שו"ת הריב"ש/יד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ליקר גיסי רבי יצחק עבד אל חק בן הרופא רבי אהרן עבד אל חק י"א:
שאלה ראובן שדך את בתו כשהיא קטנה לבן שמעון במיורק' קוד' הגזרה ופסק לתת לו בנדוניא סך ת"ק ליטרא וגם שמעון פסק לתת לבנו מנכסיו בשעת נשואין אלף ליטרין ובית היה שוה אז יותר מת"ק ליטרין אחר כן באה הגזרה וראובן ושמעון אבדו רוב נכסיהם בגזרה בענין שלא יוכל שום אחד להשלים התנאין שפסקו ביניהם וגם שאחרי שעברה על שניהם ועל בני ביתם גזירת השמד ונצטרך כל אחד להביא עצות מרחוק ולעשות בתחבולות לצאת מתוך ההפכה ואולי אלו יצאו למזרח ואלו למערב על זה היה דעת שניהם שהשדוכין והתנאין ההם יהיו בטלים מעצמם אח"כ נכנס ראובן לבדו בספינה אחת המפרשת בים כדי ללכת בה ארץ ישמעאל להמלט על נפשו ולצאת מאונס השמד והניח אשתו ובני ביתו במיורקה ועמדה הספינה בנמל מיורקה ימים מספר ובתוך הימים ההם שמעון עשה תנאים חדשים עם אשת ראובן ובנו ושדכו הבחורה לבן שמעון גם עשו שבן שמעון קדש הבחורה ההיא מיד בחשאי והיא עדיין קטנה שלא מדעת אביה (ואם) [וראובן] היה עדיין בנמל והיו יכולין לשאול את דעתו ועידי הקדושין היו שני אנוסים שהם קרובים זה לזה והקורבה היא שבת אחי אמו של הא' היא אשת השני גם העד הא' קודם אלו הקדושין היה מחלל שבתות בפרהסיא אחר הגזרה שהיה כותב בעסקי האנוסים בשבתות ובמועדים ואין אונס ומכריח אותו על זה רק שהיה עושה לאהבת תועלת השכירות והעד האחר היה אוכל נבלות וטרפות עם עובדי ככבים והיה רגיל עמהם תמיד וקראו לו ואכל מזבחם ואח"כ נכנס בן שמעון המקדש בספינ' ההי' ללכת עם ראובן באשר ילך והגיד לראובן כי בתו נתקדשה לו וראובן חרה לו מאד ויהי כמחריש כי לא חשש לזעוק על זה ולהשמיע במרום קולות יען היה בספינה ומרחיק ללכת עם הבחור המקדש והבת נשארה במיורקה גם כי ירא מן העובדי ככבים שהיו עמו בספינה לפרסם שנתקדשה בתו שלא מדעתו פן יעלילום כי עדיין הם מחזיקי' בדת יהודים אבל בחשאי שלה כתבו לבנו לגעור בו על שעשה את הדבר הזה שלא מדעתו ושאינו מתרצ' בקדושין אלו ילמדנו רבינו אם יש לחוש לקדו' אלו להצריכה גט אם לאו:
תשובה נראה שאין לחוש לקדושין אלו כלל מכמה טעמים הטעם הראשון דקי"ל כעולא דאמר (בפ' האיש מקדש מד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה וליתא לדרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון דחוששין שמא נתרצה האב דהא רבינא דהוא בתרא קאי כעולא כדאמר התם רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל וכן הסכימו כל הגאונים בפסק זה כמ"ש זה בארוכה בהלכות הרי"ף ז"ל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל דאפי' שדכה אביה לזה שנתקדשה לו אין חוששין שמא נתרצה האב בקדושין דהא רב ושמואל גופייהו לא חיישי אלא בשדכו כדאמר רב נחמן התם וכיון דלא קיי"ל כוותייהו אפי' בשדכו אין חוששין. אין צ"ל בנדון זה שלא שדכו לדעת אביה שהרי השדוכין הראשונים של קודם הגזרה שנעשו לדעת אביה כבר היו מבוטלין לפי מה שבא בשאלה. ודעת הריא"ף ז"ל דאפי' נתרצה האב בפירוש בשעת שמיעה אין חוששין להם וכן הוא בה"ג וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ג מה' אישות) וז"ל נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקדושין אינה אסורה על כהן עכ"ל והרב בעל המאור ז"ל לא השיג על הריא"ף ז"ל בזה גם לא הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הר"ם ז"ל גם לא הרב ר' משה הכהן בהגהותיו ורב אחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (בפ' ואלה המשפטים) דבקטנה לכו"ע לא חיישינן שמא נתרצה דודאי לא נתרצה כי פליגי בנערה וכן בלא שדוכי לכ"ע לא חיישינן כי פליגי בנערה ובשדך דלרב ושמואל חיישינן שמא נתרצה ולרבינא לא נתרצה וקי"ל כרבינא. אמנם יש מן האחרונים ז"ל שאומרים דרבינא לא פליג אלא בסתמא דלא חיישינן שמא נתרצה אבל אם ידענו בפירוש שנתרצה צריכה גט אפי' בקטנה ואפי' לדבריהם בנדון זה אינה צריכה כלום שהרי לא ידענו שנתרצה ואדרבה חרה לו ושלח לגעור בבנו על מה שעשה שלא מדעתו ושאינו מתרצה בקדושין אלו. ועוד דאפילו לרב ושמואל דס"ל דחוששין שמא נתרצה האב אין כאן קדושין כדאמרי' (קדושין מה:) נתקדשה לדעת והלך אביה למדה"י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומ' עד שיבא אבי' וימחה ור"א אמ' אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע משמע דלכ"ע ואפי' רב דס"ל חוששין שמא נתרצה האב כל שמיחה האב אין כאן קדושין כלל דמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע דמשמע זרה גמורה. ועוד מדחיישינן בדרבנן דהא מדאורייתא בקדושין אכלה ואם בההיא דנתקדשה לדעת אביה יכול למחות בנשואין כ"ש כשלא נעשה שום דבר לדעתו. וכן בירושלמי קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושי' דמשמע לגמרי עקרם. ועוד נראה דאפי' אם לא מיחה מיד ונאמר דלרב ושמואל צריך למחות מיד בשעה שמיעה אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה אע"פ שמיחה אח"כ ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אלא אמרינן נמלך הוא אפ"ה בנדון זה שהוא בספינה ואינו עמהן בעיר אין שתיקתו כלום דהאי דשתיק משום דכיון שאינו עמהם בעיר סבר מאי אהני לי דאצוח והיינו דאמרינן עד שיבא אביה וימחה ולא אמרינן עד שישמע אביה וימחה משמע שאין צריך למחות עד שיבא[1] וא"כ בנדון זה אף אם שתק בשעת שמיעה כל שמיחה אח"כ אין כאן קדושין ואפי' לרב ושמואל אין צ"ל אליבא דהלכתא דאין חוששין להם כלל כיון שלא שמענו שנתרצה. ולא סוף דבר בקטנה אלא אפי' בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה דהא קיי"ל כר"י דאמר אביה ולא היא וא"צ לומר לדעת הריא"ף ז"ל וה"ג והר"ם ז"ל דאפי' נתרצה האב אח"כ בפי' אינן קדושין כיון שבשעת קדושין לא ידע ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשילהי סוגיין (מו.) ואם פיתה לשום אישות קדושין ל"ל א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה משמע דלא סגי בשיתרצה האב בקדושין הראשונים. וכן משמע להו דכי אמרינן בפי' מר לא ס"ל דרב ושמואל לומר דכיון דשדיך ה"ל כארצי קמיה ושתיק ומסתמא כשישמע האב יתרצה ואפ"ה לית לי' דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה אלמא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין אלא בעינן שיתרצה בשעת קדושין וגבי בן נמי ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח. וכבר כתבתי למעלה שכל הראשונים ז"ל שחברו השגות על ההלכות או על הר"ם ז"ל לא השיגו עליהם בזה נראה שהודו להם בדין זה. גם מה שהוקשה לקצת מן האחרונים ז"ל על דעת ההלכות במש"כ שם שאינן קדושין בין נתרצה האב אח"כ בין לא נתרצה כבר תירץ הכל הרשב"א ז"ל. ואם יאמר האומר הרי כתב בעל הלכות ז"ל קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה גשואין וקטנה דאיתיה לאבוה במדינת הים ואנסיבתה אמה דהא מלתא אתשאילת כמה זמנין קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה אי איתיה לאב מיקדשא קדושי תורה ואי לא מנסבא בתקנתא דרבנן וכי גדלה גדלי נשואין דילה וכדאתי אב לא צריך לקדושין ע"כ וא"כ בנדון זה שקדשוה אמה ואחיה לדעתה הרי הם קדושין בתקנתא דרבנן והיתה צריכה למאן וכיון שהגדילה שוב אינה יכולה למאן וצריכה גט. הא ליתא דאפילו בעל הלכות ז"ל לא קאמר אלא היכא דאיתיה לאבוה במדינת הים אבל בנדון זה שעדיין היה בנמל והיו יכולין לשאול דעתו ולא חששו לו בזה אין רצון אמה ואחיה מועילים. ועוד דלעולם כל שידע האב ולא לתרצה אין כאן קדושין ולא לשואין ולא בא לומר בעל הלכות ז"ל אלא שיכולה לעמוד תחת זה ואין ביאתו ביאת זנות ואם בעל אחר נשואין קודם שיבא האב וימחה אינה צריכה לקדושין אחרים שעתה אחר שהגדילה הוא בועל לשם קדושין. ובר מן דין שחכמי הצרפתים ז"ל דחו דברי בעל הלכות ז"ל בשתי ידים שלא תקנו נשואין לקטנה אלא בשמת אביה או ביתומה בחיי האב דהיינו השיאה ונתגרשה אבל בעודו חי אע"פ שהוא במדינת הים לא ואיך יתקנו לה נשואין ואדרבה אסורה לישב תחת זה שמא יקבל בה אביה קדושין מאחר במדינת הים. וכן דעת הרמב"ן ז"ל כמ"ש זה בחדושיו בפ' האיש מקדש וכן כתוב בשאלתות דלא יכלה אמה ואחיה לקדושי לברתא אלא היכא דשכיב אבוה אבל אי קיים אבוה לא יכלה והכריחו כן התוס' מדטרחינן בגמ' לאשכוחי מיאון בקטנה בחיי אביה ודחיקנא ואוקימנא בשנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב וכן דחקינן לשנויי בקדושי'. ועוד אליבא דר' יוסי בר"י הוה להו לאוקמי בשהלך אביה למד"ה וקדשוה אמה ואחיה דתקינו לה רבנן נשואין אלא ש"מ דאינן נשואין אפי' מדרבנן כך העלו בתוס' וכ"ה מסקנת הרא"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' גרושין) לא הביא מיאון בקטנה אלא ביתומה ולא בשנתגרשה מן הנשואין ולא הזכיר כלל הלך אביה למדינת הים זהו מה שנ"ל לומר בבטול קדושין אלו מפני שנעשו שלא לדעת אביה.
הטעם השני שאף אם נעשו לדעת אביה אינן קדושין מפני קורבת העדים דבקדושין בעינן שני עדים כשרים אבל אם הם פסולין אין חוששין להן דמקדש בפסולי עדות של תורה אין חוששין נקדושין[2] כדאי' (בפ' זה בורר כו:) דפסול בעברה של תורה פסול לעדות אשה בין לאפוקה בין לעיולה וכ"כ בהלכות וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ד מה' אישות) המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת ואפי' בעדות אשה שמא מת בעלה דקילו בה רבנן פסול גזלן של תורה כדאי' ביבמות (ס"פ כיצד כה:) וכ"כ בהלכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' גרושין) שאין הפסול בעברה של תורה נאמן להעיד לאשה שמת בעלה אלא במל"ת דומיא דעובד ככבים ועדים אלו שהם קרובים זה לזה והקורבה היא שהאחד הוא חתן אחי אמו של האחר הרי אלו פסולין מה"ת שהרי קורבה זו שנויה (בפ' זה בורר כז:) במתני' דאלו הן הקרובים דמני בהדייהו אחי אביו ואחי אמו הם ובניהם וחתניהם וכל השנויין במשנה ההיא כולן פסולין מה"ת בין קורבה מצד האב בין קורבה מצד האם דכולהו מרבינן להו מקרא וכן הקרובים מחמת אישות דהא אשה כבעלה נפקא לן מקרא דכתיב אל אשתו לא תקרב דודתך היא ובעל כאשתו ואשה כבעלה חדא קורבה היא וכמו שהם פסולין להעיד זל"ז ה"נ פסולין להעיד זע"ז כדנפקא לן בגמ' מרבוי הכתוב דאפי' בנים לעלמא וכמו ששנינו בתוספתא אין מעידין לא זה את זה ולא זה על זה ולא זה עם זה וכו' ואם היות שהר"ם ז"ל כתב (פי"ג מה' עדות) שהקרובים מצד האם או מדרך האישות פסולין מדבריהם ולא מה"ת כבר סתר דבריו הרשב"א ז"ל בתשובה ואמר שבין שהקורבה מצד האם או מצד אישות כלן פסולין מה"ת ושהאומרים שיש הפרש בין צד האם לצד האב כבר בארו טענתם שיצא להם זה מפני שאותן קורבות ממדרש חכמים הם וכדאמרי' התם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ"ל א"ק אבות אבות תרי זמני וכו' וכל הבא מן המדרש מדרבלן הוא וכדמשמע בפ"ק דקדושין (כד:) דאמרי' התם נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל וממדרש חכמים הוא וכבר דחה רבינו האי גאון ז"ל דברים אלו בטענות חזקות ובריאות כראי מוצק יצוקות. ותדע עוד שאם אתה אומר כן אף קרובי האב מדבריהם שהרי פשט הכתוב אינו שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות אלא שלא יומתו אלו בחטא אלו וכמ"ש בדברי הימים ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכן לא יהיו קרובי האב פסולין דבר תורה לזכות אלא לחובה שהרי לא יומתו כתיב ולזכות לא למדו אלא מלא יומתו יומתו תרי זמני ואפשר שהרב ר' משה ז"ל הלך בזה בשיטתו שאמר בעקר השני של ספר המצות שחבר שכל הדברים הבאי' באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא מדרבנן זולתי במקומות שאמרו חכמים ז"ל בפי' שהם דאורייתא ואם כדבריו יקשה עליו ג"כ מפני מה עשה עדות קרובי האב דאורייתא כמו שאמרנו מלבד שיש עליו קושיות גדולות חבילות חבילות שהקשו עליו גדולי ישראל וא' מהם א' מרבותי רב גדול ומובהק חבר ספר המצות והביא עליו תלי תלים מראיות ודברים מבטלים וסותרים העקר ההוא כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא ורמז באחד מרבותיו על הרמב"ן ז"ל שחבר ספר המצות להשיג על הרמב"ם ז"ל ועל העקר השני הרמוז למעלה שאמר הר"ם ז"ל שהדברים הבאים באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם או ברבוי אין ראוי למנותן בכלל המצות שנאמרו למשה בסיני ולקרותן מצוה דאורייתא אא"כ יזכירו בגמ' בפירוש שהם דאורייתא ואם לא יזכירו כן הם דרבנן והרמב"ן ז"ל בס' הזה סתר דבריו ואמר בהפך כי אדרבא הם כלם דאורייתא אא"כ יבארו בגמ' שהם אסמכתא כמ"ש בהרבה מקומות בתלמוד מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והביא ראיות רבות גדולות ובצורות לעקור העקר ההוא שהניח הר"ם ז"ל משרש וענף וכתב בסוף דבריו וז"ל וידעתי כי עוד שמועות רבות בגמ' סותרות ענינו כי הספר הזה לרב ז"ל ענינו ממתקים וכלו מחמדים מלבד העקר הזה שהוא עוקר הרים גדולים בתלמוד ומפיל חומות בצורות בגמ' והענין ללומדי הגמ' רע ומר ישתקע הדבר ולא יאמר עכ"ל. וגם הריא"ף ז"ל כן כתב בתשובה שכל הקרובים השנויים במשנה זה בורר פסולין דאורייתא הם ואף במקדש בפסולי עדות דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בו כתב הריא"ף ז"ל בתשובה ההיא שאין חוששין לקדושיו משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיני' אלא שבזה לא הודו לו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אלא החמירו בקדושין אלו להצריכה גט כדעת קצת מן הגאונים הראשונים ז"ל שלא בכל הדברים נאמר אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה אלא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר:
הטעם השלישי מפני פסול העדים מחמת עבירה כי אע"פ שתחלת השמד היה באונס ולא נפסלו לעדות מחמת השמד כיון שאין ב"ד עונשין אותו על זה שהרי אפי' באותן עבירות שהדין הוא בם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך וגו' ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל לא קיים מצות ונקדשתי בתוך ב"י ועבר על לא תחללו את שם קדשי וכו' מ"מ כיון שלא חללו אלא מתוך האונס ואין ב"ד עונשין אותו דאנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר שהוא אזהרה לב"ד שנא יענשו האנוס וכמ"ש זה הר"ם ז"ל (בפ"כ מהלכות סנהדרין) לא נפסל לעדות וכמ"ש הר"ם ז"ל (פ"י מה' עדות) וז"ל איזהו רשע כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהתורה קראה למחוייב מלקות רשע שלא' והי' אם בן הכות הרשע וכו' גם לשון הגמ' (בפ' זה בורר כו:) עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר בתמיהה דאלמא כל שאין חייב מלקות לא נפסל לעדות ולזה האנוסים לא נפסלו לעדות מחמת השמד כיון שהיה באונס גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה ישראל שהמיר לעבודת ככבים מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא ואע"פ שהיה לו ליהרג ואל יעבור מ"מ כיון שמחמת יראה הוא עושה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ישראל הוא ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען ע"כ. אמנם אע"פ שמחמת השמד שהיה באונס לא לפסל זהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שבתורה בכל יכולתו אבל אם אפילו בינו לבין עצמו ובמקום שלא יראוהו עובדי ככבים עובר על אחת מכל עבירות התורה שחייבין עליהן מלקות כגון שאוכל נבלות וטרפות בין לתאבון בין להכעיס פסול לעדות הוא דקי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס ואע"פ שתחלתו היה אונס הרי עובר עתה ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקום רואין שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו וכן אם יכול להשמט מן העובדי ככבים ואינו לשמט אלא הולך עמהם ועושה כמעשיהם לאכול מזבחיהם אין ספק שהוא נפסל בכך ואין צ"ל אם הוא עובד ככבים או מחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה מישראל שזה עובד ככבים גמור הוא כיון שעתה עושה זה שלא מחמת אונס ולכן עידי אלו הקדושין אם אמת הדבר שעוברים כמ"ש בשאלה מבלי אונס ומכריח אותם הרי הן פסולין מה"ת ואין הקדושין כלום כמ"ש בטעם השני ואפי' לא נפסל כי אם הא' והשני נשאר כשר עדיין אין כאן בית מיחוש דהא ק"ל (בפ' האומר סה.) דהמקדש בעד א' אין חוששין לקדושין ואפי' שניהם מודי' זהו מה שנ"ל בזה ודברים ברורים הם וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |