שו"ת הריב"ש/שעג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד לו
כרוב ממשח. יען משח אלקים אותך שמן ששון לבצר חומת תורתו נתנך עליון כגובה ארזים גבוה וחסון וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיע בחוח תקוב ובחבל תשקיע תכנה בלשון בחצי נערות תורה צדה כי פיך המדבר בשם אלוה עושה הוא עשה ויכוננה בחרב חדה מחרפות וגדופות אנוש לא תכלם ולא תבוש מנהם כפיר שאגת אריה וגור לא תירא ולא תגור כמשפט ליושב על המשפט תחת אלהים בארץ שופטים מגבוה יראו אך הבל בני אדם מהמונם לא יענו ומקולם אינם חתים ואם בצוק העתים הדור יתום ופרוץ מרובה על העומד דור ששופט את שופטיו דור סורר ומורה לקול מוריו ולמלמדיו הרי זה בא ללמד מאנו קחת מוסר ובמלאכי אלהים ילעיבו ועל המורים כהלכה ודבר ה' בפיהם אמת הן לריב ומצה יריבו ובמעל הזה היתה ראשונה יד השרים והסגנים העשירים והמיוחסים כי יחושו ויוחסו לכבוד עצמם ועשרם ולכבוד קונם אינם חסים על זה ידוו כל הדווים וכל לבב אנוש ימס כי הי' דבר השם ביניהם ללעג לפרוץ גדרו והיה למרמס ואם אך דבר שפתים יניעו ראש בשפה יפטירו שתו בשמים פיהם מדינים יעירו לשונם יחליקון וגרונם קבר פתוח כדי בזיון וקצף עליהם מתוח לא יוכלו כפרה לא יוכלו נקיון כי נתנו כתף סוררת כפרה סוררה למרות עליון אף כי יקומו בחמה שפוכה וביד חזקה על חבר להכות באגרוף רשע ובזרוע רמה תשבר יזקו לאידם מטרות זעם על אדם ירעפו לא יראו אלהים ואדם כי יעלו על שפת לשון ודבת עם יאמרו רבן דחפו אלה עשן באף כל אשר נגע אלהים בלבבו וכל היום אש יוקדת אזנים תצלנה ועינים תבכנה ונפש אמולה בחילה מסלדת אבל מה יעשו גדולי הדור אם אין דורם דומה יפה יש להם לנהלם לאט ע"פ מדותיו החזק הוא הרפה שמאל דוחה וימין מקרבת כאשר ישא האומן את היונק לא כגור אריה מן הבשן יזנק שבכל דור ודור בני פריצי עמנו ינשאו יצאו נצבים שונאים את הרבנות והראוי לה תכלית שנאה היו לה לאויבים גם בימי קדמונינו ז"ל דכל חד מנייהו עדיף ממאה מינן כל יומא שכיחי אפקורי דמצערי רבנן דום לה' והתחולל לו כי הם וחציהם יכלו בהשכמה עליהם לבית המדרש יבוקש עונם וחטאתם הנה נדרש וגם ענינו כזה וכזה עבר בחורף שעבר העלילונו ומסרונו למלכות לסבה קרובה לשלך שאל נא אלו התלמידי' ויספרו לך אשר ראתה עינם ולזה לכתב מזהיר כזוהר הרקיע הגיעני אז באותו פרק מאת כבודך לא יכולתי להשיב כי היה לבי בל עמי קראתי לרעיוני ואינם גם כי שמעתי יצאת את העיר להמלט על נפשך מדבר באפל יהלוך להחיש מפלט ומקום תחנותך לא הוגד לי ואת עיר המקלט ות"ל שבת אל ביתך שלום בגופך שלום בתורתך ומה מאד אשמח אם אראה מתוך כתב טפחה ימינך אם כל אשר לך שלום לא חסרת דבר ואיש מביתך לא נפקד ובהודעתך אותי מה יהיה באחרית הזעם אם שבו הרודפים מדרכם הרעה ועפר רגליך ילחכו פן תבער בם גחלת אש דתך ותחת כבודם יקד כיקוד אש יקד כי לזה נפשי עלי תשתוחח ותהום מתי תבא בשורתך טובה תדשן עצמי צמאה נפשי לאלהים להשיב אל כבודך במה שכתבת בפירוש סוגית מפני מה אמרו ובמה שכתבת בסוגית פתח פתוח לא אוכל מתוך הכתב כי הרבה דקדוקים ועמקים יש בהם והנייר יכלה והם אינם כלים כי שערי התירוצין לבעלי השכל לא ננעלו פעם בפתח פתוח כפתחו של אולם פעם בפרצה דחוקה ואפי' בפתח נעול בקיאין בהטיה עינים להם לא ילאו למצוא הפתח ועשות ספרים הרבה במה שאין קץ הוא יגיעת בשר ואבוד זמן אם לא פנים בפנים איש יחד פני רעהו אבל יזכור כבודך ההיא דפ' יש נוחלין (קלד:) הדומה לסוגית מפני מה אמרו ומאותה יתבאר כי אין פירושה כמו שכתב כבודך כי הפירוש בשתיהן דרך אחד וכן ההיא דפרק במה מדליקין (כב.) דומה לה בקצתה והנה אלה שתיהן עדים נאמנים לפירש סוגיא זו שכשאומר תלי תניא עונה על אותה שהתחיל בה מפני מה אמרו ודי עתה בזה:
ומה ששאלתני לבאר לשון תוספות שבפרק המדיר (עו:) יען אשתעשע בו כל דבריך האדון נ"ר המה שעשועי אנשי עצתי וכך נ"ל באור לשונם כל שנולד ספק ברשותו כלומר בעל הפרה שנולד הספק ברשותו שהרי מכיון שנמשכה הפרה הרי החמור ברשות בעל הפרה וא"כ אם הוא טוען שקודם לכן מת כדי לבטל הקנין עליו להביא ראיה ולא מפני חזקת הממון שיש לבעל החמור שהפרה ברשותו שכבר משכה ובעל הפרה בא להוציאה אלא אפי' היה בעל הפרה מוחזק כגון שתפסה אחר כן או ששבה מעצמה אל ביתו עליו להביא ראיה שהכל תלוי בנולד הספק ברשותו ואפי' הוא מוחזק בממון והיינו דכייל ואמר כל שנולד וכו' והביאו ראיה לזה מדמקשי בסמוך מההיא דמחט שנמצאת ואמרינן ואי דלא יהיב טבחא דמי מייתי בעל בהמה ראיה ומפיק ואמאי הא ספק ברשות טבחא אתיליד אלמא שעל מי שנולד הספק ברשותו להביא ראיה ואפילו הוא מוחזק בממון דאי לא לא קשיא מידי מההיא דהתם הטבח מוחזק במעות דבדלא יהיב דמי היא ומשום הכי אע"פ שהספק נולד ברשותו אינו צריך להביא ראיה אלא בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק והקשו התוס' מדאמרינן בפ' השואל (ק'.) גבי המחליף פרה בחמור וילדה ולחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה משמע דאי משך בעל הפרה את החמור והכל בידו על בעל החמור להביא ראיה כי הוא מוציא ואמאי הרי משעה שמשך בעל הפרה את החמור עמדה הפרה ברשות בעל החמור אפי' היא בבית האחר וכיון שנולד הספק ברשותו לטובתו יש לנו לומר שברשותו נולד ועל האחר להביא ראיה כמו שאם היה לרעתו היינו אומרים שברשותו נולד ועליו להביא ראיה בהפך ותרצו התוס' שצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא ובין ספק שנולד לריעותא ולא פירשו יותר ונ"ל הטעם שכשנולד ברשותו הספק לריעותא כמו בהא דהכא דשמואל יש לנו לומר שעל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו להבי' ראי' לפי שמפני ספק זה הוא בא לבטל קנין שהיינו מוחזקים בקיומו וכיון שנולד ברשותו הספק עליו להביא ראיה אבל בההיא דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין דנין אלא על הולד ומפני זה אין הולכין אחר מי שנולד הספק ברשותו אלא אחר המוציא מחברו[1] זהו מה שנ"ל בבאור לשון התוספות ובכונתם ואם כונתי אל האמת ימין שכלך רוממה תסעדני ואם יש מלין השיבני ודעת תבונות הודיעני. ואשר בקש כבודך לשלוח לך אי זה חדוש ממסכתא דקאימנא בה ידעתי כי אין כל חדש אצלך והנסתרות לנו לפניך גלויות וידועות אמנם להפיק דרושך ולברר וללבן הבר מן התבן אודיעך ב' ג' חידושים ממה שנתחדש אצלי השכילה נפשי ותבן ויומא טבא לגאו דמסכתא דקאימנא בה מר נמי קאי בה היא מסכת כתובות למדתיה בחורף ועוד בה עשיריה כי לסבה קדם זכרה לא קבעתי עתים לתורה אז כראוי ונדחה ממני תושיה:
תחלה בריש כתובות (ג':) גבי ולדרוש להו דאונס בישראל משרא שרי כתב הרמב"ן ז"ל איכא דקשיא ליה והא דינא הוא דתהרג ואל תעבור דהא פרהסיא הוא ושעת השמד וא"ל להנאת עצמן היא ואפי' בשעת השמד תעבור ואל תהרג דהא ודאי הנאת עצמן היא מדלא גזר תהרג וגזרי תבעל אלמא אינהו גופייהו להנאת עצמן מתכונין ואפילו בשעת השמד שרי עד כאן. וקשיא לן על ההיא דלעיל כדהוה ס"ד שהגזירה היתה בתולה הנשאת ברביעי תהרג מקשינן נהגו ליעקריה לגמרי והתם ודאי להעביר הם מתכונין והיה לנו לומר תהרג ואל תעבור ונראה לי דהתם נמי הנשים שעליהן נגזרה הגזרה שייך למימר בהו תהרג ואל תעבור אבל רבנן שלא נגזר' גזרה עליהם יש להם לעקור התקנה כדי שלא תבאנה לידי סכנה ואין הכי נמי שאם נגזר על החכמים שיעקרו התקנה ואם לא יהרגו שיש עליהן ליהרג ואל יעברו כיון ששעת השמד הוא ומתכונין להעביר וכי מקשי נהגו לעקריה לגמרי מתרתי פריך דכיון שהיה בדבר סכנה היה לחכמים שלא נגזרה עליהם הגזירה לעקור תקנתם וכל שלא נעקרה לא היה להם לנהוג כנגד התקנה ושלא ימחו בידם חכמים אלא יהרג ואל יעבור כיון שהיה שעת השמד ומתכונין להעביר[2]:
עוד בפ' זה (ה'.) גבי אי הכי אלמנה נמי תבעל בחמישי כתב הרמב"ן ז"ל פי' אי אמרת בשלמא הואיל דבר קפרא לאו עקר טעמא הוא אלא טעמא משום אקרורי דעתא הוא נעשה לו סניפין מברכה אע"פ שאין ברכת דגים לאדם כלום ניחא אלא אי אמרת ברכת דגים לאדם ברכה היא דמתקני רבנן בשבילה שתבעל בחמישי אלמנה נמי תבעל בחמישי ומפרקי' אפי' הכי ברכת אדם עדיפא ליה באלמנה שאפשר אבל בבתולה אי אפשר דאיכא משום אקרורי דעתא ע"כ. וקשה לן דלמקשה מי ניחא אי ברכה דדגים אינה כלום אמאי תנשא בחמישי תנשא ותבעל בששי וכן נמי כי משני ברכה דאדם עדיפא תקשי נמי א"כ תנשא ותבעל בששי וניחא לי דכיון דתנא לא יהיב טעמא לנשאת בחמישי אלא לנבעלת בששי משמע ליה דאבעילה קפדינן משום ברכה אבל בנשואין לא קפדינן ומאי דקאמר נשאת בחמישי אינו קפידא דאין הכי נמי שאם רצה נושא ובועל בששי אבל הכי עדיף להו כדי שיבעול בלילה ולא יצטרך לבית אפל דלישא בלילה ולבעול בלילה אין פנאי לפי ששוהין הרבה בכתיבת כתובה כמו שכתבו התוס' במתניתין אבל מדיהיב טעמא לנבעלת בששי משום ברכה משמע דקפידא בהכי ולעולם אינו בועל בחמישי ומשום הכי קשי' ליה וכן נמי כי משנינן ברכה דאדם עדיפא אינו בועל בחמישי לעולם אבל אם רצה נושא ביום ששי דהשתא לית לן טעמא דשקדו ובועל בו ביום בבית אפל[3]:
עוד בפ' זה (ו:) גבי לא משום דטריד דלא בעל כלומר דס"ל לאביי דטרדא דלא עבד מצוה טרדא היא כדאמרינן בסמוך בפירוש ואביי התם נמי בטרדא פליגי ותמיה לי אי טריד משום דלא בעיל אפי' ד' לילות ליפטר וכ"ש דטריד דלא בעיל דהא מאי דאמרינן דטריד דלא בעיל ע"כ ר"ל מפני שלא עשה מעשה בלילות הראשונות דליכא למימר דטריד דלא מצי בעיל בליל שבת שאין זו טרדא דלא עביד מצוה שהרי אסור לבעול בתחלה בשבת סבירא ליה השתא והוי כמי שטרוד על שלא הניח תפילין בשבת שאין זו טרדא דלא עביד מצוה ואם נאמר שאינו טרוד לעולם אלא הלילה שאחר היחוד שלא בעל בו אם כן כשלא עשה מעשה בד' לילות יהיה פטור בלילה החמישית ומתניתין לא תני הכי אלא פטור עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה וצריך לי עיון[4]:
בפרק אע"פ (ס'.) בהא דתניא יכול חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא וכו' המפרשים ז"ל נחלקו בבשר מהלכי שתים ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל כתב בשם החכם רבי יצחק בן אחיו הלוי ז"ל דבשר מהלכי שתים ודאי אסור וילפינן לה מהאי ק"ו דמייתי בגמ' דמה בהמה וכו' ובספרא (סדר שמיני פרשה ב' פרק ד') בנוסחי דוקני לא גרס בשר אלא דם[5] וע"כ הכי הוא דהא עקר ק"ו דהוה בעינא למילף מיניה מעקרא דחלב מהלכי שתים יהא טמא יסודו הוא שיהא בשרו אסור והיינו דקאמר דכי היכי דבהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה במקום שבשרה אסור דאי במקום שבשרה מותר התם נמי חלבה מותר אדם שהחמרת במגעו דין הוא שיהא חלבו אסור מאחר שבשרו אסור דאי בשר אדם מותר איכא למפרך מה לבהמה דמייתית מינה שכן בשרה אסור תאמר באדם שבשרו מותר אלא ש"מ כדכתיבנא ואם תאמר אם כן כי אמעיט דם מדין דם נימא שיהא אסור מדין בשר איכא למימר דבהני קראי דמייתינן תלתא מעוטי איכא אך זה והוא דכתיב אך את זה תאכלו וכתיב טמא הוא חד אתא למשרי חלב וחד לאפוקי דם מאסור דם וחד לאפוקי מאסור בשר זהו תורף דבריו ז"ל ולא נראה לי כלל חדא שהוא דורש שלש מעוטין מעצמו שלא נמצאו לבעלי הגמרא כי אם שנים ועוד דאי תלתא מעוטין כתיבי נימא דחד למשרי בשר אתא והא עדיף לן מלמימר דדם מותר ובשר אסור ומעוטא לאפוקי דם מדין בשר ועוד אפי' ליכא אלא תרי מעוטי הוה לן למימר דחד לחלב וחד לבשר ושיהיה דם אסור שהוא שוה בכל יותר מן הבשר ועוד דמאי דקאמר דאסורא דבשר נפקא לן בהאי ק"ו דמייתי בגמ' הא אפריך ליה ההוח ק"ו כי אית לן דחלב מהלכי שתים טהור דאיכ' למפרך מה לבהמה טמאה שכן חלב' טמא תאמר במהלכי שתי' שחלבו טהור ואם כן אף אני אומר שבשרו טהור ומנא לך לאוסרו אלא נראה לי דמעקרא כי מייתינן ק"ו לחלב הוא הדין לבשר דתרווייהו מחד ק"ו אתו למסרינהו מבהמה טמאה וכי אית לן חד מעוטא למשרא חד מנייהו אשתרי אידך ליה דמהיכא תיתי למסריה דהא ק"ו לא אתי דאיכא למפרך מאידך דאימעוט אבל לדם אצטריך מיעוטא דהא שוה בכל הוא ומק"ו דבהמה טהורה אתי למסרי' וליכא למפרך מידי ולהכי אצטריך מעוט' אחרינא למשרייה כנ"ל:
בפ ' הכותב (פו:) גבי הרי זה גטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום והלכה והניחתו בצדי רשות הרבים מהו אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל וכו' הקשו בתוספ' מאי קא מייתי ראיה מדרב ושמואל דלא איירי אלא בר"ה דהא רמי בר חמא גופיה לא בעי לה אלא בצדי ר"ה משמע דבר"ה פשיטא ליה ולא הוה ליה למימר אלא אינה מגורשת דצדי ר"ה כר"ה דמו ולא תרצו בזה כלום ונראה לי לומר בדוחק דממלתיה דרב ושמואל מוכח דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מתניתין קתני סתמא הניח פירות תלושין כל הקודם בהם זכה ורב ושמואל מוקי לה בצבורן ומונחין בר"ה דוקא ומוכח רב חסדא דלאו בר"ה ממש בעו למימר דהא לאו אורחא לאנוחי פירות בר"ה וליכא לאוקמי מתניתין דמתניא סתמא במלתא דלאו אורחא אלא רב ושמואל בין בר"ה בין בצדי ר"ה בעו למימר דהכי אורחא ואמרי בר"ה משום דצדי ר"ה כר"ה ובאיכא דאמרי דדחיק לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד בעי למימר שבקיה לתנא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' כנ"ל[6] נאם דורש שלום תורת האדון נ"ר בכל מאמצי כח מעתיר ומתפלל על שלותך תרום ידך על צריך והלכו אליך שחוח הכותב אחיך נאמנך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: שעל הכתב גדול בספרד ושם לו בבורסיף פני חכמים בהלכה מביש ומכסיף בספור תהלותיו גורע כל המוסיף החכם השלם ה"ר חסדאי שלמה נ"ר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |