שו"ת הריב"ש/תנז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לנבון רבי אברהם בן אלשיך י"א בעד קהל אלקוליעא
שאלת הקהל יצ"ו בררו שנים עשר אנשים לעשות ולתקן תקוני הודאות וכל הדינין שיעשו ויתקנו על ענין ההודאות יהא מוטל על כל הקהל י"א להשלים בלי שום סרוב ועכוב בקנס ידוע והאנשים הנבררים תקנו תקוני הודאות וקבעו זמן לנתינתם ובכלל התקונים תקנו תקון אחד שאם יראה בעיניהם להוסיף או לגרוע דבר או דברים בתקונים או לקצר או להאריך זמן נתינת ההודאות יהיה הרשות בידם בכל עת ובכל זמן המשכת הדרך. ואחר עשיית התקונים סדרו חרם האנשים הנבררים שכל הקהל יהיו מחוייבים לתת הודאתם ביד מקבלי ההודאות ליום הקבוע לנתינתם ושיהיה כתוב בהודאות הנזכר כל מה שיש להם בעולם מחוייב למס על פי הדיינין המוסכמים והנעשין ברצון הנבררים לעשות דיני ההודאות על דעת המחמיר שבקהל. ושאלת להודיעך אם התקון שתקנו לקצר או להאריך זמן נתינת ההודאות אם הוא תקון ההודאות אם לא כי אם הוא תקון כבר נתנו הקהל להם יכולת אם אינו תקון לא נתנו להם הקהל יכולת ואפילו אם תמצא לומר כי באריכות הזמן ובקצורו הוא תקון ההודאות החרם שהוחרם בקהל י"א שכל הקהל יהיו מחוייבים לתת הודאתם ליום הקבוע לנתינתם כל מה שיש להם בעולם מחוייב למס ע"פ הדיינין המוסכמים והנעשים ברצון הנבררים לעשות דיני הודאות על דעת המחמיר שבקהל שאלת אם יכולין עדיין להאריך זמן ההודאות כי שמא מאחר שהוחרם החרם על דעת המחמיר שבקהל כבר נסתלק היכולת ואינם רשאין להאריך או נאמר כי החרם אינו מסלק היכולת מהנבררים להאריך ולקצר אלא שכל אדם יהיה חייב להביא בהודאתו כל מה שיש לו מחוייב למס על דעת המחמיר שבקהל ולא יערים:
תשובה אין ספק שבכלל דיני ההודאות ותקוניהם הוא קביעות זמן לנתינתם וגם הוא בכלל הרשות הנתן לנבררים בהסכמת הקהל דבשלמא אם הקהל קודם לברירת אלו קבעו זמן לנתינת ההודאות אז יצא קביעות הזמן מן הכלל ולא היה ביד הנבררים לקבוע זמן אחר לא לקצר ולא להאריך כמו שאין בידם לשנות מדרך ההודאות לדרך פסק או לזולתו מן הדרכים אבל אחרי שהקהל לא קבעו זמן לנתינת ההודאות טרם ברירת הנבררים ובררו אלו ונתנו להם רשות דרך כלל לעשות דינין ותקונין על ענין ההודאות אין ספק שקביעות זמן נתינת ההודאות לא יצא מן הכלל שכמו שלא יצא מן הכלל ביד מי יתנום ובאיזה מקום ובאיזה לשון כן באיזה זמן ואחרי שביד הנבררים קביעות הזמן והם קבעוהו בכלל הדינין והתקונין שעשו בדרך ההודאות ותקנו פרק אחד בפירוש שיוכלו לקצר או להאריך הזמן ההוא אם יראה בעיניהם בכל עת ובכל זמן המשכת הדרך א"כ מבואר הוא שיכולין הם לעשות כן שהרי קביעות הזמן שייחדו ראשונה לא קבעוהו במוחלט שהרי התנו בפרק האחר להאריכו או לקצרו אם יראה בעיניהם אלא שאם לא ישנו אותו ישאר הזמן ההוא קבוע מאליו ומה שהחרימו הקהל שיהיו מחייבים לתת הודאתם ליום הקבוע לנתינת ההודאות אין זה מסלק יכולת הנבררים מאחר שלא פירשו כן שהרי היום הקבוע לנתינת ההודאות הנבררים הוא שקבעוהו ולא קבעוהו הנבררים במוחלט אלא על תנאי כמו שהתנו בפרק אחר שיוכלו לקצר ולהאריך וגם החרם הנבררים הוא שתקנו וסדרוהו וא"כ דעת הקהל בחרם היה כפי התנאי שהתנו הנבררים שיוכלו הם לקצר הזמן או להאריכו שבכל כיוצא בזה אין הולכין אחר לשון הנדר אלא אחר הדבר והענין שבעבורו נדרו או נשבעו דומיא דההיא דתנן בנדרים (ס"ג:) היו מסרבים בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוין זה אלא לשם אישות וכן היה מסרב בחברו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא נשום אכילה ושתיה והכא נמי אחר שהנבררים קבעו זמן והם תקנו החרם וסדרוהו ונעשה ע"פ תקנתם הנה הכוונה בחרם הקהל היתה ע"פ התנאי שהתנו הנבררים בהסכמתם וכ"ש שלפי הנראה בלשון החרם לא בארו יום מיוחד אלא שאמרו היום הקבוע לנתינת ההודאות וכל שהאריכוהו הנבררים אח"כ הרי שנתבטל הקביעות ההוא למפרע ונודע שהיום שחשבוהו לקבוע אינו הקבוע והו"ל כההיא דתנן בנדרים בפרק ר' אליעזר (ס"ה.) קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד ואמרינן בגמרא דנעשה כתולה נדרו בדבר ואמרינן עלה בירושלמי (שם ה"ג) מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לובש שחורים לבש לבנים מותר רבי זעירא בשם רבי יוחנן אף הוא אינו צריך התר חכם ע"כ. ואף אם נאמר שבשעת החרם קבוע היה אלא שאחר כן שנו קביעותו מ"מ הוה ליה כמת או שעשה תשובה דכיון דתלו נתינת ההודאות בקביעות היום כשנשתנה אחר כן הקביעות ההוא הותרו דהו"ל כאלו אמרו כל זמן שהיום ההוא יהיה קבוע. ואם יקשה אדם והתנן (שם ס"ו:) קונם שאיני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאוה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה [מותר בה] לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאוה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא שהנדר טעות דאלמא דוקא כשהיתה בשעת נדרו הפך דבורו דאז הוי נדר טעות. אבל אם אא"כ נשתנית לא הוי נדר טעות וגם אין פותחים בו דהוי נולד. ההיא כבר תרגמא הרשב"א ז"ל דשניא היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה הילכך לא היה בדעתו שתהיה מותרת לו לכשתהיה נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר[1] ה"נ דכותה דליום הקבוע לנתינת ההודאות רצו לומר כל זמן שהיום ההוא יהיה קבוע שהרי קרוב הוא שיאריכו הנבררים הזמן כפי היכולת שיש להם וכל שעשו כן הותר החרם שהרי נתבטל קביעות היום שהחרימו עליו ולא דמו לההיא דתנן בפרק קונם יין (ס"א:) זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע בין אמר עד שיהא בין אמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע ובעו עלה בירו' (ה"ג) קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא משתה בני כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע ולא איפשיטא התם והסכימו המפרשים ז"ל דאזלינן נחומרא וה"נ נימא כיון שקבעו זמן לנתינת ההודאות אע"פ שבידם להאריך הזמן מ"מ נלך להחמיר ונאמר שדעת הקהל היה על יום הקבוע ולא יעבור וכל שכן הוא שהרי בארו ואמרו ביום הקבוע לא דמי דהתם הוא שאסר עצמו עד יום משתה בנו ולא באר הזמן אלא שכיון שקבע לו זמן מתחלה יש לנו לומר שאם עשה המשתה בזמן הקבוע דעתו עד שיצא כיון שזמנו קבוע ואמר עד שיהא או אפשר שאינו אסור אלא עד התחלת המשתה כיון שהיה יכול לדחותו דהוה ליה כמי שאין זמנו קבוע ולא מחית איניש נפשיה לספיקא לאסור עצמו כי אם על הודאי כדאמרינן בפ' שני (י"ט:) כל שספקו חמור מודאי לא מחית איניש נפשיה לספיקא. אבל בנדון זה אין ענין לזה כלל שהם בודאי דעתם היה בנתינת ההודאות ביום הקבוע לנתינתם מצד הסכמת הנבררים ואם האריכוהו הנבררים אין החרם חל על יום האריכות שהרי לא עליו החרימו שהרי פירשו על היום הקבוע אז אבל מ"מ כיון שנשתנה קביעות הזמן הראשון הנה הותר החרם מן היום ההוא ואין צריך לומר אם כל הקהל או רובם אומרים שדעתם היה בשעת החרם שלא לבטל הסכמת הנבררים באריכות דהא קיי"ל (שם י"ח:) דאפי' בסתם נדרים שהם להחמיר פירושן להקל ואע"ג דתנן עלה (כ'.) ועל כלן אין נשאלין עליהן ופירשו עלה בגמרא דה"ק אין נשאלין עליהן בתלמיד חכם אבל בעם הארץ צריך שאלה ומחמירין עליהן היינו בהנהו גווני דתנן בסיפא דמתני' כגון נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכגון הרי עצמי עליך קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו שמשמעותם להחמיר יותר מלהקל אבל בהנהו דרישא כגון נדר בבשר מליח ואמר בתר הכי דבשל ע"ג נדר אפי' בעם הארץ אין צריך שאלה. ומה שהזכירו בחרם על דעת המחמיר שבקהל נראה שאין הכוונה לומר שיהיה לשון החרם נדון ע"פ המחמיר ושילכו הקהל אחר כונתו אלא דעתם היה בזה להוציא מידי כל הערמה כההיא דתניא בפרק שבועות שתים בתרא (כ"ט.) ואיתא נמי בפרק ארבע נדרים (כ"ה.) כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אלו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין ושקלינן וטרינן איהו לאפוקי אי אמר איסקונדרי ואסיק להון שמא זוזי ומסקינן דאמרינן ליה הכי לאפוקי מקניא דרבא. א"כ נודר או נשבע על דעת פלוני יש לנו לומר שכונתו להוציא מידי הערמה כמו שנמצא לרבותינו ז"ל בענין זה וגם בזה הענין עצמו יוכלו הקהל לפרש אם היתה כונתם באמרם בלשון החרם על דעת המחמיר להוציא מידי הערמה לבד או אף שהחרם יהיה כולל לכונת המחמיר ויעשו כפירושן[2]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |