שו"ת הרמ"א/ח
שו"ת הרמ"א 
ח
|
< הקודם · הבא > |
ומעתה אבא לישא וליתן על הכתב של אדוני והיה בדעתי לחברו בקונטרס בפני עצמו. אך שהסופר מעל בי וחברו יחד והיו לאחדים בידו:[א]
כבר הארכתי באגרת שלומים למעלתו דמר כפי הראוי למדרגת רום מעלתו. אך אבא להשיב על מה שכתב. וזה לשונו. אבל כולא עלמא מודו בטעמא שפירש הרשב"ם. לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו הנכסים מעולם ליד אבי הבן כו', צ"ע דבר זה כי הטור כתב בהדיא סימן רי"א דאף במקום דמכירתו מכירה כגון במקום שאומר מה שאירש מאבא מכור לך אפ"ה יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן דאלו הנכסים לא באו מעולם ליד האב והבן יכול לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא, ושמעינן בהדיא דס"ל דאף במקום דמכירתו מכירה אפ"ה איתא להאי סברא. וזה מבואר שהוא שלא כדברי רשב"ם. גם מה שכתב מר כלומר מאחר שלא באו הנכסים ליד האב כו' שנ"ל דמר רוצה לומר דכולו חד טעמא דהואיל ולא באו הנכסים ליד האב הלכך לא יוכל למכרן, אמת שלדברי הרשב"ם שתלה הטעם משום דאינו נמכר פירש כן דהואיל ולא באו הנכסים ליד האב לא זכו הלקוחות. אבל נראה מדברי הטור שאינו דהרי כתב טעמא דלא באו הנכסים ליד האב אף במקום דהמכירה הוה מכירה. אלא ודאי דתרתי מילי נינהו לדעת הטור וס"ל לטור דאף במקום דהוה מכירה אפ"ה יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן משום דלא באו הנכסים ליד אביהן הא אילו באו הנכסים ליד אביהן לא מצי למימר מכח אבי אביהן קא אתו דהא כבר זכה אביהן בנכסים והוה כאילו באו מכחו. וכן משמעות הטור. וכמו שרמזתי בפסקי הראשון על מתניתין דבכורות לדעת הטור וסיעתו לדעתי. אבל מה שמכירתו מכירה אינו מעלה ומוריד לענין סברא זו, וזה הוא הנראה מפשט דברי הטור דלא כדברי הרשב"ם שתלה טעמא במה שאין הראוי נמכר. ותו אומר דמוכרח הוא מלשון התוס' שם דלית להו סברת הרשב"ם דתלה טעמא הואיל ואינו נמכר דהרי הקשו שם על ההוא דבגמרא ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק כו' והקשו שם וז"ל, ותימה למה לא יוכל להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו כגון שלא מת הבן בחיי האב אלא שנתנו לו אבל כשנפלו לו כשהוא גוסס אמרו לעיל דאפילו לר"מ לא מהני מידי לקנות בנכסים כשהוא גוסס עכ"ל. והשתא יש לדקדק אי ס"ל לתוס' דטעמא דיכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתי הוא טעם הרשב"ם מכח דאינו נמכר א"כ מה להם להביא ראייה ולומר אפילו למ"ד כו' הא ע"כ כאן מיירי למ"ד שלא יוכל להקנות, דאי אתיא למ"ד שהוא יכול להקנות ע"כ צריך להודות כשהוא גוסס דאל"כ מאי טעם דיכולין למימר מכח אבוה כו' הלא נמכר, אלא ע"כ צריכין למימר דתוס' לית להו האי סברא וס"ל דאף במקום דיכולים למכרו אפ"ה יכולים למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן כמו שהוא דעת הטור ולכן הוצרכו להביא ראיותיהם מרחוק. ומעתה אחר הקדמה זו נ"ל שנסתלקו מעלי טענתיה דמר שכתב ואף הטור סימן רי"א שכתב דמיירי שמוציא בלי מעות אפ"ה פירש הטעם אחר שהנכסים לא באו לעולם ליד ראובן כו' שרצה להוכיח מזו דכ"ע ס"ל טעם הרשב"ם. וזה אינו נלע"ד כי כבר כתבתי והוכחתי מדברי הטור כי זה הטעם שלא באו הנכסים וטעם הרשב"ם הוא תרתי מילי, ובטעם של הרשב"ם הוא נכלל טעם הטור אבל אינו מתהפך כי בטעם הטור אינו נכלל טעם הרשב"ם, וטעם הטור הוא אע"פ דמכירתו מכירה דלא כרשב"ם. אמנם מה שהעלה מר שגם רשב"ם ס"ל דהבן מוציא בלא דמים זה יכול להיות והגון הוא. ומ"מ לא נדחית ראייתי (שכתבתי ראשונה) רק מההיא דהרא"ש והר"ן. אמנם דברי התוס' והטור נ"ל מוכרחים כמו שכתבתי ראשונה. ואף ראיות הרא"ש והר"ן יתקיימו כמו שאכתוב למטה. גם יש לתמוה במה שכתב מר וז"ל אכן יש תימה בעיני מאחר שהטור תפס דעת התוס' א"כ סבר בע"כ דב"ח נוטל בראוי והטור עצמו פירש סוף סימן ק"ד כו' עד והתירוץ של תוס' אינו תירוץ מוחלט כו' עד והשתא אפשר ליישב כו' וכן יראה להדיא מלשון הר"ן כו'. וכל זה תימה בעיני, חדא דכתב מר דמאחר שהטור תפס דעת התוספות א"כ סבר דב"ח נוטל בראוי כו' וזה אינו דהרי מכ"ש אם ס"ל לטור דב"ח אינו נוטל בראוי דדינא הכי הוא דאין הבנים צריכין להחזיר הדמים דהרי התוס' לא הוצרכו לומר טעמא דב"ח גובה מן הראוי רק לומר למה הוא קשה בדיני ממונות אבל אי אינו גובה כ"ש דניחא טפי, וזה הוא פשוט בדברי התוספות שם פרק מי שמת בסוגיא דהתם, ותו לדעת הטור לא קשיא כלל כל קושיות שהקשו התוספות שם דהרי התוספות הקשו ותימא למה לא יוכל להוציא אפילו למ"ד אדם מקנה כו' עד וא"ת ואכתי הלא ראוי לא משתעבד לב"ח כו'. וכל זה אינו קשה כלום לדעת הטור דהרי כתב דמיירי במקום דמכירתו הוה מכירה כגון שאומר מה שאמכור לך היום מכור לך. ונראה שמשום זה כתב הטור דמיירי במקום דמכירתו הוה מכירה כו' אם כן אינו צריך לומר דב"ח גובה מן הראוי. ואין להקשות על דברי דאם כן מנ"ל לטור דאפילו הדמים אין מחזירין להו דהרי התוס' לא הוכיחו זה אלא מכח קושיתם שהקשו למה הוא קשה בדיני ממונות תיפוק ליה משום דאין אדם מקנה כו' וא"כ לדעת הטור שנסתלקה קושיא זו מנ"ל שהבנים מוציאים הקרקע בלא דמים. דזה אינו קושיא כלל די"ל דמסתבר לטור דמכח מה דמכירתו אינה מכירה אע"ג דהיה יכול למכור משום דהם אומרים מכח אבוה דאבא קא אתינן אם כן אין לאביהם חלק בקרקע זו, אם כן מאותו טעם בעצמו אין צריך ליתן המעות דהא בהא תליא דאין הבנים מחוייבים לפרוע חוב אביהם משלהם. ועל כרחך צריך מר לומר כן, דפירש דרשב"ם והרמב"ם ס"ל דמוציאין הקרקע בלא דמים ולא הזכירו בדבריהם רק סתם דהמכירה אינה כלום שמעינן מדלא פירשו דס"ל דפשוט הוא דמכח אותה סברא שמוציאין הקרקע ג"כ אינן צריכין להחזיר הדמים והוא פשוט בעיני. ותו דלפי התירוץ שכתב מר על קושיות התוס' לדעת הטור וז"ל והשתא צ"ל לישב הקושיא שהקשו בתוס' תיפוק ליה משום דב"ח אינו נוטל בראוי, אין הכי נמי ומ"מ הוא קשה בדיני ממונות דלימרו ליה כו' כלומר ואיך תדחה אותנו בלא דמים ותהיה עדיף יותר ממורישך כו' עד וכן כתב הר"ן בהדיא שכתב כו' עד ומ"מ קשה הוא שיוציאו בלא דמים שהרי אילו היה אביהם קיים כו' עד אלא שכן פסקו במערבא עכ"ל דמר, וכן הוא האמת בדברי הר"ן כמו שכתב מעלתו וכן כתבתי בפסקי הראשון. ולפי זה כל מה שכתבתי והבאתי ראייה מדברי הר"ן בפסקי הראשון חזרה אותה הראייה לאיתנה, שהר"ן סובר דאף במקום דלא מהני טעמא דראוי אינו משתעבד אפ"ה ס"ל דיכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן. אם כן גם כן בנדון דידן ששעבד לחתנו הראוי אע"ג דיכול לשעבדו מכח תנאי וכמו שכתבתי בראשונה מ"מ היו יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן אם לא מטעמים אחרים שכתבתי שם:
עוד כתב מר להשוות בין ההפכים לדעתי, והמה הרשב"ם והתוס' שתולקים שם בהדיא אי דבר שלב"ל משתעבד, וכתב מר להשוות דעתן במקצת וז"ל וכשתתבונן ותרד לעומקה של הלכה תראה מה ההפרש ביניהם. כי התוס' סוברים שאדם יכול לשעבד נכסיו הראויים לו לבא לאדם אחר במתנה או בקנין כו' אם הוא במקום שלא שייך שם למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן ומה שפירש הרשב"ם שהראוי אינו משתעבד היינו שיגבה ב"ח או כתובת אשה כו' אבל לענין מקבל מתנה בקנין או ששעבד לו נכסיו בהדיא כו' עד וה"ה ה"נ גבי מכירה אם יסבור רשב"ם כפירוש התוס' דהבן מוציא בלא דמים צ"ל דאדם יכול לשעבד הראוי כזה דהוה כאילו פירש בהדיא דלא גרע ממכירה ממש כאילו שיעבד לו להדיא הראוי על מעותיו וק"ל עכ"ל דמר. ואף כי אני כתבתי ג"כ סברא זו (לחלק) בין שעבד לו בהדיא לשעבד לו סתמא והוא סברת התוס' ריש אע"פ (דף נ"ד:) מכל מקום קשה לי טובא בדברי מר בדבריו אלו, וזה כי מה שכתב שהרשב"ם מודה כשפירש לו השיעבוד שיוכל לשעבדו וכתב לבסוף דמכירה זו לא גרע משעבוד מפורש. וא"כ מאי פירש רשב"ם וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר והלא ראוי כזה משתעבד ויהא נמכר ג"כ. ותו דמר כתב כאן כמסתפק אם יסבור רשב"ם כפירוש התוס' דהבן מוציא בלא דמים ובתחלת דברי מר לקח מר הקדמה זו לבנות עליה כל יסודו והכריח מהכרח נאות לדעתי. ועוד אני אקשה דכתב מעלתו אם יסבור רשב"ם כפירוש התוספות דהבן מוציא בלא דמים צ"ל דאדם יכול לשעבד כו', מי יתן ואדע דברי מר, כי נ"ל מכל שכן אם אינו יכול לשעבד דהבן מוציא בלא דמים. ובאמת שדעתנו זו נמשך לסברתו דמר שכתב ג"כ בדברי הטור שהואיל ותופס סברת התוס' שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים יצטרך לסבור שב"ח נוטל מן הראוי, וגם שם לא הבנתיו. ועל כרחי אני צריך לומר שדעתו של מר שאילו לא יסבור רשב"ם והטור כל תירוצם של תוס' לא יסברו ג"כ מקצתו. וא"כ אי אפשר לומר דס"ל דהבן מוציא בלא דמים אם לא יסברו תירוצם של תוס' דאל"כ מנ"ל דהבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, ואף כי כבר בטלתי סברא זו לדעתי וכתבתי דהא בהא תליא לדעתי מ"מ אחזור ואומר שאם הוא כן דעת אדוני א"כ גם ראיות הרא"ש שהבאתי בדברי הראשונים תזרה לאיתנה. וזה כי מאחר שהוא פירש שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים וכבר הוכחתי דלדברי תוספות אין הטעם תלוי במכירת הראוי א"כ שמעינן דגם להרא"ש ס"ל דאע"ג דיכול למכור בראוי אפ"ה יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן:
ועוד כתב מר והשתא נדקדק בענין ונרד לנדון דלא מיבעיא לדעת כו' אלא אפילו אי נאמר שאין ב"ת נוטל בראוי ואין ראייה מסוגיא זו כו' עד מ"מ בלא ראייה כו' פשיטא הוא וזה אינו צריך בשש. צ"ע מנ"ל סברא זו שהיא כדבר פשוט למר. דהא לרשב"ם לא משמע הכי רק שהדבר תלוי הואיל ואינו משתעבד אינו נמכר, ובאמת שכל זה נמשך לסברת מר שכתב שא"א לרשב"ם לסבור שהבנים מוציאין מיד הלקוחות בלא דמים אי לא יסבור כדעת התוספות בדין השעבוד. אבל לפי מה שכתבתי שרשב"ם סובר דאינו משתעבד כו' כמו שמוכרח בדבריו באמת שדבר זה צריך לפני ולפנים. גם מה שכתב מר בטעמו של דבר שמלוה גובה מב"ח וכתובה אע"פ שאינן גובין מן הראוי ולענין בכור הוי נכסי דאבוה דאבא יותר מוחזק כו'. ודחה מר טעמי שכתבתי בראשונה דמלוה נקרא מוחזק לגבי כתובה וב"ח דהוא קדם למלוה ואז היה מוחזק. והקשה מר דא"כ לא יגבו ממלוה שקדם להן, זה אינו הכרח כלל דאימא לא חלקו חכמים בתקנתן דהואיל ותקנו שיגבו ממלוה לא חלקו בין מלוה למלוה ובהרבה מקומות מצינו שתירצו בעלי התלמוד והתוס' כן. ואני תמה מה שדחה מר טעמי בקושיא זו כי לפי הנראה יקשה מר לנפשיה גם כן שפירש שטעם שכתובה גביא ממלוה שלא יפקיע כתובת אשתו ע"י הקפות ואשראי אם כן (למה) לא תכבה ממלוה שקדם לכתובה דשם לא שייך האי טעמא כלל. א"כ למה יגרע טעמי שנתתי מטעמו דמר. והאמת שבשתיהם צריכין למימר לא חלקו חכמים כו'. ועוד אני אומר דיש להקשות לטעמיה דמר וגם לפי טעמי דמה הקשו התוס' פרק מי שמת (דף קנ"ז) דאין להביא ראייה דב"ח גובה מן הראוי דהא גובה מן המלוה וכתבו דהיינו טעמא משום דר' נתן. בלא זה נמי איכא למימר דגובה מן המלוה מטעם דכתובה גביא משם. ותו דבלא דברינו ג"כ קשיא מאי רצו להוכיח משם דב"ח עדיף מכתובה וגובה מן הראוי הואיל וגובה מן המלוה הלא גם כתובה גביא ממלוה, אלא על כרחנו צריכין למימר דס"ל לתוס' דאין כתובה גובה ממלוה שנעשה אחר זמן כתובה וב"ח גובה אפילו ממלוה שקדמו ואם כן מסולקים כל טענתיה דמר מעלי. ואדרבא אני אקשה לטעמו דמר שכתב דטעם דכתובה נגבית ממלוה כדי שלא יבריח כל אדם כתובה באשראי והקפות כו' כמו שתקנו הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי, ואני אומר דהיא הנותנת דהרי פירשו המפרשים דהטעם לגבות ממטלטלי משום דכל עסקינו בזמן הזה הוא מטלטלי והוי כמו אשלי דקמחונא כו' דאמרינן דאשה גובה פורני מהם, אבל בימי חכמי התלמוד לא היה רוב עסקיהם רק בקרקעות ולזה לא תקנו שכתובה וב"ח גובין ממטלטלי דיתמי ולא היה שעבודם רק על הקרקעות, שמעינן דלא חששו תכמים להפסד הכתובה אצל מטלטלין משום דלא היה שכיח, ומה שתפס עלי בטינרא שכתב במה שהוכחתי מפרק יש נוחלין בההיא שמעתא דלתת לו דגבי בכור דתירץ דרחמנא קרייה מתנה לענין שבח והקשיתי למה לא תירץ דקרוי מתנה לענין ראוי דמלוה והוכחתי משום דמלוה יש לו לענין ירושה דין כתובה ותפס עלי מר דהרי רבי ס"ל דבכור נוטל בראוי וכתב מר דזו היא הטינרא שכשרה בנמצא דהלכה כרבנן עכ"ל, אומר שאמת שלא ראיתי דברי רבי תחלה, אך אמנם לא נפל מכל הראיה שהבאתי תחלה רק להחליף רבי ברבנן ולהקשות על רבנן מנ"ל דמקרא לשבח הוא דאתא דילמא לראוי הוא דאתא כמו שכתבתי ראשונה כי כל מה שהקשיתי שם על רבי יש להקשות גם כן לרבנן, ואפשר שלזו כיון מר באמרו דהלכתא כרבנן, ולולא זה לא אוכל לדעת מה מועיל דהלכתא כרבנן לנדון דידן, ואף בזו לא איכפת לי הלכתא כמאן כי לא לקחתי משם רק סברא לקרא מלוה אצל ירושה ראוי. ומה שכתב מר בסוף דבריו לחלק בין מתנה סתם למתנה דאית ביה קנין שמקנה דשלב"ל, לא אוכל לדעת כוונת מר בזה, כי לענין דבר שאינו בעולם אפילו קנין לא מהני כמבואר בתוס' ריש אע"פ ואפשר שגם רצון מעלתו בכה"ג אלא שהיה למר לפרש. סוף דבר אשבח לאל ואודה לו שכוונתי להלכה ושהסכים אדוני על ידי אף כי איננו לדעתו מטעמי.
[א"ה להיות בתשובת מהרש"ל לא נמצא מענין הטינרא כלל אפס שבתשובות אלי מצאתי בסוף סימן ע"א מעט קט מענין הטינרא העתקתיו פה וז"ל:] ומה שכתבת שאף הטינרא בטלה שנתחלף לך רבי ברבנן ועיקר ראייתך מרבנן לא ידעתי מה תקנת בתחלה היתה טינרא שכשרה בנמצא ועכשיו נעשית חליף שהיא טרפה בכל מקום א"ל חליף בשוה שרוב הטבחים מן המטריפים ואני מן המכשירין כאשר הוכחתי בראיות ברורות דחליף בשוה כשרה כי אינו שוה לו כל עיקר, כי איך תקשה על רבנן מנ"ל דמקרא לשבח הוא דאתא דילמא לראוי הוא דאתא, הלא האמת כן שלרבנן הוא דאתא לראוי ושבח היינו ראוי ולפי המסקנא אפילו ממלוה ממעטינן כמו שמסקינן לפי המסקנא דהתם רק שחד מ"ד ס"ל לומר דמודים רבנן במלוה דמוחזק לגבי בכור מש"ה קמ"ל רב פפא דהלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה כמו שפירש תוס' להדיא, ובמחילה ממר לא עיינת באותה סוגיא כראוי לאיש כמותך, גם רצית לדמות אותה מתנה לדין מתנה ולישנא דשמעתא אינו כן, מתנה קרויה כלומר שהירושה תהיה כאילו בא דרך מתנה אבל לא להשוות בדיניהם בצד ההיקש מה דין מתנה אינו גובה מן הראוי אלא כאילו היא מתנה בעצמה שאינו אלא כשבא לידו ולאפוקי שבח וראוי, ודברים כאלו צריכים ביאור פה אל פה. ומה שכתבתי הלכה כרבנן יפה כתבתי דאי לא כן א"כ מוכח מרבי דאף בכור גובה ממלוה ואנו פוסקים דהוה ראוי אפילו גבי כתובת אשה לכך אמרתי דהלכה כרבנן דאינו גובה ממלוה ולא כוונתי לדבריך כלל[1]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |