוי סתומה דא"כ הוי עיקר חסר מן הספר דהל"ל פתוחה מכאן ומכאן סתומה סתומה, דהא עדיין לא פירש מה ר"ל שיהא דינה של פרשה זו דסתומה דקאמר ר"ל שנכתבה השורה בכתב לכן הל"ל פעם שניה סתומה, אלא ע"כ ר"ל או וא"כ ש"מ דבא לפרש מילתיה דרב באופן אחר ממאי דס"ד מעיקרא וע"כ הקשו בסוף ואע"ג, ולפ"ז ש"מ דס"ד דסתומה תהא פסולה א"כ לפי מאי דמתרץ נעליה חד דרגא למישריה בדיעבד ומ"מ לכתחלה טפי עדיף בפתוחה יש לדחות דלהכי קאמר רבא לפרש מילתא דרב משום דהוה ק"ל מאי קמ"ל בהאי ומאי עניינא לכאן. בשלמא אי הוי הפירוש דמסיים באמצע השיטה ומסיים באמצע השיטה שתחתיה ניחא דקמ"ל דסתומה כי האי מודו כ"ע דיוצאים בה דמיקרי סתומה אף למ"ד בעינן סתומה ומיקרי פתוחה למ"ד בעינן פתוחות לפי מה דס"ד דהתוס' מטעם דלא גרע, אבל לפי מה דפירש הוא סתומות גמור א"כ הל"ל לעיל אחת סתומה, לכן ע"כ צ"ל דבא לפרש מילתא דרב דר"ל אף פתוחות. ואי איכא למידק מתוס' מהא איכא למידק דכתבו וז"ל אע"ג דבעלמא מיקרי סתומה כה"ג ר"ל א"כ ה"ל למיפסל משום פתוחה לא יעשה סתומה ומשני לא חיישינן גבי מזוזה כיון דטעם משום דאין זה מקומו כו' כלומר שאין הפתוחה במזוזה משום צורת הפתח אלא משום דאין זה מקומו אין פוסל ומדס"ד למיפסל ש"מ דס"ל מצוה מן המובחר וזה אי אפשר מדכתב הרא"ש דפסק רב כמ"ד אף פתוחה ש"מ דס"ל דהתוס' ס"ל מצוה בסתומות, וכדי לתרצם נאמר דה"ק אע"ג דס"ל גם תפילין מצוה בפתוחה וכה"ג מיקרי סתומה ופסלינן וא"כ במזוזה לא ה"ל למעבד סתומה לכתחלה וזה אמרו ואע"ג דבעלמא מיקרי סתומה כה"ג בפרשה זו עצמה. ומשני לא חיישינן גבי מזוזה דכיון דטעמא דשרינן למעבד פתוחות הוא משום דאין זה מקומו ובלאו הכי הוה אסרינן וגבי תפילין דוקא גזרינן למעבד פתוחה כיון דליכא קפידא אטו אחריני, משא"כ במזוזה. והשתא א"ש מדויק דאמר לא חיישינן גבי מזוזה דלא הל"ל גבי מזוזה רק לא חיישינן הכא דהא במזוזה קיימינן אלא לדקדק גבי מזוזה הוא דלא חיישינן אבל גבי תפילין חיישינן ש"מ דבתפילין מצוה בפתוחות. יש לדחות דהתום אליבא דר"ת כתבו הכי דלדידיה פרשת והיה כתובה קודם שמע בשל יד על קלף אחד וכן מנחינן בבתים בשל ראש מעתה נתבטלה הסתומה דמסוף שמע המורה על והיה דלהוי סתומה ומאחר דקודמת לה ועוד דהפתוחות דבסוף והיה כי יביאך מורה עליה דלהוי סתומה, לכן ע"כ צ"ל דס"ל דיש לעשות פתוחות אבל לדידן דס"ל כרש"י לא וק"ל. ומה שכתב וז"ל שידוע שכל האשכנזים נמשכים אחר התוספות עכ"ל, אמת שכתב מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שדרכו היה לפסוק כהרי"ף ז"ל היכא דלא פליגי עליה התוס' מכלל דיש לפסוק כתוספות והיינו מטעם דאינהו הוו בקיאים בספרים יותר מכל אדם אשר על פני האדמה וכיון דפליגי עליו ודאי טעמא רבה אית להו. ומינה דהלכה כהפוסקים כהרא"ש והמרדכי ודומיהם דהוו בתרייהו טובא כדפליגי עלייהו דמה"ט הלכה כבתרא דהוא חזא טעמא דקמא ואפ"ה פליג ש"מ ידע דלית בה מששא אבל קמא דלמא אי הוה שמע טעמא דבתרא הוה הדר ביה, ע"כ יש לפסוק כתוספות היכא דלא פליגי פוסקים עלייהו, אמנם היכא דפליגי (פוסקים בתראי כהרא"ש והמרדכי עלייהו) הלכה כוותייהו. וכן קבלתי הלכה למעשה מאדוני מורי אבי הגאון רבן ומאורן של כל בני הגולה מהר"ר שלום המכונה שכנ"ו זקצ"ל ה"ה הכ"מ אשר העמיד תלמידים הרבה מסוף העולם ועד סופו מפיו חיים ומימיו שותים. וחי נפשי עולמים דזמנין סגיאין בקשתי עם הרבה לומדים ממנו שיעשה פוסק ותשובתו היתה מחמת רוב חסידותו וענותנותו אשר היה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה. ואמר יודע אני דשוב לא יפסקו כ"א כאשר אכתוב מטעם דהלכה כבתרא, ואין רצוני שיסמכו העולם עלי, ר"ל כגון היכא דאיכא פלוגתא ביני רבוותא והוא יכריע או לפעמים יחלוק ואין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, לכן יעשה כל אחד כפי הוראת שעה כאשר עם לבבו. ומה"ט לא עשה נמי רבו הגאון מהרי"ף שום ספר גם שום תשובה ששלחו למרחוק לא העתיקו בביתם אלו הגאונים מה"ט אף כי היה נחשב בעיניהם כיוהרא:

ואשוב למה שהייתי בו ואומר דיותר תימה לי על מהר"י שונצין הא דכתב וז"ל מיהו אנן לדידן כו' ועוד שאנו בכל דיני ס"ת נמשכים אחר הרמב"ם והנאני הרבה מה שכתב ב"י משם הרר"א אסאן הסופר שרב אחד פסל כל התפילין שהיו עשויים על דעת הרא"ש כיון שהס"ת עשויים ע"ד הרמב"ם כו' דשאני התם כיון דבס"ת הסתומות מתחילות באמצע שיטה אם יתחיל הפרשה של תפילין ג"כ באמצע שיטה יהיו סתומות לדעת הרא"ש דהא צריך למיעבדינהו על סגנון שהם בספר תורה שהפתוחות מתחילין בריש שיטה משא"כ בפרשת והיה אע"פ שבספר תורה הוה סתומה לא הוה פסל הרב הנ"ל מאחר שאין סמוכות בס"ת וכדכתב מהר"י שונצין בריש דבריו וז"ל, אלא הוקשה לו לרב על ענין אחד שהיו משתדלין לעשות תפילין שלהם שיהיו כשרים בין להרמב"ם בין להרא"ש והיו מסיימים פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך באמצע שיטה ומתחילין שוב בראש שיטה ופרשת שמע היו מסיימין בסוף שיטה ומתחילין שוב והיה אם שמוע באמצע שיטה כו' והיי סומכין בכשרות פרשה האחרונה דהיא כפתוחה לדעת הרא"ש כו' ובודאי דסתומה שעשאה פתוחה שייך לאכשורי משום דאין סמוכה לה בתורה כו' עכ"ל. ר"ל כיון דלהרמב"ם הויא סתומה יכול לכתוב כן לכתחלה אע"ג דלהרא"ש הוי פתוחה יש לסמוך על שאינן סמוכות בתורה, ומינה דיכול לכתחלה לעשות פתוחה כשמשתדל לעשות תפילין שיהיו כשרים אליבא דכ"ע, א"כ למה נתרעם על ספרי דידן דמסיימין שמע בסוף הדף באמצע שיטה ומתחילין והיה בריש הדף בריש שיטה דלמא משתדלים לעשות תפילין שיהיו כשרים בין לבעל העיטור ובין להרמב"ם ובין להרא"ש דהיא פתוחה לדעת בעל העיטור שכתב לעשותן פתוחות, ואפשר ס"ל כהרמב"ם דכשמתחיל באמצע שיטה הויא סתומה ולהרמב"ם והרא"ש נמי כשרים משום דאין סמוכה לה, ולענ"ד נראה מאחר דכתב בעל העיטור ז"ל שכל ארבע פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות ואין הרא"ש ובנו והמרדכי מביאין דבריו לחלוק עליו ולמימר דלא כבעל העיטור דכתב כו' כדרכם ש"מ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עליה הרמב"ם והרא"ש ובנו והמרדכי ז"ל והא דכתבו וז"ל וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה פסולה, ושלש פרשיות הראשונות כולם פתוחות ופרשה אחרונה שהיא היה אם שמוע סתומה עכ"ל, ר"ל כשהם כתובים בקלף אחד בארבעה עמודים וכדתניא ואם כתבם בעור אחד והניחם בארבעה בתים בעור אחד יצא כו' וכן בשל יד לכתחלה דכיון דהם כתובים זו בצד זו צריך להראות שפרשה הבאה אחריה היא סתומה. אמנם אם כתב הארבע פרשיות בארבעה קלפים וכן של יד כשרות דתניא אם כתבם על ארבעה עורות והניחם בבית אחד בעור אחד יצא ואף א"צ לדבק כדברי ר"י התם כיון דכל חדא וחדא לתודה קאי ע"כ מיקרי פתוחה אף אם יעשה היכר סתומה בפרשה שלפניה וכעין זה חילק המרדכי בשם ר"י וז"ל. מסופה פתוחה כלומר אם בסוף הדף שייר שיעור יכול להתחיל דף האחר בראש השיטה, ואע"ג דכה"ג אף באמצע הדף מיקרי פתוחה מ"מ נקט בסוף הדף לרבותא דאפילו בסוף הדף דאין ניכר כ"כ ההפסק מיקרי פתוחה וה"ט כיון שהם מחוברים בס"ת משא"כ בתפילין דודאי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והויא כעין פרשת קדש שנקראת פתוחה לפי שהיא התחלה ואין קודם לה דבר לכן לא יועיל הסתומה שלפניה כלום, וע"כ יש לעשות פתוחה כדברי בעל העיטור ז"ל מאחר שאין סמוכות בתורה כדברי ר"מ וק"ל, ואפילו מה"ט אנן דכתבינן הארבע פרשיות של ראש בארבעה קלפין ועבדינן כולהו פתוחות כדברי בעל העיטור יש לעשות גם הארבע פרשיות של יד פתוחות אע"ג דכתבינן להו בקלף אחד אין להחמיר בשל יד דקדושתה קלה יותר מבשל ראש דקדושתו חמורה כדשלח ר' חנינא משום ר"י תפלה של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכתב אע"פ שהיא קדושה קלה יש להחמיר כיון שכתובים בקלף אחד, מזוזה יוכיח דכתובה אף בעמוד אחד ואפי' הכי כתב היו"ד בסימן רפ"ח וז"ל ואם עשאה פתוחה כשרה עכ"ל. א"כ תפילין של יד דכתבינן בשני עמודים יש לעשות פתוחה לכתחלה. וכי תימא מה למזוזה דהיא ק"ק של ראש הנכתבת בארבעה קלפים יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן דאין סמוכות בתורה ויש לעשותן פתוחות אף אני אביא של יד. וא"ת א"כ של ראש דנכתב בקלף אחד נמי ליתי במה הצד. וי"ל דדבר הלמד ממה הצד צריך לבא מתחלת הדין בק"ו וכנדון דידן וק"ל כדאשכחן טובא בבבא קמא בשמעתא דלכתוב רחמנא תרתי וליתי אידך מיניה ע"ש בפירש"י. וא"ת מנ"ל דאמרינן מזוזה דכשרה בדיעבד יוכית דתפילין יש לעשות פתוחות לכתחלה כיון דנכתבו בב' עמודים וי"ל כה"ג אשכחן טובא בשמעתא שהזכרתי בפירוש רש"י וז"ל דאי כתיב בור וקרן אתיא שן מינייהו הכי מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שן שדרכו לילך ולהזיק לכ"ש, מה לבור שכן תחלת עשייתו עומד לנזק תאמר בשן קרן יוכיח כו', וקשה נימא דיו בקרן דאין משלם מתחלה רק חצי נזק אלא ש"מ דמ"מ אמרינן קרן יוכיח שאין תחלת עשייתו לנזק ומשלם ח"נ מטעם שאין מועד מתחלתו ואף אני אביא שן שמשלם נזק שלם מתחלתו כיון שהוא מועד מתחלתו וק"ל. וכן קשה על כל מה שפירש שם ומתורץ כך כי בקל נוכל לומר יוכיח רמז לדבר בתחלת דין צריך למיתי בק"ו משא"כ בסוף דין. וא"ת לפי מה שכתבתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מכ"ש קשה דה"ל להרא"ש ובנו והמרדכי להביא דברי בעל העיטור ולחלק כנ"ל. וי"ל כדי דלא ליתי למטעי ולומר כיון דכשנכתבין בד' קלפים האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כדכתבתי א"כ ה"א הה"נ אי עביד מפתוחות סתומות נכשיר מה"ט ואינו דדוקא סתומה יש לעשות פתוחה כיון דאיכא עוד טעמא דאין סמוכות בתורה משא"כ בפתוחות דאין לנו שום טעם למעבד סתומות וק"ל לכן לא פסיקא להו למיתני בפירוש. אמנם רמזו על זה הרא"ש ובנו הטור א"ח וז"ל הרא"ש ויעשה השיטות שוות שלא תהא אחת ארוכה ואחת קצרה ועושה כל הפרשיות פתוחות מלבד האחרונה עכ"ל. וקשה דהל"ל ועושה הפרשיות פתוחות מלבד האחרונה ולא הל"ל כל. ואגב אורחיה נפרש מה ענין עשיית השיטות שוות אצל זה דהל"ל גבי הנהו דמשום זה אלי ואנוהו וכן קשה על לשון טור א"ח דכתב וז"ל ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת כו' ויעשה כל הפרשיות פתוחות דהיינו שישאר בסוף השיטה חלק כדי שלש תיבות של שלש אותיות או בתחלתו חוץ מפרשה אחרונה שיעשה סתומה עכ"ל. א"נ הל"ל כהרמב"ם והמרדכי דכתבו בהדיא ושלש פרשיות הראשונות כולן פתוחות כו' אלא ה"פ יעשה השיטות שוות כו' כדי להראות לעינים הפתיחות שבסוף כל פרשה ופרשה וכל זה להורות דצריך לעשות כל הפרשיות פתוחות דשיטות שוות הוא בכולם וזה אומרו ויעשה כל פרשיות פתוחות מלבד האחרונה, לפעמים כשהם נכתבו בקלף אחד וכדפרישית. ואפשר דגם הרמב"ם והמרדכי רמזו על זה כאמרם ושלש הפרשיות הראשונות כולם פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה, דקשה תרתי למה לי דלא הל"ל רק (ופרשה אחרונה סתומה), וכי תימא דאגב אורחיה בא ללמדנו דפרשת והיה היא אחרונה ולא שמע מ"מ קשה דלא הל"ל רק ושלש פרשיות הראשונות כולם פתוחות ופרשת והיה אם שמוע סתומה דממילא שמעינן שהיא אחרונה, אלא ה"פ ושלש כו' פתוחות ופרשה אחרונה נמי ופעמים והיה אם שמוע סתומה כדפרישית ומ"מ משום תיקון לשון אמרינן שהיא והיה וק"ל. ובר מן דין לא ידענא מאין לנו לפסול אם שינה, דהא הרא"ש ובנו לא כתבו ואם שינה פסול רק ועושה כו' דהיינו לכתחלה יעשה שלש ראשונות פתוחות מלבד אחרונה שיעשה סתומה אם ירצה ולא גזרינן שלא לעשותה סתומה אטו שלש ראשונות אבל אי עשאה פתוחה טפי עדיף מאחר שאין סמוכות בתורה וכדי שלא להרבות מחלוקת בישראל יש לפרש הכי. גם דברי הרמב"ם והמרדכי שכתב וז"ל וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסולה ושלש הפרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה האחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה עכ"ל. וקשה איפכא מיבעי ליה ושלש כו' פתוחות ופרשה כו' סתומה ואם שינה פסול. דעתה קשה טובא, חדא האריכות ללא צורך ועוד למה דיבר בחידוש שלא כדרכו וקשה כעין קושיית התלמוד תנא אהיכא קאי ועל מה אמר ואם עשו כו' ועוד מה צריך ליזהר איכא למשמע לכתחלה כיון דאם שינה פסול בדיעבד. אלא ה"פ וצריך ליזהר בפרשיות ר"ל לכתחלה יש לו ליזהר בפרשיות שכותב בתפילין לעשותן כמו שהן בס"ת אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה שאם עשה הפתוחה סתומה או הסתומה פתוחה פסול הס"ת ושלש הפרשיות הראשונות כולם פתוחות בס"ת ופרשה כו' סתומה בס"ת לכן יש ליזהר לכתחלה וק"ל. ומ"מ נ"ל לענ"ד דלא בא להזהיר רק על השלש הראשונות שלא לעשותם סתומות מאחר שהם פתוחות בתורה ולא על האחרונה שהיא סתומה מאחר שאינה סתומה בתורה ומה שהזכיר שפרשה אחרונה היא סתומה בס"ת היינו לענין שיוכל לעשותה סתומה אם ירצה וכדכתיבנא לעיל כדברי הרא"ש ז"ל ולעולם נימא דיותר טוב לעשות פתוחה גזירה אטו שלש ראשונות דצריך להזהר לעשות פתוחות וכדכתב בעה"ט ז"ל דיש לעשותה לכתחלה פתוחות אף דלא מצינו בתלמוד בבלי וירושלמי דבר מזה גבי תפילין רק גבי מזוזה. ומסקינן דיש למעבדינהו סתומות והיינו משום דנכתבו על קלף אחד בעמוד אחד ומ"מ אם עבדינהו פתוחות ש"ד מאחר שאין סתומות בתורה. מה"ט יש להכשיר גם גבי תפילין ואי הוה שום פסול גבי תפילין בדיעבד סתומה פתוחה הוה קשה דלא ישתמט בשום מקום למימר שהם פסולין דיקא נמי דכשרים מדקתני בפרק הבונה גבי ספר תורה סתומה לא יעשנה פתוחה כו' ש"מ דבתפילין לית לן בה דאל"כ קשה לישמעינן גבי תפילין מטעם שצריך לכותבן כמו שהם בס"ת ק"ו ס"ת עצמה וק"ל. וא"ת תיקשי לישמעינן גבי מזוזה למאן דתני סתומה וצ"ל דסתומות דוקא והיינו נמי מטעם דצריך למכתב כמו שכתוב בס"ת וא"כ מכ"ש ס"ת. וא"ל לכתחלה דוקא בעי סתומות מאן דתני סתומות ומאן דתני פתוחות ר"ל אף פתוחות לכתחלה לפי מסקנת התוס' והרא"ש דפירש דר"ל אף ופסקינן הלכתא כוותייהו א"כ מאי האי דכתב הרא"ש וז"ל ורב ס"ל כמ"ד אף פתוחות והיינו כמסקנא דשמעתיה דרב נחמן ב"י כו' והא ליתא דהא בהדיא אר"נ מצוה לעשות סתומות ר"ל לכתחלה ואי עבדינהו פתוחות ש"ד ר"ל בדיעבד ומאי פתוחות דקאמר רשב"א אף פתוחות ר"ל דאף פתוחות כשרים בדיעבד. אלא י"ל דלא קשה מידי דכיון דלא שמעינן ממזוזה כי אם סתומה לא יעשנה פתוחה ולא פתוחה לא יעשנה סתומה לכן תני גבי ס"ת לאשמועינן תרווייהו וק"ל. ואין להאריך יותר מפני טרדת בית המדרש וחבירי המקשיבים לקולי אף כי אין דעתי צלולה ולא באתי להשיב על דבריכם רק להראות פנים שתפילין שלנו כשרים וכבר יצאתי ידי חובתי שהראיתי פנים בכמה גוונים שהם כשרים. וסמכו ספרי דידן על ר"ת ז"ל דכתב גבי שירטוט תפילין וז"ל כל הפטור מן הדבר נקרא הדיוט אם עושהו עכ"ל, לכן כותבין הכי לכתחילה. ואני מחלה פניך היקרים באם למכ"ת יקשה על דברי שתודיעני ע"י הקצין הנכבד והנחמד איש מהימן האלוף כמהר"ר ברוך נר"ו כי הוא יגיע לידי ואשיב כיד ה' הטובה עלי ואם שגיתי אשובה ואודה על האמת ומשגיאות יצילני צור ישראל. ויראנו נפלאות בתורתו וישמחנו בבנין אריאל. כה עתירת אוהב ישראל בן לאדוני מורי אבי הגאון מוהר"ר שלום המכונה שכנו זקצ"ל ה"ה, המתאבל על גולת הכותרת, עטרת תפארת, ראשי אלפי ישראל שהושלך בעו"ה ארץ, בראש חדש כסליו שי"ט הכ"מ:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.