שו"ת הריב"ש/שכז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הריב"שTriangleArrow-Left.png שכז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שלמאנקה לה"ר משה בנימין נר"ו.

שאלת ראובן תבע ללאה בית שהיא דרה בו באמרו כי הבית ההוא היה שלו ונשאר ביד בעלה הראשון בזמן שהלך הוא למלכות אחרת לדור שמה ולאה השיבה ואמרה כי היתה מוחזקת בבית זה היא ובעלה הראשון וכשמת בעלה נשארה היא בבית וכשנשאת לשני שזכה בעלה בנכסיה אז הוציא ראובן שטר הודאה שהודה בעלה בכניסתו שהבית היה של ראובן ושזכותו תעמוד לו בכל זמן אז השיבה היא ששטר זה בטל מצד קורבה שאחד מעדי השטר קרוב לראובן התובע וגם לבעלה הראשון גם חזרה אח"כ וטענה כי בעל' השני קנה הבי' הזה מראובן וכי היא באה מכהו גם אפטרופוס של יתומי בעלה השני בא לבית דין וטען כי כל טענותיה והודאתה אינה כלום כנגד היתומים וראובן משיב כי יש תקנה ומנהג בעיר לחתום סופרי הקהל על הקרובים ובזה רבו הטענות ביניהם וכתבת דעתך כמו שהארכ' בזה ואקצר באותן הדברי' רק אודיעך דעתי כאשר בקשה נפשך:

תשובה מה שאמרת שאין לאה חוזרת וטוענת לסתור דבריה הראשונים יפה אמרת אבל מה שנתת טעם לדבריך משום דאיכא למימר טענתא אגמרוה לא היית צריך לטעם זה כלל שלא נאמר טעם זה אלא כשאינו סותר דבריו הראשונים אלא שמפרש אותן בענין שמוציא אותן מפשטן קצת כההיא דאמר (ב"ב לא.) והאי דאמרי דאבהתי דסמיכנא עליה כאבהתאי דבכי האי גונא חוזר וטוען אליבא דעולא דקיי"ל כוותיה אי קאי בבי דינא ולא טען ונפק ואזל לברא והדר אתא אינו חוזר וטוען דאמרינן טענתא אגמרוה אבל כשסותר דבריו הראשונים אפי' היכא דקאי בבי דינא ולא נפק לברא דליכא למימר טענתא אגמרוה אינו חוזר וטוען כדאמרינן התם ומודה עולא היכא דאמר שלאבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען ובנדון זה הרי היא סותרת עתה דבריה שמתחלה אמרה שהיתה מוחזקת בבית היא ובעלה הראשון וכו' שנראה מדבריה שהיא זכתה בבית מכח בעלה הראשון וכשנשאת זכה בעלה השני מכחה ועתה אחר שהראה ראובן שטר ההודאה היא אומרת שבעלה השני קנה הבית מראובן והיא זכתה מכחו והרי היא סותרת טענתה הראשונה שהרי אי אפשר לה בשום פנים לפרש דבריה הראשונים בענין שיסכימו לטענה שאומרת עתה וגרע טפי מההיא דשל אבותי ולא של אבותיך שהרי היה אפשר לפרש דבריו דסמיכנא עלה כאלו של אבותי ולא של אבותיך ואף על פי כן אינו חוזר וטוען כיון שהאריך בלשונו בטענתו הראשונה לומר ולא של אבותיך ודאי לא היתה כוונתו לומר דסמיכנא עלה וכו' כל שכן בנדון זה שהיא טענה שזכתה מכח בעלה הראשון ובעלה השני זכה אחר כן מכחה ועתה אומרת שהיא זכתה מכח בעלה השני שקנאה מראובן שאי אפשר בשום פנים לבאר טענתה הראשונה שהיתה כוונתה לכך ואף על פי שמה שאמרו שם בגמרא דאינו טוען וחוזר וטוען הוא כשבאו עדים בין טענה ראשונה לשניה דומיא דעובדא דזה אומר של אבותי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' טוען ונטען) הרי בנדון זה ג"כ הוצאת ראובן שטר הודאת בעלה של לאה הראשון בפני ב"ד אחר טענתה הראשונה הוי כאלו הביא עדים להכחיש טענתה ואינה יכולה לחזור ולטעון מעתה כיון שאינה יכולה לתת אמתלא לטענתה הראשונה. ואפשר כי הטעם שאמרת דטענתא אגמרוה אמרת לרוחא דמלתא לפי שזו יצאה מב"ד וחזרה וטענה דבכי האי גונא אפילו בנותנת אמתלא לדבריה הראשונים אינה יכולה לחזור ולטעון אמנם צריך שתהיה התקנה בקהל שיחתמו סופרי הקהל על הקרובים כרחוקים הא לאי הכי גם זכות לאה קיים מחמת טענתה השניה שהרי כיון שלא הוכחשה בעדים או בשטר בין טענה ראשונה לשניה יכולה לחזור ולטעון ואף אם אינה נותנת אמתלא לדבריה הראשונים אלא סותרת אותם לגמרי וכמו שמבואר זה לר"ם ז"ל:

גם בענין יתומי הבעל הב' נראה לי דהדין עם ראובן ואע"פ שבודאי אין טענת לאה יכולה לחייב היתומים אלא לעצמה כמו שאמרת מ"מ כיון שהוא מפורסם שלאה נכנסה בבית עם בעלה ומחמתו ברשות ראובן כמו שנראה משטר הודאת בעלה לראובן לא היתה יכולה לטעון לראובן חזרתי ולקחתי ממך אחר מיתת בעלי דכיון שירדה ברשות שוב אין לה חזקה לעולם כמו שהוא מסורת בידינו מגדולי האחרונים ז"ל ועליהם אנו סומכים שלעולם אין חזקה מועלת אלא א"כ ירד מתחלה בתורת מקח והא דאמרי' (שם ל"ט:) שצריך למחות בסוף כל שלש וג' לא מפני שיוכל לטעון חזרתי אחר מחאה ולקחתי ממך שהרי כיון שעל כרחו יש לו להודות שמתחלה לא בתורת מקח ירד שוב אינו נאמן שכלל גדול הוא שכל היורדין ברשות אין להם חזקה לעולם דהוה להו כאיכא עדים וראה במטלטלין אלא טעמא דמלתא שיכול לומר כיון ששתקת שלש שנים ולא חזרת למחות לא נזהרתי בשטרי שהייתי סבור שחזרת ממחאתך אבל לעולם צריך לטעון שמתחלה בתורת מקח ירד והיינו דאמרי' בריש פרקא (ל"א.) אבל אכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו ולא מהימן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה משום דאי טעין לא מהימן כיון דאיכא סהדי דאכלה שית וירד בה קודם לכן והא דאמרינן נמי (נ':) דאשת איש צריכה למחות כשאכלה מקצת שני חזקה בחיי הבעל ושלש שנים אחר מיתת הבעל כבר הוכיח הרמב"ן ז"ל בראיות ברורות דאם נודע שירד בה בחיי הבעל לא מהני ליה חזקה לעולם כיון שירד בה בזמן דלא מהני ליה חזקה אלא מאי צריכה למחות להודיע ולפרסם הדבר בעדים שבחיי הבעל ירד בה כדי שלא ישתכח הדבר ויטעון המחזיק שלאחר מיתת הבעל ירד בה וההיא דבן גזלן ובן אריס (מ"ז.) לא כמו שחשבת שהיו דרים בבית עם אביהם וכשמת אביהם נשארו שם כמו שהיו בחיי אביהם דבכה"ג אין להם חזקה כיון שעל כרחם יש להם להודות שנכנסו שעה אחת שלא בתורת מקח אלא כגון שהגזלן או האריס היה אוכל פירות השדה ההיא בחייו לבד ואחר מיתתו בא הבן להחזיק בשדה ההיא וקמ"ל דאעפ"י שאין לאב חזקה אם מחמת גזל או אריסות אפילו הכי יש לבן חזקה כל דאתי בטענת' דנפשיה אבל אם האב היה דר בבית אחד מחמת גזל או מחמת שירד ברשות והיו בניו ואשתו דרים עמו וכשמת נשארו הם דרים בבית כאשר היו דרים בחיי הגזלן או היורד ברשות אין להם חזקה לומר חזרנו ולקחנו ממך שהרי כבר היו דרים קודם לכן בחיי האב ובשעת מיתתו שלא בתור' מקח ושוב אין להם חזקה[1] ובנדון זה ג"כ לא היתה יכולה לאה לטעון חזרתי ולקחתי ממך אחר מיתת בעלי כיון שהוא מפורסם שנכנסה בבית מכח רשות בעלה ונשארה בבית מכחו אחר מיתתו ואין צ"ל שבעלה השני לא היה יכול לטעון חזרתי אני ולקחתי מראובן כיון שידוע שנכנס בה מתחלה מכח אשתו כשנשאה ועדין היא בחיים ולא נתחדש לו שום כח בחייה שהרי מעולם לא החזיק הוא בבית אלא שהיה דר עם אשתו ומכחה כדרך שנכנס מתחלה ומעתה אין צריך להמתין ליתומים דהא קיי"ל בפרק שום היתומים (כ"ב:) דבנמצאת שדה שאינה שלו מזדקקין ולא מוקמי' אפטרופא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקי' וההיא דבר חמוה דרבי ירמיה דבפ' הנוזל בתרא (קי"ב.) דמסקינן התם דאין מוציאין הקרקע מיד היתומים עד שיגדלו כיון דאית להו חזקה דאבוהון ההיא לאו בנמצאת שדה שאינה שלו אלא שהיה מוחזק לאביהן ובא אחר לטעון שלקחה מאביהן ובא לדון אם בעדי קניה אם בעדי חזקה ובהא אמרי' דכיון שהקרקע מוחזק באמת שהיה לאביהן הבא לטעון שהאב מכרו אין מקבלין עדיו עד שיגדלו היתומים דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כמאן דליתיה דמי אבל נמצאת שדה שאינה שלו דאמרינן בערכין (שם) הוא כגון שנמצא שהקרקע לא הי' מעולם של אבי היתומים אלא שהי' מחזיק בו בתורת גזלה אי שירד ברשות בתורת שאלה או שכירות כגון זה שהקרקע היה מוחזק שהיה של ראובן והיתומים באין להחזיק בו בעדי חזקה שהחזיק אביהם שלש שנים ואם נמצא שאביהם ירד ברשות ואין חזקתו כלום הרי השדה בחזקת ראובן ובכגון זה נזקקין להוציא מידם דומיא דההיא דתינוק שתקף בעבדיו וכו' (שם) וכ"ש בנדון זה דהא איכא אפטרופא דקאי במקום בעלים וגם שבא ראובן לטעון בשטר הודאת הבעל הראשון ואינו צריך לקבלת עדים וכל שבא לדון בשער אפילו אם היתומים מוחזקין מוציאין מידם[2] וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה) ובר מן דין אין לראובן דין ודברים כלל עם היתומים אלא עם לאה שהרי היא המחזיקה בקרקע שנשארה בו במות בעלה הראשון והבעל השני והיתומים כלם באו ברשותה ותחת ממשלתה עומדים בבית ההוא וכיון שהיא בחיים והיא היתה המחזק' בקרקע ראשונה הנה אם יש לדון על חזקת הבית אין לדון ולטעון אלא עם לאה וכל שזכה ראובן בדין עם לאה אין לו לדון עם בעלה השני ולא עם יתומים שלו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. ב"י ח"מ סי' קמ"ט מחו' ז' ד"מ שם סי' ק"נ אות ב'
  2. ב"י שם סעיף כ"ו שו"ע שם סעיף כ"ג