שו"ת הריב"ש/רכא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
קלעת איוב לחכם אנשלמה ראובן יצ"ו
כי הושיבך אלהים בין נגידים ובמקום גדולים והיית קרוב אלינו שמת לבי ששתי כעל כל הון יאמר השם וירבה גבולך בתלמידים ויעשה לך שם בית נאמן לתורה ולתעודה לכבוד ולתפארת:
אשר שאלת להודיעך דעתי במה שאמר אביי בפרק במה מדליקין (כ"ג.) ספק דדבריהם לא בעי ברבה ופירש הרמב"ן והר"ן ז"ל דאפי' מעשר ודאי ברכתו אינה אלא מדבריהם הילכך בדמאי הו"ל ספק דדבריהם ואמרת שהזקיקם לפרש כן שאם הספק שב אל הדמאי אין זה ספיקא דרבנן אלא ספיקא דאורייתא והקשית על דבריהם חדא דודאי אפילו הדמאי עצמו אינו ספק דאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן דלכך שנינו מאכילין את העניים דמאי וכו' ועוד שהלשון בעצמו לא אתי שפיר לפי פירושם ועוד דבפרק אע"פ (נ"ו:) מוכח דדמאי גופיה קרינן ספק דדבריהם דאמר אביי התם גבי חמרין ודאי דדבריהם עשו רבנן חזוק וכו' ועל כן פירשת דאביי גופיה אית ליה רוב עמי הארץ מעשרין הם כדאיתא הכי בהדיא בפרק האשה שנתארמלה (כ"ד.) ובפרק הנזקין (ס"א.) ומטעם זה ס"ל דדיינינן ליה בספיקא דרבנן ורבא פליג עליה וס"ל שאין אומרין כן בכל תקנה שהיא על הספק אלא בדמאי לבד מפני שלא היתה תקנה צריכה כל כך משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם ואמרת שדוחק הוא לפרש ההיא דפרק אע"פ דספק דדבריהם שב אל חשש גומלין דומיא דההיא דשבת על דרך פירושם ע"כ דבריך:
ותחלה אומר לך שנראה שהדמאי עצמו אף [אם] היה ספק שקול ולא היו רוב מעשרין אלא מחצה על מחצה עדיין לא יהיה אסורו אלא מדרבנן ואפילו לדעת מי שסובר דספיקא דאורייתא אסור מן התורה לפי שהמחצה המעשרין הם כחברים והמחצה שאין מעשרין אינו טבל גמור בודאי אלא שהיו חושדין אותן כיון שאין דרכם לעשר ואצ"ל לדעת (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל שסובר דספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן. ומטעם זה אפשר שמאכילין את העניים דמאי דמאחר שאין אסורו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו ומ"מ אין נקרא ספיקא דרבנן שהרי הספק הוא אם הם מעשרין אם לאו ואינו כמו אסור דרבנן שנולד בו ספק אבל אפשר שקראו אביי לדמאי עצמו ספק דדבריהם על דרך אחרת כמו שאפרש למטה אמנם הפירוש שפירשת כבר קדמך בו רבינו שמשון ז"ל מפני שהוקשה לו מה שמצא לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכן בביצה (לה:) מוכחינן ממתניתין דרוב עמי הארץ מעשרין הם ופירש דמטעם זה חשיב אביי לדמאי ספק דדבריהם ומשום הכי לא בעי ברכה ורבא פליג עלי דלא אמרינן הכי בשאר ספיקי אלא טעמא דדמאי הוא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם והוצרך הרב ז"ל לפרש הא דמקשי לאביי (שבת שם) מיו"ט שני דהיינו משום דחשבינן ליה ספיקא דרבנן משום דבקיאינן בקביעא דירחא ומנהגא בעלמא הוא. ונ"ל שזה הפירוש דחוק מאד שאם אביי היה צריך לטעם רוב עמי הארץ היה לו לבאר ולומר ודאי דדבריהם בעי ברכה [ספק דדבריהם לא בעי ברכה] והכא כיון דרוב עמי הארץ מעשרין כספק דדבריהם דמי. ועוד דאם אביי כל עצמו לא היה מחשיב דמאי ספקא דרבנן אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם איך ענה רבא רוב עמי הארץ מעשרין הן והלא גם אביי מן הטעם הזה מחשיבו ספקא דרבנן. ואם לומר דדוקא הכא משום דרוב עמי הארץ מעשרין וקיל משאר ספקא דרבנן לא בעי ברכה הא בשאר ספיקי דרבנן בעי ברכה הוה ליה לפרושי ועוד שהוא תמה איך יאמר רבא דדמאי שיש בו ספק של תורה וגם שהמעוט היה מצוי שאם לא כן לא היו חוששין חכמים למעוט כמש"כ זה התוס' ושיהיה קיל מספקא דרבנן. ועוד שאם כן בספיקי דרבנן צריך לברך זולתי בדמאי ומי ששכח אם נטל לולב ביו"ט שני צריך לברך וזה אי אפשר שאף לחזור וליטול אינו צריך דספקא דרבנן הוא כדמוכח מההיא דספק קרא קריאת שמע וספק אמר אמת ויציב (ברכות כא.) ואם היה צריך ליטול אין ספק שלא היה מברך[1] ונראה שאתה חשבת לתקן זה שכתבת דרבא ס"ל שאין אומרים כן בכל תקנה שהיא על הס' אלא בדמאי לבד מפני שלא היתה תקנה צריכה כל כך דרוב עמי הארץ מעשרין הם עכ"ל. גם הלשון הזה חוץ מכבודך אינו מתוקן שאם הספק ההוא שהתקנה באה עליו הוא ספק שקול גם אביי יודה בזה לפי פירושך ואם אינו שקול הרי הוא כדמאי ומאי קאמר רבא אלא אם כן תדחוק ותפרש ואם אין כן דבריך שרבא אינו חולק עם אביי אלא שבא לתרץ הקושיא שהקשו עליו מי"ט שני דאית לן למימר דהוי כדמאי משום דידעינן בקביעא דירחא והוצרך התלמוד לתרץ כי היכי דלא ליזלזלו ביה ורבא תירץ שאין צורך לטעם זלזול אלא דבדמאי מקילינן טפי מי"ט שני משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן וגם זה הוא דוחק גדול דרבא ודאי לתרוצי תיובתיה דרב עמרם אתא ולאפלוגי עליה דאביי. ועל כן נראה שהפירש הנכון הוא ודאי דדבריהם כלומר תקנה שנתקנה על הודאי ולא מחמת ספק כגון נר חנוכה ומקרא מגלה וערוב ונטילת מים בעי ברכה אבל ספק דדבריהם כלומר תקנה שתקנו חכמים שלא היו מתקנין אותה אלא מחמת ספק כגון דמאי לא בעי ברכה והקשו על אביי מי"ט שני שנתקן על הספק והשיב דהתם כי היכי דלא לזלזלו ביה ורבא פליג עליה וסבר דכל תקנת חכמים אף אם נתקנה על הספק מברכין עליה זולתי בדמאי מטעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואביי אע"ג דאית ליה דרוב עמי הארץ מעשרין הן דקושטא דמלתא הכי הוא ואף אם נאמר דס"ל דאיכא מילי דצריכין לההוא טעמא הכא בהך מילתא לא איצטריך ליה כלל דס"ל דלגבי ברכה אפי' היה הספק שקול כיון שתקנת חכמים בדמאי היתה על הספק לא החמירו לברך עליה וכן נמי בההיא דגומלין (כתובות כ"ד.) דס"ל דלא עשו בה חזוק כיון שלא נתקנה אלא מחמת ספק ואפי' היה הספק שקול ובפ"ק דשבת (י"ג.) גבי זב פרוש אמר אביי גזרה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין ורבא לא חייש להכי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואפ"ה גזר אביי ואע"ג דקושטא הכי הוא משום דסבירא ליה דלהרחיק אדם מן העברה אין לסמוך על הרוב וכן נמי רבא לא סמיך ארוב עמי הארץ בההיא דפ' הנזקין (ס"א.) משאלת אשה לחברתה נפה וכברה משום דסבירא ליה דלסייע ידי עוברי עברה אין לסמוך על הרוב. ומ"מ לדעת רבא נראה שדוקא במצוה שהיא מתקנת חכמים מברכין עליה כשנתקנה על ספק שקול לפי שכיון שיש בה תקנה הרי היא כודאי דרבנן אבל במצוה שאין בה תקנת חכמים אלא שמחמת הספק לבד לפי שהוא ספק של תורה אנו צריכין לעשות המצוה אין מברכין עליה לפי שהברכה עצמה ספק דרבנן היא אע"פ שהמצוה ספק דאורייתא וזהו דעת הרב אלפסי בפרק ר"א דמילה בשם גאון ז"ל שאין מברכין על נולד כשהוא מהול שהוא ספק ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ הרמב"ם ז"ל שמטעם זה אין מברכין על הסוכה בשביעי ספק שמיני וכן הוסיף טומטום ואנדרוגינוס אין מברכין על הסוכה לעולם לפי שאין מברכין מספק וזהו הפי' הנכון בשמועה זו וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ואף הרמב"ן ז"ל אפשר שזאת היתה כונתו אלא שהוא רצה לישב סברת אביי איך יאמר שלא יברכו על תקנת חכמים מפני שנעשית מחמת ספק והלא כיון שהספק שקול והוא בשל תורה לא גרעה התקנה מאשר אם לא היה לה עקר בשל תורה כלל ולזה ביאר שכיון שאף במצוה של תורה הברכה היא מדרבנן כשיש בזה ספק אף אם יש תקנת חכמים בדבר מ"מ לענין הברכה הוה ליה ספק דבריהם ואם כפירושך היה מוכרח לומר דבספיקא דאורייתא אין מברכין לדעת אביי וכ"ש לדעת רבא הפך סברת הנזכרים ז"ל. וכבר ידעת דרכו של הרמב"ן ז"ל לנטות אחרי דעות הרב אלפסי ז"ל ולהפך בזכותו לעולם ולזה רצה לבאר שדעת הרב אלפסי ז"ל מבואר בדברי אביי שכיון שהמצוה נעשית מספק אין מברכין עליה ואע"פ שעשו חכמים תקנה בדבר כיון שהתקנה לא נעשית אלא מחמת הספק חזרה הברכה להיות ספק דדבריהם ורבא לא חלק על זה אלא מחמת התקנה שכיון שיש תקנת חכמים בדבר הוה ליה כודאי דרבנן ובההיא דגומלין אפשר לפרשה כמו שפירשתי זאת. ואל יקשה איך לא עשו חזוק בדמאי לדעת אביי אם היה שנתקן על ספק שקול של תורה כמו בכתובה שאין לה עקר בדאורייתא משום דאע"ג דלגבי ברכה נראה לרמב"ן ז"ל שצריך זה ישוב למה אין מברכין היינו התם דכיון דתקנת חכמים היא הא מצי למימר וצונו אי מלא תסור אי משאל אביך וכו' אבל גבי עשו חזוק אין להקשות כן דאיכא למימר דבתקנה שנעשית על הודאי ראויה לעשות לה חזוק ולא תקנת ספק שאין מחמירין על ספקו של דבר יותר מודאו אף לא כודאי או משום דתקנת ספק של תורה אינה צריכה לחזוק ורבא אמר דבדמאי הקלו ואינה ראויה לחזוק הא בספק שקול היו עושין חזוק אחרי שהוא תקנת חכמים והא דאמר אביי גופיה בפ' האשה שנתארמלה בהך גופה דחמרין דטעמיה דר' יהודה משום דבדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הן היינו משום דסבירא ליה לאביי דר' יהודה מדינא חייש לגומלין בכל דבר אפי' באסורא דרבנן אם לא בדמאי שהקלו בו אבל כשהקשו בפ' אע"פ מדמאי איך לא עשו חזוק לא חשש לומר מטעם רוב מעשרין דאפי' היה ספק שקול ס"ל שאם לא היה ראוי לחוש לו מן הדין דומיא דכתובה דמדינא תלאו קיים גם מטעם חזוק אין מחמירין עליו כיון שהוא ספק. עוד אפשר לומר דכי אמר אביי התם בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הן לאו טעמא משום רובא אלא לומר דאין להקשות מדמאי לההיא דתרומה שהיא איסורא דאורייתא דדמאי כיון שאינו אסורא דאורייתא דהא ספק הוא שהרי קצתם מעשרין וגם רובם לא חייש ר' יהודה לגומלין והא דנקט רוב מעשרין קושטא דמלתא קאמר שלא רצה להכחיש המוחש אבל סבירא ליה שאין הרוב מעלה ומוריד בכאן שאף בלא רוב לא היה אסורו אלא מדרבנן כמש"כ למעלה ולא קשיא מדרבנן לדאורייתא. וכן בההיא דהניזקין יש לומר כן דאביי לא היה צריך לטעמא דרוב מעשרין דלפרוקי קושיא דתלמודא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא שפיר מתרצא אף בלא רוב דהא רישא בודאי חשודה על השביעית מיירי שהרי אין עמי הארץ חשודין על השביעית וסיפא אף בלא רוב לא הויא אלא ספק חשודה אלא דאביי נקט קושטא דמילתא דרוב מעשרין ולומר דסיפא כיון שיש מהן מעשרין לא הויא אלא ספק חשודה. או אפשר דמשום שלא לסייע ידי עוברי עבירה הוצרך לטעם רוב בזו ויהיה מחלוקתו עם רבא בזה לבד דלאביי מספיק לו טעם רוב להתיר ולרבא לא אבל אם היינו אומרים דלאביי הוה מספיק בלא רוב ולרבא לא יספיק אפי' ברוב יהיה מחלוקתם מופלגת הרבה[2] רוב שלום עד בלי ירח ישפות לך אדון השלום כנפשך ונפש נאמן אהבתך במעלתך ירון ושמח יצחק ב"ר ששת זלה"ה: שעל הכתב צבא מלחמתה של תורה מפקד מזוזות פתחיה שומר ועל דלתותיה שוקד ללמוד וללמד עז כנמר כאיל ידלג וירקד החכם הנכבד הה"ר שלמה נר"ו ב"ר ראובן ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |